string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

עד שתימצא השלהבת

הדרך הנכונה להוראה ולעשייה חברתית מתחילה בעמדה של שותפות ומחייבת אחריות בשני הצדדים. על השימוש בנר ובאור כמשל לחוכמה ודעת בפרשת השבוע
קובי וייס

בסדנה שערכתי למורים ומורות לפני כמה שנים ביצענו ניסוי, העברנו נרות בין כל המשתתפים וביצענו הדלקה של הנרות האחד מהשנייה. גילינו שבמהלך ההדלקה נשפך לעיתים מעט חֵלב לארץ, ולמעשה פעולת ההדלקה עלולה לגרום לכך שכמות החלב של הנר המדליק תכלה מהר יותר. הסתבר, שהכול היה תלוי בצורת ההדלקה. כך, כאשר הנר המדליק פנה להדליק את הנר השני אכן נשפך ממנו חֵלב רב, אולם כאשר הנר המדליק נשאר זקוף והנר המבקש להידלק הפנה את עצמו לעבר הנר הדולק לא אבדה שום כמות של חלב.

צילום: cc by-admean

המסר היה ברור לכולם, וכך פירשו זאת המורים: כאשר המורה עסוק בלהפציר בתלמיד שילמד ומתמודד עם בעיות משמעת או כשהוא מנסה לרדת לרמתו של התלמיד ולהתחבב עליו באופן מעושה על חשבון זהותו ותפקידו, ישנו תהליך שחיקה גבוה. אולם, כאשר המורה איתן ובטוח במקומו ומצליח לעורר אצל התלמידים את הרצון והתשוקה ללמוד – כך שהתלמידים הם אלו המבקשים את הידע – השחיקה פוחתת למימדים מזעריים.

הרעיון לניסוי נולד מתוך פרשת השבוע "בהעלותך", הפותחת בתיאור ריטואל הדלקת המנורה במשכן.

דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו  בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת-הַנֵּרֹת אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח,ב)

לפירוש המילה "בהעלותך" מצטט רש"י את המדרש: "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". היות שכל הדלקה יוצרת שלהבת שעולה מאליה בנר המודלק, ברור שכוונת רש"י היא שיש לקרב את הנר המדליק לנר המודלק רק עד לרגע בו הנר של המנורה דולק מעצמו ולא יותר.

תפשת מרובה לא תפשת

פסוקים רבים בתנ"ך, כמו "נר מצווה ותורה אור" (משלי ו,כג) או "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח,א) עושים שימוש באור ובנר כסמלים הקשורים לתורה ולחוכמה, מכאן שמשפטו של רש"י הפך במהרה לפתגם המצוטט רבות בהקשר של יחסי רב ותלמיד.

שיעור גיטרה. צילום: cc by-Kaptain Kobold

הרב או המורה נדרשים לפעול אצל התלמיד עד למצב בו התלמיד מצליח ללמוד בכוחות עצמו, מתוך תפיסה שפעולת הוראה הממשיכה מעבר לכך עשויה לייצר אצל התלמיד יחסי תלות ומעכבת את התפתחותו התקינה.

אני מבקש לקחת את הסמליות של הדלקת הנר למחוזות של עשייה חברתית, להבין את פעולת "להביא את האור" ל"חלשים ונדכאים", כפעולת חיזוק להבדיל מפטרונות, כפי שברורה לי כוונת הפסוק "נר מצווה ותורה אור".

גם ביחסי תומך ונתמך יש לדאוג לכך שהעזרה תגיע רק עד אשר הנתמך מסוגל לעמוד בזכות עצמו. כל תמיכה המכוונת מעבר לכך יוצרת תלות של הנתמך והנעזר בתומך, ומקבעת את תחושת חוסר האונים ואוזלת היד שלו מחד ואת פטרונותו של התומך מאידך. הרעיון המרכזי בעבודה עם אוכלוסיות מוחלשות היא לחזק ולהעצים אותם ולאפשר להם התמודדות בזכות עצמם. הרמב"ם  בסיכומו את הלכות צדקה יוצר מדרג של כל סוגי התמיכה, במקום הראשון נמצא מי שעוזר לחברו למצוא עבודה (כלומר לעמוד בכוחות עצמו).

על השחיקה

בהמשך הפרשה שלנו, לאחר שעם ישראל מתחיל לנוע לארץ אנו קורים על שרשרת משברים  ביחסי משה וישראל. בצר לו פונה משה לאלוהיו ואומר: " לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה  כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי"(במדבר יא, יד).

תגובת ה' היא: "אֶסְפָה-לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם"(שם,טז,יז)

גם כאן מצטט רש"י את המדרש " לְמה משה דומה באותה שעה? לנר שמונח על גבי מנורה, והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום".

ההקשר ההוראתי של המשפט ברור, שהרי מורה או מרצה המלמד את תלמידיו אינו חסר מידיעותיו בגלל הוראתו, יתרה מזו: הוא מעצים את הבנתו לאור הכנת השיעור והעברתו. כפי שאמר רבי חנינא: "הרבה למדתי מרבותיי… ומתלמידיי יותר מכולם" (בבלי, תענית, ז')

אולם איך נבין את תהליך השחיקה המאפיין כל כך את מקצוע ההוראה או את התמיכה במוחלשים? כאן נכנס הניסוי שתואר בתחילת דברינו, הכל תלוי בטיב היחסים שבין המורה והתלמיד.

ומהו הנמשל בעשייה החברתית? כאשר הפעיל החברתי היחיד או כאשר ארגון פונים לעבר האוכלוסייה המוחלשת כמי שבא להציל אותה מעצמה, התוצאה היא נפילה למלכודת של התנשאות ויצירת מערכת יחסים של אנחנו והם. ממלכודת כזו קשה לצאת גם לאחר שנים רבות של פעולה בשטח. אולם כאשר העשייה מהווה הזמנה לאוכלוסייה המוחלשת להיעזר ממקום של לקיחת אחריות אישית וראיית מגיש העזרה נוכח רק כשלב נוסף בסולם התומך, זה מאפשר לצד שלקח אחריות להתרומם למעלה והלאה.

מתוך עמדה כזו וכריתת חוזה של שותפות, הרי לא רק שלא תתרחש פעולת שחיקה אלא נזכה לראות את השלהבת עולה מאליה.

חג שמח ושבת שלום!

הרב קובי וייס חבר ב"שומרי משפט: רבנים למען זכויות אדם"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות