• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

כינוי, גינוי ותביעה לשינוי

מערכת המשפט מעמידה חסמים רבים בפני נשים המתלוננות על אונס, ומעודדת את חוסר ההכרה שלהן באירועים מסוימים כפוגעניים וכברי ענישה. שינוי מערכתי ותודעתי בפרקליטות, שכיום מרבה לסגור תיקים "מורכבים", הוא גם המפתח לשינוי חברתי
ליהי יונה ומעיין סודאי

הרשת מוצפת בימים האחרונים בסיפורים על גבי סיפורים של נשים, שבאומץ רב מגוללות תקריות של מין ללא הסכמה, מפוררות אט-אט את המיתוס סביב לעבירת האונס וחושפות מציאות מורכבת הרבה יותר, שעד כה זכתה למעט מאוד התייחסות. סביב אירועים אלו, ופרשת אונס ספציפית שהושתקה, התארגנה הפגנה שהתקיימה היום (09.06) מול משרדי הפרקליטות כנגד מדיניות סגירת תיקים בעבירות מין (לצפייה בוודיאו מההפגנה).

מיד כשנודעה סיבת ההפגנה הורמו לא מעט גבות, וחיצים הונפו כנגד ההחלטה למקד את המאבק סביב החלטת הפרקליטות לסגור תיקים לא מועטים בעבירות ה"מורכבות" יותר, אלה המציפות את הרשת.

בשנת 1980 פורסם בארה"ב מאמר בשם Naming, Blaming, Claiming"1", שהפך מכונן בתפיסה ובהבנה של חסמי גישה לערכאות והקושי של אוכלוסיות מוחלשות להגיע בשערי מערכת המשפט. בקצרה, טענת הכותבים היתה כי על מנת שנפגע יוכל לפנות לערכאה שיפוטית עליו לעבור מספר שינויים: ראשית, להיות מסוגל להכיר בכך כי הוא נפגע ולכנות את הפגיעה שלו בשם כלשהו; שנית, להיות מסוגל להפנות אצבע מאשימה כלפי הפוגע, כלומר להכיר בכך שלפגיעה שלו יש אחראי; ולבסוף – על הנפגע להיות מסוגל לנקוט בפעולה כלשהי לתביעת פיצוי על הפגיעה.

אנחנו רוצות להציע הסבר לטענות כנגד הפרקליטות, הנעוץ בהבנה מחודשת של חסמי גישת "כינוי, גינוי ותביעה לשינוי" (תרגום שלנו) כרלוונטיים לעבירות מין באופן ספציפי. נראה כי בהקשר של עבירות אלה החסמים הנ"ל הם גדולים במיוחד – אולם גם בעלי פוטנציאל ייחודי להסרה.

מעט מאמץ מופעל כדי להתגבר על מה שמונע מנשים להמשיג, להאשים ולתבוע עונש לפוגע. צילום: Madilyn Peiper, cc by-nc-nd

ראשית, שלב הכינוי – אולי השלב המהותי ביותר שעל אשה לעבור בדרך לתלונה במשטרה על פגיעה בה. כפי שכותבת מאיה קוי בפוסט שפורסם כאן, מעטות הנשים שמעוניינות לתת שם למה שקרה להן. כחלק מאי הרצון להרגיש כקורבן, נוטות נשים רבות למזער את הפגיעה כשולית. מעיון בסיפורים האישיים שצפו ברשת, נראה כי רק בעזרת סיפוריהן של אחרות, שהמשיגו פעולות מסוימות כפוגעניות, חזרו נשים רבות לאחור וקראו מחדש אירועים שכבר הוכנסו למגירות מאיימות פחות בזכרון הסובייקטיבי שלהן.

לא מעט מאיתנו התחבטו לגבי הצפת המקרים האישיים שלנו והחוויה הקשה שכרוכה בסיווג-המחודש שלהם, בשאלה "למה זה טוב?"; שאלה זו עלתה גם בהקשר אונס מטופלות מורדמות על ידי האח בבית החולים, והדיון המוסרי סביב הסוגייה "האם לגלות להן?". אבל בהמשך לפתרונה של הדילמה המטריקסית בסרט ההוא, גם אנחנו תובעות את זכותנו לשליטה על החיים שלנו. על העבר שלנו ובהתאם על העתיד שלנו.

שלב הגינוי, נראה, בעייתי גם הוא במיוחד בהקשר לעבירות מין. גם נשים שמבינות שנגרם להן עוול, לא ממהרות להפנות אצבע מאשימה. אחת מאיתנו (ליהי), מציינת בסופו של הסיפור האישי שלה: "זהו. לא יודעת אם טרגי, לא יודעת אם רלוונטי. בפירוש עמום… לא יודעת אם בכלל יש לי טענות נגדו… לא אמרתי שאני לא רוצה". טל מטלון כותבת: "הוא התנצל והתחנן. הוא אמר שאני החברה הכי טובה שלו, איזה הכי טובה, היחידה. ושאני היחידה שמבינה אותו. ושהוא היה מניאק. ושבבקשה בבקשה אסלח לו כי אם אנתק איתו קשר הוא לא יודע מה הוא יעשה עם עצמו. וסלחתי. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היחיד שהבין אותי. היא ידע עליי הכל".

גם א', מציינת בסיפורה: "לא הייתי בטוחה מה קרה ומה אני מרגישה. הוא אמר לי כ"כ הרבה דברים טובים ונעימים. והוא בגילי ואני בחרתי לבוא אליו ואני בחרתי לשתות… הוא אמר לי דברים כל כך מדהימים… הוא אפילו לא לגמרי נכנס…" למעשה, לא מעט נכתב על הטענה הפנימית של קורבנות לתקיפות מיניות לפיהן "הוא לא התכוון" לפגוע בי.

ואולם גם מי שצולחת את שני החסמים האחרונים, עדיין רחוקה מרחק רב משלב התביעה לשינוי – כלומר מלהגיע למשטרה עם התלונה שלה. ההבנה כי נפגעת וכי מישהו אחראי לכך, אינה מתורגמת תמיד להבנה שמגיע לך פיצוי או שהעבריין צריך להיענש על כך. רינת (שם בדוי), מציינת בסיום תיאור של מין, על אף מספר לא מבוטל של אמירות "די" ומאבק פיזי קצר: "אני לא מרגישה שאנסו אותי, שחדרו אליי, שחיללו את גופי. אני מרגישה את זה בנאלי כמו שזה: איזה אפס אחד התעסק לי בדגדגן למרות שלא רציתי ואני הסכמתי. לא בדיוק סיבה לחייג 100".

כל ניתוח של תופעת עבירות המין ללא התמקדות בחסמים המונעים מנשים לפנות למשטרה משול, אם להשתמש בדוגמה שנותנים כותבי המאמר, לניסיון לבסס תיאוריה פוליטית על סמך דפוסי ההצבעה לבדם – בעת שידוע לנו שמרבית האנשים אינם מצביעים. מערכת המשפט משקיעה מאמץ לא מבוטל ביצירת שוויון לאוכלוסיות מוחלשות בשלבי המשפט השונים, בהקמת בתי משפט לתביעות קטנות וכדומה. אולם מעט מאמץ, אם לא נזק, מופעל כדי להתגבר על מה שמונע מנשים להמשיג, להאשים ולתבוע פיצוי או עונש לפוגע.

בעוד שהמאמר המכונן ההוא התעסק בעיקר באוכלוסיות שמוחלשותן נובעות ממרחק גיאוגרפי מבתי המשפט, מחוסר השכלה המונעת מהנפגע להבין את השיח המשפטי ועוד, בהקשר של עבירות מין ונשים כאוכלוסייה מוחלשת דומה כי הפוטנציאל להסרתם של חסמים אלו גדול במיוחד. כותבי המאמר מציינים: "תחושתו של הפרט כי הוא זכאי ליהנות מחוויות מסוימות ולהיות חופשי מאחרות היא פונקציה של האידיאולוגיה השלטת, שבמסגרתה המשפט הוא רכיב מיני רבים"; דומה כי "האידיאולוגיה השלטת" היא דווקא המקור המשמעותי ביותר למרחקן של נשים ממערכת המשפט. רובן אינן רחוקות פיזית או מעמדית ברמה שלא מאפשרת להן להבין את שאירע להן או את היכולת של שינוי דרך המערכת המשפטית, אלא נבלמות במציאות ובחברה שמעודדת את חוסר ההכרה שלהן באירועים מסוימים כשליליים, כפוגעניים, וכברי פיצוי או ענישה. לאור זאת, דומה כי שינוי מערכתי יוכל להשפיע באופן משמעותי על הסרתם או צמצוצם של חסמים אלו.

פרקליטות הבוחרת תיקים בפינצטה מסייעת לקיבוע מציאות שאינה הגונה ואינה שוויונית כלפי נשים

תהליך ה"כינוי, גינוי ותביעה לשינוי" אינו פועל במישור המתלוננות בלבד. על מנת שיהפוך לאפקטיבי, יש צורך בהיווצרותו של תהליך דומה בתוך רשויות התביעה והפרקליטות או לכל הפחות שיתוף פעולה מצידם. המתלוננות שצלחו את חסמי הגישה למערכת בהיבט של המשגת המעשים שבוצעו כלפיהם וסיווגם כתקיפה מינית, נדרשות לשאר רוח נוסף כאשר במקרים רבים הן נדרשות להעביר את פקידי מערכת התביעה את אותו תהליך.

המגמה הנוכחית של סגירת תיקים בפרקליטות גודעת את תהליך ה"כינוי, גינוי, תביעה לשינוי" באיבו. ראשית, כאשר המערכת נכשלת בזיהוי האשמה. לא פעם נשמעה הטענה, מפי נציגי ונציגות המערכת, לפיה מתלוננת שהלכה לבית האנס מרצונה לא נאנסה, או שהיא מטומטמת ותמימה. שנית, בהיותה מסרסת את עילת הפגיעה והופכת אותה ללא-לגיטימית. למעשה, לא רק שהתהליך לא מסתיים בהרשעת המעשה והעושה, אלא שאי קבילותה של טענת "נאנסתי על ידי הדייט שלי" מחזירה אותה לתחום המוסרי האפור ופוגעת בהיווצרותם של תהליכים חדשים על ידי מתלוננות.

אחת הטענות הנשמעות תדירות היא שהפרקליטות הינה בעלת משאבים מוגבלים ולכן סוגרת תיקים שככל הנראה לא יסתיימו בהרשעה. ואולם נראה כי דווקא פרקליטות שתקבל על עצמה תפקיד של שינוי חברתי גם במישור האמור, תוכל לייצר מציאות שבמסגרתה הגשת תביעות כאלו תהפוך גם ל"כדאית" בטווח הארוך. במציאות הנוכחית אכן סיכוייהם של תיקים כאלה אינם גבוהים. מתלוננות בדרך כלל לא מתנהגות כמו שהמערכת "מצפה מהן", לא תוך כדי התקיפה ולא ביחס לתוקף לאחריה. ואולם, בתי המשפט מצפים ממתלוננות להתנהגויות האמורות כיוון שהם רגילים לראות רק מתלוננות המתנהגות בהתאם למצופה.

פרקליטות שתציף למעלה, אל בתי המשפט, את כל אותם מקרים, תוכל לסייע ביצירת תמונה אמיתית יותר לבתי המשפט. כך יוכלו אלו להבין אט-אט שההתנהגות ה"מוזרה" הזאת שמונעת מהם להמשיגה כפוגענית, היא דווקא ההתנהגות הרגילה במקרים הללו, באופן שיביא ליותר הרשעות בטווח הארוך. פרקליטות הבוחרת תיקים בפינצטה מסייעת לקיבוע מציאות שאינה הגונה ואינה שוויונית כלפי נשים.

"להיווצרותם של סכסוכים ולהשתנותם יש אמנם ממד אישי ופרטני, אך יש להן גם ממד פוליטי חשוב".2 לדעתנו יש לשאוף למערכת אשר מסוגלת לספק מענה לתחושות של חוסר צדק ולשקף סדר חברתי רצוי. סדר בו יוסרו החסמים המונעים מנשים לתבוע צדק עבור עצמן ככל הניתן.

ביום חמישי 09.06 התקיימה מול משרדי הפרקליטות (הנרייטה סולד 1 תל אביביפו) הפגנה הקוראת לפרקליטות להבין את חלקה ביצירת השינוי החברתי הדרוש ולנהל יותר תביעות כנגד תקיפות מיניות. לדף האירוע בפייסבוק

ליהי יונה ומעיין סודאי הן ממקימות וכותבות הבלוג "ראומה"

—————

1 William L.F felstiner, Richard L.A Bel, Austin sarat, the Emergance and Transformation of Disputes: Naming, Blaming, Claiming…, 15 LAW & SOC'Y. REV. 631 (1980-1981)

2 מתוך התרגום שיצא לאחרונה למאמר זה ע"י זהר כוכבי, מעשי משפט ג, 17, 31 (2010).

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שירה

    אין תומכת גדולה ממני בהקפדה יתרה על נהלי החקירה הנדרשים במשטרה, וגם אני לא רוצה לחיות במדינה שבה תופרים תיק בקלות לכל אזרח, אבל מה לזה ולמגמת סגירת התיקים שאותה מבקר הפוסט? הבעיה שאותה מעלה הפוסט עוסקת בפער שבין לשון החוק ליישומו על ידי המשטרה, במצבים שהחוק היה מגדיר כאונס אבל החוקרים והחוקרות לא כל כך ואין חקירה, או שהחקירה אינה מבוצעת בלב חפץ לכל הפחות.. איך מכאן הגענו לתפירת תיקים או לזה שצריך לבחור תיקים בפינצטה… האם זה שנבחר תיקים בפינצטה ימנע את זלזול המשטרה בנהלי החקירה? עובדה שלא…

  2. יעל

    הקישור אינו שגוי. זהו למעשה הקישור אותו עושות המחברות, אם קוראים היטב את הטקסט שלהן ומחלצים ממנו את המשמעות האמיתית.
    לא כל NAMING בהכרח צריך להוביל לBLAMING, ובטח שלא לCLAIMING. העובדה כי מישהי בשם כזה או אחר שכבה עם מישהי והיא לא מרגישה נוח עם זה, לא הופכת אותו לאנס, בוודאי לא חד משמעית באופן שבו החוק רואה זאת.
    ליהי ומעין, ואולי משפטניות אחרות, רואות זאת כך. אך על מנת להאשים ולהרשיע מישהו באונס, במסגרת משפט פלילי, הגדרת האונס צריכה להיות ברורה ומוסכמת, חד משמעית. במשפט הפלילי, כל ספק בהגדרה הינו לטובת הנאשם. אני בספק אם משפטנים רבים יסכימו על ההגדרות שמוצעות במאמר למהו "אונס", למרות הNAMING שהבחורות מתעקשות לעשות.
    אז אם הפרקליטות לא תבחר בפינצטה את התיקים שבוודאות עונים על הגדרת האונס בחוק, היא תעשה עוול לחשודים רבים. המשפט הפלילי, בניגוד לתיאוריה המוזרה המוצעת כאן, אינו כלי לתיקון עוולות חברתיות. לפעמים הוא משמש לכך, כתופעת לוואי רצויה. אך אין להעמיד אנשים לדין בגין אונס למרות שספק אם הדבר תואם את ההגדרה בחוק, רק על מנת לבצע "ניסוי חברתי". הפרקליטות לא צריכה "להציף למעלה" תיקים שסביר להניח שלא יסתיימו בהרשעה, רק כדי לשרת מסר חברתי מסוים. אם היא תעשה כן, זה בדיוק כמו הצפה למעלה של תיקים שחומר הראיות בהם לא וודאי. זה אינו תפקידה, ואוי לנו אם כך תפעל. זה מה שאומרות המחברות במפורש, ולכן הקישור שלי אינו פופוליסטי. זוהי המשמעות האמיתית של דבריהן.

  3. שירה

    יעל, הפוסט עוסק במעשים שמעליהם מתנוסס דגל שחור, אבל כולם הופכים אותו לאפור. הטענה היא כלפי מעשים שמוגדרים כא-ו-נ-ס, לא רק לפי המתלוננת, אלא גם לפי החוק אשר מציב רף סביר להגדרה מהו אונס ומהו לא אונס.הבעיה היא מה שקורה בתחנות המשטרה כאשר נשים מגיעות להתלונן על אונס שלא ארע בסימטא חשוכה או במעלית של המלון וזה הופך פתאום ללא אונס, או תיק שלא כדאי לקחת כי הוא קשה להוכחה. עכשיו מה הבעיה עם זה שזה צריך להשתנות?

  4. יעל

    קראתי את העדויות של הבחורות אליהן מפנה המאמר. מעל חלקן לא מתנוסס מעליהן דגל שחור. לא מעל סיפורה של מאיה, לא מעל הסיפור השני של א', ולא מעל הסיפור של ליהי, שהודתה בכך בהגינותה. אולי בעינייך זה שחור משחור, בעיני החוק לא. את ואחרות מוזמנות להמשיך לקרוא לזה אונס, בעיני החוק מקרים מעין אלו אינם אונס. אני לא מבינה מדוע הNAMING של הבנות צריך להיהפך במטה קסמים לBLAIMING בחסות החוק, מבלי ששינו את החוק.
    הפרקליטת אכן "מפריעה" לכינוי, גינוי ותביעה לשינוי, אך זהו באמת אינו תפקידה. כאשר המקרה הוא "אפור", בין אם מבחינת הראיות או בין אם מבחינת ההגדרה המשפטית, פרקליטות הוגנת לא מגישה כתב אישום. במשפט פלילי מה שאינו שחור הוא לבן, ורק שחור, כלומר מעבר לכל ספק סביר, מוביל להרשעה. פרקליטות שתעמיד לדין גם על מקרים שהיא עצמה סבורה שהם אפורים, ולכך קורא המאמר בבירור אם מנפים ממנו את מס השפתיים, חוטאת לתפקידה ופוגעת באזרחים. כי היום כך הוא הדבר בעבירת האונס, ומחר בעבירה אחרת, שגם בה יש תחומים "אפורים".