string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הזדמנות לפוליטיקה קווירית

קיומו של מצעד רדיקלי לצד מצעד הגאווה העירוני השנה, מעלה שאלות על ה"הומולאומיות" הישראלית, שוויון אל מול שחרור וגם: איך הפך הקוויר לק'?
אייל גרוס

שוב מצעד הגאווה בפתח, וזו השנה השנייה שהוא מתפצל. מאז 2001 צעדו במצעד התל-אביבי גושים שהביאו פוליטיקה קווירית ורדיקלית לתוכו, תחת שמות וגלגולים שונים ("אין גאווה בכיבוש" היתה הסיסמה של קבוצה במצעד של 2001, הראשון אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה; אחר כך צעדו קבוצות תחת השמות "כביסה שחורה", "גוש שחור-ורוד" וגלגולים נוספים).

בשנה שעברה נערכו שני מצעדים אלטרנטיביים בעלי מסרים רדיקליים אל מול המצעד (שמאז 1999 נערך בחסות העירייה), אחד לפניו ואחד במקביל לו. השנה הוכרז על מצעד רדיקלי, שבעת שהמצעד העירוני יפנה ימינה – יפנה שמאלה (נכון לעכשיו עקב העדר אישור משטרתי, ייתכן שבמקום המצעד תיערך משמרת מחאה). מארגני המצעד הרדיקלי גם יצאו בקמפיין אלטרנטיבי לקמפיין "שווה להיות גאה" של המצעד העירוני, המעלה שאלות יפות על מגבלות השוויון, ועל מי נהנה ממנו ומי לא.

הרקע לפיצול שהחל בשנה שעברה נובע לדעתי בין היתר, באופן פרדוקסלי, מהרצח בברנוער והתגובות לו. כפי שהסברתי בפירוט בעבר, הוויכוח על התגובות לרצח פיצל את הפעילים בקהילה הלהט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרס וביסקסואלים) לאלו שהתייחסו לאירוע כאל מקרה מבודד של אלימות הומופובית, ומנגד אלו שביקשו להבין אותו בהקשר הרחב יותר של אלימות ואפליה בחברה הישראלית. יתרה מכך, כפי שהסברתי באותה רשימה, הרצח יצר גירסה חדשה של ההומולאומיות הישראלית: הגינוי ה(כמעט) אוניברסלי לרצח איפשר לפוליטיקאים מהימין שתמכו בקהילה "לצאת מהארון" ככאלה, ובכך הועצם החיבוק ההדדי בין הקהילה, או לפחות הביטוי ה"מיינסטרימי" שלה המתבטא בהנהגת הארגונים המרכזיים והמרכז העירוני הגאה בתל-אביב, לבין הממסד הלאומי והעירוני.

אפשר לומר שבעצרת שהתקיימה שבוע אחרי הרצח, אף אם נשמעו בה גם קולות רדיקליים, נחתם (מטאפורית) מה שכיניתי ה"דיל" החדש והלא כתוב בין הקהילה הלהט"בית ובין הממסד. במסגרת דיל זה נותן הממסד לקהילה חיבוק (מסויג) והכרה (לא מלאה) בזכויות, ובתמורה מחבקת הקהילה את הממסד. בדיל הזה אנו מאפשרים לפוליטיקאים שתומכים במדיניות דכאנית ומפלה כלפי הציבור הפלסטיני ובמדיניות ניאו-ליברלית הפוגעת בעובדים, להרגיש מתקדמים ונאורים מאחר והם תומכים בזכויות גייז. יתרה מזאת, הדיל מייצר את הצורך להסתיר ולהשתיק את מי שלא ממלא בו את "התפקיד" של ההומואים והלסביות (לא ברור אם קבוצות אחרות הן כלל חלק ממנו), זה של נורמטיביות מגדרית, התנהגותית ופוליטית. המחיר מתבטא אם כן, בין היתר, בשיתוף פעולה עם השלטון ושתיקה על פשעיו בתחום זכויות האדם של אחרים, בפרט בהקשר של הכיבוש.

אחרי הרצח בבר-נוער, 2009. יצר גירסה חדשה להומולאומיות הישראלית. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס
ציפי לבני במצעד הגאווה, 2010. חיבוק בין הקהילה לממסד. צילום: ציפי לבני, cc by-nc-sa

יאיר קדר טוען שבין הקהילה לממסד נוצר מצב של WIN-WIN, אבל למעשה מחויבות אמיתית לדמוקרטיה ולשוויון גם מפסידה מההסדר הזה, הן בשל הצורך "להסתיר" את מי שלא יכול או מוכן למלא את התפקיד ההומו-נורמטיבי, והן בשל שיתוף הפעולה מצד הקהילה ביצירת עלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית.

למי שקשה לחבק את הממסד הישראלי המפלה, הכובש והמדכא, קשה עם הדיל הזה, בין היתר לאור שיתוף הפעולה הנ"ל. אכן המחלוקת על השימוש שהמדינה עושה בזכויות גייז כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית, ובפרט על מידת שיתוף הפעולה של ארגונים קהילתיים עם שימוש זה, היא ביטוי לפיצול שיוצר "דיל" זה. לכך מתווספת העובדה שמי שמתיימר לייצג את הקהילה הגאה ב"דיל" זה הם בדרך כלל גברים שמגלים עיוורון די רב לפריבילגיות שלהם ככאלו.

התוצאה של התפתחויות אלו היא, שבמידה רבה האירועים שהתרחשו אחרי הרצח אף אם תחילה היה ניתן לחשוב שילכד את הקהילה במאבקה בהומופוביה, הגדילו דווקא פערים שהיו קיימים עוד קודם בין פעילים שונים בקהילה: תהום נפערה בין הקואליציה הלא חדשה אך המורחבת עתה גם לימין של הפוליטיקה ההומו-לאומית-נורמטיבית, ובין הפוליטיקה הקווירית הרדיקלית. קיומם של המצעדים הנפרדים בשנה שעברה והמצעד הרדיקלי בנפרד מהמצעד העירוני השנה הם בין היתר ביטוי לפער זה.

עם זאת, הבחירה לערוך מצעד אלטרנטיבי-רדיקלי באה במידה רבה במקום נוכחות של גוש קווירי-רדיקלי במצעד עצמו, והחליפה את המסורת שהתחילה בשנת 2001 ושתוארה לעיל. אפשר להצטער על הבחירה להביא את המסרים הרדיקליים למצעדים אלטרנטיביים, נפרדים ומיעוטי משתתפים יחסית, במקום למצעד העירוני. לי נדמה שיש ערך להביא את המסר למצעד הכללי במקום לדבר זה אל זה, אם כי אולי אפשר להיות נוכח בשניהם או לפחות להכיר בחשיבות של שניהם.

כביסה שחורה במצעד הגאווה, 2003. מאז 2001 צעדו במצעד התל-אביבי גושים שהביאו פוליטיקה קווירית ורדיקלית לתוכו

בהקשר זה צריך גם לתת את הדעת לכך שבמידה רבה האקטיביזם הקווירי, לרבות הנוכחות שלו במצעד הכללי, עלולים ליפול קורבן לפוליטיקת זהות. לעתים קרובות, ההתארגנויות של קבוצות מהן "נשאבו" חלק ניכר מהפעילים הקווירים, המתארגנות על פי זהויות ולא בקבוצה קווירית שמבוססת על עמדה פוליטית ועל הזדהות, באה גם היא במידה רבה על חשבון האקטיביזם הקווירי. כך, צעדו להן במצעד הגאווה בשנה שעברה קבוצות של טרנסג'נדרים, ביסקסואלים, נשים פמיות ועוד, כאשר פוליטיקת הזהות במידה רבה פירקה את מה שכונה לעתים הגוש השחור-ורוד של פעילים קווירים, רדיקלים, אנרכיסטים ואחרים שנכח בעבר במצעד העירוני.

לאור העדר הייצוג של קבוצות אלו מהשיח ההומו-לסבי ההגמוני, ברור הצורך בנראות וייצוג שלהן, ואין בכוונתי לזלזל בו כלל ועיקר. אבל צריך גם לחשוב על מה פוליטיקת הזהות עושה למאבק שבוסס על הזדהות פוליטית וכיצד היא מפרקת אותו. ואם הכניסה לשיח העברי של המונח להט"ב כתרגום ל-LGBT האנגלו-אמריקאי ייצגה ניסיון להכיל גם ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בקהילה לצד הומואים ולסביות, הרי שהגלגול החדש של פוליטיקת הזהות למעשה חותר תחת הרעיון הקווירי, לכאורה בשם קוויריות.

צילום: Steve Rhodes, cc by nc-nd

ביטוי מובהק לכך הוא הכניסה של המונח "להטבא"ק" לשיח, כתרגום של GLBTQI מאנגלית: לכאורה כוללני יותר וכולל גם אינטרסקסואלים (או בגרסאות אחרות, א-מיניים), ובייחוד, כפי שמעידה ה"ק", קווירים. אך להוסיף את ה"ק" ל"להט"ב", כאילו מדובר בעוד זהות מסוימת שצריך למנות לצד האחרות, מעקר במידה רבה את הרעיון הקווירי מתוכנו כרעיון של אנטי-זהותני, שמסמן יותר הזדהות אנטי-זהותנית מאשר זהות מהותנית, ובכך ומנכס את הקוויריות לעוד זהות אחת שדורשת ייצוג. בכך נמחקת המשמעות של הרעיון הקווירי כאנטי-מהותני וכזה שמבקש להחליף את פוליטיקת הזהות בפוליטיקה של הזדהות וכעמדה פוליטית. ההזדהות כ"קוויר" אמורה הייתה לחתור תחת הרעיון של זהויות מקובעות המבוססות על נטייה מינית או מגדר, והפיכת ה"ק" לעוד אות מקבילה לאחרות דינה לבטל רעיון רדיקלי זה ולאבד את הערך הביקורתי שיש ברעיון הקווירי.

אגב, ריבוי האותיות המצטרפות מעיד גם על ריבוי הזהויות שבעבר לא ניתנה תשומת לב מספקת להדרתן או לעצם קיומן, אך למעשה כמעט כל צירוף אותיות נמצא כמדיר כמה קבוצות שטרם זכו להצטרף אליו, וכאלו שטרם נתנו את דעתנו עליהם. מתבקשת השאלה מדוע לא להוסיף לרשימה המתארכת את האותיות ג' לג'נדרקווירז, פ' לפאנסקסואלים ועוד. ואולי באמת הגיע הזמן להחליף את הניסיון הזה במונח Z-A שיכיל את כולם….

ההזמנה למצעד הרדיקלי ממחישה גם היא את כיצד במידה רבה התרחק השיח הקהילתי הרדיקלי מפוליטיקה קווירית. נאמר בה שנדרש מצעד רדיקלי "כי המצעד העירוני צועד למען שוויון בין זהויות ולא למען השוני ביניהן"… כך שאם אתן מעדיפות שחרור על פני שוויון, נכתב בהזמנה, אתם מוזמנים.

ברצוני לטעון שההזמנה משדרת מסר שרחוק מהרעיון הקווירי, ולמעשה גם ספק אם הוא רדיקלי: יהיה זה רדיקלי, או לפחות קווירי, לא לצעוד למען שוני בין זהויות, אלא דווקא כנגד הרעיון של חלוקת אנשים לקטגוריות שרירותיות (שלא לומר בינאריות והירארכיות) של זהות, שמפרידות בין בני אדם ושמות ביניהם גבולות מלאכותיים – בפרט כאשר הפריבילגיות והאפליות מחולקות על פי קטגוריות אלו. הרעיון של שחרור בתוך זהויות אלו במקום שחרור מהן, נשאר בתוך מערך פוליטיקת הזהות ולא מעלה שאלות לגבי קטגוריות הזהות. הרצון להדגיש שוני בין זהויות, גם אם בא מתוך התנגדות מבורכת לתפיסה לפיה על כולנו להתיישר לפי סטנדרט הטרונורמטיבי (או שמא הומונורמטיבי), הוא אם כן רעיון שעלול לחזק את החלוקה לקטגוריות הזהות – חלוקה שמשרתת את הפטריארכליות ההטרונורמטיבית ועומדת בניגוד לרעיון הקווירי.

הרעיון הקווירי לא מתעלם מקיומן של זהויות ומכך שפריבילגיות ואפליות מוקצות לאורן, אך מתייחס אליהן בצורה ביקורתית. יתרה מכך, הדחייה של רעיון השוויון מוטעית בעיני: צריך להתנגד לרעיון שהבחירה היא בין שוויון ליברלי המבוסס על אסימילציה מצד אחד, או דחיית רעיון השוויון לטובת תפיסה של "שחרור", מצד שני. למעשה, תפיסה של שחרור בלי תפיסה מהותית של שוויון נשמעת כמו פוליטיקת זהות ליברלית ואפילו ניאו-ליברלית (ברור לי שלא זו כוונת המארגנים/ות והצועדים/ות במצעד הרדיקלי ושהם מבקשים להשמיע מסר אנטי ניאו-ליברלי, אך אני חושב שלעתים הניסיון לנסח פוליטיקה רדיקלית דווקא נופל במלכודת זו).

מתוך קמפיין "שווה למי?" של המצעד הרדיקלי

שוויון אמיתי הוא כזה שמכיר בשוני בין בני אדם, ולא מודד אותם לפי סטנדרט הגמוני. תפיסה רדיקלית של שוויון תתייחס גם לאי-שוויון כלכלי ומעמדי, כך שאין סתירה בין שוויון ושחרור וכאמור בעיני האחד אינו קיים בלי השני.

ניתן לטעון, במידה רבה של צדק, שלקבוצות המודרות מבחינת נראות וכוח חיוני להדגיש את זהותן. אף כי יש אמת בטענה זו, הרי שנוסח ההזמנה למצעד הרדיקלי וניכוס הקוויר ל"ק'" שהיא כביכול עוד זהות ולא ביקורת על הרעיון של זהויות מהותניות, מעידים על כך שהדגשה זאת נעשית על חשבון המסר הקווירי, שדווקא עלה היטב בחלק מהתמונות שהופצו במסגרת הקמפיין האלטרנטיבי.

מצעד רדיקלי, בין אם מתבצע כחלק מהמצעד העירוני או בנפרד, הוא הזדמנות לפוליטיקה קווירית: כזו שתכיר בכך שיש זהויות שמודרות ותתבע את מקומן בשולחן, אך בה בעת תדחה את הרעיון של החלוקה לקטגוריות שרירותיות ומפלות – לא רק בתחום המיני והמגדרי, אלא גם בתחום הלאומי; וכן לא תחזק את המסר המהותני לפיו יש "שוני" בין אנשים המבוסס על הקטגוריות השרירותיות, ובוודאי שלא תדחה את הצורך בשוויון מהותי.

הכותב הוא משפטן ובעל הבלוג המשתה

———

עוד על יום הגאווה:

זאת לא המסיבה שלי | פנינה מולדובנו

הרחק מגן עדן | הילה עמית

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אסף דרעי

    אם כי מכיל הנחה מוקדמת של היכרות עם תיאוריה קווירית, מה שמקשה קצת על מי שלא מאוד בקיא, להבין את הטיעון עד הסוף.

  2. אתה פנוי ?

    הגיון בסיסי או "שכל ישר ופשוט" זה דבר שלעתים לוקה בחסר, אצל מי שמנסה להדגיש דבר-מה,באדיקות-יתרה.
    האכסיומה השיוויונית ,שהיא אינטגרל של חירויות ,בכל רובד,שיוויון,אחווה ואהבה בין זהויות ,או , ביטויין , אין לה צורך להדיר את X או את Y ,היא בסיסית , אינהרנטית ללוחמי -חירות וצדק פוליטי-כלכלי-אישי-ואוניברסלי ,של זכויות אדם וקבוצות מיעוט.
    כמה טוב שיש אדם יפה-רוח ונפש ,בכל מובן עמוק של המושג ויתרה מכך כה צנוע ,לא יהיר ,מתנשא ומתנסח במירב הכבוד והעדינות כלפי מושא ביקורתו.
    אין ,אין ,אנשים כאלו (כמעט) עוד.

  3. דרור ק

    כל הרעיון ה"קווירי" סובל מסתירות פנימיות, שאייל גרוס מדגים אותן במאמר הזה להפליא. אפשר להגיד שכל אידאולוגיה סובלת מסתירות פנימיות, השאלה היא באיזו מידה, וכאן מדובר במידה כזאת שהופכת את האידאולוגיה הזאת לחסרת-שחר. אם "קוויריות" היא א-זהות, איך היא יכולה לבקר זהויות? ביקורת רצינית בד"כ יוצאת מנקודת מוצא מסוימת. לדוגמה: אני יהודי, וכ"אורגן" בקהילה היהודית אני מבקר אותה, או אני סיני שבא לביקור בישראל ומוצא כאן דברים שונים ממה שהכרתי עד כה, ומתוך ההשוואה אני יוצר ביקורת. אבל להגיד "אני לא מאמין בזהויות" ואז לבקר אותן, זה קצת כמו שאתאיסט יבקר את הדוגמה הנוצרית שישו הוא גם אל וגם אדם. אם אתה אתאיסט, מה זה מעניין אותך בכלל? ואיזה נקודות אחיזה יש לך בכלל לביקורת?

    אייל גרוס מנסה מצד אחד לחבר את המאבק לזכויות הומוסקסואלים/ות למאבקים חברתיים אחרים, ומנגד הוא מנסה לנתק ביניהם. אפשר להתייחס לרצח ב"ברנוער" כאל חלק מהאלימות הקטלנית שהתגברה לאחרונה בחברה שלנו. אבל אז, מה זה משנה שמדובר דווקא במקום מפגש להומוסקסואלים? למען האמת, אנחנו אפילו לא יודעים מה היה המניע לרצח, יש רק ספקולציות. ואם הרצח הוא חלק מהאלימות הכללית, אז מה הקשר למצעד הגאווה ול"קוויריות"? אולי מוטב לחבר את המקרה הזה לרצח על חוף הים בתל-ברוך, לרצח שני נערים מג'לג'וליה אתמול, לגל הרציחות בלוד. ואם מחמת הספק שמא מדובר בפשע על רקע הומופובי, התגייסו כל המנהיגים לגנות את הרצח ולהביע הזדהות עם ההומוסקסואלים/ות, על מה מלין אייל גרוס? הרי לזה קיווינו כל השנים. שזכויות הומוסקסואלים/ות יישמרו כפי שנשמרות זכויותיו של כל אדם, שאלימות נגד הומוסקסואלים/ות לא תעבור בשקט. כשכבר הושגה המטרה, שוב צריך לחפש מה לא בסדר?

    ולמה אייל גרוס מתכחש לצורך האמיתי של בני אדם להשתייך לקהילה? בני-אדם הם יצורים חברתיים, ואדם שמאמין בצדק חברתי יודע זאת היטב. אין עונש גדול יותר לאדם מאשר בידוד. ההומוסקסואלים/ות חוו בידוד במשך שנים, והם שמחים על כך שהם יכולים היום להשתייך בלי חשש ובלי שקרים לחברה הכללית. מה רע בזה? אני לא בטוח שמצעד ראוותני הוא הדרך לבטא את זה, ואני מקבל את הביקורת על המצעד עצמו, אבל לא ברורה לי הביקורת על הרעיון שמאחוריו.

  4. נתן.

    בספר הזהב שבו ירשמו הנאבקים נגד הכיבוש והדיכוי לא נמצא רבים מהקהילה,אבל לעומת זאת בין אלה שאחראים על טמטום וטשטוש המוח של האזרחים על מנת שלא יראו מה קורה סביבם מקומם של נציגי הקהילה כמו אסי עזר,אביעד קיסוס,אוחובסקי,דנה אינטרנשיונל ושאר מפלצות ערוץ 2 למיניהם קיים גם קיים.

  5. סמולן

    ואם בני אדם בישראל הם ברובם ימנים, האם יהיה זה בלתי סביר להניח שימין במונחי השיח הפרוגרסיבי – כלומר כל דבר שמדרום לאנטי ציונות מזככת – נפוץ גם בקרב הלהטבא"קים ?