תרבות    

עור לבן, מסיכות שוקולד

רוני סבג-אלבין 16.06.11
האם הסרטונים המקדמים את ליין מסיבות הגייז "אריסה" הם פארודיה על ערסים מזרחים, או שמא חתירה תחת הזהויות "גברי" ו"מזרחי"?

דראג איננו הלבישה של מגדר ששייך לאמיתו של דבר לקבוצה אחרת, כלומר אקט של הפקעה או ניכוס, המניח שהמגדר הוא רכושו החוקי של המין – שה"גברי" שייך ל"זכר" וה"נשי" שייך ל"נקבה"… דראג הוא האופן הרגיל שבו מגדרים מנוכסים, עוברים תיאטרליזציה, נלבשים ומבוצעים… אין שום מגדר מקורי או ראשוני שאותו הדראג מחקה, אלא מגדר הוא סוג של חיקוי שאין לו מקור. (ג'ודית באטלר, חיקוי ומרי מגדרי)

ההיטלטלות של הגבר המזרחי בין פרקטיקה של הומוגניזציה, המטשטשת ושוללת הבדלים אתניים, לבין פרקטיקה של דיפרנציאציה, המנציחה הבדלים אלו, מייצרת סובייקט מזרחי קרוע, מפוצל ומפורק, הלכוד בדימוי גוף אמביוולנטי שאינו יכול להשיג מישמוע תרבותי יציב וקוהרנטי. הגוף המזרחי נאלץ לאכלס עמדה חקיינית… הוא מסולק מהשדה התרבותי של הסימבוליזציה ומורחק מהמרחב של הסובייקטיביות עצמה… (רז יוסף, ברוכים הבאים לג'ונגל: גבריות מזרחית ופוליטיקה מינית)

בעוד מתנהלים הוויכוחים סביב שבוע הגאווה על השאלה אם ובאיזו מידה ישנה אמירה רדיקלית באירועים הממוסחרים, ואם כזו בכלל אפשרית, מעניין להפנות מבט אל סדרת סרטוני פרסומת המופצת באחרונה ברשת לליין אָרִיסָה - מסיבות של מוזיקה מזרחית לגייז. הסרטונים הוויראליים, שזכו לאחרונה לחשיפה ארצית ובינלאומית, מכילים מעבר לאסתטיקה שובת-לב, עריכה חכמה ושעשועים פרובוקטיביים, גם אמירה תיאורטית מעניינת על החיבור בין אתניות ומגדר ועל המשחקיוּת שבהגדרות משני סוגי הקלאסיפיקציה. בקצרה, בצימוד שעושים הקליפים בין דראג, מגדר וגזע, הם מנכיחים באופן ויזואלי את הרעיון שהגדרות אתניות אינן קטגוריות מהותניות, אלא, בדומה למגדר, פרקטיקות פרפורמטיביות.

פנייה להומואים, למזרחים, בלי ליפול במלכודת הדכאנות הכפולה. מתוך עמוד הפייסבוק של "אריסה"

ראשית, אף שזה אינו מוקד הרשימה, אי-אפשר שלא להתייחס לחיבור בין תגיות-הזהות "הומו" ו"מזרחית". בהתחשב בדימוי התקשורתי הרווח ובתפיסה המקובלת של מעצבי טעם הקהל הממסדיים – המְקַשרים, ובצדק, דימוי הומואי וצרכנות ורודה ליאפיוּת אשכנזית – יש מידה של תעוזה, אולי אף תקדימיות, בפנייה השיווקית שמחברת הומואים למזרחית. יעיד על כך משפט התיאור הלא-בלתי יומרני שבחרו לעצמם אנשי המסיבות: "ליין המזרחית הראשון לגייז".

ראוי לשים לב כי אין זו פנייה ל"גייז מזרחים", באופן מדיר, שגם כופה הגדרה דכאנית כפולה. ההבטחה ל(מוזיקה) "מזרחית" ל(קהל) "גייז" מאמצת את ההגדרות ששימשו לגנאי תוך טעינתן במשמעות חיובית ומעמדה מועצמת. גם הבחירה ב"מזרחית" ולא ב"ים-תיכונית" המרוככת/מכובסת אינה מקרית, ומעידה על מודעות לדקויות, להבדלים ולחשיבות ההגדרות. מבלי להיכנס לניתוח הפזמונים והסגנונות המוזיקליים עצמם, די לעיין ברשימת הזמרים במסיבות כדי לראות שאינה מורכבת מהזמרים הים-תיכוניים הפופולריים, אותם אלה המופיעים בקיסריה ובהיכל התרבות, אלא מכוכבי המועדונים המופיעים יותר בפריפריה, ומוכרים בעיקר ל"שרופים"; מה שקרוי בעגת האוהדים – "מזרחית כבדה" (המסיבות אירחו, בין היתר, את ליאת בנאי, ענבר ישראל, רינת בר, שריף ואת קוקו מאילת, וגם הקדישו ערבים מיוחדים למוג'דה ולניבין). הקהל, מכל מקום, מצביע ברגליים, ומוכיח שוב שהתרבות הפופולרית מלמטה עשויה להקדים את יוזמותיהם של מכתיבי הטון, וגם את השיח האקדמי.

נחזור לסרטונים, העומדים במוקד השיח הסמי-אקדמי הנוכחי. בהמשך עוד יצוצו בהם חזרות תמטיות, דמויות רגולריות ואלמנטים מתריסים לרוב, אבל לרגע זה נתעכב על הסרטון הראשון בסדרה, שהוא תמים וחמוד – כמעט כמו הדוגמן שבמרכזו. ועם זאת, הוא כבר מכיל יסודות משחקיים וחתרניים מעניינים שיחזרו בבאים אחריו. הבחור העומד במרכז הפריים חושף חזה שרירי ושעיר, עטוי מגן-דוד, בעיניו מבט קשוח, גורמט על פרק-ידו הימנית. אלה מאפיינים ויזואליים המתקשרים לסגנון גברי מאצ'ואיסטי ומיני ("הפוזה הקוּלית"), המזוהה, על פי רז יוסף, מאז ימי "הפנתרים השחורים" עם דימוי הגוף הגברי המזרחי.

"הכוריאוגרפיה בסצינה נעזרת בתנוחות גוף קפואות באופן התואם להפליא את האסתטיקה המרוסנת והקשוחה המאפיינת את הפוזה הקולית של גוף הגבר המזרחי" – כותב רז יוסף על "קזבלן" – דברים שיכולים להתאים גם לסרטון הנוכחי. מייד עם תחילת הסרטון, הדוגמן מסיר מעליו את גופייתו הלבנה. פעולה זו, שמודגשת באמצעות עריכה רפיטטיבית, אינה רק התערטלות חושנית. היא אקט סימבולי הממחיש את הסרת הלובן (Displacing Whiteness, כשם ספרה של רות פרנקנברג, ששימש השראה להומי באבא במאמרו על ה-"White Stuff").

הסרה זו אמנם נדרשת, מכיוון שלמעשה, ללא הסממנים החיצוניים והפרפורמטיביים, מוצאו האתני של השחקן אינו ניתן לניחוש בנקל על פי חזותו בלבד. במראהו, כמו גם בהתנהלותו המשוחקת, הוא היברידי – אם כבר הוזכר באבא, במובן שהעניקה האסכולה הפוסט-קולוניאלית לתואר זה. ההיברידיות אינה רק נחלת הגזע. השחקן מפגין גם היברידיות מגדרית, הנובעת בין השאר ממראהו הצעיר, על הסף שבין עלם לגבר. לאורך הסרטון, לנגינת "מאמא דיאלי" ("אמא שלי", בביצוע להקת שפתיים – עוד קישור למגדר), עוזב פעמיים המבט הקשוח את פניו של הדוגמן ואת מקומו תופס חיוך, בראשונה מבויש, כאילו לא-רצוני, ובשנייה רחב ומאיר, חושף שיניים צחורות. כאשר המבט הקשוח הקפוא הוא מסממני הגבריות, אזי שְׁבִירָתוֹ באמצעות חיוכים ומצמוצי עיניים צועדת בהכרח בכיוון מגדרי הופכי. בוודאי כך, כאשר בסוף הסרטון השחקן טובל את אצבעו בצנצנת ומכניס אותה לפיו בתאווה, משל היה דוגמנית בפרסומת למעדן שוקולד עם קצפת.

ערבי עם שפם

ובאותו עניין, משחקי הצבע והמגדר נוכחים בהבלטה יתרה גם בסרטון הנועז יותר, "שוקולד שלי" (הביצוע של ריקי כהן לשירו של מושיקו פלגיר). קליפ זה מבוסס כולו מבחינה ויזואלית על משחק פערי הצבעים, שחור ולבן, וליתר דיוק – כהה ובהיר. שוב עומד גבר חשוף חזה שרירי ושעיר ומדגמן את "הפוזה הקוּלית", כשעל גופו ועל ראשו ניצוק סירופ שוקולד. כאשר הוא שוקולדי מספיק, כלומר שחום מספיק, הוא זוכה לליקוק חושני מצד "הדמויות הנשיות" בסרטון. מדובר במחווה לעגנית לתפיסה הרואה את השחור כאובייקט היפר-מיני (וראו פאנון בהקשר זה).

אך בד בבד, עצם השימוש בשוקולד לצורך השחמה ממחיש ומעצים את הערעור על המהותנות הגזעית, ברמזו שאף צבע העור הוא קטגוריה מובנֵית, הניתנת למשחקיות ולפרפורמטיביות. עור לבן, מסיכת (שוקולד) שחורה. המשחקיות המגדרית הפעם ננקטת על ידי המפזזות החגות סביב הדוגמן, ובראשן הדראגיסט אוריאל יקותיאל, הפרזנטור של ליין המסיבות.

דמותו של אוריאל יקותיאל מצדיקה התייחסות נפרדת הן בשל ייחודו כמלכ/ת דראג, והן בשל הסממנים האתניים שבה. בניגוד לרוב הדראגיסטים/יות, יקותיאל אינו מאמץ לו שם במה נפרד ומופיע בשמו האמיתי, הוא אינו מופיע עם פאה, והאיפור שלו אינו מטשטש את תווי פניו האמיתיים אלא דווקא מבליטם. השפם שלו – מעוצב בקפידה ומסורטט במדויק לפחות כמו הגבות – הוא אובייקט סימבולי בהיקבעות-יתר. הוא מגבב כפל משמעויות, בהיותו אייקון הומואי ומזרחי כאחד, שמתכתב בה בעת גם עם ייצוג הומואי רווח משנות השבעים (פרדי מרקורי), וגם עם דימוי מזרח-תיכוני נפוץ (כמו שפם טורקי/ערבי עם שפם). תלבושותיו ותכשיטיו, על פי מיטב המסורת הנשית המזרחית, עטויים על חזהו השרירי השעיר.

אך ההיברידיות שמציג אוריאל יקותיאל מצויה במחוותיו הגופניות לא פחות מאשר בחזותו החיצונית. כך, למשל, בקליפ החסידי (לשיר "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך" של סטלוס ואורן חן), ועוד יותר מכך בקליפ הכדורגל (ל"מלך המגרש" של אייל גולן), הוא מציג התנהלות גופנית מוקצנת גברית ונשית לחליפין, לעתים אף במקביל. בכך הוא משלים את התמה הכללית של הקליפים שקורצת במכוון לטשטוש ולעירוב שבין ההומוארוטיקה להומוסוציאליות בקרב חברת החסידים ובקבוצת הכדורגל.

לתיאטרליות המגדרית מתווספת הצגת גוף גרוטסקי, במובן הבחטיניאני. אלא שבניגוד לדראגיסטיות אחרות, הגרוטסקיות של הגוף של יקותיאל אינה באה לידי ביטוי בהצגת גוף מעוות ומגוחך, אלא בטשטוש הגבולות עם הסביבה: דמותו בסרטונים מלקקת, נוגסת, משפריצה (מים) ובולעת שפריץ (של שוקו משקית). בקליפ "פגישה עיוורת" (בשיר של אביטל, ללחן של שמואל אלבז), היא נשאלת: "נפתח לפיסט?". התשובה ("חחחחחחחחחח") משמרת את אלמנט המשחקיוּת, אך עצם העלאת השאלה ממשיכה את תימת הגוף הגרוטסקי הנפתח, הנפרץ, הנפער – גוף ש"אינו דבר שלם וסגור אלא פתוח ובלתי-שלם", ובכך מדגיש את הנזילות, הארעיות וההתהוות המתמדת של גבולות ההגדרות החברתיות, המגדריות וכן האתניות.

הפנטזיה של האגו האשכנזי

הדמות ההיפר-גברית, הזוכה לפטישיזציה אינטרנטית בסרטון הבא, היא דמותו של הדוגמן אליעד כהן, שמופיע כעזר כנגדו/ה של אוריאל יקותיאל ברבים מהסרטונים, ושוב, בהצגה ראוותנית ועל סף המוגזמת של הסממנים ה"מזרחיים": חזה גברי שעיר, שרירי ומפואר, תמיד חשוף, בפוזה קוּלית, ועליו תליון "חי" מזהב.

לכאורה, הצגתו שלו ושל הדוגמנים הגבריים האחרים בסרטונים כאובייקט תשוקה היא אוריינטליסטית ומחפצנת, ובכך ממשיכה את ההיקסמות והרתיעה במשולב של המבט האשכנזי-המערבי מיופיו ומחושניותו של הגבר המזרחי רב-האון. אלא שיש לזכור, ראשית, כי הצגה זו נעשית במסגרת ההקשר הפארודי, החקייני והדראגי של סדרת הסרטונים כולה, ושנית, כי הדמות המאצ'ואיסטית המזרחית מלכתחילה עוצבה מעמדה חקיינית הן כלפי הפנתרים השחורים בארצות הברית, והן, ובעיקר, לאידיאל הגוף הגברי של ההגמוניה הציונית האשכנזית, שהעמידה את "יהדות השרירים" כחיקוי של אידיאל גברי מערבי ואנטיתזה ליהדות הנשית, הגלותית.

כדבריו של רז יוסף, "הגוף הגברי המזרחי נאלץ לאכלס עמדה חקיינית, ולשמש מראה לאגו האשכנזי… לשקף את הפנטזיה של האגו האשכנזי". הדמויות ההיפר-גבריות בסרטונים, המעוצבות באמצעים ביצועיים, חושפות את הנרקיסיזם של המבט האשכנזי-ההגמוני בגבר המזרחי, שמפעיל עליו דיפרנציאציה והומוגניזציה כדי לחפות על העדר-ביטחון באותנטיות של הזהות המגדרית או הגזעית "הנכונה".

במלותיה של באטלר, "כל המבנה של מקור והעתק מתגלה כבלתי-יציב מעיקרו… זהויות אלו הן, פשוטו כמשמעו, חיקויים מהופכים, כאלו שמהפכים את סדרם של המחוקה והחיקוי, ושתוך כדי כך חושפים את התלות היסודית של 'המקור' במה שהוא מתיימר ליצור כאפקט משני". ומה שנכתב ביחס למגדר, חל בהחלט גם על המימד האתני. כלומר, אף שמדובר בפארודיה – זו אינה על דמותו של "הגבר המזרחי", אלא על דימויו, שכן הפארודיה באמצעות הדראג חושפת בדיוק את היעדרו של המקור "גבר" כמו של המקור "אשה", את אי-קיומו של המקור "מזרחי" או של המקור "אשכנזי".

קחו, למשל, את הסרטון המבריק והמטריד "מה עשית לי?" (לשיר של ניבין), המציג את דמותו האולטרא-גברית המוגזמת חובטת באוריאל יקותיאל המוכה והמאוהבת. קליפ זה, יותר מאשר מקל-ראש באופן לגלגני בתופעה של אלימות נגד נשים, מהווה, באמצעות אופיו הדראגיסטי ויסודותיו הפרפורמטיביים, פארודיה פאלו-אתנו-צנטרית, ומשמש כמראה חושפת ומעוותת לאידיאלים המגדריים ולסטריאוטיפים הגזעיים העומדים ביסוד התופעה וייצוגיה התקשורתיים (וכדאי להוסיף, למען ההגינות, גם, שכשצריך להעמידו במקום – היא יודעת גם לחבוט בו).

***

כשם שפתחתי בסטייה מהעיקר, שאי-אפשר בלעדיה, כך גם אסיים. מאליה מתבקשת השאלה אם הסרטונים, וליין המסיבות בכלל, רואים עצמם שותפים לתופעה התרבותית אותה הם מעמידים במרכז, או שמא מתנשאים מעליה. האם הם צוחקים איתם או עליהם? האם זו דאחקה היפסטרית שעושה צחוק – וגם קופה יפה בדרך – על חשבון "הערסיאדה והפרחיאדה", או שמדובר בהיקסמות ובמשיכה לסגנון התרבותי הזה ובחשיפה ויצירה של יסודות חתרניים בו?

אפשר אולי לראות בכך ורסיה לשאלה בה פתחנו על מצעד הגאווה: האם אפשרית אמירה חתרנית רדיקלית במסגרת אירועים ממוסחרים העושים את הכיף למולך? לא אנסה לענות על השאלות האלו, כי תשובות אין בידיי. במקום זאת, אסתפק בשתי הערות. הראשונה – תזכורת, לפחות בנוגע לשאלה הראשונה, לכך שהתרבות ההומואית ידועה במשיכתה לסגנונות הנחשבים טראשיים, ולתופעות הממוקמות בשולי התרבות הפופולארית. ובאופן כללי – ל"קאמפ".

ההערה השנייה, אולי בהמשך לכך, מתייחסת לשתי השאלות, ועונה להן בתהייה. ייתכן שניסוח השאלות בצורה המעמידה ברירה הוא המטעה. ייתכן שההעמדה וההנגדה של "היפסטר" ו"ערס" היא המשכפלת אופוזיציות שהן עצמן הבניה, כגון התיוג התרבותי של "גבוה" ו"נמוך". אולי – וזה אולי גדול – אפשר וצריך שלא לבחור בין היותך אקטיביסט חתרן לצועדת שבאה לעשות פאן.

תגיות: , , , , , , , ,

8 תגובות לפוסט "עור לבן, מסיכות שוקולד"

  • ענק!!!!!!!!!!!!!! תודה!!!!!!!!!!!!!!
    סמדר לביא //

    מאמר חד וקולע – הגבר המזרחי עבור ההומו האשכנזי הוא על תקן השפנפנה ההטרואית השאטנית הכחושה, עם ציצי גדול ותחת קטן (הדימוי הוא של חנוך לוין) עבור האשכנזי שעלה מן הים. גם הטענה שלך בנוגע לדראג מבריקה.
    אולי לכן כינוי הקוד שנתנו פעילי השטח ל"בכירי הקשת" — אותם זכרים שהפכו את ה"קשת" לטנק-חשיבה אינטלקטואלי במקום להפכה לתנועה פוליטית רחבה — היה "יפי הבלורית והתואר". יעאני – דראג מזרחי הטרואי, בהפוך על הפוך. דוגמאות רבות הממחישות את הדראג המזרחי ההטרואי הזה ניתן להוריד מהסרטייה של ואן ליר.
    רק יא חראם, אני לא מצליחה לראות את הסרטונים. אפשר קישורים ישירים לאתר של אריסה? תודה.

  • עוד הערה קטנה - ערסאוואת בשוויץ
    סמדר לביא //

    בחלק האיטלקי של דרום שוויץ נראה כי רשמו פטנט על האסתטיקה של הערסאוואת. הגברים משוויצים עם מכנסיים הדוקות מגברדין קליל, חולצות מכופתרות עם פנסים בגב ופנסים מהשרירים של החזה עד למותניים, ועם חפתים מזהב עם יהלומים, נעלי סירה-שפיץ ומלא ג'ל בראש ושיער צבוע. ומתנייעים במכוניות קטנות עם גג מתקפל – למבראגיני וכאלה. השערות המאולפות שנותרו להם בחזה אחרי השעווה מבצבצות מהחולצה הפתוחה 3 כפתורים. הנשים במשקל הנכון עם נעלי עקב מסמר, מלמלות, נצנצים, בלונד פסים, ימבה מייקאפ, תכשיטי זהב ויהלומים כבדים. יש מהן שעונדות ניתוחים פלסטיים לא רק בצוואר ובפנים, אלא גם במחשוף מעל לציצי ובזרועות. כולם כאן נורא שזופים וחושפים את החזה השזוף (לא חשוב המיגדר). רובם עברו לכאן מהחלק הגרמני של שוויץ עקב מזג האויר החמים. קלאסה ממש. אנחנו – חבורה קטנה של כלמיני תמהונים בסתם מכנסיים וחולצות טריקו שהולכים ברגל וסוחבים במעלה ההר סלים מהסופר — נחשבים לריף-ראף של העיירה. זה מה שאמרה לי הקופאית (מהגרת עבודה מפורטוגל), שגם המליצה לי על ספרית שתצבע לי את את השיער ותעשה לי פאן למען אוכל לנסות לתקתק עם השוויצרים האיטלקים. אמרתי לה, שאולי בגלגול הבא… אני חושבת, שמי שכאן הדראג זה דווקא אני.

  • מרתק וחשוב
    אילנה //

    תודה, תביא עוד!

  • ציון נכשל בזיהוי תרבות ותת- תרבות
    מעבר למגדר והעדפות מיניות //

    פשוט דיכוטומיה אינהרנטית ,לשיח הלא תרבותי ,החל מקום המדינה, בין המזרחי לאשכנזי, בהכללה גורפת גם לזהות-מינית, מגדר, התנהגות וערכים .
    היקי-הרוסי, החלוץ הגיבור והאינטיליגנציה בסגנון טרומפלדור,"בוני "המדינה לעומת ההאחרים , תימנים,מרוקנים,מצרים,
    תוניסאים ,
    הבנתם את הקטגוריזציה.
    קו החיץ, המשלה ,מוביל כחוט השני לאורך השנים בכל רמות הקיום ,ההתנהגות הפרקטיקות והחיים האפשריים.
    אין מודעות אין אחדות.
    יש הפרדה,סגרגציה קלינית בכל המישורים שרק מחריפה.
    לו הבנת בפסיכולוגיה אנאליטית ידעת שאת הדימוי השלילי לוקח עימו המזרחי בהבניית זהותו עד המוות.
    אין חדש תחת השמש.
    במדינה גזענית ,יודוניצית-פשיסטית בה קיים בפועל , משטר דמוקטטורי של פלוטרכיה- אוליגופולית הממתינה ליום-הדין,בכיסים מרופדים ,יכולה להיות רק העצמה של ההפרדה שדוברה לעיל.
    טוב שם אשכנזי טוב, מאדם טוב וממודעות והכרה.

  • איזה ניתוח מעניין ומעורר מחשבה
    רועי //

    תודה!

  • אני מוחה
    אלון //

    האם מישהו יכול להסביר לי (רצוי בעברית ולא בקווירית) מדוע סידרת הוידיאו הנ"ל יכולה להיחשב סאתירית/פארודית, ואיננה "החושך" בעצמו?
    האם הריפלקסים בגופי בשעת הצפייה שיקרו לי?

  • Pingback: אני קצת משוגעת – על מין, מגדר ומיניות במוסיקה מזרחית | קבוצת הקריאה הקווירית באר-שבע

  • תינוק באריסה //

    סליחה על התגובה הכל כך מאוחרת, אבל למה זו פארודיה? זה הדבר האמיתי!

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית