string(2) "he"
string(2) "he" -array(1) { ["pll_language"]=> string(2) "he" }

לא את הילדים של פולישוק

בשבוע שעבר טענה כאן טלי ג. כי פרק בסדרה "פולישוק" הכפיש לשווא את שירותי הרווחה; אסתר הרצוג טוענת כי היוצרים עלו בדיוק על הנקודה: מערכת העבודה הסוציאלית עסוקה בטיפוח האינטרסים של עצמה ופועלת נגד האוכלוסיות המוחלשות במסווה של "עזרה"
אסתר הרצוג

פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים

הפרק בסדרה "פולישוק" עליו כתבה פה בשבוע שעבר טלי ג. ("השמאל הציוני תוקף מהמסך", 16.06) ושעסק בהוצאת ילדים מהבית, נגע באחת מהעוולות הקשות ביותר של מדינת ישראל: גזילת תינוקות וילדים מהוריהם. מאז פרשת ילדי תימן ועד היום פועלת המדינה נגד אוכלוסיות מוחלשות: משפחות חד-הוריות, משפחות עולים (מאתיופיה ומבריה"מ), משפחות מזרחיות, משפחות עניות, משפחות מתגרשות וכיוב'. מאז ועד היום מעורבות מערכות שלטוניות רבות בפשעי הניתוק בכפייה של ילדים מגיל אפס למרכזי חירום ולמוסדות של המדינה, בטענה שכך המדינה מצילה אותם מידי הורים פוגעניים.

בפועל, רשויות המדינה והאנשים והארגונים הסמוכים על שולחנן הן הפוגעות העיקריות בילדים. את התעשייה המשגשגת של מוסדות הכפייה מכונן, מטפח ומפעיל משרד הרווחה. אך היא קשורה בטבורה למערכות שלטון רבות וחזקות אחרות: קודם כל למערכת המשפט המספקת גיבוי נאמן ומלא ל"המלצות" הניתנות על ידי פקידי (בעיקר פקידות) סעד. המשטרה מאפשרת את ההוצאה האלימה של הילדים מבתיהם בלילה או מתוך מוסדות חינוך ביום, מול פניהם הנדהמות של חבריהם.

הכנסת מספקת תמיכה נאמנה בחקיקה ההולכת ומחמירה את מצבם של הילדים ואת חוסר האונים של ההורים: באישור להוציא ילד מביתו אף ללא דיון משפטי, עד שבעה ימים, ואח"כ להאריכו לתקופות נוספות; בהחמרת האפשרות לפרסם ביקורת בתקשורת (באמצעות החמרה בלתי נתפשת של "איסור פרסום פרטים מזהים"); בגיבוי לחוק על פתיחת תיקים פליליים ל"נערים בורחים"; בקידום חקיקה המרחיבה את מערך המוסדות (במסווה של "סל שירותים" לכל ילד במצוקה); בהוקעת חברי כנסת (כמו מרינה סולודקין), המעזים לבטא ביקורת ולקדם חקיקה המגבילה את הסמכויות הדרקוניות של פקידי הסעד ולייצר פיקוח ציבורי על החלטותיהם; ועוד כהנה וכהנה. ועדיין לא דיברנו על כל המערך הפסיכולוגי, המספק חוות דעת "מטעם" וגם לא על גדודי עורכי דין המתעשרים על חשבון הילדים וההורים הנרדפים.

כפעילה מזה 20 שנים בליווי מאות הורים וילדיהם שהוצאו מהם בכפייה, ואשר כל עוונם היה בחולשתם הכלכלית-חברתית, יש באמתחתי מאות דוגמאות להמחשת טיעוני. לעתים קרובות נוכחתי בביטויים קשים של התנהלות אלימה מצד מערכת הרווחה (ומערכות תומכות) כלפי הילדים וההורים. ההליכים המשפטיים והחוקיים אשר שימשו להוצאת הקטינים מחזקת הוריהם היו מלווים פעמים רבות בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ואף בעבירות על החוק. ואף על פי כן אני מבקשת להציע ניתוח המתבסס על חוקרי מדיניות רווחה ובעיקר על דבריהם של "ברי סמכא" הקשורים למערכת הרווחה, בעיקר מרצים וחוקרים בכירים בבתי הספר לעבודה סוציאלית, המשמשים גורם מרכזי בפיתוח הכלים והשיטות של הוצאת ילדים מהבית.

טענתי המרכזית היא כי מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה לסייע לעניים ולקבוצות חלשות (או נכון יותר: מוחלשות) בחברה. מדובר במבנה המשרת מערכת אינטרסים הגמוניים, המבצר חלוקות כוח הקיימות בחברה, במיוחד במונחים של חלוקה מעמדית, עדתית, מגדרית ואחרות. דברים אלה נכונים לגבי מבנים פרופסיונליים ביורוקרטיים נוספים, כגון מערכת החינוך ומערכת הבריאות. הנקודה שמייחדת את מערכת העבודה הסוציאלית או "ביורוקרטיית הרווחה", היא מקומה המרכזי של האידיאולוגיה, המעוגנת במושג ה"עזרה" (או "סיוע"), אשר מכוונת באופן מיוחד לקבוצות ולפרטים "חלשים".

"לעזור לחלשים"

אני סבורה שיש להבחין בין ביורוקרטיית הרווחה לבין מדינת הרווחה. מקובל לראות בביורוקרטיית הרווחה של המדינה אמצעי ליישום מדיניות הרווחה שלה; אולם בפועל, מנגנוני הרווחה מונעים את מימוש המטרות המוצהרות של מדינת הרווחה, שעיקרן פיזור המשאבים הציבוריים על בסיס אוניברסלי ושוויוני. ביורוקרטיית הרווחה סופגת את מירב המשאבים המוקצים לטיפול בקבוצות ה"נזקקות", ואלו משמשים בעיקר להעסקת שכבה רחבה של מטפלים, כגון פסיכולוגים, מדריכים, יועצים וכדומה.

העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר ל"מטפלים". השימוש בכוח הזה מתחיל בהתערבות בחיי אנשים, ה"מטופלים", ומגיע עד לכפייה, תוך כדי שלילת השליטה בחייהם והרס קשריהם המשפחתיים והחברתיים.

למושג ה"עזרה" מקום מרכזי בהבנת החסות והתלות שמייצרות מערכות השלטון, בינן לבין קטגוריות המתוארות כנזקקות לסיוע: עולים חדשים, קטינים, משפחות חד-הוריות, מפגרים, טעוני טיפוח ואחרות. כמה מחוקרי החברה בארץ עמדו על ההשלכות ההרסניות של החסות שלוקחת המדינה על קבוצות "חלשות", של עולים חדשים, של אוכלוסיות בעיירות פיתוח ושל נשים).

על העובדה שאין המדינה יכולה "לעזור" עמדה מריאן גרונמאייר, שהסבירה כי באמצעות "עזרה" מבקשת המדינה להכתיב לאנשים כיצד להתנהג, להפעיל עליהם שליטה ובעיקר לממש אינטרסים שונים של עצמה, כאשר הם סמויים מהעין ומוסווים היטב בשיח של דאגה, אחריות ועזרה לנזקקים. "עזרה", אומרת גרונמאייר:

היא אמצעי לשמור על המעט בפיותיהם של הכפופים בלא שניתן להם לחוש בכוח המנחה אותם. בקיצור, כוח אלגנטי אינו כופה, הוא אינו משתמש באלה או בשלשלאות; הוא עוזר. בלא שיורגש, המונופול של המדינה על אלימות הופך את עצמו, לאורך מסלול של אי-בולטות גוברת, למונופול של המדינה על דאגה, תוך כדי שהוא נהיה, לא פחות חזק, אלא חזק באופן יותר מקיף.

הטענה היא, אם כך, שבאמצעות עזרה המדינה מוסיפה כפייה על האלימות שהיא מפעילה באופן לגיטימי. כפייה, כך משתמע, אינה מתיישבת עם "עזרה". מנגנוני הרווחה אינם יכולים "לעזור" לאנשים/קבוצות במצוקה, מפני שבעיקרו של דבר הם פועלים כמערכות ביורוקרטיות לתיווך בין האזרח למדינה, המטפחות את האינטרסים של עצמן תוך כדי צבירת כוח. ארגון רווחה, שהוא ארגון ביורוקרטי במהותו, מייצר בהכרח יחסי כוח-תלות בין פקידים/פרופסיונלים נותני שירותים לבין קליינטים מקבלי שירותים.

ביורוקרטיית הרווחה מספקת דוגמה מאלפת לתופעה זו, במידה רבה מכיוון שהאידיאולוגיה שלה מדגישה מאוד "סיוע", "קידום", "שיקום" וכדומה, של נזקקים – כלומר, מחויבות למטרות הומניות הנתפסות כהיפוכה הגמור של התנהלות אינטרסנטית. מקומה של אידיאולוגיית ה"עזרה" לנזקקים בולט באופן מיוחד בתחום הטיפול בילדים ונוער "בסיכון", שהוא אחד התחומים המרכזיים במערך שירותי הרווחה. "עובדים סוציאליים", כותבת טובה ליכטנשטיין, מורה (לשעבר) לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן, "רואים עצמם כמגיני הילדים, והספרות המקצועית מגדירה את תפקידי שירותי-הסעד בתחום זה כשירותי הגנה. הגנת הילד מושרשת עמוק בהיסטוריה של העבודה הסוציאלית בארץ ובחו"ל כאחד…".

10,000 ילדים בשנה

דומה כי אוכלוסיית הילדים היא ציפור נפשה של החברה המערבית המודרנית וכי אין אוכלוסייה במצוקה הזוכה ליחס קולקטיבי כה דואג וחרד כמותה. המושג "טובת הקטין" הוא תמציתה של האידיאולוגיה ספוגת הדאגה לקבוצה זו. היא מקבלת עדיפות על פני כל עניין אחר, כולל טובת הוריו ומשפחתו, ומייצגת את אחת הסוגיות הבולטות של ה"עזרה" הסוציאלית. וכך מסבירה ליכטנשטיין: "עיקרון טובת הילד… בא להדגיש שלילדים יש זכויות להגשמת צרכיהם, ולפעמים זכויות אלו עדיפות על זכות ההורים לגדלם".

האמצעי העיקרי בידי עובדי הרווחה ל"טיפול" ב"ילדים ונוער בסיכון" הוא "סידור חוץ-ביתי", קרי: הוצאת הילדים ממשפחתם והעברתם למוסדות באחריות משרד הרווחה. כך מבהירים חוקרים ומרצים בכירים לעבודה סוציאלית כמו פרופ' סלונים נבו ודר' יצחק לנדר מאוניברסיטת בן-גוריון: "… ילדים מוצאים מהבית גם בשל מיעוט החלופות הטיפוליות שמציעה הקהילה”. כישלונה של מדיניות ההשמה החוץ-ביתית ידוע היטב לחוקרים ולקובעי מדיניות רבים בארץ ובעולם. וכך, למשל, כותבים סלונים-נבו ולנדר: "הפרדת ילד ממשפחתו עלולה לגרור קשיים חדשים, כגון פירוק המשפחה, תחושת אבדן וערעור נפשי… קשיי הסתגלות, אי-יציבות טיפולית במוסד או במשפחה הקולטת… וכמובן הקושי הרב של בני המשפחה שילדה נלקח ממנה". מחקרים מהעולם מצביעים על כך ש"ילדים שגדלו במשפחות אומנה ובפנימיות סבלו מהתעללות, מאלימות, מפגיעה ומניצול…"

אז למה, למרות כל אלו, מוצאים כ-10,000 ילדים בשנה מבתיהם? למעשה, ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם וליישוב מגורי משפחתם. התשובה נעוצה בעובדה שהמוסדות הללו מספקים מקורות פרנסה לשורה ארוכה של אנשי הפרופסיות הטיפוליות ולרבים אחרים הקשורים לניהול ולתחזוקת מערך המוסדות והמשפחתונים. הדברים עולים במפורש במאמר של יוחנן ווזנר, חוקר ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, שבו הוא מפרט את המניעים האמיתיים מאחורי האידיאולוגיה של עזרה לרווחת ילדים ונוער במצוקה, המושמים במוסדות:

השדולה של ממסד המוסדות היא מיסודה מעוניינת בפרנסה של עשרות או אלפי אנשים אשר קשורה ולעתים אפילו תלויה בקיומם והתרחבותם של הסדרים מוסדיים. אוכלוסייה זו כוללת עובדים שונים של מוסדות ואת מערכות המינהל המקצועיות, אשר מועסקות בהספקת המקורות למוסדות: מבנים, כוח אדם, מצרכים, חוסים וכיוב'. צמצום מספר המוסדות יגרום לסגירה של שירותים ומחלקות שונות ולמחסור של תקנים לפסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מחנכים, מבשלים, מנהלים, מדריכים, שומרים ואנשי תחזוקה.

על הפער בין השיח האידיאולוגי העשיר, שמדגישה העבודה הסוציאלית, לבין השלכות ההתערבות הפרופסיונלית מצביעה, למשל, מילי מאסס, חוקרת ומרצה בתחום העבודה הסוציאלית. מאסס טוענת כי העובדים הסוציאליים מייצגים בפועל את הסקטורים החזקים בחברה. במסווה של בעלות על ידע מיוחד של מומחים הם לעתים משתמשים באופן מסוכן בסמכות הנתונה להם מהמדינה:

מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא ניסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות.

מאסס טוענת עוד, כי "השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות… שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד”. ולבסוף, היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת (או שוט) לפיקוח על החלשים: "…מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות".

החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". מהמקרים הרבים שבהם עסקתי במהלך השנים מתברר שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות ממשל נוספות כגון משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה ביישומם, מחזקת עוד יותר את המשמעות של הפעלת כוח ואלימות מאורגנים וחוקיים נגד ילדים והורים.

אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, למשל, בעזרת המושג "הולדינג" – אחיזה המתירה הפעלת כוח פיזי נגד חוסים, על ידי מדריכים במוסדות לנוער או בשימוש בחדרי "הרגעה" שבהם החוסים מבודדים. דברים דומים עולים גם, במשתמע, ממאמרו של אמתי מגד. כלומר, ההנחיות והכללים מתירים שימוש באלימות. האידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו.

***

לסיכום, מערכת העבודה הסוציאלית אינה יכולה "לעזור" לקבוצות חלשות להיחלץ מחולשתן. על אף שהיא רוויה באידיאולוגיה של סיוע להן, היא לעתים קרובות מגבירה את תלותן ברשויות ה"מסייעות". חולשת ה"מטופלים" וסבלם גוברים כאשר עובדי הרווחה נוקטים בכפייה במטרה להשיג את מה שהם מציגים כ"עזרה" לפרטים ולמשפחות, למשל כאשר הם משרתים את מערך המוסדות בהספקת ילדים.

שליטת המדינה באוכלוסייה המוחלשת, בעזרת מנגנוני הרווחה, מחזקת את הסדר החברתי הקיים, בכך שהיא מאפשרת להיטיב עם קבוצות תמיכה של השלטון, באמצעות יתרונות כלכליים-חברתיים, שמוסדות הרווחה מספקים להן. כך מועברים מרבית המשאבים הציבוריים המיועדים לקבוצות החלשות בחברה לידי פקידי הרווחה והמומחים המקצועיים שלה, ובכך מובטחות תלותה של שכבת הפקידים בשלטון ה"מיטיב" ונאמנותה לו. תיווך מנגנוני הרווחה בהעברת משאבים, כ"מטפלים" וכ"עוזרים" לקבוצות "במצוקה" מונע, בסופו של דבר, את העברת המשאבים ישירות ל"נזקקים" וגורם לספיגתם בתוך המערכת הביורוקרטית שמתעצמת על גב ה"נזקקים" ופוגעת בהם.

ובחזרה למאמרה של טלי ג. היא צודקת בטענתה כי "ההוצאה מהבית היא האפשרות האחרונה", ובלבד שמדובר במשפחות כמו משפחת פולישוק, בעלי כוח וכסף למנוע את הוצאת ילדיהם מחזקתם. ילדיו של פולישוק לא יוצאו מחזקתו, גם אם יוזנחו על ידי אמו ואביו, ואפילו אם יתברר שהם מכים אותם ומתעללים בהם. ב"חזקים" לא נוגעים. ביורוקרטיית הרווחה מעדיפה לכנות את פשעי עקירת הילדים, מסוג אלו שנזכרו בפולישוק, "מופרכים" ולהמחיש בכך עד כמה המערכת אטומה. את דבריו של פרופ' יוחנן ווזנר על שורת הגורמים הנשכרים מהוצאת ילדים, אלו ה"מבצעים את הפשע הנתעב של לא פחות מלעקור ילדים מביתם", אני מניחה שטלי ג. ותומכיה במשרד הרווחה יתקשו לכנות "דמגוגיה נבזית ושקרית".

הסדרה "פולישוק", בניגוד למה שנכתב, היא דווקא פניו היפים של השמאל הטלוויזיוני.

פרופ' אסתר הרצוג היא ראש תכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל ומרכזת פרלמנט נשים. ספרה "Patrons of Women" ראה אור לאחרונה בהוצאת berghahn.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. בעל ניסיון

    את הניסיון המר עם העובדים הסוציאליים חלקתי כאשר נולד לי ילד בעייתי. הם חיטטו בכל מקום שרק יכלו.

  2. טלי

    מה שמתסכל אותי זה לא האנשים ששלחו לי לינק לאתר המגוחך "הרהורים על…" שמשווה עוס"ים לארבה באגדה של פסח או שסיפרו לי על נפלאות תכנית וויסקונסין, לאלה אין טעם לענות מבחינתי,מה שמציק לי זה אנשים שמטעים את הציבור, אשמח לשמוע מאיפה קיבלת את הנתונים על ההשוואה בין ההוצאה מהבית בארץ להוצאה בעולם ביחס לאוכלוסיה. "העובדים הסוציאליים, שמהות עבודתם היא "לעזור לחלשים", הם הקבוצה הבולטת ביותר ביניהם. הסטת המשאבים, שנועדו לסייע לנזקקים, לתוך מערכות התיווך הפרופסיונליות מצמיחה תלות וחולשה נוספות של ה"נזקקים" ומעניקה כוח מצטבר ל"מטפלים"," כוח מצטבר באמת?
    מגוכחת בעני ההיאחזות בדימוי של עובדת סוציאלית חזקה ועשירה במדינה כמו שלנו, בה עובדות סוציאליות הן בעצמן, אוכלוסיה מוחלשת. לכו לאוניברסיטאות וחפשו את האליטה האשכנזית הזאת בכיתות, היא לא שם, כי האליטה האשכנזית לא פראיירית . באשר הביקורת נגד המערכת עצמה, בחברה אידיאלית אולי לא יהיה צורך במנגנוני עזרה לחלשים והמנגנון הזה יכול לקבע מעמדות במידה מסוימת, אבל לצאת נגד עוס"ים משום כך זה כמו לצאת נגד אנשים שנלחמים למען חוק שכר מינימום בגלל שעצם קיומו של חוק שכר מינימום מקבע מעמד,

    ולא הייתה שום הצעת אלטרנטיבה אמיתית במאמרך לאופן שבו מדינה צריכה לנהוג כלפי ילדים בסיכון, שכוללת דוגמאות לנהלים שלדעתך שגויים והצעת חלופה להם. ואם את עונה על זה בבקשה תעני בדוגמאות ספציפיות ולא בתיאורים כלליים, תודה.

  3. פלאטו

    אינני רוצה להתווכח עם הטעיונים העובדתייים של המאמר-הרי בתור חלק מהמערכת אני לבטח מעונין רק ב"..לטפח אינטרסים של עצמי תוך צבירת כח".
    לכן ארשה לעצמי לציין כאן רק שתי חולשות כלליות של המאמר.

    א. כתיבה הזו מלאה בפאטוס פוקואיאני-נסיון להראות יחסי גומלין בין שיח מומחים למנגנוני המדינה המשעתקים את המנגנוני הכוח הקיימים בחברה. אני,להבדיל מפרופ' הרצוג, סבור שפרספקטיבה של גיון סטוארט מיל שמנסה למצוא איזון בין מידת ההתערבות של המדינה בחיי הפרט לבין מניעת הסבל של הזולת הינה פרספקטיבה פוריה יותר מזו של פוקו,ולהבדיל מפוקו גם מאפשרת לנקוט בפעולה חברתית שמקטינה את הדכוי ופגיעה בילדים המתרחשת בתוך אחת מהמוסדות החברתיים האלימים ביותר קרי המשפחה .

    ב. שימוש מסיבי במרכאות גובל במניפולציה זולה על הקורא -עזרה לחלשים,ילדים בסיכון,נזקקים,טיפול ,לעזור וכו' מופיע תמיד בתוך מרכאות. הרי כל אלו הן המצאה מניפולטיבית של מנגננוני הכח…
    להבדיל חשיפת העוולות הקשות ביותר של מדינת ישראל-גזילת התינוקות מהוריהן אינה זוכה למרכאות..

    פלאטו
    עובד סוציאלי

  4. ורד

    אני ההמומה מכך שאתם מפרסמים את דברי ההבל של רודפת העו"סים הזו. אני לא מתכוונת אפילו להתייחס לדמגוגיה הזו, אבל אני מבינה כעת שהעוקץ הוא בדיחה.

  5. יעל

    החברה שלנו מחולקת לשניים (ולא רק בתחום הכלכלי). חלק אחד חזק וחלק שני חלש. העובדים הסוציאליים על אף שכרם [האולי נמוך] עדיין נמצאים בצד החזק. המשפיע. החורץ גורלות.

  6. נתן.

    הבעיה היא בדיוק הפוכה – עובדים סוציאלים חוששים להציל ילדים ולהוציא אותם ממשפחותיהם ואת התוצאה אנחנו רואים במבול המיקרים של השנים האחרונות של רצח ילדים בידי הוריהם.

  7. ריטה פינקלמן

    מקריאת כתבה זו, לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהוא עושה עוול לעבודים סוציאליים ולמערכת כולה, ומציג רק תמונה חלקית, ולעיתים אף מעוותת של המציאות.
    העובד הסוציאלי מוצג כאיש מקצוע כוחני, שכל רצונו רק להשתמש בכוח שניתן לו מתוקף מעמדו , ולפגוע בשכבות המוחלשות בחברה, קרי- משפחות חד הוריות, עולים חדשים וכו', וכן כמצמיח תלות וחולשה נוספת של הנזקקים. אם זו התפיסה שבה דוגלת כותבת המאמר, מה יש לעשות לדעתה כדי "למגר כביכול" את תופעת התלות והנזקקות? "להעניש " את אותן האוכלוסיות ולמנוע מהן סיוע כלל כדי שההדרדרות שלהם תהיה מהירה ואפקטיבית יותר, ובכך "ללמד אותם לקח" על זה שהם הגיעו למצב זה? במדינה כמו שלנו, שבה המחירים רק עולים מדי יום ביומו, והמציאות מצריכה מלחמה יום יומית על מנת לשרוד, לא ניתן להתעלם מאותן אוכלוסיות במצוקה ולהפקיר אותן לגורלן, שהרי אז בוודאי לא נצדיק את אחת ממטרותיה של העבודה הסוציאלית והיא "שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט , המשפחה והקהילה .."( מתוך חוק העובדים הסוציאליים). בכל הנוגע להוצאתם הכפוייה של הילדים מהבית, מצטיירת כאן תמונה שבה העו"ס רק יושב וחושב כל היום כיצד יוכל להזיק למשפחה ולחטוף ממנה את ילדיה, וכלל לא נזכרים כאן המקרים שבהם לולא פעל פקיד הסעד והוציא את הילד מהבית, הנזק שיכול היה להיגרם לאותו הילד יכול היה להיות עצום הן פיזית והן נפשית. בהקשר זה ניתן להזכיר את כל אותם המקרים שבהם הורים הרגו את ילדיהם ואז ב"אופן מפתיע" האשימו את העובדים הסוציאליים בכך שלא זיהו את הסכנה בזמן, ולא הוציאו את הילדים מהבית. שמעתי לא פעם את התבטאותיה של ח"כ מרינה סולודקין, אך היא בדומה לכותבת המאמר לא הציגה שום אלטרנטיבה, או סקירה כוללנית ולא רק חד צדדית של המצב, אלא רק תקפה את המערכת, והביאה מקרים קורעי לב על משפחות שילדיהם נלקחו מהם. אז אם לדעתה וכן לדעת כותבת המאמר, המערכת כה נוראית ומבזה, האם נוכל להפנות את כל אותן אוכלוסיות נזקקות אליהן לשם טיפול טוב יותר??!

  8. יעל

    זו לדעתי הגדולה של האתר הזה. הוא נותן במה לכל הדעות האפשריות במרחב הדמוקרטי שלנו. גם אם הנאמר כאן לא נוח לך, זו ההזדמנות שלך לפרוש את משנתך בפני האומה ולשכנע את הקוראים אחרת. מאז ומעולם אמרו כאן אנשים דברים שונים (כולל אותי) ואחרים התנגדו להם.

  9. חנה קים

    בשני העשורים האחרונים מפריטה מדינת ישראל לדעת את כל המעונות, ההוסטלים והמערך החוץ-ביתי של קטינים וחסרי-ישע. מספר המעונות הפרטיים הולך וגדל, ויחד עמם גדל גם קשר השתיקה, מאחר וגופים פרטיים מנהלים אותם, והמדינה דרך משרד הרווחה איננה מפקחת כלל עליהם. אנשים פרטיים עושים הון, מקבלים מגרשים ונדל"ן, ומעניקים לקטנים ולחסרי ישע את המעט שבמעט.
    הגיע הזמן שייכתב סוף סוף התחקיר על מדיניות משרד הרווחה להפרטת הדיור החוץ-ביתי.

  10. רמי הוד

    ייתכן שלאסתר הרצוג יש דוגמאות מצוינות לעוול הלא מוצדק שנגרם למשפחות ולילדים כתוצאה מהוצאתם מהבית. למעשה אני בטוח שיש לה כאלו. אך הניתוח של כל היבט בחיים החברתיים ושל המערכות המדינתיות סביב מושג הכוח הפוקויאני, אינו תורם כאן במאומה לניסוח מדיניות חברתית אחרת. אין כאן הצעה לפרוגרמה חדשה ולא בכדי. הרי ברור שכל פרוגרמה כזו תהיה נגועה בשימוש בכוח, שליטה, בירוקרטיה ושאר הברכות הרגילות שמסביבן מרכאות.
    המסר הברור שעולה מהכתיבה היא שכל מערכת בירוקרטית מדינתית נידונה לשרת את האינטרסים של ההגמוניה, ומכאן עד להמלצות מדיניות התומכות בביזור והפרטה, תוך עיגונם הריק מתוכן כמו תמיד במלל של דמוקרטיזציה והעצמה קהילתית, הדרך קצרה מאוד.
    הרי אם כוח ריכוזי המתבסס על מומחיות וסמכות הוא בהכרח רע, ואסור למדינה לשלוט באוכלוסיות המוחלשות, יש לבזר את הכוח הזה ולהותירו בידי השוק. בפעם המי יודע כמה מוביל השיח הזה לפסילה על הסף של המערכת המדינתית בשל הכוח שהיא מפעילה, ובכך הוא מכשיר את הלבבות לקראת פרגמנטציה חברתית וההעברה של אותו הכוח ( סליחה, "הכוח") לידי גורמים פרטיים. שהרי אם הבירוקרטיה המדינתית היא לעולם דכאנית, וזה המסר שעולה מהטקסט ולא ביקורת ( הכרחית כמובן) על מדיניות כזו או אחרת, המדינה לעולם לא יכולה להיות הפתרון לבעיות חברתיות. התיבול הרלטיביסטי שמעמיד בספק כל מומחיות באשר היא, שם את המילה מטופלים במירכאות כדי להצביע על ההבניה החברתית שבמושג, הוא טוב וראוי למאמר אקדמי. בשום פנים ואופן לא לביקורת חברתית שיכולה לשנות את המציאות ולשפר את חייהם של אנשים.
    ניתן כמובן להציע פתרונות פרודוקטיבים לשינוי המערכת המושגית ותפישת המדיניות של מערכת הרווחה בישראל, וכך גם של מערכת החינוך, הבריאות ועוד. אך מתוקף מהותה כגוף המבקש לייצג את הטוב החברתי המשותף וליישם מדיניות כוללת, כל מערכת חברתית תמיד תפעיל כוח, תיצור סטיגמות ותייצר קטגוריות. רק בחברה דימיונית אפשר להימנע מכל אלו. באופן לא מפתיע- פירוק השיח של מערכת הרווחה ופירוק מנגנוני הכוח אינם מכוונים ליצירת חלופות והרכבה מחדשה, אלא לעוד סיבוב של פירוק חסר תכלית שהשלכותיו החברתיות והמוסריות הרסניות

  11. קדאפי לייבוביץ

    אני קורא את התגובות ואומר לעצמי כמה אפשר לעצום עיניים לסתום פיות ולהיות שיטחיים גם אם נראה לכם שיש איזשהו פרט לא מדוייק או טעות כתיב דיי לזיין את המח גברת הרצוג למרות שמה האלטיסטי" בחרה לראות את המציאות דרך עינהם של הילדים והמשפחות שהמדינה לא סופרת אותם מדינה שזורקת אותם0 מאחור ובועטת בהם שלוש פעמים ביום שלא ירימו את הראש . אותם משפחות שהולכות ומתרבות בישראל עקב מדיניות הנאורה של ראש ממשלתנו האהוב כלכך בקונגרס . מערכת חינוך מדכאת שמנציחה ומגדילה פערים תאגידים ענקיים שמסממים אותנו וממקסמים רווחים בנוסף לכל זה צריכים המשפחות להגן על עצמם דווקא מאותו אחד שמוגדר על פי חוק זה שאמור להגן ןלשמור על כבודו וזכויותיו . אני חי עם המשפחות האלה ורואה את הילדים שרוצים לחלום ולהיות ולגדול ואנחנו כחברה מתעלמים מתרצים מנהלים שיח אקדמי נטול חמלה נטול רגש מלא מילים יפות מאגיעים את המצפון אבל ממשיכים לחבק עיצים אבל לא לראות את ההומלס שישן ליד נלחמים על ילדי העובדים הזרים אבל מזלזלים בילדים אחרים . העוסים מונעים מאותם משפחות להיות חלק מהשיח הזה קולם לא נשמע ואם כבר מישהו מנסה להגיד אז ממלאים לו את הפה באיום האיראני , לפני כשנה העוסים שבתו הגיע הזמן שתצרחו את זעקת האמת בלי פשרות בלי לרצות את משרדי הממשלה תבואו עם חזון עם שליחות ממקום של כבוד ואחריות ללקוחות שלכם התפקיד שלכם היום הוא רק אחד להוציא את כולם לרחובות להגיע לכיכר המיואשים ולצעוק די עד כאן תפסיקו לרמוס את כבודינו . ולא לעזוב את הכיכר עד שנהפוך אותה לכיכר החלומות . נכון שאין לנו ארץ אחרת אבל יכולה להיות לנו מדינה אחרת .

  12. טלי

    העוקץ ממש לא מראה את כל הדעות האפשריות אין פה כתבות סטייל הכתבות באתר "לאטמה" ואתרים ימנים אחרים, זה אתר שמאלני אז בלי יומרה מופרכת לאובייקטיביות בבקשה, העוקץ נמנע, להתרשמותי, מפרסום תכנים גזעניים או תכנים חסרי שחר. האתר "הרהורים על.." הוא אתר מסיט וגזעני מלא בחורים טעויות והטעיות לא פחות, במאמר מה שמגוחך זה צבעי השחור לבן בו אסתר משמתמשת, כל העובדים הסוציאליים- כולם הם משרתים נאמנים של מנגנון דיכוי, של בעלי כוח, כולם גם החרדיות וגם הערביות וגם החד הוריות וגם הלסביות וגם האשכנזיות כולן- מאמצות את האדיאלוגיה שאסתר מכנה אדיאולוגיה של אלימות, זוהי אפליה כלפי קבוצה שלמה של עובדות ועובדים שמרקס בוודאי מתהפך בקברו
    לו היה שומע עליה

  13. אריק

    את זה אמר מגטרון מלך הרובוטריקים (גם אני נוטה להתבלבל בין השניים) קרל מרקס חילק את העולם לבעלי אמצעי ייצור (בורגנים) בעלי אמצעי ייצור קטנים (זעיר בורגנים) ופרולטריון

  14. טובה נחמון

    מהריבוי של המתנגדים לכתבה אפשר להבין שאסתר דווקא עלתה כאן על נקודה חשובה מאוד.

    נקודה למודעות: איש אחד עולה לשמיים ושואל: ה' למה לקחת אותי כל כך צעיר, בריא…עוד לא הספקתי אפילו לצאת לפנסיה…למה? היתי איש כל כך טוב, שכן טוב, כולם אהבו אותי, לא היו לי אויבים, היו לי הרבה חברים….היתי כזה איש טוב, למה לקחת אותי?

    עונה לו ה': לא הבנת כלום! לא באת לעולם להיות "איש טוב" ושכולם יאהבו אותך!
    באת לעשות שינוי בעצמך ובעולם! ודווקא אלה שעושים את השינוי יש להם מתנהגים רבים! לך היו רק חברים- והרוב תמכו ואהבו אותך, וזה אומר שלא עשית כלום בחייך!

    מתנגדים זה מצוין! כשרוב הציבור יתחיל להתנגד לרווחה- אז הם יוכלו להגיד שהם בדרך לעשות שינוי חיובי בעולם. זה שהעדר תומך בך- אומר בדיוק את ההפך!

    כל הכבוד לאסתר, כתבה מצוינת, ולאור ההתנגדות הקשה- אסתר לגמרי בדרך לשינוי!

  15. איילה שטגמן

    מאז שחשפתי כשלים מערכתיים ומדיניות של הוצאת והרחקת ילדים מבתיהם לפנימיות ,ביד קלה על ההדק, כפתרון קסם למשפחות חלשות ועניות, הצבתי לי מטרה לחולל שינויים בחקיקות שיביאו להפחתת כוחה של מערכת הרווחה שחורצת גורלות בלתי הפיכות לילדים נוער ולמשפחותיהם,
    הקמתי שדולה בכנסת לזכויות הילד והנוער בנושא של הוצאת ילדים מבתיהם, כאשר אני הדוברת והיועצת האסטרטגית של השדולה,
    הנני מקדמת הצעת חוק שיביא לשינוי משמעותי, אני עומדת בקשר רציף עם שר הרווחה שנותן גיבוי רחב, ושיתוף פעולה עם מבקר המדינה.
    אני מחזקת את הדברים שנאמרו בכתבה כי המשפחות החלשות הן עיקר הקורבנות של רשויות הרווחה.

  16. אניה

    כמה קל לקטול במחי יד סקטור עובדי ציבור, אכן מ ק צ ו ע י י ם, בשם "הגנה" על אינטרסים צודקים של אוכלוסיות "נזקקות" בניתוח חברתי אקדמי.
    מה הפתרון של הכותבת והחוקרים שהיא מתבססת עליהם? הרעיון של חלוקה צודקת של העושר החברתי וחיסול הפער המעמדי הוא נכון מעין כמותו. אבל האמנם הפתרון להגשמת רעיון זה טמון בהפניית המשכורות של העובדים הסוציאליים ושאר עובדי ציבור למשפחות ה"מוחלשות"? אלה המשאבים החסרים למשפחות כדי שירימו ראשם מעל המצוקה ויצאו ממעגל העוני וההשפלה? אולי כדאי לצרף למשאבים ה"מפוארים" האלה גם את המשכורות ותקציבי המחקר של אנשי האקדמיה שחוקרים ובודקים ומפרסמים את הניתוחים החברתיים והביקורת על מערכת הציבורית הקיימת? תכופות הם עובדים בעצמם במוסדות המוחזקים ומתוקצבים על ידי אותו המנגנון שתומך במדיניות הרווחה המבוקרת על ידם. בזאת גם הם משמשים כ"משרתים" של המדיניות. אולי הגיע הזמן ללכת עם הפתרון האמיתי: האוכלוסיות ה"מוחלשות" צריכות עבודה, הכשרה, השקעה מסיבית של שנים, בחינוך, הדרכה, העשרה חינוכית ותרבותית, שאגב יש צורך באנשי מקצוע שילוו אותם, וש י ע ז ר ו להם לממש את עצמם ולהשוות תפקודם לנורמה השבעה. כדי לאפשר את זה צריך "קצת" יותר מן התקציב של משכורות העובדים הסוציאליים ודומיהם. צריך שינוי באג'נדה של מובילי המשק, בעלי ההון, מחזיקי העושר, מחלקי העוגה, וקובעי המדיניות. זה מה שצריך להגיד פה: ליצור מדיניות סוציאליסטית, שיכולה לממש את הרעיונות הגדולים והנכונים לפתרון בעיות של פערים חברתיים-כלכליים. בשביל הפתרון הנ"ל צריך סדר חברתי אחר, שבו לא רק נדאג לילדים של השכבות ה"מוחלשות", אלא נצטרך כולנו לוותר על צבירת רכוש, הטבות שונות. זה משמעות חלוקה צודקת, ש ו ו י ו נ י ת יותר.
    אבל נראה כי הויתור הזה קשה יותר כמובן מלבקר באופן גורף סקטור שלם של עובדים מסורים ומקצועיים.

  17. שירי

    נראה לי שבתור היותך פרופסור את אמורה לדעת שלטעון טיעוני סרק שאינן מבוססי מציאות לא יוביל אותך לשום מקום. המקום היחיד שזה מוביל אותך אליו זה השמצה של מגזר שלם על לא עוול בכפו! נדהמתי לקרוא את מה שכתבת פה, עד כדי כך שלא טרחתי לסיים לקרוא את כל הקשקושים האלה! בתור עובדת סוציאלית לעתיד, שלומדת עכשיו את החוקים הנוגעים להוצאת ילדים מהבית, וגם נמצאת בשטח ורואה איך הדברים מתנהלים אני יכולה להגיד לך שאלה דברי הבל והם כלל אינם מבוססי מציאות! פשוט בושה וחרפה שהאתר הזה מפרסם כזאת כתבה! אין ספק שלא אשוב לפה….

  18. יעל

    תגובה כל כך אמוציונאלית לא הייתי רוצה שתהיה לעובדת הסוציאלית שתחליט אם להוציא את הילדים מהבית או לא. ובוודאי זו שתצטרך לקבל החלטות גורליות תכריז "אין ספק שלא אשוב לפה…". זו לא אמורה להיות תגובה של אדם חורץ גורלות. בדיוק כמו שהייתי מצפה שתעמדי מול שופט או מקבל החלטה אחרת ותשכנעי אותו מה באמת טוב עבור הילד הזה.
    חבל!!! ואולי פרופ' הרצוג כן צודקת????

  19. שירי

    צר לי שלמרות מה שאת חושבת, עובדות סוציאליות הן עדיין בני אדם! ומה לעשות, כשפוגעים בי אני נפגעת! אני מצטערת בשבילך אם את לא… זה שפה אני מגיבה לאיזה כתבה עלובה ב"אמוציונאליות" כמו שאמרת, לא סותר את זה שבזמן אמת כשחיי אדם תלויים בהחלטתי לא אהיה שקולה. ואדרבה, אני חושבת שאם הייתי דווקא נטולת אמוציות, לא היה לי קשה להגיע להחלטה להוציא ילד מהבית מבלי להסס! אז אולי זה דווקא טוב, והפרופסור לא צדקה??

  20. פראיירית סוציאלית

    היום פרסמתם את זה, מה מחר? כתבה על עובדי החשמל עם משכורות הענק שעושקים את הציבור? ואחרי זה כתבה על עובדי הרכבת שרוצים לרצוח נוסעים תמימים בגלל רצון למנוע בטיחות בשביל שיוכלו לשבת על התחת ולקבל משכורת? ואחרי זה אולי כתבה על האגו המנופח של עובדי חיפה כימיקלים שעברו לכוח לעובדים בגלל חמדנות? ואז אפשר לעבור גם למורים, רופאים ואחיות,יש עוד הרבה "אויבי ציבור" לעבור, או שאולי אתם החלטתם לשתף פעולה רק עם עליהום ציבורי אחד שמפלה מגזר עובדים שלם ללא הבחנה ועל בסיס שקרים, מבחינתי העוקץ מזוהה עם איציק ספורטא ויוסי דהאן, ואם עם זה הם רוצים להיות מזוהים אז אני אחפש לי בית חדש וחברים חדשים , תודה.

  21. מעוז

    לטענת ארגון לב לאחים שנלחם במסיון ישנם פקידי מדינה שתולים מטעם המסיון(עו"סים) שמוציאים ילדים במטרה לנצר אותם בד"כ קל יותר לעשות זאת לאוכלוסיה סוציואקונומית חלשה (בדומה למה שעשה בן גוריון לתימנים שעלו לארץ)

    בקצרה:אמנם לא כל העו"סים אויבי הציבור אבל בהחלט ישנם כאלה אשר שתולים ומקבלים טובות הנאה ופועלים על פי אג'נדה פסולה.