string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לטפל בחרדת הדו-לאומיות

מעבר לדיון השוטף בזכויות הפלסטינים, עלינו לבחון מחדש שאלה שכמעט ואינה נשאלת: "מהן זכויות היהודים בפלסטין/ארץ ישראל?" זהו הבסיס לתהליך של דה-קולוניזציה ושינוי קריטי בתודעה הישראלית
אמנון רז-קרקוצקין

עקרון ההפרדה הוא המנחה את "תפיסת השלום" הישראלית והממחיש את מניעיה: לא פיוס המבוסס על שוויון ועל צדק היסטורי, אלא השאיפה להיפטר מהערבים כדי לשמר את הרוב היהודי ואת הגדרת המדינה כמדינת העם היהודי. אך ההפרדה איננה רק בין היהודים לבין הערבים, אלא גם בין ערבים לבין ערבים. משמעות החלוקה היא הנצחת ההפרדה בין חלקי העם הפלסטיני: בין הפלסטינים בישראל לבין הפלסטינים בשטחים; הפרדת שתי הקבוצות הללו מן הפליטים; הפרדה לקבוצות בתוך השטחים הכבושים עצמם.

הפרדה זו מבטאת את היסוד העיקרי עליו נשענת הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי: שלילת הלאומיות הפלסטינית. ישראל מסכימה להעניק אזרחות ישראלית סוג בי"ת לפלסטינים בתוך ישראל ואזרחות פלסטינית סוג גימ"ל לתושבי השטחים, בתנאי שהפלסטינים יוותרו באופן מוחלט על זכות השיבה. היא מסרבת להכיר בפלסטינים כלאום בעל זכויות. הפלסטינים נדרשים לוותר על לאומיותם, כלומר על עצם תחושת השייכות אל הארץ. זכויותיהם המוגבלות יוכרו רק אם יכריזו על עצמם כעל זרים.

תפיסה זו עומדת מאחורי הנוסחה התמימה של "מדינת לאום יהודית", ובאה לידי ביטוי בשלילה הגורפת של זכות השיבה, המשפיעה גם על מעמדם של הפלסטינים בתוך פלסטין. לאור זאת, ברורה החשיבות של הצבת ההכרה בלאומיות הפלסטינית כתנאי יסוד. המושג "לאומיות" כאן איננו מתייחס בהכרח לסוג של רגש לאומי או זהות, אלא מייצג קטגוריה המגדירה זכויות, אשר במוקדן עומדת השייכות לארץ.

בהיעדר עמדה לאומית נשלל הבסיס של התביעה לזכויות, ומונצחת מסגרת הדיון שאותה מכתיבה ישראל. כל עוד אין עמדה לאומית פלסטינית, מופרדים המאבקים למימוש הזכויות של הקבוצות הפלסטיניות השונות, ומונצח לפיכך הסדר שאותו תובעת ישראל. נוסף על כך, ההכרה בלאומיות הפלסטינית ובזכויות הנגזרות ממנה היא תנאי לדיון מעמיק וגלוי בזכויות היהודים.

ארטס, 2009. זכויות היהודים נשענות כרגע על פרשנות משיחית של ההיסטוריה, המעצבת תהליך מתמשך של ייהוד ודה-ערביזציה. צילום: אנה פאק / אקטיבסטילס

זו הסיבה שבגללה אני סבור שמסגרת דיון דו-לאומית היא נקודת המוצא לכל דיון בשאלת פלסטין. במושג "דו-לאומיות" אינני מתכוון בהכרח לפתרון של מדינה אחת, אלא לשני עקרונות יסוד שאותם נדרש כל מהלך פוליטי לקדם: א. שוויון לאומי ואזרחי בין יהודים וערבים בארץ; ב. פיוס המתבסס על צדק היסטורי. כך המושג דו-לאומיות אינו מגדיר "פתרון" אלא נקודת מוצא חיונית וזווית ראייה שאמורה לכוון את מכלול המאבקים לדמוקרטיזציה ולדה-קולוניזציה.

ביסוד נקודת מוצא זו נמצאת ההכרה בכך שאי-אפשר להפריד את הדיון בזכויות היהודים מן הדיון בזכויות הפלסטינים. רבים מהמשתתפים בדיון המתנהל כיום מעדיפים להתעלם מהמושג דו-לאומית, ובכך הם מתעלמים מהגדרות היסוד של המציאות. מלכתחילה אינני חסיד של מודלים, ואני סבור שהדיון הנוכחי, המתמקד בשאלה "האם צריכות לקום מדינה אחת או שתי מדינות?" מטשטש את השאלות העקרוניות. המאבקים והאירועים הם שיביאו ליצירת פתרונות, וכדי שאפשר יהיה להיאבק יש צורך לגבש עמדה עקרונית.

דווקא מסגרת דיון זו מחייבת אותנו להעלות את השאלה אשר כמעט שאיננה נשאלת: מהן זכויות היהודים בפלסטין/ארץ ישראל? אנו מתרכזים בדרך כלל ובאופן טבעי בזכויות הפלסטינים, שכן אלה מופרות תדיר. אולם הסוגיה האמיתית העומדת לדיון היא דווקא השאלה "מהן זכויותיהם הקולקטיביות של היהודים?" מן הבחינה העקרונית, זכויות הפלסטינים הן מובנות מאליהן, ושלילת זכויותיהם הלאומיות היא חסרת בסיס. לפיכך דווקא זכויות היהודים, אשר נשענות כרגע על פרשנות משיחית של ההיסטוריה, המעצבת תהליך מתמשך של ייהוד ודה-ערביזציה, אינן מובנות מאליהן.

הכרה בזכויות היהודים פירושה כמובן צמצומן המשמעותי, תוך כדי הגדרה מחודשת של הקיום היהודי. הנחת היסוד לדיון בזכויות היהודים היא ההכרה בלאומיות הפלסטינית, ובכלל זה גם בזכות השיבה. אך כדי לקדם את מימושן של הזכויות הללו, יש צורך להכיר בד בבד גם בזכויות הקולקטיביות של היהודים. לולא כך, ייוותרו הכרזות התמיכה בזכויות הפלסטינים חסרות משמעות וחסרות אחריות. מסגרת הדיון הקיימת מותירה מקום רק לשתי הגדרות אפשריות קיצוניות של הקיום היהודי: האחת, קבלת ישראל כמות שהיא, על פי הגדרתה שלה. זוהי למעשה הנחת היסוד של "תהליך השלום".

האפשרות השנייה היא התעלמות מוחלטת מן הקיום היהודי, לעתים מתוך ההנחה שמדינת ישראל תיעלם מעצמה. גישה זו אינה נבדלת עקרונית משלילתם של הציונים את הלאומיות הפלסטינית. מסגרת זאת מסייעת לתעמולה הישראלית להציג כל ביקורת יסודית על המשטר הישראלי באשר היא כשלילת זכות ההגדרה העצמית היהודית או כתביעה לחיסול.

עלינו למצוא את המרחב שבין שתי הגישות הללו, שבלעדיו אי-אפשר לערער על הגדרותיה הנוכחיות של ישראל/פלסטין. זהו בעיניי התפקיד המוטל כרגע עלינו, בהיותנו יהודים המכירים בזכויותיהם הלאומיות של הפלסטינים והמאמינים בחזון של קיום משותף. אנו אלה שצריכים להעלות את שאלת היהודים ולבקש להכיר בזכות לקיום עצמאי. כדי להעניק לשאלת זכות השיבה משמעות, עלינו לכוון לקראת דיון שבו נבחנת מחדש שאלת היהודים. זהו בעיניי הבסיס לתהליך של דה-קולוניזציה, שבהקשר של ישראל/פלסטין משמעותו איננה רק נסיגה, אלא תהליך של שינוי חשוב שצריך לעבור על התודעה הישראלית.

בקרב הישראלים מעורר המושג "דו-לאומיות" חרדה והוא מוגדר "חיסול מדינת ישראל". עובדה זו כשלעצמה מעידה על כך שהבסיס להגדרת ישראל הוא שלילת עקרון השוויון. רוב הישראלים דוחים כיום מכול וכול את ההכרה בזכויות הפלסטינים, ובפרט בזכויותיהם הלאומיות. אך אל לנו לזלזל בחרדות הממשיות, ויש להתייחס אליהן בכובד ראש. לכן הדרך היחידה העומדת בפני הישראלים היא לפנות אל מקור החרדה: אל השלילה ואל ההכחשה הגורפות של הנַכְּבַּה. עליהם לקבל את האחריות כבסיס לדיון משותף, ועליהם להבין שלא הפלסטינים הם הזקוקים להכרה – אלא דווקא יהודי ישראל. אין סיבה לצפות שהיהודים יוותרו על זכויות היתר שלהם, אלא אם כן יבינו שזו האפשרות היחידה העומדת בפניהם.

זו בהחלט הדרך היחידה להציל את ישראל מריצתה הכוחנית אל עבר ההרס העצמי, שעלול להמיט אסון על האזור כולו. מנקודת המבט הפלסטינית, הכרה בשוויון עשויה להיחשב לפשרה כואבת, משמעותה היא להכיר בזכויותיהם השוות של הכובשים. הלכה למעשה התפשרו הפלסטינים על הרבה פחות מזה, אך אני סבור שדווקא "פשרה" עקרונית זו היא המשמעותית והמתבקשת. דווקא ההכרה בזכויות היהודים היא תנאי לעמידה כנגד התביעות לשלילה עצמית הניצבות במוקד "תהליך השלום". ההכרה בדו-לאומיות היא הכרזה ברורה על הריבונות הפלסטינית והיא הבסיס לשותפות המבטיחה את הזכויות.

דרכי המימוש של עקרונות אלה מגוונות. מלכתחילה, יש לזכור שאין זה נכון לדון בשאלת פלסטין בנפרד אלא כחלק מהאזור ומהעולם הערבי כולו. דו-לאומיות איננה יכולה להתבסס על ניתוק הפלסטינים מהעולם הערבי, אלא על מיזוג של ישראל בתוך העולם הזה. זהו ההֶקְשר המלא של המסגרת הדו-לאומית. כך, הצבת שאלת היהודים וזכויותיהם במוקד הדיון עשויה להיות גם הבסיס להתחדשות החשיבה הלאומית הערבית.

פרופ' רז-קרקוצקין מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב;

הטקסט פורסם במגזין המקוון ג'דל, בנושא "חשיבה מחודשת על חלוקת פלסטין". לקריאת המאמרים בגיליון: בעברית | בערבית | באנגלית

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דודי

    כל תרחיש הוא טוב יותר ממדינה דו לאומית. גם כיבוש ושליטה מתמשכת על העם הפלסטיני, במידה שהיא לא מביאה לחורבנה הפיזי של ישראל, עדיפה על מדינה דו לאומית. הפלסטינים לא הוכיחו את יכולתם לנהל חברה פתוחה ופוליטיקה דמוקרטית, והם עדיין שבויים בקסמי הלאומיות הערבית והאיסלם הקיצוני. כל עוד זה ישאר המצב, גם בעוד 100 שנה, מדינה דו לאומית תהיה סיטואציה שמבטיחה חורבן פוליטי, ציבורי ואישי, לעם היהודי כקולקטיב וכפרטים.

  2. משה

    ממתי ישראל לא מכירה בלאומיות הפלסטינית? אפילו ביבי נתניהו כבר אומר בעל כורחו שהוא מוכן לקיומה של מדינה כזו.
    רעיון המדינה הדו-לאומית הוא חלום מעניין אבל די לא מציאותי. למישהו באמת נראה שאפשר לפתור מאה שנות שנאה בפיוס נעים ונחמד שיתרחש ברגע? אני חושש שמדינה דו לאומית תיראה לא כמו ספרד ובלגיה, אלא יותר כמו רואנדה.

  3. חוני קבלו

    מר רז-קרקוצקין סותר את עצמו סתירה מעניינת במהלך מאמרו. מחד הוא טוען כי "אינו חסיד של מודלים" וכי "המאבקים יולידו את הפתרונות"- קרי: מאמץ גישה של צדק קונקרטי במציאות הקיימת, הממשית, ומאידך מפיץ סיסמאות ורעיונות אשר אינם מעוגנים לא בצדק הקונקרטי ולא במציאות הממשית (זכות שיבה, בינאום-בין ערבי של הסכסוך וכו').
    דווקא כמי שמזדהה מאוד עם חמישים אחוז ממר קרקוצקין (האמונה שהמאבקים הקונקרטים, למשל בשיח' ג'ראח, בבילעין וכו' הם חשובים מהממבו ג'מבו המדיני המתנהל כהסוואה למזימת ההשתלטות ארוכת הטווח של ישראל על השטחים) מעוררת בי רתיעה רבה מחציתו השניה. "שיבת" מיליוני ערבים (אשר רובם המכריע נולד בארצותיהם הנוכחיות) לתוך ישראל אינו מהלך שמעוגן לא בצדק ולא במציאות – והוא לא יקרה. ומר קרקוצקין יכול לחוג סביב עצמו יחד עם כל מקהלת חסידי רעיון ההבל הזה – והוא עדיין לא יקרה. עוד לא נולד בעולמנו הקולקטיב שיתיר הגירת מיליוני נוכרים בעלי אוריינטציה לאומית ודתית הפוכה (ואף עוינת) לשלו – לתוך ארצו. אין בכך הגיון, אין בכך פתרון לשום דבר – וכאמור, גם צדק אין בכך.
    על הסכנות לזכויות האדם של היהודים כפרטים במידה ותסריט דמיוני שכזה יתממש – אינני רוצה להרחיב. אך לא מדובר בחרדות שווא, אלא להיפך: התפיסה שמדובר בחרדות שווא היא עצמה תפיסה מופרכת.
    בינתיים – הפנטזיות הללו עשויות, עלולות, להרחיק את בני האדם האמיתיים החיים על האדמה האמיתית של ישראל/פלסטין ממאבק בדיכוי בקיפוח בנישול ובאי הצדק האמיתיים והממשיים המתרחשים ממש לידם. וזה אכן קורה – סיסמת "הם רוצים את זכות השיבה" גרעה יותר פעילים מתוך שורות המתנגדים לכיבוש מאשר עשו כל שקרי הימין גם יחד. זו הסיבה מדוע, על כן, מחציתו השניה של מר קרקוצקין עומדת בסתירה כה חריפה למחציתו הראשונה – זה אינו עניין עקרוני בלבד, אלא שפנטזיית השיבה מפריעה ומסכנת ממש בפועל את המאבק בכיבוש – שהוא עיקר העיקרים.

    הדו-לאומיות בהחלט יכולה וצריכה להתממש בטווח הארוך במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, חופשית שמשמעות "יהדותה" טבועה בפולקלור, ובסמלים – ולא בחקיקה מפלה כנגד מיעוטיה, אך לשם כך יש למקד את הדיון בקונקרטי ובצודק – סיום השלטון הצבאי על ערביי השטחים, לצד מתן שוויון אזרחי מלא לכל האזרחים, יהודים וערבים – בתוך מדינת ישראל.

    בינתיים, ידע נא כל תומך שיבה כי הוא משת"פ בפועל של הימין והמתנחלים, וכי שלא מרצונו הוא סייען כיבוש.

  4. שרי

    תודה על המאמר המרתק. גם אני סבורה שהדרך היחידה לחשוב על דו-לאומיות היא מתוך פרספקטיבה של אזרחות המבוססת על שוויון וחירות, דהיינו- מתוך תפיסה דמוקרטית. אולם, כל ניסיון לייצר מדינה דמוקרטית, חילונית ודו-לאומית במרחב שבין הירדן לים, צפוי להציף שורה ארוכה של סוגיות שעד היום נמנעו היהודים בישראל להתמודד עמם. אני מתכוונת למשפחת השאלות הגלותיות הקלסיות: עם מי מותר ו"אסור" להתחתן, כיצד לשמור על חיי קהילה יהודים (רמז- בית הכנסת במרכז?), כיצד לוודא שהאוכל כשר? כיצד לשמור על המקומות הקדושים וכו'. ונשאלת השאלה האם ניתן לקיים חיים גלותיים בארץ ישראל?

  5. שרגא עילם

    כבר נקודת המוצא של נונו מוטעית והיא שישנה ישות אובייקטיבית הקרויה לאום. אח"כ בא פילפול סתירתי ולא משכנע.

    בציונות ישנם זרמים שונים המכילים תפיסות קולוניאליסטיות טיפוסיות. גישה אחת לא שוללת רק את הלאומיות הפלסטינית, אלא בעיקר את הקיום של ערבים בשטח ארץ ישראל/פלסטין. . מדובר בקולוניאליזם דוגמת זה של ארה"ב כלפי האינדיאנים, הזרם הזה שואף להשמיד ו/או לגרש את האוכלוסיה מקומית/הילידית.
    כלומר אין זרם זה זקוק בכלל להכרה מצד ה"ילידים".

    זרם קולוניאליסטי אחר שואף לנצל את כוח העבודה של ה"ילידים" ולהעניק להם מעט זכויות ככל האפשר. דוגמא לכך אפשר היה למצוא בדרום אפריקה. לזרם כזה אין בעיה גם לעבור למודל כאילו פוסט-קולוניאלי ולהעניק לילידים "זכויות לאומיות" במסגרת בנטוסטנים ו"אוטונומיות" למיניהם. במקרים קיצוניים הקולוניאליסטים, כפי שעשו בדרום אפריקה מוותרים כלפי חוץ אפילו על זכויות פוליטיות מסויימות ומממשיכים למשוך בחוטים מאחורי הקלעים (שוב מודל דרום אפריקה לאחר הביטול של המסגר החוקית של האפרטהייד.
    זרם קולוניאליסטי זה נזקק מעצם טיבו של עיניין למשת"פים "ילידיים". מספר "מדינות החסות" אינו רלוונטי.

  6. מור

    תולעת ספרים שמחה להזמינכם להרצאתו של סלבוי ז'יז'ק:

    "The Jew Is Within You, But You, You Are in the Jew"

    ההרצאה לרגל הוצאת ספרו של אודי אלוני:

    What Does a Jew Want?""

    On Binationalism and Other Specters

    Columbia University Press

    Aloni’s secular theology is definitely one of the most fascinating innovations of our time. So, if you want to dwell in your blessed secular ignorance, then do not read this book—at your own risk!"
    —Slavoj Žižek

    "Udi Aloni has written a remarkable series of love letters to what his country could be, challenging his fellow Jews to escape from all of our ghettos, whether physical or psychological. Aloni’s political courage is contagious and reading him is a libratory experience."
    —Naomi Klein, author of The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism

    האירוע יתקיים ביום ו' 24.06 בשעה 17:00
    בחנות "תולעת ספרים", מזא"ה 7 ת"א
    הכניסה חופשית
    האירוע אינו קשור ליריד שבוע הספר

    אנחנו מתנגדים לכיבוש ותומכים בזכות הפלסטינים לשיוויון על פי החוק הבין-לאומי

  7. מאור

    להבנתי- הביסוס העיקרי היה שילוב של הכרה עממית בצורך במדינה יהודית עצמאית, עם הנהגה מציאותית, וסביבה בינ"ל מתאימה (למשל- העובדה שארץ ישראל כבר לא היתה חלק מאימפריה זרה, ואפשר היה להקים בה מדינה יהודית עצמאית). טרומן וניקסון, בן גוריון וויצמן, דה-גול וסטאלין לא היו "משיחיים", לפחות לא במובן שאליו אני מעריך שהכותב התכוון.

    בקיצור, ההצדקה לציונות אינה- ולא יכולה להיות- ביחסה ללאומיות הפלסטינית. עיקרון היסוד של "פיוס המבוסס על צדק היסטורי" חייב לכלול את ההיסטוריה העגומה של עם ישראל בגולה.

  8. רמי אדוט

    צודק מאה אחוז אבל מסובך ועמום מדי. ההמונים, ואני בתוכם, רוצים לדעת: נונו, אתה בעד מדינה דו לאומית כפתרון (בסדר אחד מהם, אבל היחיד הברור) לשאיפות הלגיטימיות של העם היהודי והפלסטיני ? אני כן. אז בוא נגיד את זה ברור וישר. להגיד את זה זאת פעולה אנטי-קולוניאלית. בעצם עזוב אותך מכותרות. זה פשוט מסר ברור.

  9. עודד גלעד

    בראשית המאמר מופיעה ההנחה לפיה "היסוד העיקרי עליו נשענת הגדרת ישראל כמדינת העם היהודי הוא שלילת הלאומיות הפלסטינית". בעיני זו שגיאה, כי היסוד האמיתי של מדינת ישראל הוא שלילת האנושיות של היהודים שחיו בגולה, על ידי הלאומנים שהרו את הסדר הפוליטי העולמי העכשווי.
    הבעיה של היהודים הייתה ונותרה עליונות הלאומיות על האנושיות. ההגעה לחבל הארץ הזה במסגרת ניסיון לכונן פיתרון לאומי ליהודים, יצר בעיה לאומית פלסטינית. אך הפיתרון היחיד הוא אנושיות, לא לאומיות. כל עוד הלאומיות נמצאת מעל האנושיות, הבעיות תתמדנה. מדינה דו-לאומית היא צעד בכיוון הנכון בדרך למדינה אנושית ולעולם אנושי, אבל כדאי להגדיר שלשם אנחנו שואפים. אם התאגידים הצליחו לכונן שווקים גלובליים בכזו יעילות, אין סיבה שהממשלות לא יצליחו לכונן ממשל גלובלי-אנושי, פדרלי, סוציאל-דמוקרטי.

  10. אלי אמינוב

    קריסתה של נוסחת הכזב "שתי מדינות לשני עמים"
    מהווה עובדה מוגמרת, ומסבירה היטב את הפניקה שמשדרים
    דוברים ישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית הציונית. שנים רבות
    היה רעיון "שתי מדינות לשני עמים" מסווה מצוין להמשך
    הכיבוש תוך הפיכת הנהגת אש"ף לקבלן משנה שלו. עתה, סוף
    סוף, קורסת הנוסחה השקרית הזאת באופן גלוי וברור.

    מטרתה האמיתית של תכנית "שתי המדינות" היתה להשיג הכרה
    של הנהגה פלסטינית ב"המדינה היהודית", הבנויה על מוטיב
    ההפרדה שתומצת בפסוק שטבע רבין: "הם שם ואנחנו כאן",
    ולשמר את המדינה המתבססת על גזענות פרימיטיבית תוך טיפוח
    ערכים עדתיים ריאקציונים. על בסיס תכנית זו צמחו הסגר, הכתר,
    המחסומים, הכבישים העוקפים, חומת ההפרדה והדרת
    הפלסטינים מזכויותיהם ואדמותיהם. בהדרגה, שיטות השליטה,
    וההדרה מהזכויות של הפלסטינים בשטחים שנכבשו ב 1967 זלגו –
    לתוך שטחי 1948 , והפכו לבוטים וגלויים יותר. התנחלויות
    חדשות, כבישים עוקפים וחומות הפרדה מקומיות ממש כמו
    בשטחי 67 הופכות לתופעה גם סביב יישובים ערבים פלסטינים
    בישראל שבתוך הקו הירוק. כך שימשה סיסמת "שתי המדינות"
    לא כמנוף לשינוי המצב, אלא למיסודו וייצובו כמבצר של משטר
    אפרטהייד.
    קריסת התפאורה של "חזון" שתי המדינות פותחת למעשה פרצה
    חדשה בסיכויים הפוליטיים ובתודעת ההמונים. אולם רגע לפני
    שהפרצה הזאת הופכת לעובדה מזנקים שומרי הסדר הקיים
    ועוזריהם לחסום אותה באפקטיביות, כדי לנווט את המאבק
    למשעול המוכר והישן ולבלום את התובנות החדשות. מכשיר
    הבלימה נקרא "המדינה הדו לאומית", ומעתה זהו הלהיט החדש: –
    תכנית חדשה כביכול אשר כקודמתה תשמש פיתיון להמונים
    ותאפשר להונותם ולזכות שוב בתמיכתם. פלוגת הסיוע מגויסת
    ישר מהאקדמיה והאליטה האינטלקטואלית של ישראל היהודית.
    הנוסחה של "מדינה דו לאומית" היא למעשה נוסחה של –
    קונפדרציה. במילים אחרות: עם סילוק תפאורת שתי המדינות מן
    הפתח הראשי היא מוחזרת מחדש דרך כניסת השירותים. אין
    "המדינה הדו לאומית" אלא פוטנציאל לחזרת הדרישה לתוכנית –
    חלוקה לשתי מדינות, שהרי כל "לאום" יוכל לדרוש את מימוש
    זכות ההגדרה העצמית שלו "עד כדי היפרדות"… וכך נחזור
    לנקודת ההתחלה שהביאה אותנו לאסון הנוכחי
    ברור, שבמדינה דו לאומית שאלת המגדר הנשי תוקצן ותחריף.
    כאשר גבולות התרבות והעדתיות נכפים
    על הקהילה, אפילו בהסדר מוסכם, מהוות הנשים את סימון גדר
    המתחם. רק כאשר גבולות אלה נוצרים בדרך של התחברות
    וולונטרית, יכולים אנשים ונשים לנוע מקהילה לקהילה באופן
    חפשי.
    רק במדינה חילונית דמוקרטית פטנט לא חדש בכלל שעל פיו –
    מתנהלות כיום כל המדינות בעולם הנחשבות למפותחות, וחלק
    מהמדינות הבלתי מפותחות בהן נהנים כל מרכיבי האוכלוסייה
    מכל הזכויות התרבותיות שלהם. אין שום בעיה כיום לקיים שוויון
    גמור ברמה הלשונית, לפרסם כל מסמך רשמי לפחות בשתי שפות,
    ולדאוג לכך שבכל מוסד רשמי, בכל מקום, כולל בעיר הבירה,
    יישבו רק פקידים המסוגלים לנהל שיחה בשתי השפות
    המקובלות. האוכלוסייה הערבית בישראל מזמן נוהגת כך, כמוה
    ככל מוסדות הקהיליה האירופית. אין שום בעיה להקפיד שכל
    שלט בכבישים וברחובות יופיע בשתי שפות או יותר. ברור
    שמוסדות החינוך צריכים לקבל תקציבים שווים, ההיסטוריה
    הנלמדת היא זו של הארץ ושל האזור, הספרות הנלמדת בכל זרם
    לשוני היא הספרות של שפתו, עם מקצוע משני בספרות של
    השפה השנייה. כל אלה לעולם לא יתקיימו במדינה דו לאומית
    בה כל "לאום?יקבל זכויות לפי מידותיו וכוחו.

  11. דניאל

    עד שלא יפסיקו אצל המתנחלים את אשליית א"י השלמה, ואצל הפלשתינאים את אשליית השיבה ופלסטין השלמה. תהיינה כאן רק מלחמות. צדק היסטורי? מישהו יחזיר לעשוב היהודי 1% מהאוכלוסייה שנהרג במלחמת השחרור, רק כי אנחנו הסכמנו על החלטת החלוקה והם לא? מישהו מתכוון להחזיר את הרכוש היהודי במדינות ערב ואירופה? אין כזה דבר צדק הסטורי, לעומת זאת ניתן לתקן עוולות בדרכים אחרות. שינוי המעמד של הפליטים הפלשתינאים למשל.
    ולגבי קולוניאליזם, מעבר לאוכלוסיה נשלטת או מנוצלת או השד יודע מה. הבסיס הכי חשוב הוא מדינת אם. ולו רק לפי הדגל, השפה והלאומיות, המדינה הפלשתינאית שתקום תהיה במובן הזה הרבה יותר קולוניה מאשר ישראל.

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X