• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

איזו מין חברותא!

ההכרעות המשפטיות בעניין הענקת רישיון לבית הספר "חברותא", המבוססות על טיעונים מוסריים מופרכים והיתממות סוציולוגית, מעודדות את פיתוחה של מערכת חינוך פרטית ובדלנית במימון ציבורי
יוסי דהאן

השבוע העניקה השופטת שרה גדות, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, לגיטימציה משפטית והצדקה מוסרית להפרטת מערכת החינוך הישראלית. השופטת גדות אינה לבד, היא מצטרפת לשופטים ושופטות המשרתים במערכת המשפט הישראלית ולשופטים בדימוס המשרתים בועדות ערר, שהחלטותיהם בשנים האחרונות מכרסמות במערכת החינוך הציבורית ויוצרות מערכת פרטית מקבילה במימון כספים ציבוריים. מערכת בדלנית, סלקטיבית ובלתי שוויונית המשרתת שכבה מצומצמת של משפחות בעלות אמצעים.

בפסק דינה דחתה השופטת גדות את ערעורו של משרד החינוך על החלטת ועדת הערר שבראשות השופט בדימוס דן ארבל להעניק לבית הספר הפרטי "חברותא" רישיון להפעלת בית ספר. בית הספר "חברותא" הוא פרי יוזמה של קבוצת אנשים פרטיים שמוביל דרור אלוני, בעברו מנהל גמנסיה "הרצליה". קבוצה זו הקימה עמותה בעלת השם האירוני "חינוך למנהיגות – חברה לתועלת הציבור בע"מ". מטרת בית הספר, לדברי מקימיו, היא לחנך חינוך ערכי ולהפוך את בוגרי בית הספר למנהיגים עתידיים של החברה הישראלית. הזכות והיכולת להיות מנהיג עתידי וערכי כרוכה בתשלום שכר לימוד שנתי של 35,000 שקלים. כל הרטוריקה הערכית והחזון של אלוני ושותפיו מתמצים בעיגון הקשר הון-שלטון בתחום החינוך ויצירת מנהיגות עתידית אוליגרכית.

עם תחילת התארגנות, הכריזו אלוני וחבריו שכל רצונם הוא להקים בית ספר פרטי ייחודי והם אינם מעוניינים באגורה מכספי הציבור. לא חלף זמן רב ואנשי "חברותא" פנו למשרד החינוך בבקשה שיכיר בבית ספרם כמוסד חינוך מוכר. מבחינה משפטית כאשר מוסד חינוכי זוכה להכרה של משרד החינוך הוא זכאי למימון ציבורי. אלוני וחבריו לא נולדו אתמול, למה להקים מוסד חינוכי סלקטיבי רק מכספים פרטיים כאשר אפשר להכניס את היד לכיס הציבורי ולזכות במימון נדיב. אם יש שר"פ – שירות רפואה פרטי, במימון ציבורי, מדוע שלא יתקיים שירות חינוך פרטי במימון ציבורי (זכויות היוצרים שח"פ שמורה לשותפי לאתר).

משרד החינוך סירב להעניק ל"חברותא" רישיון בטענה שבית הספר אינו עומד בדרישות החוק. החוק במקרה זה הוא, תקנות שהתקין שר החינוך רק לפני כשנה על מנת לעצור את שיטפון בתי הספר הלא ממלכתיים, הייחודיים, הניסויים וכיוצא באלו שיצרו מסגרות בדלניות במימון ציבורי. שפגעו במערכת החינוך הציבורית. התקנות הללו קובעות שרישיון יוענק לבית ספר רק אם הוא יכול להוכיח שהרכב תלמידיו הוא אינטגרטיבי מבחינת יכולות ואמצעים כלכליים, שבית הספר לא פוגע בבתי ספר ספר ממלכתיים ושהוא אינו גורם לירידה במספר התלמידים בכיתות, או לסגירתן של כיתות. בית הספר "חברותא" ערער על החלטת משרד החינוך וועדת הערר קיבלה את ערעור בית הספר. בעקבות החלטת ועדת הערר כתבתי כאן בהרחבה על הההחלטה הבעייתית מאד של ועדת הערער בראשות השופט בדימוס דן ארבל. כאמור על החלטת ועדת הערר ערער משרד החינוך והשופטת שרה גדות דחתה את הערעור.

השופטת גדות מעלה מספר נימוקים לדחיית הערעור. נימוק אחד מרכזי הוא שרישיון לפתיחת בית ספר מוענק על סמך חוק הפיקוח ובית הספר עומד בתנאי החוק, באשר לתנאים הנוגעים לשיקולים כלליים של אינטגרציה ואי פגיעה בבתי הספר הציבוריים, התנאים הכלולים בתקנות שהתקין שר החינוך. תנאים אלו נוגעים לדבריה למתן הכרה ומוסדרים בתקנות של חוק אחר ולכן אינם רלבנטיים להענקת רישיון המעוגן בחוק הפיקוח. אם משרד החינוך מעוניין באינטגרציה ושוויון הזדמנויות שיתכבד ויוסיף לחוק הפיקוח שיקולים חוץ בית ספריים כגון אלו. מבלי להיכנס לניתוח משפטי מפורט מדי, צריך לומר שפרשנות זו של השופטת המנתקת את שאלת הרישיון משאלת ההכרה היא פרשנות צרה ובעייתית, ודאי לאור העובדה שהתקנות שהתקין שר החינוך נועדו למנוע את פתיחתם של בתי ספר פרטיים מסוגם של "חברותא".

נימוק מרכזי שמעלה השופטת גדות שהפך בשנים האחרונות לעקרון ברור מאליו בלא מעט פסקי דין של בתי המשפט בשנים האחרונות, הוא נימוק האוטונומיה. להורים, נקבע, קיימת זכות לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם. "לאור חשיבותה ומעמדה של זכות זו", כותבת השופטת, "מוענק לה "משקל עודף" ועל המדינה מוטל נטל משמעותי על מנת להצדיק התערבות זו". השופטת נשענת על דברים דומים שכתב השופט אשר גרוניס בפסק דין בעניין בית ספר "עתיד", שבו קבע "שהתערבותה של המדינה בהחלטה של ההורים מוצדקת, כאשר הפגיעה בילד הינה קשה ומשמעותית. אם הפגיעה, הקיימת או הצפויה, אינה חמורה, יש ליתן משקל עודף להחלטתם של ההורים".

לקביעה זו ברורה מאליה כביכול עבור השופטים אין הצדקה עניינית ומוסרית והיא מרוקנת מתוכנה את הזכות השווה לחינוך, היא מבטלת את העקרון המכונן של כל מערכת חינוך של חברה דמוקרטית – עקרון שוויון ההזדמנויות בחינוך. על פי קביעה זו של השופטים כל ניסיון של התערבות ורגולציה של המדינה בתחום החינוך הוא בלתי לגיטימי אלא אם כן המדינה יכולה להצביע על פגיעה קשה ומשמעותית בילד. כך על פי קביעה זו למשל קביעת אזורי רישום על ידי הרשות המקומית ומשרד החינוך, או יישום מדיניות של אינטגרציה עלולים להיות בלתי מוצדקים ובלתי חוקיים כיוון שהם פוגעים באוטונומיה של ההורים בבחירת חינוך לילדיהם. על פי קביעה תמוהה זו שיקולים ציבוריים כלליים של הוגנות, סולידאריות ויעילות אינם צריכים להילקח בחשבון בעיצוב מדיניות חינוכית.

הבה ונבחן גם את הקביעה כי לזכות ההורים לאוטונומיה בבחירת חינוך ילדיהם יש "משקל עודף". יש לשים לב שבמקרה זה לא מדובר בזכותם של הורים המעוניינים לשמר את תרבותם ולהעניק לילדיהם חינוך על פי דתם ואמונתם, אלא על הזכות לאוטונומיה של הורים לקיים לעצמם מסגרת חינוך פרטית ובדלנית.

הגבלת חירותו של אדם לעשות מעשה מסוים אינה מובילה אוטומטית למסקנה שהגבלה זו היא בלתי מוצדקת. כך למשל מדינות דמוקרטיות מגבילות את חירותם של אנשים לממן מועמדים פוליטיים בבחירות כיוון שזה יפגע בתחרות ההוגנות ובעקרון השוויון הפוליטי. באותה מידה על מנת לקיים מערכת חינוך שבה כל הילדים נהנים מהזדמנות שווה ללא קשר לרקע החברתי והכלכלי שממנו הם מגיעים, כלומר על מנת להבטיח תחרות הוגנת בחינוך, יש הצדקה להגבלת החירות של הורים לקנות לעצמם יתרון באמצעות הקמת בתי ספר פרטיים וסלקטיביים. חינוך הוא סוג של טובין שסוציולוגים מכנים Positional Good, תחום שבו ערך ההשכלה של תלמידים אינו נקבע באופן אבסולוטי אלא באופן יחסי להישגיהם של תלמידים אחרים. כלומר הערך של הישגי תלמיד נקבע על פי הישגיהם של שאר התלמידים.

הגבלת חירותם של הורים להקים מערכת חינוך סלקטיבית ובדלנית על מנת לקיים מערכת חינוך צודקת היא מוצדקת. על מנת להוכיח שהגבלת החירות אינה מוצדקת על ההורה להצביע שהגבלת החירות פוגעת בחירות בסיסית, חירות לה הוא זכאי מתוקף שיקולים של צדק, עליו להצביע על כך שמדובר באינטרס חיוני הראוי להגנה ושלאחרים יש חובה לכבדו.  זה לא המקום להיכנס לדיון פילוסופי מפורט, אולם האינטרס של הורים בעלי אמצעים לקיים מסגרת חינוך פרטי ובדלני על מנת להעניק לילדיהם יתרון על פני ילדים אחרים, אינו  נכלל בקטגוריה של אינטרס חיוני הראוי להגנה מיוחדת שאמור להכריע את האינטרס בקיומה של מערכת חינוך צודקת. כך שבניגוד לדברי השופטים גדות וגרוניס, לא מדובר במקרה זה לא בזכות בסיסית וודאי לא בכזו הנושאת עימה "משקל עודף" (חברי יוסי יונה כתב הבוקר ב"הארץ" על הבעייתיות בהגדרת מושג האוטונומיה של בית המשפט, על הרחבת האוטונומיה של היחיד על חשבון האוטונומיה של חברו).

כדרך הנוהג המשפטי, גדות נשענת על קביעות ועדת הערר על מנת להוכיח, בין היתר, שבית ספר הינו אינטגרטיבי ולא סלקטיבי. היא כותבת, "משנקבע כי בית הספר הינו אינטגרטיבי, המכיל הרכב מגוון של תלמידים, אין חשש ממשי מפגיעה בהרכב ההטרוגני של בית הספר הרשמיים ולפגיעה בעקרון האינטגרציה בהם". הבעיה בהישענות על קביעות ועדת הערר, היא שקביעות ועדת הערר מופרכות ודי אבסורדיות וכתבתי על כך בפוסט קודם בעניין. בואו נציץ ונראה כיצד ענה השופט בדימוס ארבל על השאלה האם בית הספר הוא אינטגרטיבי, כלומר האם המעמד הסוציו-אקונומי משפיע על הרכב התלמידים בבית הספר? השופט מקבל את עדות מנכ"ל בית הספר (ללא הצגת ראיות) שאין שום בעיה כזו, כיוון שלדברי המנכ"ל 15%  מהתלמידים זוכים למלגה מלאה ו-35% מהתלמידים זוכים למלגה בגובה של 70%.

במלים פשוטות, 50% מהתלמידים בבית הספר משלמים 35,000 שקלים בשנה ו-35% משלמים 10,500 שקלים בשנה. הנתון הזה מביא את השופט למסקנה שבית הספר כולל תלמידים "ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". כלומר העובדה שבית ספר הכולל 85% אחוזים של תלמידים שמשפחותיהם צריכות לשלם שכר לימוד שבין 10,500 שקלים ל-35,000 שקלים בשנה מעידה על פי דברי השופט על אינטגרציה חברתית. אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות מהמבט הסוציולוגי הייחודי הזה של השופט על החברה הישראלית. עד כאן הרקע הכלכלי של התלמידים.

מה באשר לרקע החברתי של התלמידים? בבית הספר לומדים 45 תלמידים, שבעה תלמידים מתגוררים ברמת פולג, "באופן שעשוי להעיד על רמה סוציו-אקונומית גבוהה מהרגיל", אומר השופט, אולם לדעתו, "ממצא זה מעיד על האינטגרציה בבית הספר, המשלב תלמידים לא רק מאזורים שונים, אלא גם ממצבים סוציו-אקונומיים שונים". בהמשך ההחלטה הוא מציין שהתלמידים מגיעים לבית הספר מהיישובים הבאים: חיפה, קרית אונו, עתלית, כפר שמריהו, קדימה וצורן. כלומר לדעת השופט השילוב של תלמיד אמיד מכפר שמריהו ותלמיד אמיד מקרית אונו, מוכיחה שבית הספר מקיים אינטגרציה חברתית בין תלמידים מאזורים שונים.

הבורות או שמא נאמר ההיתממות הסוציולוגית של השופטים, באה לידי ביטוי מהתעלמותם של השופטים מהררי מחקרים אמפיריים המצביעים על השפעתם המזיקה של בתי ספר פרטיים ובתי ספר סלקטיביים על מערכת החינוך הציבורית, על הפרתם את עקרון שוויון ההזדמנויות, על פגיעתם באינטגרציה חברתית בין קבוצות שונות ועל הדרתם של תלמידים בעלי צרכים מיוחדים. בית המשפט דן בכל פעם בבית ספר ספציפי ומתייחס אל כל אחד מהם כאל מקרה ייחודי כאשר הוא מתעלם מהשפעת ההכרעות המצטברות של בתי ספר סלקטיביים ופרטיים והשלכותיהם על מערכת החינוך בכלל.

וכך בשיטת עוד דונם ועוד בית ספר מכרסמים בתי המשפט במערכת החינוך הציבורית ובאופן אנטי-דמוקרטי, מעל ראשיהם של המחוקקים וקובעי המדיניות, מעניקים רישיונות ולגיטימציה להקמתו של מגזר חינוכי פרטי במימון המדינה, כשהם נשענים על טיעונים מוסריים מופרכים וקביעות סוציולוגיות חסרות שחר.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מילטון

    נו באמת. הזכות היא לא להקים 'מערכת חינוך סלקטיבית ובדלנית', אלא לברור את הדרך בה יחונכו הילדים. מה נעלה יותר? מערכת שטופה רטוריקה של שיוויון, שיוצרת פערים באמצעות שיעורים פרטיים לרוב, חוגים, וכו', או מערכת שמציגה את הפערים האלה מראש, ונותנן מרחב ליצירת סטנדרט גבוה (אמנם פרטי) אליו יש לשאוף? יתכבד משרד החינוך וישווה רמתו לחינוך הפרטי, או לחלופין, יתנה תקצוב במכסה של מלגות. איזון בין אינטרסים הוא לא 'הכל או לא כלום'.

  2. י.א

    כל מילה זהב. ונוסיף: אנו חיים תחת עריצותו של ה"רצון". לפתע לאנשים קמה זכות לבחור את שכניהם (ועדות קבלה), החברים לכתה של ילדיהם, לאיזה עדה לתת לרקוד במועדון, וכן הלאה. בבסיס ניצב כמובן "רצון" היהודים בין הים לירדן להנציח את הפריבילגיות שלהם, ו"הרצון להיות קהילה לאומית שמממשת את לאומיותה במדינת לאום come what may.

  3. איתי

    אוניברסיטה ציבורית, YOU KNOW

  4. גיל

    מה שאתה אומר בעצם זה שבגלל שמערכת החינוך כושלת, יש להפנות את כספם של משלמי המיסים בכדי לממן בתי ספר המיועדים לאנשים שאמורים לממן את עצמם.

  5. מאור

    אם אני מבין, "חברותא" יקבל מעמד של "בית ספר מוכר שאינו רשמי", והמימון עדיין יהיה לפי שיקול דעת משרד החינוך. ללא המימון הציבורי, אני לא רואה טעם ואפשרות להתנגד לכך- הורה ממילא יכול לדאוג לילדו ליתרון לא הוגן ע"י חינוך פרטי אחרי התיכון, אחרי הצהריים, או פשוט חינוך ציבורי ביישוב מבוסס.

  6. אסף דרעי

    משרד החינוך חווה עכשיו את התסכול שחווים עורכי-דין חברתיים מדי יום ביומו:
    השופטים סובלים משתי בעיות שנירות היטב בפסיקות של ארבל וגדות במקרה הזה –
    הראשונה היא בורות ושטחיות של השיח המשפטי. את מה שיוסי סיכם כאן בפוסט קצר ומדויק לא יכתוב שופט גם בפסק דין של מאה עמודים (ויש לא מעט כאלה). האמת העצובה היא שהם פשוט לא יודעים כלום, אבל ממש כלום, שקשור לדיסציפלינות משיקות למשפט, כמו סוציולוגיה, פילוסופיה, ספרות או היסטוריה.
    אפשר לראות את זה כמעט בכל פסקי הדין שנדרש בהם דיון כלשהו שמערב ערכים. השופטים פשוט משחזרים סיסמאות חבוטות ומילות מפתח שאין מאחוריהן תוכן ממשי (כגון: חירות, חופש בחירה, שוק חופשי וכו').
    יוצא דופן מובהק הוא פסק הדין של בג"ץ בעניין הפרטת בתי הסוהר. אחד המקרים הבודדים שבמאמץ אדירים הצליחו להסביר לשופטים הנכבדים במה מדובר, והם הבינו.

    הבעיה השנייה היא כמובן עיוורון מעמדי. שופט שיושב בדין בתיק כזה מזדהה, ולו גם באופן לא מודע, עם אלוני וחבריו האליטיסטים. גם הוא, השופט, לא כל כך רוצה שהילדים שלו ילמדו עם כולם, בבית ספר שיש בו מכות וסיגריות וילדים שמתחצפים למורים. כשזו הגישה הבסיסית שיושבים לכתוב איתה את פסק הדין – בינינו, מה הסיכויים של משרד החינוך?…

  7. ארז

    אקדים ואציין שאני חושך שמגמת בתי הספר הפרטיים היא מגמה מזיקה, ועל פניו הנימוקים של השופט ארבל למה בית הספר עונה על דרישת האינטגרציה חלשים בלשון המעטה. אבל מהבחינה המשפטית נראה גדות צודקת. אם מתן רישיון מוסדר בחוק אחד ורק התמיכה מוסדרת בתקנות (וחוק כידוע גובר על תקנה) אזי התקנות לא יכולות למנוע מתן רישיון. אם הדבר באמת חשוב לשר החינוך שיתכבד ויתקן את החוק והיה לו הרבה מאוד זמן לעשות את זה.

  8. יתכבדו הנפגעים(מרבית האוכ')

    ויצביעו בבחירות במענה הולם חברתי.עד אז הכל מילים ריקות.

  9. רן

    אני מסכים לחלוטין על העיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך, אך לא משוכנע שהדבר מחייב מערכת חינוך אחידה (ציבורית) ופסילה של אחרות. מעבר לכך, במיוחד בימים אלה, לא ארצה לבטל את זכות האוטונומיה של הורים בבחירת חינוך מתאים לילדיהם. אני מחזק את בג"ץ שמכיר בזכות טבעית זו. לעניות דעתי, ישראל מפגרת אחרי מדינות המערב באפשרויות פדגוגיות חלופיות וחבל שכך. אולי הפתרון היחיד אם כן לאינטגרציה ולשוויון היא הגבלה חוקתית על גובה תשלומי הורים לחינוך חובה (כולל טיולים, ספרים וכו')- הגבלה שתוכר גם במערכת הפרטית. כלומר להשאיר פתח למוסדות חינוכיים ייחודים, אך שהורים שיבחרו לשלוח ילדיהם לשם לא ישלמו יותר מאשר למערכת הציבורית. כלומר ליצור תקרה אחידה לגובה דמי הלימוד. מצד שני, המערכת הציבורית תממן כל תכנית לימודים מוכרת באותה מידה- פר תלמיד. נראה לי שזה פתרון הולם ושיש לו יותר יכולת שכנוע בחברה, בכנסת ובבג"ץ. אשמח לשמוע דעתך.

  10. אלוניהו

    העניין הרבה יותר פשוט. בישראל אלוני ובית המשפט חיים בסימביוזה מוחלטת. משפחת אלוני היא בית המשפט ולכן תמיד תגן על שילטון החוק(ן). פסק הדין הוא רק מכבסה של מילים ערלות כדי להכשיר על שרץ של משפחת אלוני או עוד כמה משפחות אשכנזיות, אלוני הוא רק הכללה של המשפחות האלה. מעכשיו אתה יכול לקרוא לו מבחן אלוני. מבחן אלוני הוא בעל בית שיכול לקבוע מה בית המשפט יחליט עוד בטרם יהיה דיון. בית המשפט בקריצה כבר יודע את תוצאת המשפט ואת פסק הדין. אם אלוני יחליט לבנות בית חולים שבו ייגבה תשלום של 1000 ש"ח רק כדי לעבור את עמדת השמור בית המשפט כבר ימצא דרך לפסוק שזה לגמרי חוקי.

  11. דניאל

    כתגובה למילטון (פרידמן)ול י.א: אפנה קודם כל לי.א. ואומר כי מהות הציונות, כלומר רצון היהודים לחיות במדינת לאום משלהם דוקא דוגלת בסולידרוית חברתית (גם בין יהודים לערבים). אנרכו- קפיטליזם כמו זה שדוגל בו מילטון פרידמן היא התפיסה שמציגה את המעמדות כברירת מחדל, ושוללת צדק חברתי הנובע מבסיס לאומי (כל ישראל חברים…), או כל צדק חברתי שלא נובע מכוחות השוק. לעומת זאת יש גם צדק בדבריו של מילטון, יותר במובן של המבנה הארגוני הנוכחי. תקציבי החינוך בישראל אינם נמוכים, ואף די גבוהים בהתחשב בצרכים הבטחוניים הקיימים. לעומת זאת המבנה הריכוזי והבירוקרטי של משרד החינוך רק מונע התקדמות ויוצר מצב בו כולם שווים לאותו מכנה משותף נמוך.
    הפתרון לטעמי הוא הפרטה חלקית של מערכת החינוך וחלוקת מלגות מלאות לכל תלמיד ע"פי מצב סוציו-אקונומי (בדומה לקופות החולים). כך בתי הספר שכולם יהיו פרטיים באופן מסויים, יתחרו על התלמידים ועל הישגיהם, וכספים שעד עכשיו הלכו למערכת פדגוגית מסורבלת, ילכו ישירות למורים ולתלמידים.