string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

בעקבות מפריח הציפור

רישומיו של יואב אפרתי, המוצגים כעת במוזיאון תל אביב, מתפוצצים מנאיביות גדולה ועצב עמוק. ביקורת
יובל בן-עמי

לפני מספר שנים נערכה ברחוב מיכ"ל שבמרכז תל אביב תערוכה קבוצתית ושמה "הבית של דני". רוב העבודות הוצגו בדירה שבקומה העליונה בבניין דירות פשוט ונטול כל גלריה, אבל המארגנים, חברי קבוצת "אצירות", הצליחו איכשהו להשתלט גם על חדר המדרגות ולקבל רשות מהשכנים להרעיש את הבלוק כולו בערב הפתיחה.

שתי יצירות זכורות לי מאותו אירוע והן הפוכות זו מזו. ביצירה האחת ישבה האמנית עצמה בין גרמי המדרגות המובילים למעלה, עירומה לחלוטין, וקיבלה בחום את פני העולים לדירת הגג. זה היה מה שניתן אולי לכנותו "מיצג תגובתי", בו מבוכתו של הצופה והאופן בו הוא בוחר להגיב משלימים את היצירה.

היצירה השנייה הזכורה לי מאותו ערב הייתה מודבקת לקיר חדר המדרגות בקומת הכניסה. בזכרוני שמור המראה הבא: דף קטן, חצי מגודלו של A4 משרדי, לבן כולו, שמישהו רשם עליו בעפרון איש קטן, מפריח ציפור. האיש ברישום לא היה בדיוק תפארת אמנות הציור. אמנם הוא הותווה בקווים בוטחים וחכמים, אבל הם היו בסך הכל קווים. האיש הזה היה מה שמכונה באנגלית stick figure, דמות מצויירת בסיסית ביותר שכמו נלקחה מציור של ילד קטן.

דווקא הציור הזה הפיק ממני תגובה עזה בהרבה מזו שהפיקה היוצרת העירומה. הוא עורר בי אסוציאציות שמילאו אותי בחום. בין היתר הוא הזכיר את רישומי הקו המשובצים בספרי הנונסנס של ג'ון לנון, אבל עזבו את ג'ון לנון. משהו בדמות הזאת הזכיר לי את עצמי, את עלילות החלומות שרציתי לזכור ולא תמיד הצלחתי, את מה שהיה עבורי יופי לפני שלימדו אותי מהו יופי.

היפוך של חיוך

את האיש וציפורו צייר יואב אפרתי, שהשבוע נפתחה תערוכה שלו במוזיאון תל אביב. החיים זימנו לי מאז מפגשים נוספים עם יצירתו והבהירו לי שהיא לא תמיד מתוקה. פעם פגשתי אותו ברחוב ורכשתי מידיו ספר של רישומיו בעשרים שקלים. הספר היה מדכדך להפליא. דמויות הקו של אפרתי, תמיד פשוטות, תמיד על רקע לבן, נראו שם בתנוחות ששידרו מצבים נפשיים פחות ממשמחים.

תוך עלעול בספרון נראה היעדר הפרטים שבדמויות יותר ויותר כהיעדר ממש, היעדר כואב. לדמות היושבת על כסא, נקניק אנושי מאורך, שפיו נוטה כלפי מטה בהיפוך של חיוך, אין זרועות, אין הפרדה בין גוף לרגל לצוואר, אין תקווה. היא חולקת משהו מן הבדידות שבדמויות הברונזה הצנומות של ג'אקומטי, פסלים ששתיקתם נשארת איתנו שנים אחרי ההיתקלות בהם, וזאת למרות שכל הפסלים שבעולם בסופו של דבר שותקים.

התחלתי לתהות לגבי מפריח הציפור: האם גם הוא היה אחוז בצער פרידה מציפורו? ספרו של אפרתי עורר בי ספק בריא מאוד. תגידו מה שתרצו על הנאיביות הקיצונית של יצירותיו, תגידו שהיא רמאות בלתי מושקעת שגם אחותכם יכולה היתה להפיק תוך שהיא שרויה במוות קליני ואתם מדגדגים אותה, בסופו של דבר היא הפעילה אותי, בלי שאדע מדוע.

כדאי לברר מדוע. מה נוגע בנו באמנות כזאת דווקא בימים האלה? מה מפעיל את הצופה הישראלי ואת הנהלת מוזיאון תל אביב, כך שיצירתו של אפרתי פורצת דווקא עכשיו? יומיים לפני פתיחת התערוכה ניתנה לי ההזדמנות להתהלך ביער דמויות הקו שלו.

באוטובוס בלי גלגל

למעלה ממאה רישומי קו מעטרים את קירות חלל התצוגה. ניתן לחלקם לשלוש קבוצות: רישומים בקו עז משנת 2001, רישומים בקו רפה מ-2004 ורישומים שנעשו במחשב בשנה שעברה, שנכללו בספר אותו כינה אפרתי "בחיי". נוסף לאלה מצויירת על אחת הקירות אשה שוכבת ענקית, ועל צג טלוויזיה מוצגת עבודת וידאו שעושה שימוש בדמויות רשומות.

הרושם הראשוני הוא אכן של עירום, לא של רזון וקמצנות. הסדרה משנת 2001 היא התפוצצות של דמויים, הבעה של חיי רגש עשירים וסוריאליזם אפקטיבי. למשל הדימוי הבא: דמות קו בתוך סכמה של רכב שיש לו רק גלגל קדמי. הדמות פונה לאחור, שעונה כלפי הדופן האחורית של הרכב המוטה, מטה אותו. אפרתי משדר מצוקה באופן קליל ועדין להפליא.

בסדרה משנת 2004, המוצלחת במיוחד לטעמי, כבר אין צורך ברכב. די בדימוי של אדם מכווץ, נטול כל פרטי גוף מלבד ביטוי של הגוף עצמו ומעט פנים. די בכך. הסיפור מסופר. בסדרה "בחיי" אפרתי בוחר בסגנון אחר של סטורי-טלינג. הוא מתאר יום בחייו, כולל סחיבת אופניו במעלה המדרגות אחרי רכיבה בגשם וישיבה בתווך שבין טלוויזיה דולקת למחשב דולק.

את עבודת הווידאו הוא מכנה "סיפור בשלוש מערכות", שוב יש כאן סיפור, שוב קלילות, שוב עצבות: היצירה מתארת אובדן אהבה ומסתיימת במשחק של קצה עפרון בשתי נקודות שחורות המייצגות פירות רקובים.

התערוכה כוללת עשרות סיפורים המועברים לפחות בארבעה אופנים שונים, זהו עושר אדיר אבל כולו עושר עירום, דקיק כקו מתאר, והקדרות רבה. מפריח הציפור נמצא כאן וזוויות פיו אכן מופנות כלפי מטה. איך לא שמתי לב לעצבותו במפגש ראשון איתו? הוקסמתי אז יותר מדי מן הפשטות, היקסמות שיכולה הייתה לחלוף. עם הזמן גיליתי משהו שלא יאפשר לה לחלוף.

השילוב בין נאיביות רבה, שאיתה אנחנו נמשכים לנהל דו-שיח כי היא מזמינה ובהירה, לבין עצב גדול, שאיתו אנחנו בפועל מסוגלים לנהל דו-שיח כי אנחנו מזהים אותו ביומיום שלנו, הוא התמהיל המנצח ביצירתו של אפרתי. זוהי יצירה שאינה ילדית באמת, כי היא מסוכנת ללב. רפי לביא הפיק מן הילדות את ה"קשקוש", את הדרור שאמת פנימית משתחררת באמצעותו. אצל אפרתי אין קשקוש, יש סיפור: סיפור פשוט ומורכב, קליל וכבד ובסופו של דבר נוגע.

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יעל

    הערה טכנית – אם שלחתי במקרה תגובה עם כותרת בלבד ללא תוכן, המחשב מגיב לי כי לא נרשם תוכן לתגובה ומוחק את כל מה שבכל זאת נרשם. למה? צריך לאפשר מצב לחזור למסך הקודם כפי שנרשם ונוכל רק להשלים את החסר ולא לרשום את כל הפרטים מהתחלה.
    תודה

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X