string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הגנה מן החוק

אין מקום להשוואה בין הקריאות להחרמת התנחלויות לבין קריאות הרבנים להחרמת ערבים. גם באמצעות טיעון זה לא יצליח "חוק החרם" המסוכן לשאוב לגיטימציה
ברק מדינה ואילן סבן

דברים רבים וחשובים כבר נאמרו ביחס לחוק החרם: 1. בעוד החוק נועד לבלום את הדה-לגיטימציה של ישראל, הגבלת חירויות היסוד הטמונה בו דווקא תורמת לדה-לגיטימציה הזאת בשל פגיעתה בתווים ההכרחיים לדמוקרטיה. 2. החוק מטשטש בין שאלת החוקיות של הטלת ספק בלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל, לבין החוקתיות של הטלת ספק בלגיטימיות של מרכיבים במדיניות מסוימת של ממשלתה – הכיבוש וההתנחלויות – שהרי החוק מתייג הן את ההחרמה של המדינה והן את ההחרמה של מוצרי ההתנחלויות כפעולה זהה. 3. החוק מוסיף לפגיעה בחופש הביטוי גם הפליה: קריאה להחרמת המתנחלים אסורה, קריאה לחרמות או להימנעויות אחרות (כגון: קריאה להחרים את מי שמסרב להופיע בהתנחלויות או את מי שמפרסם את מוצריו בשבת) מותרת.

אדם (בגיר) המתגורר בהתנחלות מעורב בעוול. איור: Latuff

אנו רוצים לעסוק כאן בטיעון נוסף, המושמע כתמיכה בחוק החרם. טיעון זה מדבר על הדמיון בין ההגנה שמעניק החוק למתנחלים לבין ההגנה המוענקת (או לפחות צריכה להיות מוענקת) לערבים מפני קריאות של רבנים להחרים אותם, בכל הנוגע לדיור או לממדי חיים אחרים "בעיר יהודית". "במה שונה ההתייחסות המחרימה כלפינו מקריאתו של הרב של צפת כנגד אזרחים ערבים בעיר צפת?"

טיעון זה נראה לנו חלש, הן מהתבוננות ערכית והן מבחינה משפטית. מהצד הערכי, בסיס חשוב להבחנה הוא בכך שאדם (בגיר) המתגורר בהתנחלות מעורב בעוול: עוול בדמות הגבהת המשוכות לסיום הכיבוש של בני אדם אחרים, נטולי חירות, מנושלים ופגועים, ועוול בשל מעורבותו בפעולה שהיא בלתי חוקית לפי המשפט הבינלאומי – התנחלות בשטח כבוש. במובן זה, הקריאה לפגיעה בתושבי ההתנחלויות (בדרך של הטלת חרם) היא ביטוי של ביקורת על מעשיהם. יסוד זה נעדר כמובן מן הקריאה לפגיעה באזרחים ערבים, שאינה יכולה להתבסס על ייחוס עוול מוסרי כלשהו לאזרחים אלה.

אשר לצד המשפטי, יש מספר הבחנות רלבנטיות בין החוק לבין הקריאה של רב העיר לחרם על ערבים. ראשית, קשה להשוות בין חופש הביטוי של רב-עיר לבין חירותו של אדם פרטי. רב-עיר הוא דמות ממלכתית, ותפקידו גורר סייגים שאינם חלים על אנשים שאינם ממלאים תפקיד דומה. שנית, היות אדם ערבי הוא תו מולד ולא ניתן לשינוי, זאת להבדיל משאלת המעשה הפוליטי של מגורים בהתנחלות. החרמת אדם בשל היותו ערבי היא פעולה גורפת, קרוב לוודאי גזענית; ואולם החרמת מתנחלים (שהם בגירים) היא פחות גורפת, שכן הללו מבצעים את האקט שנגדו המחאה, והם יכולים להיחלץ מהמחאה אם יפסיקו את השתתפותם באקט שמוליד אותה.

צילום מסך מאתר "ישראל שלי". יש להצטער על-כך שמחוקקי חוק החרם אינם מבחינים בהשלכות המסוכנות שלו על הלכידות האזרחית של החברה בישראל

שלישית, וחשוב עוד יותר: האמנים והאקדמאים מחרימים את ההתנחלויות ולא את המתנחלים. מתנחל כי יבוא לאוניברסיטה בישראל או להיכל התרבות בתל אביב או במקום אחר – לא יוגבל. בניגוד לתפקיד של רופא או נותן שירות חיוני אחר, שתפקידו מצריך ביצוע במקום שבו נזקקים לשירות באופן דחוף, הרי שבענייני אמנות והשכלה גבוהה הכרח מעין זה לא מתגבש.

ולבסוף, אין מדובר בחוק המבקש לבלום ביטוי הקורא לאלימות, ביטוי המעודד פגיעה בביטחונם הפיזי של המתנחלים. זהו חוק המבקש להגביל ביטוי הקורא לנקיטה במעשה המשתייך למסורת מהוללת של פעולה לא-אלימה נגד עוול – בדומה להודו בעת מאבקה להשתחרר מהקולוניזציה הבריטית או דרום אפריקה במאבק להשתחרר מהאפרטהייד או המאבק הליברלי בארה"ב כנגד הגזענות במדינות הדרום.

לא אחת מעלים גורמים בימין בישראל טענות כי יישום מדיניות כזו או אחרת – פינוי ההתנחלויות או החלת דיני נישואים אזרחיים – יגרום לפילוג ול"קרע בעם". יש להצטער על-כך שמחוקקי חוק החרם אינם מבחינים בהשלכות המסוכנות שלו על הלכידות האזרחית של החברה בישראל. צמצום דרכי המחאה האזרחית הלגיטימיות נגד העוול שבמפעל ההתנחלות הוא מהלך שעלול להוביל רבים וטובים, ערבים ויהודים, לייאוש.

הכותבים הם מרצים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. כפיר אזולאי

    כמה שטויות והנחות גזעניות ואנליזה נואלת
    המתנחלים הם 'בגירים'? מה? הם מפגינים? הם חיים בבית בו נולדו או אליו היגרו
    גם המתנחל המזרחי המוחלש שעבר לאריאל כי נמאס לו להחנק בדיכוי של שכונת עוני מתקופת מפא"י? גם הילדה ממעלה אדומים שהיא בת לדור שלישי בעיר? לטעון שהם יכולים להחליט 'להפסיק' להיות מתנחלים זה כמו לטעון שהערבי המוסלמי יכול להתגייר.
    הם דור שלישי שם, ורק ראייה גזענית ודמונית ממשיכה לתפוס 350000 איש כאילו מדובר בחמישים מפגינים

  2. יוסי לוס

    תנועת ה- BDS קוראת לא רק להחרמת ההתנחלויות או החברות שמרוויחות מהכיבוש בשטחים אלא להחרמתה של ישראל כולה. זהו סוג של לחץ פוליטי, כלכלי, תרבותי…
    לכאורה, חוק החרם בא להתגונן מפני חרם גורף זה. אולם, האם ממשלת ישראל הייתה מקבלת בהבנה חרם שהיה מכוון רק נגד ההתנחלויות? כמובן שלא. מזה שנים שממשלת ישראל ושלוחיה מערימים קשיים בפני גורמים בחו"ל שביקשו להימנע מרכישת תוצרת ההתנחלויות. מקור התוצרת שאמור להיות רשום באופן ברור ומדויק על המוצר שונה או עומעם כדי שיקשה על המבקשים לדעת אותו והם מצאו עצמם תומכים בהתנחלויות בעל כורחם. התוצאה הבלתי נמנעת היא שאם ישראל לא מאפשרת לגורמים בחו"ל להחרים את ההתנחלויות ונותנת חסות לתוצרת ההתנחלויות, הם יחרימו את כל מה שמגיע מישראל.
    יתירה מזאת, חוק החרם הוא מגוחך. לא כוח הקנייה של השמאל הישראלי המזערי ישפיע על מדיניות ישראל או על מפעלי ההתנחלויות. מי שיכול להשפיע הם גורמים רבים בעלי כוח מחוץ לישראל. אולם, היכולת של ממשלת ישראל לאסור על גורמים אלה חרם זה או אחר אינה קיימת ולכן היא אוסרת אותו על מי שהיא יכולה. כרגיל מחפשים את המפתח מתחת לפנס ולא היכן שהוא אבד.
    אולי התפיסה שמנחה את מובילי חוק החרם היא שבלי התומכים הישראלים בחרם על ישראל, אפשר היה להאשים את המחרימים באנטישמיות ואילו כאשר יש יהודים-ישראלים שתומכים בו, קשה יותר לעשות זאת.
    אולם כאמור, סביר להניח שעצם חקיקת החוק תחולל רעש גדול יותר בעולם מאשר הקריאות של ישראלים להחרים את ההתנחלויות.
    החוק הוא ניסיון פתטי נוסף של המחוקקים שתמכו בחוק החרם להגביל באמצעות חוקים את המבקרים הפוליטיים שלהם תוך שימור הדימוי של מדינת ישראל כמדינת חוק. הם יוצאים מתוך תפיסה צרה ושטחית של רעיון שלטון החוק ומפירים את רוחו ברגל גסה.
    האחריות של ממשלת ישראל לערימת פשעים הולכת וגובהת מקשה לשמר את הדימוי של מדינת חוק. ישראל אחראית לא רק לעבירות על החוק נגד הפלסטינים אלא גם לעבירותנגד אזרחיה שלה, כולל היהודים שבהם. כאן באתר זה נכתבו פוסטים רבים לאורך השנים שהראו שממשלת ישראל עוברת על חוקיה שלה מדי יום ויום ודוחקת אחרים לעבור על חוקיה שלה בשלל של תחומים שלא לדבר על החוק הבינלאומי.

  3. שבתאי לוי

    "תגובה שמאלית הולמת.
    וכאשר יענו אותו, כן ירבה וגן יפרוץ".

  4. נתן.

    חשוב להבין כי מעבר לקו הירוק שורר משטר "אפרטהייד" גזעני לכל דבר ועיניין.

    על אותו שטח חיות שתי אוכלוסיות – אוכלוסיית מיעוט שנהנית מכל הזכויות החוקיות החברתיות ואחרות שיש לאנשים במשטר דמוקרטי נאור ואילו אוכלוסיית רוב שנמצאת תחת משטר צבאי שהוא מטבעו אלים ואשר אינה נהנית כמעט משום זכויות חברתיות ומשפטיות ובמיוחד הזכות החשובה לבחור את השלטון.

    בין שתי האוכלוסיות שוררת הפרדה גמורה , לא רק ברמה של בתי חולים ובתי ספר אלה אפילו עד כבישים נפרדים.

    המשטר הזה בדיוק כמו בדרא"פ יכול להיות קיים רק באמצעות אלימות וכוח שמפעיל המיעוט כלפי הרוב, כאשר ההתנגדות של הרוב לצורת המשטר הזה מוגדרת כ"טרור".

    חשוב להבין שגם שטחי A (הרשות הפלשתינאית) מגדילים את הדימיון למשטר ה"אפרטהייד" מאחר שמדובר בהעתק כמעט אחד לאחד של ה"בנטסונים"(מדינות החסות) שהוקמו כדי להפריך כביכול את טענת האפליה.

    דימיון נוסף הוא שהצדקת המשטר הזה מלווה גם באידאולוגיה גזענית ברורה הרואה בשחור\ערבי יצור נחות שאינו ראוי לשיויון ואפילו מותר לפגוע בו, אפילו עד כדי רצח תינוקות בתור נקמה כפי שלמדנו כולנו לאחרונה מהרב דב ליאור.

  5. שבי

    הגורמים האלה מחוץ לישראל, אלה שגורמים נזק כלכלי ממשי, זוכים לעידוד ולתמיכה (שלא לדבר על אינפורמציה ותמיכה לוגיסטית) של הגורמים בתוך ישראל שמעודדים חרם, והם כנראה אלו שמאפשרים אותו.

  6. עמית

    החוק נגד הסתה מגביל את חופש הביטוי. החוק נגד קריאות לחרם על ישראל מגביל את חופש הביטוי. משפטית, הם מבוססים על אותם עקרונות וצידוקים בדיוק וכשבג"צ יבוא לדון על חוק החרם, הוא יקפיד להשוות אותו לחוק נגד הסתה.
    שני החוקים מצמצמים במשהו את חופש הביטוי, במטרה להשיג מטרה אחרת. לעיתים המטרה היא מניעת אלימות, לעיתים המטרה היא מניעת פגיעה כלכלית (אי שכירת ערבים לעבודה, חרם על מפעל בפריפריה כי הוא ישראלי), מניעת גזענות, וכך הלאה.

    בקיצור, להגיד שאין השוואה ביניהם זו התממות. המקום היחידי שבו החוקים הללו נבדלים היא שבאחד הערכים של כותבי המאמר באים לידי ביטוי ובשני לא. לכן הם מוצאים את השני להיות מסוכן וכיו"ב.

  7. יואב

    מה שרלוונטי הוא ההגיון המשפטי הבא:
    א. בשיטת המשפט הישראלי מותר לצמצם ביטויים מסוגים שונים, לראיה: עבירת ההסתה לגזענות. איו זה נגד הדמוקרטיה, ואין זה לא חוקתי.
    ב. עכשיו הריבון חושב שגם הסתה לחרם צריכה להיות אסורה, למרות ההבדלים (הלא ממש משכנעים, מביך להיווכח שאלו התירוצים אותם מוצאים מרצים למשפטים) בינה לבין הסתה לגזענות. הריבון חושב שזו מטרה ראויה ומצא לנכון להכניס זאת לספר החוקים.
    ג. מכאן יוצא שמותר להגביל ביטוי שהריבון חושב שהוא מזיק. אתם לא חושבים שהביטוי מזיק, באסה לכם. יש כאלה שחושבים שקריאה שלא להשכיר דירה לערבים אינה מזיקה, באסה להם. תחי הדמוקרטיה!

  8. רונן

    ברור שהסיפור הוא לא הסיפור הכלכלי, הרי ישראל הרשמית משתפת פעולה לדוגמא עם סימון מוצרים מההתנחלויות במסחר עם האיחוד האירופי (ולשבי: הלואי ולקריאות השמאל היתה ותהיה השפעה על הארגונים הבינלאומיים הללו. להאמין במה שאתה אומר זה להיות פתי מאמין). הסיפור היחיד זה ניסיון לסתום פיות ולהגביל את חופש הביטוי בכל דרך אפשרית, מהסיבה ההפשוטה שכשהפער בין המציאות לבין הדימוי ו"ההסברה" הולך וגדל חופש ביטוי נהיה עניין יותר ויותר מסוכן.