חלום ליל יולי

לפעמים מספיק רק לפקוח את העיניים כדי לגלות שהסיוט שלך מתגשם. משל קודר ומיוזע על יחסיה העכשוויים של העיתונות עם ההון
דן כספי

בלילות הקיץ החמים, שום דבר לא קורה. לא נכון. עובדה! החזאי טען שהטמפרטורה תהיה 31 מעלות אך נרגיש כמו 39 ואפילו 41. אמנם המזגן עבד מסביב לשעון אך הלחות התפשטה על הגוף מלמטה למעלה, מקצות האצבעות ברגליים, והגיעה אט אט לקצה השני של הגוף. וכאשר אגלי הזיעה כבשו כל חלקה טובה במצח, שוב ניצבתי מול אותה דמות מוכרת. הוא הציג את עצמו כמו"ל עיתון.

לאנשים חושבים. איור: cc by- Socialist Cartoonist اشتراكي

תווי פניו המטושטשים רק הקלו עליי לזהות אותו כפי שחפצתי. למעשה כבר נפגשנו לפני חודשים, אולי אחרי חצות. אז הוא ניצב ממש במשרדי והאיר פנים: "אתה חייב לעזור. קח את עריכת העיתון. אתה המענה המוחץ לכל המלעיזים עליי על שמכרתי חמישית מהעיתון לניקולאייב".

לא היה זמן למו"מ. הוא היה לחוץ וחששתי פן אחמיץ אותו. "ותיתן לי יד חופשית?"

"לגמרי", קצר אף המו"ל והתאייד לו בין קורי הלילה.

"אבל מה יהיה עם ניקולאייב?"

"הוא חתם על מסמך שלא יתערב". הדממה שלי כנראה הזמינה הסבר: "מילה של כבוד זו מילה אצלם! גם בלי חתימה, הייתי מאמין לו".

למחרת הבאתי את חבילת השינויים למערכת: מוסף העיתון של סוף השבוע חזר להיות מחולק למנויים ביום חמישי, הכרזתי על חנינה לא פורמאלית לפליטי הארץ, חידשתי את המדור החברתי, צמצמתי את מצבת כוח האדם בכלכלון, הכפלתי את חטיבת האינטרנט, ועוד ועוד. הרוח החדשה העסיקה וגם הטרידה את הברנז'ה. שמי ותמונתי התנוססו בכל מדורי התקשורת.

והנה שוב כעבור חודשיים ואולי דקותיים, המו"ל ניצב שוב לפני, הפעם במשרד המערכת הממוזג, וכאז גם הפעם הוא פותח באותן מילים.

"אתה חייב לעזור"!

"ניקולאייב?" ניחשתי כמי שחזה לפני חודשים את מה שבפי המו"ל.

עמוס שוקן. צילום: cc by-העין השביעית • the7eye.org.il

"כפי שהתפרסם ובהבלטה נבזית בכל העיתונים, בקשת הסגרה של ניקולאייב מרוסיה הגיעה לפני שבוע."

"זה לא חדש. כל הזמן רוצים לשים יד עליו," ניסיתי להבין לסערת הרוח של מו"לי.

"יש לבקשת הסגרה נספח בלתי כתוב: פוטין מוכן לעיין מחדש בסוגיית איראן וכל הצדדים במזרח התיכון. הם רוצים את ראשו בכל מחיר. ניקולאייב או אחמדינג'אד – זוהי השאלה?"

"ובכן?"

מו"לי בחר להתיישב אך דיבורו היה מהוסס ומקוטע. ברור היה שהוא מתלבט כיצד להתנסח. "אנשי הלשכה של ראש הממשלה ישבו אצל ניקולאייב"!

"נו, מה חדש? ניקולאייב רגיל להיפגש עם שועי הארץ."

"הם הציעו לו עסקה שקשה לו לסרב: ראש הממשלה מוכן להתעלם מבקשת ההסגרה של הרוסים ולוותר על טובתם, בתנאי שניקולאייב ימתן את הקו של העיתון."

האלם שתקף אותי התפרש כנראה כראוי לטיפול נמרץ.

"מה יכולים לעשות? המצב הולך ונעשה גרוע יותר מדי יום ומדי שבוע. נוחי כבר מחלק 'מעריב' חינם לכל הקונים בשופר-סל", המשיך המו"ל לסקור את המצב. "ניקולאייב נדיב מאד. הבטיח כפיצוי עוד 12 מיליון שקלים והתחייב שימשיך להזרים חמצן, כמובן כל עוד הוא חופשי ונשאר בארץ.

"לא חייבים לבקר כל הזמן. יש לממשלה גם הישגים. מדוע לא לאזן? תכניס יותר מאמרי דעה משל חוקרי מכון שלם. תן לח"כ אופיר אקוניס ולח"כ מירי רגב טור שבועי ולעומת זאת, תדלל את המאמרים של יוסי שריד וגדעון לוי. אולי אפשר להקפיא את עמירה הס ולהוציאה לחופשה של שלושה חודשים? תכניסו יותר טוקבקים יזומים ותומכים בממשלה. בעצם, אתה יודע מה לעשות."

ככל שהאריך בדבריו, הצללית של המו"ל הלכה ונמוגה בין אגלי הזיעה אשר הקיצוני. רק אז הערכתי את התכונה המופלאה של חלום שנקטע באיבו.

הכותב הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. ספרו "סדר יום: תקשורת, חברה, פוליטיקה", מופיע בימים אלה בהוצאת רסלינג

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יעל

    אומרים שבבוא היום תהיה מלחמת אזרחים, אבל אני לא מאמינה בקיומה.
    כל עוד מחלקים לנו עיתונים בחינם בשופרסל, נותנים לנו דיל יומי למסעדה, מוכרים לנו אשליות ועוד רגע נוסף של צרכנות חינם – זה יספיק לכולם. טוב, לא לכולם. לרוב האזרחים. כי בחרנו לשמוט את הערכים שלנו, את הסקרנות, את האינטלקט לטובת החומר. אנחנו עסוקים בקניות המוניות, בטיולים לחו"ל ובחומר . הרבה מאוד חומר ושעות טלויזיה שלאט לאט מייבשות את המוח האנושי בישראל.

  2. רון מוושינגטון

    ובאוניברסיטאות האחרות בישראל: תחרות על מיספרי הסטודנטים ולא על איכותם, תכתיבים (סמויים יותר אך מאזכרים תורמים…. יהודים טובים וחמים שאינם בעלי הון ועניין כמובן), מחלקות מורידות רמה כדי לא להכשיל – ות"ת משלם לפי ראש מסיים ולא לפי ראש מתחיל או רשום.
    ועוד ידנו וידינו נטויות!

  3. נעם לוי

    מאידך זליגת התכנים למדורי הכלכלה והשפעת ההון על התכנים הכרוכים זה בזה הם סימפטום של מחלה שמזמן נמצאת כאן (ולא צריך צנזורה כשיש פשוט מי שאידיאולוגית הפנים כללי משחק מסוימים והוא אפריורי – שלא לומר באופן לא מודע אפילו ו"נאיבי" – כותב באורח בלתי ביקורתי וזאת באיצטלה של כתיבה עיתונאית-ביקורתית לכאורה…). שטרסלריזם, ורולניקיזם בחסות השוקניזם. אדרבא: הס, לוי, שריד, רוזנבלום, ושאר ירקות ישארו גם ישארו! מוכרחים אותם ככאלה, בתור מה שהם ממש: הם משמרים את אווירת ה"שמאל שולט" בכיפה (הגם שעל שטח עיתו הולך ומצטמצם – אבל העיקר האיכות לא?), תוך הפרדה של (בלתי מוצהרת – אבל מוצהרת) של שמאל מדיני-פוליטי מ"שמאל חברתי" – מה שמתגלע לעיתים באותה "פרסונה" עצמה: שטרסלר למשל, או שוקן עצמו במאמר שכתב בחלק ב' לפני כמה ימים בשבח ההפרטה כאיזה אקט ליבראלי שלא לומר שמאלני למהדרין ככזה, וכנגד "הלאמה" רעה ואיומה (בהקשר לשליטה בבנק לאומי וכו').

  4. מאור

    חזרה לעיתונות מפלגתית? חיזוק השידור הציבורי? עיתונים קואופרטיביים?