• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

תחילתה של התעוררות

המאבקים על מחירי הדיור והמזון הם צעד לעבר ביסוס חברה אזרחית משפיעה ותזכורת כואבת לחברי הממשלה שהם משרתי הציבור, לא אדוניו. חשוב להנכיח את הקשר ביניהם ולא להיבהל מהמלה "פוליטי"
איציק ספורטא

משהו קורה כאן. אין ספק שאזרחים ותושבים מתחילים להתעורר ולראות שהסתמכות על הפוליטיקה המפלגתית ועל מנגנוני המדינה, על חוכמתם הבלתי-נדלית של בעלי ההון, מביאה אותנו לחיות בחברה שבה אנחנו כלי משחק במגרש לא לנו. נכון, אומרים לנו שאנו חיים בדמוקרטיה. אבל דמוקרטיה אינה רק מקום שבו פעם בארבע שנים מצביעים למפלגות שאמורות לייצג את מגוון הדעות בקרב האזרחים. דמוקרטיה היא תפישת עולם שבה האזרח/ית הם הריבון והפוליטיקאים הם משרתי הציבור כולו. אזרחות אינה מנגנון של שלח ושכח, היא מעורבות מתמדת בקביעת פניה של החברה.

עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. משהו חייב להשתנות בדרך בה קובעי המדיניות פועלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

בישראל כולם שכחו זאת: המדינה, בעלי ההון ואפילו האזרחים. לאחר שנים רבות של התעמרות החליט חלק מהציבור כי די לו בהסתמכות על מערכת הלוקה בתפישה האידיאולוגית שלה, במעשיה ובתוצאותיהם, וכי יש צורך בפעולה ציבורית. בשלב זה נעשות פעולות בנושאים ממוקדים: יהיו אלו נושאים של מחירים וצרכנות, יחסי עבודה או דיור. אבל כל אלה מאותתים שמשהו חייב להשתנות בדרך בה פועלים קובעי המדיניות.

כדי שזה יקרה, המאהל של המוחים על מחירי הדיור צריך להתרחב ולא להיכנע לספינים שכבר התחילו בתקשורת. למשל, מירי רגב. ח"כית במפלגת השלטון שפעלה רבות כדי שנגיע עד הלום נעלבת כששופכים עליה כוס מים, ובעקבות כך טוענת שזה מאבק של השמאל הקיצוני. גם לשר השיכון אריאל אטיאס יש מה לומר ("האנשים מהאוהלים, לא מתאים להם ללכת לפריפריה"), כי הרי ידוע שהוא ממלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. אלה שכחו שהם משרתי הציבור ולא אדוניו, וכאן תפקיד הציבור להזכיר להם מה מקומם במערכת.

כאשר מתבוננים במתרחש חשוב לא להפריד בין המאבקים השונים. למשל, ביום חמישי נכחו בעיר האוהלים בתל אביב גם הפעילים במאבק על המחירים, כיוון שהבינו כי מדובר במהלך כולל – לא רק במוצר כזה או אחר או מחיר כזה או אחר. אתמול נכחו במקום פעילי "שבוע הזעם" המתגבש. זהו מאבק אזרחי שנועד לבסס חברה אזרחית בעלת השפעה, כזאת שאינה מורכבת רק מעמותות הנותנות שירותים אלא מתבססת על ארגונים כמו איגודים מקצועיים (לא בטוח שההסתדרות תהיה חלק מכך), ארגוני צרכנים ואזרחים המתארגנים על בסיס עוולה מכל סוג.

יש ניסיון לצייר כל מאבק כמאבק פוליטי, בעיקר בין שמאל וימין; על הפעילים להבין שאכן כן – כל מאבק כזה הוא פוליטי, אבל לא בדרך שמנסים לצייר אותו. לא צריך להיבהל מהמלה פוליטי. בפוליטיקה חשוב מי קובע את המדיניות. אם עד היום הייתה זו המדינה, ובעיקר משרד האוצר על ההטיות האידיאולוגיות שלו ובעלי ההון, כעת קמים נשים וגברים מקרב הציבור ואומרים: אנחנו כאן! גם אנחנו קובעים, ואם לא תתחשבו בנו אולי תאבדו את מקומכם.

רון חולדאי מבקר בעיר האוהלים וחוטף שפריץ של מים, 14.07.11. לא לקנות את הסחורה המשומשת של הפוליטיקאים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

בכל נושא אפשר להציע סט של פתרונות. למשל מדיניות דיור הכוללת בנייה להשכרה ארוכת-טווח, דיור בר-השגה, בנייה ציבורית למשתכרי השכר הנמוך ולנזקקים לדיור שאינם יכולים לעבוד. בכדי שזה יקרה, צריכים קובעי המדיניות להבין שמלמול המילים שוק חופשי והיצע וביקוש אינו מדיניות.

אם אני מתבונן על כל המאבקים כעת, אני רואה ניסיון ליצור חברה אזרחית משפיעה. החוכמה תהיה להתמיד ולא לקנות את הסחורה המשומשת שמוכרים לנו, כי פוליטיקאים כמו פוליטיקאים יעדיפו את הדיבור על המעשה, ובעלי הון מעסיקים מספיק אנשים שתפקידם למסך את המציאות. נכון שזו התחלה, אבל יש לה לפחות פוטנציאל לשינוי מעמיק בדרך בה קורים פה דברים.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דני

    לצערי הרב, הכתבה הזאת מכילה בעיקר ווישפול ת'ינקינג…

    בעידן של תקשורת המונים מסחרית תאגידית שמגבירה את כוחה מיום ליום, הדיון הציבורי מתדרד לסנסציות רדודות, במקביל להיעלמות העיתונות ככלי חיוני למשטר דמוקרטי, שבהכרח נהפך כפועל יוצא ליותר ויותר טוטאליטרי.

    לצעירים המפגינים יש תודעה אזרחית בערך כמו שלליברמן יש חיבה לזועבי.. רובם כלל לא הצביעו לעירייה, ומעולם לא התעיינו בפוליטיקה מקומית או ארצית. הם ברובם לא מכירים את תוכניות הדיור של המפלגות השונות והפערים בינהן, ואת הדרישות שלהם המציאו אחרי שההפנינג התחיל:-)..

    במלים אחרות – קריאות ה"פוליטקאים המושחתים" מקדמות אג'נדה טוטאליטרית: נוחי ושלדון ישדרו את הסנסציה, יערכו אותה בהתאם, וגם ימנו את הבובות בכנסת שיעבירו כמה גרושים לבכיינים מרוטשילד, בזמן שהמיליארדים ימשיכו לנהור למקומות הפחות מדווחים, והחופש הפרטי ייעלם.

  2. סמולן

    קל להיות קונקרטיים. במקרה הנוכחי, מה שנתבע על ידי המרואיינים הוא "דירות קטנות וזולות". מרתק לגלות את מדיניות הדיור והשיכון של מפא"י חוזרת, ובתחושת טוהר כל כך מלאה. באופן בסיסי, אין בקטמונים בירושלים שום דבר פרט לדירות זולות וקטנות. יתר על כן – כדירות זולות וקטנות, הן נבנו היטב. כלומר, עם פרוזדורים מוצלים בתחתית הבתים, שבהם הילדים יוכלו לשחק גם בקיץ, ואנשים יוכלו לשבת באופן חברתי. אני משער שהמחאה, שכל כך רוצה לשחזר את שיכוני העולים של פעם, לא לוקחת בחשבון את המצב הבסיסי: (1) המשפחות יגדלו, והמטרז' ישאר בעינו, (2) שוק חופשי, למרות מה שדב חנין אומר, קיים ועוד איך: הוא לא יעשה טוב לשיכונים הללו, ולאלו שזה יהיה הנכס המרכזי שלהם.

  3. Diogenes

    I do not think so.

    His observation [Akhen khazir ha'am, yavesh haya ka'ez]

    is still viable.

  4. אורי

    במשפט זה הסתכמה התובנה של חברת הכנסת מירי רגב, בבואה – או ביתר דיוק, בצאתה – ממאחז המחאה המאולתר שבשדרות הברון רוטשילד בתל אביב.
    "חלולים", הייתה כנראה מחאתו של ראש ישיבה בהתנחלות; "שוטים", של איש עסקים שמשרדו נח ומתבונן על השדרה; "הזויים", של אנשי הוותק והשרד במדינה, כפי שהשתקף בחיוכו המבודח והמבולבל של מפקד העיר רון חולדאי; אך "ראסטות ואלכוהול" – זה הביקורת אליה מסוגלת מירי רגב ושאר אנשי 'המרכז', אנשי הממלכתיות, בעלי הזנבות הארוכים והזקורים, ש'עשו צבא', ו'עשו מילואים' ו'עשו ילדים' ו'עשו כסף' ובעיקר עשו הכול 'כמו שצריך', כלומר כמו שדרשו מהם ב'תמונות מן החיים הבורגניים' שעליהן חונכו, שנצרבו ונצטברו בתודעתם, או במה שנשאר ממנה.
    כי תודעתם, ויכולת הביקורת שלהם – כמו אלו של חברת הכנסת מירי רגב – מסתכמת במי מתאים לתמונת החיים הבורגניים הזו, ומי לא: נילי פריאל, מירי רגב, שלושת האהוד-ים, בנימין נתניהו ואשתו, ועוד רבים וטובים אחרים, ללא קשר לעמדתם הפוליטית, שמבחינתם "ריח של אלכוהול" מפרק את לגיטימיות ועומק המחאה, לא פחות מאשר צורת גינון השיער של חלק מחבריה.

    איזה ריח נידף ממכם אחרי ערב ארוך במסעדה, בחתונת הילד או הילדה של "החברים", או בבית אחרי אירוח שהיה "פשוט נפלא"? ריח האלכוהול מקושר אצלכם עם הנאה – וזו, הרי, אין לה מקום במחאה, כפי שהיא נתפסת בראשכם. ריח האלכוהול קשור לאותם רגעים בחייכם בו אתם שרויים בחצי תודעה, משחררים את החגורה מן הכרס, או את הכרס מן החגורה, למקום החצי אפל בו נותר עדיין חצי אור כדי להבחין, במעומעם, בין טוב לרע. אגב "ריח של אלכוהול" נידף גם מקצין האבטחה של ראש המטה הכללי לשעבר בשעה שניסה לאנוס אישה צעירה. האלכוהול – וחשוב מכך: "ריחו" – הם בשבילכם סממנים של אי-סדר, של עברה, של מחוץ לחוק, ומעבר למידה. האלכוהול הוא מה שרוצח ילדים בינם לבין עצמם, הוא מה שמוביל להדרדרות ומה שהורס את החברה ומכרסם בנשמה. כל זה נכון. אך מה לעשות אם אין לך נשמה מלכתחילה?

    מן האמור לעיל ברור למה "ראסטות" וריח של אלכוהול הולכים ביחד. הם כמעט סינונימים, כי הרי רק בסמלים ודימויים עסקינן, על פי מבקרת התרבות וחברת הכנסת מירי רגב. גם "הראסטות", עבורה ועבור חבר מרעיה, קשורות לאי-סדר, לדבר עברה מתקרב, למחוץ לחוק, למעבר למידה. גם הראסטות מסמלות עבורה את הפחד מן הערעור של הסדר החברתי, של צורת האירגון והגינון הנוכחית שלו.

    אבל צריך לשאול, בפשטות, מה קשור. כיצד, באמת ובממש – ולא רק בעולם הדימויים השיווקי – ראסטות וריח של אלכוהול קשורים לטענות הביקורת של המפגינים, המופנות כלפי הכנסת, הממשלה וכלפי המבנה החברתי של מדינת ישראל המנוהל על ידיה ביד רמה ולפי כל כללי הטקס והטעם הטוב ?

    בשלב זה צריך להיות כבר ברור שאין שום קשר ממשי כזה; שאין שום קשר הגיוני בין שני ה-ריש-ים, ראסטות וריח-של-אלכוהול, לצדקת טענות המפגינים או להעדרה. אבל קל ונוח, וזה בכלל משהו שרוצה להתפרץ, מכיוון שבדיוק בשעה שאין שום טיעון שאפשר להשיב לביקורת המפגינים, הדרך היחידה היא לנסות לערער על עצם הלגיטימיות שלהם, דרך ביזוי תדמיתם ומראיתם, ולהוציאם בכך, ממש לשלוף אותם, אל מחוץ לשק הטענות שראוי בכלל להתמודד איתן. כאילו שריח וראסטות הן עילה מספקת לכך שאין צורך לענות לגופו של עניין על טענה שמשמיע האדם, אם ברור ונתון שכל מבנה האישיות שלו פגום וחרב מן ועד היסוד. הרי לא היית מתווכח עם 'חולה נפש' הטוען שיש אי-צדק בחברה, גם אם טענתו נכונה – ויתרה מכך, גם אם היית מסכים לאמירותיו, לא היית נכנס איתו לדיון אמיתי, כי פשוט משהו בו 'לא בסדר' – וגם 'לא נעים' – שלא מאפשר לו שיקול דעת, הסקת מסקנות, ורחמנא ליצלן, יישומן. הוא הרי 'עוף מוזר', רעה חולה שיצאה מן הכלל בשיטוטה בשדה, ולכן דעותיו ההזויות לא ראויות, ובעיקר לא זכאיות, להתייחסות אמיתית. יש לו ראסטות.

    התדהמה, אם כן, תהפוך לאימה, כאשר אחד כזה יספק לך פתאום סיבות, ואפילו סיבות ארוכות, טובות ומורכבות, לטענותיו.

    ובכן, מירי רגב, מלבד החוויה הרגשית המטלטלת שעברת, ומלבד הזוועה האנושית אליה נחשפת – שאפילו את ילדייך היית שומרת מפניה – מה תשובתך לטענות המחאה ?
    מה תשובתך לכך שאת, למרות ואולי בגלל חוק הדיור שהגשת לפני שבוע ימים בכנסת ישראל, לא עשית מספיק ובצורה הנכונה למען אותם מפגינים, שחרף הבל הפה שלהם, מה לעשות, עדיין מוחזקים בגדר "אזרחייך", אותם את מייצגת בטוב וברע?
    מה תשובתך לטענות המחאה, ולא לדמותם הפיזית, כזו או אחרת, של המפגינים (ואגב, חוץ מריח של אלכוהול, היה שם גם ריח של בקבוקי מים; וחוץ מראסטות, גם שער מקוצר, אפילו קרחות צבאיות)?

    תשובה כזו לא בנמצא בדברייך ובתגובתך האמוציונאלית משהו לחוויית המפגש עם זעמם עלייך של המפגינים. כזכור, בבית התלוי לא מזכירים את החבל, ואל בית המובל לתלייה, חבלים לא ייתקבלו בברכה. כל זה צפוי, ואנושי, כמעט כמו תגובתך האינסטינקטיבית הלקוחה מעולמם של ילדים ומתבגרים, המנהלים חייהם, עדיין, על פי דימויים בלבד, ולא על פי שיקולים וויכוחים בעלי טעם ויסוד.
    האמת היא שיצאת מן הארוע נסערת, לא ענית למפגינים אלא נעלבת מהם וניסית לפגוע חזרה. התגובה מובנת, אך אינה מוצדקת. דווקא משום התפקיד הציבורי שבחרת לשאת.

  5. דרור בל"ד

    לקבלנים לא משתלם לבנות דירות בעלות 1,2,3 חדרים. ירוויחו יותר אם יבנו דירות גדולות. (ירויחו יותר גם אם יבנו מה שמכונה חדר בטחון בפי הציונים בכל דירה, ולא מרחב מוגן אחד בקומה, כפי שהציעה הג"א). לאישורי בנייה לקבלנים אחראיות העיריות. ידוע לכל דרך התנהלותן של העיריות.

    התקוות הרבות שמפיח איציק ספורטא עלולות להתבדות. צדק לעניות דעתי שלמה מעוז – שהתראיין בצוותא עם ספורטא ב'לילה כלכלי', ערוץ 10, אתמול – כשבחר להדגיש את חצי הכוס הריקה. אפילו חולדאי צדק כשאמר שלמצב זה אחראים גם הוריהם של המוחים. לעומתם, טעתה מירי רגב כשאמרה שמדובר באנשי השמאל הקיצוני. למוחים אין מושג קלוש מי אחראי למצב אליו הגיעו – לשבת בחודש יולי בת"א בצהריים בלי מזגן. הם בעצמם טוענים זאת.

    לצערי הרב מאד, חוסר המודעות יגרום להפסקת המחאה כש50 טון פצצות, כ1500 טילים ביום (פה"מ ברק ופה"מ וילנאי, בהתאמה) יפלו חו"ח על האוהלים. אז יקומו כל המוחים וירוצו לעשות מילואים. הם עצמם טוענים זאת.

  6. יהושע רוזין

    א) אידיאולוגיה לאומנית קיצונית המנקזת את כל המאמץ הלאומי להמשך השליטה בכל פלסטינה(א"י) מעבר לקו הירוק המוכר ע"י הקהיליה הבינלאומית.
    ב) אידאולוגיה נאו ליברלית קיצונית הרואה חזות הכל ברוחיות היזמים ודחית ,,מדינת הסעד" כשאידאולוגיה זאת היתה נגמונית בצרפת היתה הקריאה מצד הממסד: ,,התעשרו"

  7. נתן.

    הקטע הבא מוקדש לתת-אלוף מירי רגב אחת מאדריכלות הניצחון המפואר במלחמת לבנון השניה, שדיברה השבוע על "ראסטות" ו"ריח של אלכוהול".

    ———

    המתנגדים הראשונים למלחמת ויאטנם כמעט מראשיתה היו היפים זרוקים,מסוממים ומוזנחים שעישנו סמים ניגנו בגיטרות ודיברו על "אהבה".

    והנה לימים התברר שלהיפים האלה היה יותר חכמה מדינית,הבנה אסטרטגית ויכולת ראיה לרחוק מכל הגנראלים והיועצים של הנשיא בוגרי "הווארד" למיניהם שלא השכילו לראות את הכישלון כמעט עד הסוף.