string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

את הימין יש לאגף משמאל

אלא שקול השמאל המזדעק על חוק החרם הוא קול שאינו אמיץ דיו. השמאל המוחה מדחיק את הסכסוך ההיסטורי ודבק בנתיב הקו הירוק ובחופש הביטוי תוך שירות התדמית הדמוקרטית-ליברלית של ישראל
מרזוק אלחלבי

"חוק החרם" פוער מחדש פצעים רבים בהוויה הישראלית. משום מה, הנטייה הכללית היא לדון בו כעוד סוגיה המפרידה בין "ימין" המלא שכרות של און וכוח ואשר בז לרעיון הדמוקרטי ככל ימין אחר בעולם, לבין "שמאל" שפוי החרד לגורלה של הדמוקרטיה ולדמותה של המדינה. דיון זה, ככל שיהיה נוקב, ענייני וכן, יש בו כדי להסתיר עדיין את המחלוקת המהותית בהוויה הישראלית.

למעשה, אבק הריב והמדון וקולות המתדיינים ושמותיהם המופיעים בעצומות המנוסחות בלשון משפטית, מבקשים להסוות את אותה מחלוקת בסיסית. רוצה לומר, שהמחלוקת בין יהודים המסתפקים במדינה בגבולות הקו הירוק לאלה המצדדים במדינה המעלימה את הקו הירוק, למעשה דוחה ומדחיקה שוב את הסכסוך ההיסטורי הפתוח בין עם יליד לעם מהגר, בין חברה פלסטינית מנושלת ממולדתה ומריבונה, ובין חברת מהגרים שניכסה לעצמה את הטריטוריה וכפתה עליה את ריבונה.

מחאה נגד חוק החרם בכיכר רבין תל אביב, 11.07. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

במישור הראשון של הדיון, נקרא לו הדיון הגלוי, לא קשה לצאת נגד חוק החרם מבית היוצר של הימין הלאומני החדש. לא קשה לקבוע שמדובר בחוק המנוגד לעקרונות חופש הביטוי. זאת משום שהוא בא לנטרל את היכולת של המתנגדים למפעל ההתנחלויות להשתמש בכלי אפקטיבי למימוש התנגדותם, קרי החרם הכלכלי. אלא שברובד העמוק יותר של החוק, מבקשים המנשלים האחרונים, קרי המתנחלים מעבר לקו הירוק לכפות מתן לגיטימציה למפעלם על אלה המתנגדים לו, בעיקר על צאצאי המנשלים הראשונים!

מצער לקבוע שיש בדרישתם זו מידה של צדק, אלא שהם נתקפו חוצפה ישראלית אופיינית בכך שהם מנסים לכפותה באמצעות חוק המנוגד לרוחה של ההוויה הישראלית שפרנסיה מעוניינים בה,  בעלת אוריינטציה "יהודית ודמוקרטית"! הנה באים המנשלים האחרונים ומטים את הכף לטובת האנכרוניזם של היהדות המכלה כל חלקה טובה במפעל המאוזן של הליברליות הישראלית.

ליברליות זו, שלא השכילה ליצור חוקה למדינה, מיהרה לבית המשפט בבקשה לפסוק במחלוקת חדשה ישנה. היעדר יסודות חוקתיים מעוגנים, יציבים ובלתי הפיכים למדינה יצר "פוליטיקה נזילה" או הסדרים זמניים בין הזרמים בחברה היהודית המהווה הגמון ריבוני במדינה. הסדרים אלו עיצבו את היחסים בין הזרמים שתמיד מצאו דרך להתאחד סביב קונצנזוס תורן, מעין מדורת שבט להתענג בחמימותה.

"שבת אחים" זו הופרה מעת לעת מצדה הימני של המדורה, כשהבולטת בהפרות היא רצח אמיל גרינצווייג שהתברר בדיעבד כחזרה גנרלית לרצח רבין. ובבוא העת, כשהכף נטתה לטובתו כמו שזה קורה כעת, הימין המיר את האלימות הברוטאלית בהפיכה אנטי דמוקרטית. הוא שובר עוד ימינה, מדמוקרטיה כמעט הסדרית לדמוקרטיה רובנית וכוחנית.

אלא שמעשה זה אינו זר לדמוקרטיה הישראלית שהייתה רובנית למהדרין בכל הנוגע למיעוט הפלסטיני היליד. דמוקרטיה שהצרה את צעדיו ואף גוננה על מחוללי האלימות השלטונית הרצחנית נגדו ביום האדמה ב-1976 ובאוקטובר 2000! והנה, דהירתו של הימין על גבי העיקרון הרובני, מכוון כעת אל מעוזיה האחרונים של הליבראליות הישראלית מבית מדרשה של האקדמיה, של החברה האזרחית ושל מערכת המשפט, שהיא היא ולא המחוקק ביקשה לכונן את עקרון חופש הביטוי כעקרון יסוד.

מה אפשר לצפות מבג"צ

לאור חוקי היסוד הקיימים, לרבות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, יבחן בית המשפט את חוק החרם בכלים הידועים, של מידתיות וסבירות. וישאל כדרכו, האם הפגיעה בחופש הביטוי באמצעות חוק החרם היא מידתית, והאם נוסח בדרך שתעבור את המשוכה של פסקת ההגבלה? וכאן, יבחנו את מעשה ידיו של המחוקק, סעיף אחרי סעיף, וידלגו בין ה"תכלית" של החוק לבין "לשונו". יהיו בין השופטים – בהנחה שההרכב רחב – כאלה שיעדיפו להעמיד את המחוקק על טעותו. ויהיו מי שיעדיפו ללכת עם המחוקק כמבטא את הריבון עם הערות אגב חשובות על התוכן של הדברים, ויהיו כאלה שיאשרו את הפגיעה האנושה הגלומה בחוק החדש כמיישרים קו עם ההקשר הפוליטי-חברתי השורר במקומותינו.

כלומר, סביר להניח שבית המשפט לא ישוש להתעמת חזיתית עם הממשלה והכנסת העכשוויות, ויעדיף להסתייג מסעיפים מסוימים בחוק ולא מעצם חקיקתו. הדבר נובע מהעובדה הפשוטה שחופש הביטוי אינו מעוגן באופן חד משמעי ונפרד כערך-על בלתי הפיך של הדמוקרטיה הישראלית, אלא באמצעות פסיקה ובמובלע, באמצעות חוק כבוד האדם וחירותו. סברה זו מתחזקת לאור ההיסטוריה של בית המפשט ופסיקתו לגבי התנהלות הרשות המחוקקת והמבצעת. עובדה היא שבית המשפט לא ביטל עד עכשיו חוק קיים למרות שחוקי יסוד נותנים זאת בידו, אלא הסתפק בהשגה על תקנות והחלטות שלטוניות או מטעם המחוקק והמליץ להפוך אותם.

אלא שהפגיעה כאן, כאמור, היא באזור רגיש של הליבראליות הישראלית שעליה הוטלה מלאכת הייצוג של המדינה בזירה הבינלאומית. פן זה של הסוגיה, כמובן, אינו סמוי מעיני השופטים. הם לבדם, הם ולא אחרים, יישאו בתוצאות יירוט הייצוג של ישראל בחו"ל באמצעות חוק החרם וחוקים אחרים בקנה הימין, תרתי משמע. הם לבדם, הם ולא אחרים, נושאים כעת על גבם את מלחמת הדמוקרטיה המחושקת בלאו הכי בלאומנות יהודית משיחית.

צילום: cc by-Filippo Tafi

גם כאן, מלחמתם היא מעין "ייצוג" של מלחמה שהייתה אמורה להתרחש קודם. אותה מלחמה שהשמאל לא השכיל לחולל או שנרתע מלעשות. מלחמה עם יסודותיו הוא, עם הנרטיב שבפיו שלו. כי הימין של היום במידה רבה הוא שמאל של אתמול לפחות בכל הנוגע לפלסטינים אזרחי המדינה או ביחס לשאלה הפלסטינית בכללותה. הרי הדיון בבסיסו אינו החרם על התנחלויות ותוצרתן, אלא על עצם היות ההתנחלות שם. ומי שלא טרח ערב השבת, על מה ילין כעת?

זאת ועוד, כדי להחזיר את הדיון לשורשיו, צריך להגיד באופן ברור שלא ישתמע לשתי פנים: השמאל שהטיב למקד את הדיון בקו הירוק כחלק מהקונצפט של הפרדה בין העמים כדרך יחידה לפתרון הסכסוך, יצטרך להתמודד כעת עם מציאות שלא תאפשר עוד הפרדה או חלוקה כפי שמאותת  חוק החרם וחוקים אחרים שמצויים בהמתנה! תרחיש זה, הנחווה אצל השמאל דווקא כתרחיש אימים, הוא הוא המוציא את קצפם של נציגי שמאל זה כנגד חוק החרם, כי יוצריו מתכוונים למעשה לבטל את הקו הירוק, קרן המזבח של השמאל וסלע קיומו, אותו קו המפריד לשיטתם בין ישראל שפויה ודמוקרטית לבין ישראל ימנית, מתנחלת ומשיחית.

השאלה הפלסטינית נוצרה לא על-ידי חוק אלא באמצעות הכוח שכונן ספר חוקים כשר למהדרין בעיני השמאל. והנה בא הימין ומוסיף עוד חוק מתוקף הכוח. זוהי עוד הזדמנות לחזות ביכולתו של הכוח ליצור חוק ולא צדק! מעשה זה משבש לשמאל את תוכניותיו, אלא שהגיעה העת להגיד שתוכניות כאלה של הפרדה וחלוקה בלתי ישימות היום. אני מצפה משמאל אמיץ ולא רק ליברלי,  שיכיר במציאות המתהווה ויתאמץ לחזור מעבר לקו הירוק ותקופתו כדי לחשוב על אפשרויות יצירתיות של התרת הסבך מול הימין בנקודת כינונו.

שיח של לאומיות פוסט טריטוריאלית יכול להוות כיוון אחד. מאמץ להציע משטר אחד דמוקרטי מפותח בין הים לנהר יכול להיות עוד אופציה המשחררת לא רק מטבעת החנק של ימין דורסני, אלא גם מעול ההיסטוריה של הסכסוך. במילים אחרות, את הימין צריך לאתגר משמאל ולא מימינו, כפי שנעשה במקומותינו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור ק

    דבריך הם התנשאות ערבית-פלסטינית טיפוסית, שאינה מצליחה להבין מהו שיח דמוקרטי. בעולם הערבי היום אנחנו עדים לדיכוי או לאנרכיה. אתה דורש מאיתנו, משום מה לאמץ את הגישה הזאת, אבל יש גם דרך אמצע בריאה שמקובלת בארצות המערב, וגם בישראל.

    מה שגילית הוא שיח ער בתוך החברה הישראלית הדמוקרטית, וחרדה אמיתית לסכנה (בינתיים סכנה בלבד) שתהיה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית. אבל אתה דורש שיח ששולל את הלגיטימיות של הציונות ושל מדינת ישראל. דבר כזה לא תמצא בקרב הרוב השפוי. אפילו רוב הציבור הערבי-ישראלי, שהוא לא ציוני (לפחות לא במובן הקלאסי של המילה), עדיין מכבד את העקרונות שעל-פיהם נוסדה מדינת ישראל, וזאת משום שמדינת ישראל הביאה למזרח התיכון שלטון חופשי שכמותו לא נודע לא במצרים, לא בסוריה, לא בעירק, לא בסעודיה ואפילו לא בלבנון. אם אתה רוצה להמשיך לגרור את הוויכוח לקלישאות שקריות בנוסח "מיעוט ילידי" מול "עם מהגר", תמצא את עצמך עד מהרה מדבר אל עצמך או לכל היותר לכמה רדיקלים נוספים.

    אפילו שלטון הכיבוש שנוסד בגדה המערבית, עקב תקיפה של כמה ממדינות ערב את ישראל, לא מגיע לרמת הדיכוי שנגדה מתקוממים היום אנשים בסוריה ובמצרים, ושלטון זה היה יכול להסתיים כבר מזמן לו הערבים-הפלסטינים היו מעוניינים בכך.

  2. אורי סבח

    הטענה כאילו בג"ץ לא ביטל חוקים איננה נכונה.

    למשל, מתוך פסק הדין בבג"ץ 2605/05 בנוגע לחוק להקמת בית כלא פרטי:

    הוחלט בדעת רוב הנשיאה ד' ביניש, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס, מ' נאור, ע' ארבל, ס' ג'ובראן וא' חיות כנגד דעתו החולקת של השופט א' א' לוי, כי יש לקבל את העתירה כאמור בפסקה 69 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש ולקבוע כי החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 28), התשס"ד-2004 בטל.

    יש דוגמאות נוספות, למשל: בג"ץ צמח, שבו נפסלה הוראת חוק שהתירה מעצר צבאי של חייל ל-96 שעות בלי להביאו בפני שופט
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%92%22%D7%A5_%D7%A9%D7%92%D7%99%D7%90_%D7%A6%D7%9E%D7%97

    בש"פ 8823/07 (ביטול סעיף בחוק סדר הדין הפלילי הנוגע להארכת מעצרו של עציר ביטחוני שלא בפניו)

  3. גיל

    הדמוקרטיה הישראלית שלא הייתה דמוקרטיה שיוויונית אפילו לא לרגע אחד החל מ 48 מתמודדת עם תוצאות המדיניות הארוכה של "ללכת עם" אבל "להרגיש בלי" – הגשת בג"ץ נגד חוק החרם הינה מעשה איוולת מכל כיוון שנסתכל עליו
    א. במציאות הנוכחית יש בכך סיכון משמעותי של מעמדו של בג"צ והכנסתו למצב של אין ברירה
    ב. אדרבא ואדרבא יש להלחם בחוק לא בבתי המשפט אלא באקטים רחבים ככל שניתן של אי ציות אזרחי
    ג. חוק החרם פשוט חושף את הדמוקרטיה הישראלית במערומיה ומעמיד באופן חד את הצורך בשינוי יסודי של שיוויון אזרחי אמיתי ומלא לכל תושבי הארץ בין הים והירדן, חשיפת המציאות היא שלב ראשון בניסיון לשנות אותה.

  4. אזרח.

    צודק מרזוק אלחלבי.הגיעה העת להגיד שתוכניות כאלה של הפרדה וחלוקה בלתי ישימות היום. את הימין צריך לאתגר משמאל, ולא מימינו. כפי שנעשה במקומותינו.

    דו-לאומיות יהודית-ערבית: עקרון מתבקש וחזון.

    http://www.tarabut.info/ar/articles/article/binational-state/

    http://www.youtube.com/watch?v=RP3Mr_os8ec

    מירון בנבנישתי – מדינה דו לאומית.

  5. עמית

    הבעיה היא מרוץ ילודה ענקי שיתחולל כאן מיד לאחר כינונה במטרה של כל אחד מהלאומים להגיע לרוב, או לשמור על הרוב הקיים.
    מצוץ ילודה זה יהפוך את המדינה תוך כמה שנים ל"אי", צפוף, עני ורדוף אלימות שיקרע במלחמות אזרחים על רקע דתי, לאומי, מעמדי ועוד.

  6. יואש

    "הסכסוך ההיסטורי הפתוח בין עם יליד לעם מהגר, בין חברה פלסטינית מנושלת ממולדתה ומריבונה, ובין חברת מהגרים שניכסה לעצמה את הטריטוריה וכפתה עליה את ריבונה".
    מי שמחזיק בנארטיב זה שולל למעשה את הנארטיב הציוני הטוען כי מהגרים ערבים ממדינות המזרח התיכון השתלטו בתקופה העותמנית על שטח שהיה מדינה יהודית עצמאית או כבושה במשך דורות ונבנו על חורבנם של הגולים היהודים בארץ ישראל.
    נארטיב לאומי של גלות וחורבן לאומי כשהוא מונגד זה לזה יוצר סכסוך לאומי קשה לפתרון והתרה.
    הכותב מתעלם מתוצאה אפשרית של הסכסוך הישראלי-ערבי שעל פיה יגורשו היהודים "הקולוניאליסטים" מהקולוניה והערבים שנבנו מהתפתחות מדינת ישראל יחזרו ויירשו את הארץ ויהפכוה לעוד מדינה ערבית איסלמית שבה דיון אקדמי כמו של מרזוק אל חלבי לא יוכל אפילו להישמע.
    הקולות הדומיננטיים כיום בצבוריות הערבית והיהודית בישראל הם קולות של דתיים-משיחיים יהודים ואיסלמיסטים שאין בינם לבין ליברליות ודמוקרטיה ולא כלום. הרעיון של מרזוק הוא נחמד לשעשוע אינטלקטואלי אבל הזוי לחלוטין בעיני רוב היהודים והערבים העומדים חוצץ משני צדי המתרס.

  7. yontam

    לא ברור לי הסופרלאטיבים שקושרים לכותב מן הימין הפלסטיני הקיצוני.
    במשך 5 עשורים כותבים אנשי שמאל מחזות על "הכיבוש" ומוראותיו, אנשי "רוח" שעיני עצמם כותבים כתבי פלסתר על החברה הישראלית המתפרסמים בעיתונות היומית המיינסטרימית, מחובקים בכל תכנית חדשות טלויזיונית ומאמרי סופשבוע, ובכל זאת מסוגלים לראות עצמם כ"מורדים" ו"אמיצים" ההולכים נגד הזרם. הרי הדבר הקל ביותר לעשותו היום בשוק האמנות כדי לקדם את עצמך הוא לנפנף באמירה פוליטית שמאלית או פרו-פלסטינית במאמר לקראת יציאת האלבום/תערוכה/כינוס.

    אומץ הוא לפרסם מאמר דומה אך הפוך ביחס למתאר הזכויות בכתב עת ערבי או באחת ממדינות ערב. אומץ הוא הפרסום למרות הפחד שהמוחבראת ידפקו על הדלת ויחסלו את משפחתך.
    כאן מתראיין פרופ' בכיר וקורא למלחמת אחים, ואין איש חוקר אותו. איש אקדמיה קורא לשבור מפרקות ליריבים פוליטים ויושב בבטחה בביתו ובמשרתו.

    היכן האומץ? בפרסום מניפסט אנטי-יהודי (עם מהגר) באתר העוקץ?