• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

חרם כן, לא, שחור, לבן

איך צריכים לנהוג יוצרים בעלי מצפון מיוסר שעבודותיהם עשויות להיות מוחרמות ברחבי העולם? בעקבות הדיון בפורום היוצרים הדוקומנטריים על החרם האקדמי והתרבותי על ישראל
יונתן צור

"החרם התרבותי והאקדמי כנגד ישראל תופס היום מקום מרכזי בשיח של אינטלקטואלים ויוצרים באירופה וארה"ב," נכתב בהזמנה לכנס של פורום היוצרים הדוקומנטריים הישראלי, בנוגע לחרם התרבותי והאקדמי על ישראל. "בעוד שמעבר לים העיסוק בעניין רק הולך וגובר, מדהים לגלות כמה מעט אנו – היוצרים בישראל –יודעים על החרם או מודעים אל מרכיביו והשפעותיו".

לכנס הוזמנו שלושה אורחים: פרופסור גבריאלה שלו, שגרירת ישראל באו"ם לשעבר; דויד שניוויס, המרכז את המאבק בחרם התרבותי ובחרם הכללי על ישראל במשרד החוץ; ויעל לרר, ממייסדות קבוצת ״בויקוט מבפנים״ התומכת בחרם, המבוקר לטענתה, נגד הממסד הישראלי. בהזמנה נכתב שהפאנל ינסה להביא בפני חברי הפורום תמונה מקיפה ככל שניתן על תופעת החרם.

BDS: חרם, הסטת השקעות וסנקציות נגד ישראל

הגעתי לכנס ישירות משדה התעופה, עת חזרתי מהצגת סרטי בפסטיבל סרטים בבוקרשט. חשבתי שבכנס יהיה מי שינסה לקדם את אג'נדת החרם בין היוצרים, שיתבקשו להתעלות מעל האינטרסים האישיים שלהם ולהחרים את עצמם. אני אישית הצגתי את סרטיי בעשרות פסטיבלים בשנים האחרונות, ויצא לי לנהל שיחות עם אנשי רוח, אינטלקטואלים ויוצרים ברחבי אירופה ושאר העולם. מעולם לא נתקלתי בסימן לחרם, והאמת שאפילו לא נתקלתי באיזו דעה אנטי ישראלית נחרצת.

בעיקר מפליא אותי תמיד לגלות עד כמה מעט יודעים אינטלקטואלים בעולם את פרטי הסכסוך שלנו. עוד יותר מפליא ללמוד שאת רובם מעסיקים עניינים עולמיים אחרים כמו גלובליזציה, איכות הסביבה, מהגרי העולם השלישי באירופה, פעילותה הצבאית הנמרצת של ארה"ב ברחבי העולם והגבול שלה עם מקסיקו, חוקיו החדשים של האיחוד האירופי והשלכותיהם על מדינות שכנות ועניינים רבים אחרים, הרבה יותר מהסכסוך הזקן שלנו.

הממשלה הנוכחית מפמפמת את הגישה בה העולם נחלק לשניים – אלו שבעדנו ואלו שנגדנו, כמו במשחק כדורגל. מטרתה הדיפלומטית העיקרית היא להעביר אנשים לקבוצה שלנו ולהוקיע את אלו שנגדנו. אתם פרו פלסטינים או ידידי ישראל? זו גישה שעל פניו מופנית החוצה אבל השפעותיה החברתיות בישראל ניכרות מאוד. היא מגבירה את החרדה הלאומית.

באופן מסורתי, ישראל נוהגת להזכיר לעולם את השואה. ברמה הפוליטית, כצפוי, נושא מורכב זה מקבל צביון ציני ואפילו גרוטסקי. אחד השיאים של תופעה זו התרחש בספטמבר 2009 כאשר נתניהו נופף במפת אושוויץ מעל דוכן האו"ם בתשובה לאחמדיניג'אד וזעק "בידי מפה של אושוויץ החתומה על-ידי הימלר עצמו, האם גם זה שקר?" אוי לאיוולת ולטעם הרע.

האם התכוון מר נתניהו לומר: "אחמדיניג'אד טוען שהשואה היא שקר ולכן רובכם מתחילים להשתכנע ולפקפק בלגיטימיות של מדינת ישראל. הנה, יש לי הוכחות!" האם סבור נתניהו שמנהיגי העולם יקנו את המשוואה הפשטנית לפיה אם הייתה שואה, אז ישראל צודקת במדיניותה. אך אם אתם סבורים שישראל אינה צודקת במדיניותה, סימן שאתם סבורים שלא היתה שואה?

נתניהו מציג את מפת אושוויץ בנאומו באו"ם, 24.09.09. צילום מסך

אני לא חושב שנתניהו באמת סבור שמשוואה אומללה זו תשנה את תפיסתם של מנהיגי העולם לגבי ישראל. יותר סביר שכוונתו האומללה לא פחות הייתה לשדר את המסר הבא: "אנחנו מרגישים כל כך רדופים, שגם 65 שנה אחרי האירוע שהפך לסמל הרוע בתרבות האנושית, ראש ממשלה ישראלי נאלץ לעמוד על במת האו"ם ולחזק את ההיסטוריה בעזרת כמה ממצאים." נתניהו ודאי אמר לעצמו: "אצא קצת פאתטי מהשטות הזאת, אבל לפחות מרוב מבוכה יעזבו אותנו בשקט לכמה זמן. חוץ מזה, בארץ מתים על הדברים האלה".

הציבור בישראל משווע באופן קליני לאמפתיה מהעולם. זו אחת הנוירוזות הקולקטיביות הדומיננטיות ביותר וסיבותיה ההיסטוריות מובנות. בעולם מודעים לכך היטב, ולכן נאום אובמה על חזון שתי המדינות נפתח בהבטחה ארוכה ומפורטת שהדוד סם לעולם יגן על ביטחונה וקיומה של ישראל. חלק זה בנאום נשמע כאילו הוא מכוון לילד בן שש. שוב ושוב חזר אובמה על דברי ההרגעה שלו לפני שהגיע לעיקר דבריו: חזון שתי המדינות.

תמרוני אינסוף

כמו רבים מהיוצרים, כך נדמה, הגעתי למפגש עם מחשבות סותרות לגבי החרם. מצד אחד, אני סבור שהדבר הדחוף ביותר למדינת ישראל הוא להגיע להסדר של שתי מדינות עם הפלסטינים. פרטיו של הסדר כזה ידועים כבר זמן רב לכל אדם פרגמאטי שמאמין בפתרון שתי המדינות. ברור לי גם, שהממשלה הנוכחית אינה חותרת להסדר כזה אלא מנסה למשוך זמן בתמרוני שחמט אין סופיים מול הצד הפלסטיני.

אני תומך בלחץ מבפנים ומבחוץ על השלטון בישראל להגיע להסדר. לפעמים אני אפילו תוהה, שמא מה שישראל צריכה זה מהלומה פוליטית עזה כמו חרם כללי, מקיף ככל האפשר, כדי לגרום לה לזוז? הרי בדרום אפריקה זה עבד.

אולי אנחנו צריכים כזה חרם שיהפוך אותנו לעניים כמו העזתים לכמה שנים? שלא נוכל אפילו לנסוע לחופשה בטורקיה מרוב שנהפוך עניים. שלא נוכל לשבת בבתי קפה, לקנות טלוויזיות, עניים באמת. נסבול כמה זמן, אבל הממשלה תהיה חייבת להגיע להסדר מתוך הישרדות בסיסית. יקומו שתי מדינות, החרם יתחלף בתמיכה עולמית, ואז נחזור לעצמנו. נחזור להיי-טק, לחופשות בחו"ל ונזכה שוב באירוויזיון.

מצד שני, חרם תרבותי ואקדמי הוא אמצעי משונה. הגבלת פעילותם של יוצרים ואקדמאים ישראלים באמצעות הרחקתם מזירה בין לאומית, תגרום להקטנת הביקורת הפנימית על השלטון בישראל, תוביל לתמונה צרה ופשטנית של המציאות בארץ, ואף תדיר חלק מהיוצרים מהעיסוק הסיזיפי אך החשוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אני גם שואל את עצמי האם חרם כלשהו יכול להוות אמצעי יעיל להשגת המטרה. אחרי הכל, ישראל היא דמוקרטיה (לפחות במובן זה שהציבור בה בוחר את מנהיגיו), וממשלה שתחתור בכנות להסכם תקום רק אם תיבחר על-ידי ציבור שמאמין או לפחות לא רואה אופציה אחרת מלבד פתרון שתי המדינות. חרם, מטבעו, מעורר עמדת מגננה שלא תוסיף קולות למצדדים בהסכם.

הציבור שתומך בפתרון שתי המדינות מתוך הבנה פרגמאטית עמוקה ומגובשת הוא לא גדול. להערכתי, לא גדול מ30%. הציבור שמצפונו מייסר אותו בשל הכיבוש ושחרד מהשחיקה המוסרית בישראל קטן אף יותר. ציבור המצביעים שלבסוף יכריעו את עמדתה של ישראל הוא רוב פסיבי של אנשים שאינם מתנגדים בתוקף לפתרון שתי המדינות אבל טוענים שאין עם מי לדבר במצב של אלימות, ובמצב של שקט שוכחים במהירות מדהימה שיש סכסוך ושמשהו צריך להיפתר. ציבור זה שרוי בתחושת רדיפה ומגננה מהעולם ואין ספק שחרמות לא יטו את דעתו לכיוון של פשרה.

קיוויתי, אם כן, שאנשי משרד החוץ והשגרירה באו"ם לשעבר יספקו תמונה בהירה יותר של מימדי החרם. לאכזבתי גיליתי שהם באו מצוידים במעט אינפורמציה קונקרטית ובהרבה רטוריקת הסברה מוכרת.

דוד שניוויס טען בראשית דבריו שכאיש משרד החוץ הוא אינו מייצג השקפה פוליטית כלשהי, אבל מיד הוסיף שתופעת החרם היא פרי עמלם של ארגונים איסאלמיסטים קיצוניים ולמעשה מי שקורא לחרם כזה או אחר על ישראל קורא להשמדתה. גם אם המחרימים טוענים, אמר שניוויס, שמטרתם היא להביא להכרה בזכויות הפלסטינים ולפתרון שתי המדינות במוצהר הם משקרים, שכן ארגונים אלו רוצים אותנו בים.

פרופ' גבריאלה שלו פתחה בדברי שבח ליוצרים המוכשרים שיושבים באולם, וטענה שאין להשוות בין משטר האפרטהייד שהיה בדרום אפריקה לכיבוש הישראלי בשטחים ולכן אין מקום לחרם על ישראל. טענה זו גרפה מחאות מהקהל ואורי רוזנווקס, שהנחה את הפורום באופן ראוי לציון, ביקש ממנה לא לחוות את דעתה האישית בסוגיות ערכיות כמו מה יותר גרוע, אפרטהייד או כיבוש, ולהתמקד בדיווח על מימדי החרם. בקשה זו בלבלה אותה מעט ונדמה היה שלא נותר לה הרבה להוסיף.

שלו הפטירה עוד משפט על היוצרים המוכשרים שוודאי לא יתנו יד להגבלת יצירתם שלהם. לבסוף שאלה אותה חברה מהקהל את השאלה הבאה: "תאמרי לי בבקשה, פרופ' שלו, מתוך הבנתך המקצועית, מה היתה מידת ההשפעה של החרם שהוטל על דרום אפריקה?" –"הייתה לו השפעה רבה ונוראית!" השיבה שלו בלי לחשוב פעמיים, "היא מוטטה את המדינה!" –"האם את מתכוונת שהיא הפילה את המשטר?" הקשתה אותה חברה, "כי דרום אפריקה חיה וקיימת." -"בוודאי!" ענתה שלו, וירדה מהבמה כשעל פניה הבעה מבולבלת.

בהמשך עלתה קריאה מקרב היושבים בקהל שהאיצה ביוצרים לא לתמוך בחרם על יצירתם, אך להחרים את המימון הממסדי של משרד החוץ בהפצת סרטיהם. לא להסכים, למשל, שמשרד החוץ יממן את כרטיסי הטיסה שלהם לפסטיבלים המקרינים את סרטיהם, לא להשתתף באירועים שמשרד החוץ מארגן. היו מי שטענו שמשרד החוץ משתמש ביוצרים וביצירתם כדי לייפות את פני המדינה, להציג את ישראל כחברה דמוקרטית וליבראלית שמקיימת חופש דיבור ועיתונות, בעוד שהמדינה ממשיכה את הכיבוש והדיכוי.

אני אישית לא מבין את הטענה הזאת, לפיה סרטים כמו סרטיהם של אבי מוגרבי או יואב שמיר אמנם אינם מייפים את פני המדינה, אבל התמיכה הממסדית בהם כן מייפה ואף שקרית. זה בעצם כמו לומר שתמיכה ממסדית בסרטים שמבקרים באופן נוקב את מדיניות השלטון היא אקט דמוקרטי, ליבראלי וסממן של חופש ביטוי ועיתונות – אבל מאחר שיש כיבוש ודיכוי, לא יכול להיות שהחברה דמוקרטית, ליבראלית ומקיימת חופש ביטוי ועיתונות. זה כמו לומר: "תפסיקו בבקשה עם המייצגים האלה שמייצרים לעולם בלגן בתמונה שרצוי שתהיה לו על ישראל."

מי שרוצה, מוזמן לגלות

העובדה היא שישראל היא אכן דמוקרטית, ליברלית במידה רבה ומקיימת חופש ביטוי ועיתונות, וגם בעת ובעונה אחת מפעילה כיבוש ודיכוי. האלמנטים האלו, באופן פלאי או לא פלאי, מתקיימים יחדיו. אני מודה שההכרה בכך מדכדכת.

זוהי הכרה מדכדכת מפני שהיא מצביעה על כך שאף אחד לא מסתיר שום דבר מהציבור בישראל. מי שרוצה יכול לדעת כמעט כל פרט על חייהם של הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי ועל ההשחתה וההידרדרות המוסרית בחברה הישראלית. אפשר לראות סרטים שעוסקים בזה, לקרוא ספרים שמתארים את זה, לקרוא מאמרים בעיתונים ובוודאי באינטרנט. הבעיה היא שזה לא עוזר. רוב האנשים לא מעוניינים להיחשף לדברים הללו ולא בגלל שהם רעים, פשוט כי הם חיים את חייהם בפסיביות רגילה למדי.

מתוך סרטם של יונתן ומאשה צור "עמוס עוז: הישר לתוך השמש הקיצית"

אין בישראל שלטון סותם פיות, שאם רק נפרוץ את מחסומיו האמת תצא לאור והוא ייפול. זה כמובן עושה את עבודתנו, היוצרים והעיתונאים שמצפונם מציק להם ושחרדים לעתיד מדינתם, קשה יותר. אנחנו צריכים על אף כל זאת להגיע לתודעת הציבור הפסיבי. לא מספיק להגדיר מי הוא האשם.

עליי לציין שאני משתמש בתמיכה ציבורית וממסדית להפקת סרטיי, וגם לצורך הפצתם בפסטיבלים בעולם. אני לא מרגיש שכספים אלו שייכים יותר למי שמחלק אותם מאשר לי או לכל אזרח במדינה. אני מודע היטב לכך שמשרד החוץ רואה בתרבות הישראלית חומר במסע היחצנות שלו. אבל כל עוד מסע יחצנות זה כולל סרטים המבקרים את המדינה בחופשיות, ברור לי שמה שהוא מבקש זה קודם כל למנוע דמוניזציה של ישראל, ובמניעת דמוניזציה של כל מקום ואתר אני מוכן להיות שותף.

כל עוד אנחנו מקבלים כספים ליצירת סרטים בלי התערבות ממסדית בתוכנם, סימן שבגופים הממסדיים שמחלקים אותם יושבים פקידים חופשיים למדי וטוב שכך. אני מקווה בכל ליבי שהפסיביות הציבורית לא תביא עלינו חרם כלכלי מקיף כמו זה שהוטל על דרום אפריקה, ושהאזרחים בישראל יתעשתו וייאלצו את מנהיגיהם לשבת אל שולחן המשא ומתן ולא לקום ממנו עד שבידיו הסכם שלום עם הפלסטינים. לגבי חרם תרבותי ואקדמי על ישראל, נדמה לי שהוא לא ישיג את מטרתו ולכן הוא מיותר לגמרי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. תום

    אולי הכול עניין אישי?

  2. גדעון גיתאי - "מבלי לנקוט עמדה"...

    זה התחיל בחרם על הספורט הלבן. את החרם הזה הנהיג דניס ברוטוס, משורר דרום אפריקאי שנלחם נגד משטר האפרטהייד ואמר: "למשורר, כמשורר, אין שום הכרח להיות מעורב — אבל אדם, כאדם, מוכרח להיות מעורב. והמשורר הוא רק אחד מהם." גניס שנפטר לפני כשנה בארצות הברית היה אדם שדעותיו לא התקבלו על דעת המשטר הלבן שכלא אותו ל 18 חודש וגם אסר את הזכות ללמד תלמידים, לפרסם את שירתו, ולקחת חלק בכל אסיפה פוליטית. החרם על טובי שחקני הראגבי SPRINGBOKS היכה את הציבור הלבן של אוהדי המייצגים הלבנים-הלאומנים "מתחת לחגורה". החרם הצליח להסביר לגזענים שיש לשלם מחיר על האפרטהייד.
    ֻֻ•• בעקבות החרם הזה, ולאחר שהממונה על הצירות של פינלנד בדרום אפריקה הוחזר להלסינקי, ביקר וגינה את האפרטהייד בשידור ישיר בערוץ היחיד שהיה אז, החליט ארגון הסווארים בפינלנד, בראשות הסוציאל דמוקרט ריסטו קויסמה, להחרים פריקת מטענים מדרום אפריקה והעמסת ייצוא לשם. משם החרם המשיך לשבדיה… והתפשט בכל אירופה. היתר כתוב בספרי ההיסטוריה.
    •• אשר לחרם התרבותי על דרום-אפריקה. העולם התרבותי מעולם לא מנע מ Miriam Makeba לשיר. אני עצמי דאגתי שהיא תופיע בטלוויזיה בפינלנד והתוכנית שודרה ב-17 ארצות. גם הצגות דמוקרטיות של מחזאים דרום אפריקאים כמו Athol Fugard ומחזהו The Blood Knot הוצג בעולם ונתקבל בתשואות]. בארץ רק התיאטרון החיפאי הציג זאת עם מוחמד באכרי]. מחזותיו של פוגארד כמו Sizwe Bansi is Dead – שמבקר את בקורו של הנרי פורד השני במפעל בדרום אפריקה הוצגו בדרום אפריקה, תחת שלטון האפרטהייד –בדיוק כמו סרטיהם של אבי מוגראבי ויואב שמיר ישראל– צפו בהצגה בקישור http://www.youtube.com/watch?v=zoTJUKt_HzU
    •• לסיכום: הטענות שמעלה יונתן צור נגד החרם התרבותי על ישראל אינן עומדות במבחן ההיסטוריה. גם הנסיון ההיסטורי האירופי מוכיח זאת: מיטב אמני גרמניה עזבו את ארצם לאחר תפיסת השלטון בידי הנאצים. מי נשאר? "מקבלת התמיכה" לני ריפנשטאל Leni Riefenstahl יוצרת הסרטים שתמכו בנאצים. — שלא תבין אותי לא נכון: איני טוען שאתה או מוגראבי יוצרים סרטים "נאציים", או שסרטיך הם "חותמת גומי" למשטר גזעי-יהודי. אבל ראוי שכל יוצר יבחן את עצמו לפי הקריטריון של דניס ברוטוס: "למשורר, כמשורר, אין שום הכרח להיות מעורב — אבל אדם, כאדם, מוכרח להיות מעורב".
    •• ולבסוף בנימה משפחתית: אחי עמוס יצר את סרטו הראשון "בית בירושלים" עבור הטלוויזיה הישראלית. משזו סירבה לשדר את הסרט הוא נאלץ לחפש מקום אחר. מאז הוא יוצר סרטים באירופה ובישראל. שני ילדיו לומדים בצרפת. האם ישראל איבדה אותנו – נכדים לעלייה השנייה – מרצון, או בלי רצון? אנו על כל פנים ממיכים את מה שהורינו לימדו אותנו – לכבד כל אדם כאדם, ללא שמץ גזענות או אפלייה!

  3. אז זהו, ש....

    I wonder…

  4. גדעון גיתאי - "מבלי לנקוט עמדה"...

    הרשו לי לתקן כמה טעויות כתיב ולשון.

    •• זה התחיל בחרם על הספורט הלבן. את החרם הזה הנהיג דניס ברוטוס, משורר דרום אפריקאי שנלחם נגד משטר האפרטהייד ואמר: "למשורר, כמשורר, אין שום הכרח להיות מעורב — אבל אדם, כאדם, מוכרח להיות מעורב. והמשורר הוא רק אחד מהם." דניס שנפטר לפני כשנה בארצות הברית היה אדם שדעותיו לא התקבלו על דעת המשטר הלבן שכלא אותו ל 18 חודש וגם אסר עליו את הזכות ללמד תלמידים, לפרסם את שירתו, ולקחת חלק בכל אסיפה פוליטית. החרם על טובי שחקני הראגבי SPRINGBOKS היכה את הציבור הלבן של אוהדי המייצגים הלבנים-הלאומנים "מתחת לחגורה". החרם הצליח להסביר לגזענים שיש לשלם מחיר על האפרטהייד.
    ֻֻ•• בעקבות החרם הזה, ולאחר שהממונה על הצירות של פינלנד בדרום אפריקה הוחזר להלסינקי, ביקר וגינה את האפרטהייד בשידור ישיר בערוץ היחיד שהיה אז, החליט ארגון הסווארים בפינלנד, בראשות הסוציאל דמוקרט ריסטו קויסמה, להחרים פריקת מטענים מדרום אפריקה והעמסת ייצוא לשם. משם החרם המשיך לשבדיה… והתפשט בכל אירופה. והיתר כתוב בספרי ההיסטוריה.
    •• אשר לחרם התרבותי על דרום-אפריקה. העולם התרבותי מעולם לא מנע מ Miriam Makeba לשיר. אני עצמי דאגתי שהיא תופיע בטלוויזיה בפינלנד והתוכנית שודרה ב-17 ארצות. גם הצגות דמוקרטיות של מחזאים דרום אפריקאים כמו Athol Fugard ומחזהו The Blood Knot הוצגו בעולם והתקבלו בתשואות]. בארץ רק התיאטרון החיפאי הציג זאת עם מוחמד באכרי]. מחזותיו של פוגארד כמו Sizwe Bansi is Dead – שמבקר את בקורו של הנרי פורד השני במפעל בדרום אפריקה הוצגו בדרום אפריקה, תחת שלטון האפרטהייד –בדיוק כמו סרטיהם של אבי מוגראבי ויואב שמיר בישראל– צפו בהצגה בקישור http://www.youtube.com/watch?v=zoTJUKt_HzU
    •• לסיכום: הטענות שמעלה יונתן צור נגד החרם התרבותי על ישראל אינן עומדות במבחן ההיסטוריה. גם הנסיון ההיסטורי האירופי מוכיח זאת: מיטב אמני גרמניה עזבו את ארצם לאחר תפיסת השלטון בידי הנאצים. מי נשאר? "מקבלת התמיכה" לני ריפנשטאל Leni Riefenstahl יוצרת הסרטים שתמכו בנאצים. — שלא תבין אותי לא נכון: איני טוען שאתה או מוגראבי יוצרים סרטים "נאציים", או שסרטיך הם "חותמת גומי" למשטר גזעי-יהודי. אבל ראוי שכל יוצר יבחן את עצמו לפי הקריטריון של דניס ברוטוס: "למשורר, כמשורר, אין שום הכרח להיות מעורב — אבל אדם, כאדם, מוכרח להיות מעורב".
    •• ולבסוף בנימה משפחתית: אחי עמוס יצר את סרטו הראשון "בית בירושלים" עבור הטלוויזיה הישראלית. משזו סירבה לשדר את הסרט הוא נאלץ לחפש מקום אחר. מאז הוא יוצר סרטים באירופה ובישראל. שני ילדיו לומדים בצרפת. האם ישראל איבדה אותנו – נכדים ונינים לעלייה השנייה – מרצון, או בלי רצון? אנו על כל פנים ממשיכים את מה שהורינו לימדו אותנו – לכבד כל אדם כאדם, ללא שמץ גזענות או אפלייה!

  5. דרור בל"ד

    הכותב שואל את עצמו: "האם חרם כלשהו יכול להוות אמצעי יעיל להשגת המטרה"? [לחזור לעצמנו?]. הוא סבור כי "אחרי הכל, ישראל היא דמוקרטיה (לפחות במובן זה שהציבור בה בוחר את מנהיגיו), וממשלה שתחתור בכנות להסכם תקום רק אם תיבחר על-ידי ציבור שמאמין או לפחות לא רואה אופציה אחרת מלבד פתרון שתי המדינות".

    כפי שהסביר אחמד טיבי, ישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לפלסטינים. כלל התושבים בין הנהר לים לא בוחר את מנהיגיו וגורלו שלו, אישית, נקבע אך ורק ע"י אלה הזכאים לבחור והמחליטים לבחור ב"בחירות הדמוקרטיות". 50% מהפלסטינים אזרחי המדינה הציונית מחרימים את הבחירות בטענה כי בחירות אלו הן עלה תאנה למה שהציונים מכנים דמוקרטיה. תושבי הגדה המערבית ועזה, כמו גם הפליטים הפלסטינים, לא מורשים להשתתף בהצבעה על גורלם ועל הפתרון המועדף עליהם לפתרון הסכסוך – לא בהכרח פתרון שתי המדינות.

    "חרם, מטבעו, מעורר עמדת מגננה שלא תוסיף קולות למצדדים בהסכם".
    החרם, מטבעו, לא אמור להוסיף קולות למצדדים בהסכם כלשהו. לחרם יש תפקידים אחרים, כפי שהסבירה יעל לרר שדבריה, ולכן גם התייחסות הכותב לדבריה, כלל לא צויינו במאמרו.

    יש לזכור: רק ליהודים יש אפשרות להביע את דעתם באמצעות סרטים. איליה סולימן לא מקבל תקציבים ממשרד החוץ. מוחמד בכרי נתבע בבית דין ציוני ע"י פושעי מלחמה כשהציג את סרטו. היוצרים היהודים-ישראלים, מוצלחים ונוקבים ככל שיהיו (למשל יואב שמיר) מציגים את הקולוניאליזם הציוני מנקודת המבט של הקולוניאליסט. נקודת המבט של הקרבן לא אמורה להיות מיוצגת (רק) ע"י הכובש, אלא בעיקר ע"י הקרבן.

    מקור הטעות של הכותב נמצא כאן: "העובדה היא שישראל היא אכן דמוקרטית, ליברלית במידה רבה ומקיימת חופש ביטוי ועיתונות, וגם בעת ובעונה אחת מפעילה כיבוש ודיכוי. האלמנטים האלו, באופן פלאי או לא פלאי, מתקיימים יחדיו".
    לכשיבין את הסתירה שבדבריו אלו, יצטרף הכותב אל המחרימים.

    לקריאה נוספת: עמנואל פרג'ון | דיסידנטים בירושלים
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1192585.html

    דרור זאבי – תגידו יפה שלום לדמוקרטיה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4013931,00.html

  6. גדעון גיתאי

    דרור טועה כשהוא קובע בנחרצות ש"היוצרים היהודים-ישראלים, מוצלחים ונוקבים ככל שיהיו (למשל יואב שמיר) מציגים את הקולוניאליזם הציוני מנקודת המבט של הקולוניאליסט. נקודת המבט של הקורבן לא אמורה להיות מיוצגת (רק) ע"י הכובש, אלא בעיקר ע"י הקורבן".
    It Smacks of Racism
    יש בהצהרהתך, דרור מנה גדושה של גזענות. אף חבר ב ANC, לבן או שחור, לא היה מוציא דבר כזה מפיו. לעומת זאת ב PAC הקונגרס הפאן אפריקני של "אזאניה" היו והיו חברים כאלה. יוצר/ת דמוקרט/ית מסוגל/ת להתגבר על דתו, או צבע העור שלתוכו נולד, כאשר הוא/היא אמון/ה על יצירת קולנוע דמוקרטי. אבטיחך שהסרט שעליו אני עובד [ותקוותי שיוצג בארץ, לפחות בסינמטקים] יימנה על הג'אנר הקולנועי שיסתור את טענתך.

  7. דרור בל"ד

    ייתכן כי אני טועה. לא אהסס לחזור בי אם תשכנע אותי כי כך הוא. אותי יותר מטרידה קביעתך כי יש בהצהרתי מידה גדושה של גזענות. אודה לך אם תפרט בעניין זה.

    לטעמי, המאבק הפלסטיני אינו משותף ליהודים ולערבים המסרבים להיות אויבים. הפלסטינים הם שמתווים את הדרך והיהודים המוסריים מצטרפים אליהם. זה נכון גם לגבי המאבקים נגר הגדר, גם לגבי החרם (לא זה של שלום עכשיו, זה של הפלסטינים) וזה נכון גם לגבי יוצרים דמוקרטיים. כאשר יוצר דמוקרטי נולד, בעל כרחו, לקולקטיב המדכא, מן ההכרח הוא, מעצם הגדרתו כמשוייך לקולקטיב זה (ותהיה אהדתו לפלסטינים גדולה ככל שתהיה), כי נקודת מבטו תהיה נקודת מבטו של המדכא (ויהיה מצפונו מיוסר ככל שיהיה).

    איני מבין גדול בקולנוע, איני יודע מה זה ANC, PAC, ומה זה יוצר דמוקרטי (מסיבות מובנות לא אשתמש בהגדרתו של יונתן צור למונח זה), אבל אני יודע שאם יוצר יהודי ודמוקרטי רוצה ליצור סרט על הטבח בג'נין שיצליח לבטא את מה שהצליח בכרי לבטא, הוא חייב לכל הפחות להיות טלי פחימה.

    לדעתי, יונתן צור לא ענה על שאלתו בפתיחת המאמר: "איך צריכים לנהוג יוצרים בעלי מצפון מיוסר שעבודותיהם עשויות להיות מוחרמות ברחבי העולם". לא נכחתי באירוע, אך אני סמוך ובטוח כי יעל לרר ענתה על שאלה זו. מאמר זה הוא דוגמה מובהקת להצדקת טענתי כי התוקפנות הציונית מוצגת מנקודת מבטו של הקולוניאליסט. (ראה למשל: "אני סבור שהדבר הדחוף ביותר למדינת ישראל הוא…", "…שמא מה שישראל צריכה זה מהלומה פוליטית עזה כמו חרם כללי", "…נסבול [אנחנו, היהודים אזרחי המדינה הציונית] כמה זמן, אבל הממשלה תהיה חייבת…", ושיא החוצפה הישראלית: "לגבי חרם תרבותי ואקדמי על ישראל, נדמה לי שהוא לא ישיג את מטרתו ולכן הוא מיותר לגמרי". (ויש גם תמונה של עמוס עוז מספר את "הסיפור שלנו").

    אני מאחל לך ומקווה יחד איתך (אם כי אני קטן אמונה) שתצליח ליצור סרט שיפריך את טענתי. אני סמוך ובטוח, מקווה ומאמין בלב שלם, שסירטך יהיה מצויין ללא כל קשר למחלוקת זו.

  8. גדעון גיתאי

    אחזור על סיפורה של פנינה פיינהויז, שנפטרה מזמן בגיל מאוד מבוגר. פנינה הייתה חברת המפלגה הקומוניסטית סניף חיפה. מסיפורה למדתי להבחין בין "סתם מצטרף" לבין דמוקרט פ ע י ל. כבר ב- 1920 ניסתה פנינה לחסום את הבולדוזרים של הק.ק.ל שבאו לחרוש אדמות שקנתה הקרן מאפנדים, ושכבה לפניהם על האדמה, עד שפונתה בידי משטרת המנדט שהגנה על האינטרס של הקונים כנגד זה של האריסים שעד אז איבדו את האשמה. אשר לי, איני מזלזל במצטרפים, אבל אני מוקיר מאוד את הפעילים הדמוקרטים.
    2. אתה טוען ש"כאשר יוצר דמוקרטי נולד, בעל כרחו, לקולקטיב המדכא, מן ההכרח הוא, מעצם הגדרתו כמשוייך לקולקטיב זה". איני מסכים. כל אדם רשאי להגדיר עצמו. האדם יכול, ואני מקווה שכך גם עושה, להגדיר את עצמו כדמוקרט, ולהוציא את עצמו מהגטו הציוני. אמנם הקולקטיב המדכא" הציוני מנסה להקשות על ילידי הארץ "היהודים" את פרישתו ממעגל המדכאי – אך זו היא חובתו של אדם חושב. שלילת אפשרות הפרישה האידיאולוגית ממחנה המדכאים מהווה הכרה בעליונות הגזענות-דתית של "העם הנבחר".
    3. אם ברצונך לדעת יותר על המאבק שניהלו הדרום אפריקאים נגד האפרטהייד – חפש וקרא. הבדלי הגישות בין ה – ANC לאלה של ה-PAC דומים להבדלים בגישות חד"ש-מק"י ובל"ד.

    תודה על איחוליך!

  9. דרור בל"ד

    כפי שחשדתי מלכתחילה, אנחנו מתווכחים על הגדרה בעוד אנחנו מסכימים על המהות. למעשה, כתבתי תגובה מאד דומה לתגובתך זו ב'קדמה', כאשר אחד מהמגיבים היותר קיצוניים כינה את איריס חפץ (עורכת קדמה ופעילה מרכזית בBDS בברלין) בתואר ישראלית. כעסתי ונעלבתי ומיהרתי להגיב. (הפכתי את האינטרנט אך לא מצאתי את תגובתה). בתגובתה היפה שהשפיעה עלי רבות נאמר (אני מסתמך על זכרוני ועל מיטב הבנתי) כי לא יעזור כלום, המשקעים ותוצאות הלוואי של העובדה שנולדנו וגדלנו במדינה הציונית כיהודים יישארו איתנו תמיד ואי אפשר להכחיש זאת או להתעלם מכך. עמירה הס סיכמה זאת במשפט אחד (והספינה הזו שוט תשוט, ואם אפשר – רצוי לעזה): "לא היה קל למצוא אותם [פרופ' ונגאליס פיסיאס ודייג שהתנדב לעזור]- בלי פנס מאיר, בלי קשר טלפוני. כראמה פילחה בזהירות ובאטיות את המים השקטים, הכהים, הסתובבה, קצת אבודה, עד שמישהו אמר בלחישה רמה: הנה הם. ירח מלא צבע בפס קלוש את תווי המתאר של הסירה.

    "חסמב"ה" – סיכם באוזני חברו הטוב של פיסיאס, דרור פיילר, שכמעט בכה כשהאיש בעל הזקן הלבן פסע בין הסירה המתנדנדת ליאכטה המיטלטלת. פיילר כבר אינו אזרח ישראלי. אבל תרבות ומשקעי ילדות אינם זקוקים לחותמת של משרד הפנים".
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235726.html

    ברצוני, כאזרח מן השורה, להודות לך ולעמוס גיתאי על עשייה קולנועית מרשימה, כמו גם על שאר פעליכם. בהערכה ובהוקרה, דרור.

  10. גדעון גיתאי

    בחרת לעצמך "שם משפחה" ובחרת "בל"ד". שם משפחתי ידוע ומוכר, והוא לא "בל"ד". ואני טוען שאדם חושב מסוגל להתעלות מעל המגבלות שלהן הוא נולד, אם הוא נחון ברצון. במקרה שלנו מדובר ברצון דמוקרטי.
    מדוע זה חשוב? כי ישראל היא מדינה רב-לאומית [ולא רק דו-לאומית יהודית-ערבית]. בה רבים השבטים – מחילונים עד אורתודוכסים יהודים, מפלסטינים עד מתנחלים עובדי אלילים. או עם תרצה קרא להם "עמים, ו"עמעמים" שהמשותף להם הוא מאוד עמום.
    הבוקר אני קורא שאדם ששמו יעקב ושבחר לעצמו כשם משפחה "עמידרור", "שוקל" למחוק את [מה שנשאר מ]הסכמי אוסלו. ברור שהוא "יועץ ביטחון" כמו שאני "יועץ מס". אבל זה שמינה את "עמידרור" הוא זה שהזמין את ה"איום לפירסום" הזה. לכן חשוב שנתאחד ונפעל יחד "יהודים כערבים". אנו יכולים להצליח, אם תרצו להכיר בעובדה שגורלנו ה ק י ו מ י משותף.