string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הטלוויזיה היא שלנו

החדשות הטובות: עשרות-אלפי ישראלים הצליחו לפזר את מסך העשן של התעמולה הניאו-ליברלית בטלוויזיה המסחרית. החדשות הרעות: אין שם כמעט מי שיסביר את הדרישות שלהם
עפרי אילני

"אז מה הכסף שלנו עשה היום?" שואל המנחה גיא זוהר מדי ערב, מתישהו לקראת סוף התוכנית "היום שהיה" בערוץ 10. על המסך מופיע הפרשן דודו הולצמן ומסביר בטון משועשע אילו מניות בלטו ביממה האחרונה. אלא שהולצמן הוא לא בדיוק פרשן. הוא יועץ השקעות של הבנק הבינלאומי – שכבר שנים משלם על התוכן הפרסומי למחלקה המסחרית של ערוץ 10.

אחד הדברים שהתגלו בשבועות האחרונים בבירור, הוא שלחלק משמעותי מאיתנו, צופי הפינה הכלכלית של דודו הולצמן, כנראה אין בכלל כסף שיכול "לעשות משהו". במשך שנים, הערוצים המסחריים מוכרים לצופיהם מצג שווא של השתתפות בחגיגה הפיננסית, בעוד חלקם הגדול לא באמת יכול להשתתף בה. למעשה, את השאלה "מה הכסף שלנו עשה היום?" צריך לנסח מחדש, ולשאול "אז מה הכסף שלהם עשה היום?". לחילופין, אפשר גם להישאר עם אותה שאלה ולהשיב כל ערב מחדש למר הולצמן: "מן הסתם הוא הולך לצדיק בינו, הבוס שלך".

הפרשן דודו הולצמן. לרוב צופי הפינה הכלכלית שלו אין בכלל כסף שיכול "לעשות משהו"

מעבר לגיחוך שבפינה הזאת, היא מהווה סימפטום לאופי המנוון והמושחת של השיח הכלכלי בתקשורת ההמונים בישראל, ובעיקר בטלוויזיה. החדשות הטובות הן, שעשרות-אלפי ישראלים הצליחו להבקיע מבעד למסך העשן של התעמולה הניאו-ליברלית בתקשורת, ולדרוש שינוי מהפכני במדיניות הכלכלית. החדשות הרעות הן, שבתקשורת אין כמעט מי שיסביר את הדרישה הזאת ויתרגם אותה למושגים מקצועיים. כמעט כל הכתבים והפרשנים הכלכליים שטופים לגמרי באידיאולוגיה המשרתת את אצולת ההון ואת פקידי האוצר. בשנים האחרונות, גם השתלבו ביניהם אנליסטים מחברות השקעות, המייצגים באופן מובהק את האינטרסים של הבנקים ושל ההון הגדול.

כך, אפילו אם מערכות החדשות רוצות להסביר את התביעות המושמעות במאהלי המחאה, בהפגנות ובצעדות, אין מי שיפרש אותן. נוכחותו של השמאל הכלכלי בתקשורת דלה אפילו יותר מזו של השמאל המדיני. הדבר ניכר בדיווחים של ערוץ 10 בשבת: על המסך נראו לא מעט דגלים אדומים, ועוד יותר סיסמאות סוציאליסטיות מובהקות. אבל כמו בדיסוננס קוגניטיבי, כמה מהפרשנים סירבו להתייחס לצבע האדום שזעק מהמצלמות. יותר מכל דבר אחר, פשוט אין להם כלים לדבר בשפה הזאת.

העוינות המסוימת של התקשורת לטייקונים היא סנטימנט שצמח רק בתקופה האחרונה, בעקבות מאבקי הקוטג', ועוד לפני כן בעקבות המאבקים על החזר החובות. במשך שנים, בעלי ההון יכלו לדעת שכאשר הם מתראיינים אף אחד לא ישאל אותם שאלות מביכות. יעקב פרי, ראש השב"כ שהפך ליו"ר בנק המזרחי, יכול היה להגיד בזחיחות כנשאל על משכורתו האסטרונומית בריאיון ש"מדינת ישראל איננה מדינה קומוניסטית, לשמחתי. היא לא מנוהלת על ידי ועד פועל, שקובע כמה גרם חמאה אני אוכל ליום… יש בה בעלי הון, ויש בה אנשים מעוטי יכולת". עכשיו הוא כבר מתלונן על "שנאת עשירים" בישראל.

בעל הון אחר, אלי אלעזרא, לא התבייש להסביר בריאיון שהתהליך העובר על החברה שלו אינו גל פיטורים, אלא "שינוי בתמהיל, שמאפשר להחליף אנשים יקרים בזולים יותר". עד כדי כך היו העיתונאים צייתנים ורופסים.

יש לציין שברמת הדיווח, כמה מאמצעי התקשורת מפגינים כעת יחס אוהד למדי למחאה החברתית מיומה הראשון. מלבד זיהוי טרנדים ורצון להתנקם ב"ישראל היום", שורשי הפרגון קשורים אולי לתהליך אחר שאירע בתקשורת בעשור האחרון: רמת ההכנסה של הכתבים והעורכים ירדה בחדות, ובעקבות כך ירד גם הגיל הממוצע של העיתונאים. המו"לים מעדיפים להעסיק סטודנטים תפרנים בני 24, שיסכימו לעבוד תמורת 30 שקל לשעה, ולא עיתונאים ותיקים בעלי משפחות. כך קורה, שדור הכתבים והעורכים באתרי החדשות מזדהה לגמרי עם יושבי האוהלים בשדרות רוטשילד. באופן אירוני, הכלכלה הניאו-ליברלית פנתה נגד עצמה, לפחות ברמת השיח.

עם זאת, עורכי חדשות צעירים ב-ynet עדיין לא יושבים בפאנלים של חדשות ערוץ 2 או 10. עמדה זו מאוישת לרוב על ידי "טיפוסים אחראים", כלומר מבוססים יותר ושמרנים יותר. כך קורה שסתיו שפיר סופגת הטפות מאלי הורביץ על כך ש"בהפגנה היו יותר מדי דגלים אדומים, אלה דברים שלא מייצגים אותי", ולונדון וקירשנבאום מלגלגים בפטרונות על איש האוהלים אסף לוי כאילו היה תלמיד נזוף, ולא מנהיג מחאה שסחפה רבבות רבות.

The Revolution Will Be Televised. צילום: קלאודיה לוין

המצב הזה חייב להשתנות. זכותו של הציבור שיצא אל הרחוב לדרוש מהתקשורת להכניס לשורותיה פרשנים ומומחים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית. וכיוון שלמחאה הנוכחית יש גם אופי דורי, יש מקום לדרוש שעל המסך ייראו גם אנשים צעירים יותר, שאינם מתגוררים בבית צמוד קרקע בהרצליה אלא מתמודדים באופן יומיומי עם הבעיות של דור האוהלים. בשום במה או פורום אין סיבה שישתיקו את הקול הזה, ולא רק בעניינים הנוגעים באופן ישיר למחאה אלא בכל נושא חברתי וכלכלי שיעמוד על סדר היום מעתה והלאה.

אם יש הישג ריאלי שתנועת המחאה יכולה וצריכה לדרוש כבר עכשיו, הרי הוא שינוי מהותי של השיח הכלכלי בישראל. לפני כמעט עשור, הקימו איציק ספורטא ויוסי דהאן את הבלוג הזה מתוך תסכול מדלותו של הדיון בצדק חברתי בארץ. היום, בימים בהם העם דורש צדק חברתי, אותם אנשים שקולם נשמע עד עכשיו רק "בהעוקץ" צריכים לתבוע את מקומם גם בתקשורת ההמונים. זה תלוי בתקשורת, אבל גם בפעילים, בחוקרים ובכותבים של השמאל החברתי בישראל. חשוב להרחיב ולהעמיק את הדרישות, וחשוב ללכת לפריפריה. אבל לא פחות חשוב ללכת לטלוויזיה. כמו הרחובות, גם היא שייכת לנו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. ברוריה

    דוגמא קטנה:

    בראיון בגלי צהל אתמול בבוקר, גידי שמרלינג מדברר את ביבי. המראיין לא תקיף מדי. כששואלים את שמרלינג על המשבר, שמרלינג אומר שהבעיה זה הריכוזיות, שאלה הטענות, על זה כולם מתלוננים. המראיין לא טורח לעמת אותו עם העובדה שאלה בכלל לא הטענות של המפגינים אלא של המפריטים. כאילו, אז מה אם עיוותת את המסר לחלוטין.
    הלאה.

    בכלי תקשורת אחר ראיון עם בכיר בחברה כלכלית שאומר: הממשלה טעתה שלא התייחסה לאזרחים כאל לקוחות.

    מה יכול להיות רחוק יותר מהשפה של 'לקוחות' מהדרישה האמיתית לאזרחות, ולא לנתינות.

    יש עורכים פשוט בורים ועמי ארצות

  2. עין לציון (לא צופיה ולא צופה ולא צופים)

    זה מכבר הפכה הטלויזיה בביתי לאגרטל, פריט דקורטיבי. מדובר במדפסות כסף ובמטפשות מח – מכשיר שמעודד אסקפיזם ומשבש במפגיע כל נסיון לגבש תודעה. לכן הצעתי היא להתנתק כליל מהכבלים והלווין, לגרום לקריסת הטלויזיה המסחרית, לעודד מרד אגרה ולא לשלם גם לרשות השידור שממילא זהו ערוץ תעמולה של הממשלה.

    ועוד משהו: בעידן שלנו, מבחינות רבות הטלויזיה, האינטרנט והסלולר זה אותו מכשיר ולא צריך גם וגם וגם.

  3. דוד

    מישהו עוד רואה טלוויזיה בכלל?

  4. מתן

    הבעלות על אמצעי התקשורת, יותר מאשר הפרופיל המעמדי של העורכים והכתבים, מכתיבה את אופי הסיקור. בנוסף לדרישה להכניס אנשים שייצגו אותנו לטלוויזיה, צריך לחשוב על דרכים ליצור טלוויזיה עצמאית מההון.

  5. אבידן

    פוסט קולע בול. פשוט כאב לראות את סתיו מול הקדיחה חסרת הרחמים של אלי הורביץ. "ההקצנה לשמאל מונעת ממני להזדהות" – אה וזה שמדברים על יוקר מחיה, עם זה אתה מזדהה? אין גבול.

  6. נתן.

    זה "מה הכסף שלנו עושה בכיס שלהם"…

  7. צחי

    עושה עבודת קודש, התוכנית היחידה בתקשורת שמטפלת בנושאי רווחה בעקביות… אישה גדולה

  8. אורן

    פולין 1982: בשיא המאבק נגד המשטר הדכאני בפולין, הפולנים שהזדהו עם תנועת סולידריות התקוממו נגד שידורי הטלוויזיה ששטפו להם את המוח בידיעות כוזבות ופרשנויות מוטות מטעם השלטונות. בזמן שידורי החדשות הם העמידו את מכשירי הטלוויזיה המכובים בחלונות בתיהם, עם המסך כלפי הרחוב. במקום לצפות בחדשות ולהיחשף לשטיפת המוח היומיומית, הם יצאו לסיבוב הליכה בשכונה או בפארק הקרוב וניצלו את ההזדמנות כדי לפגוש ולשוחח על המצב עם שכיניהם. קל, פשוט ובראי לגוף ולנפש.
    במציאות שלנו, צעד קטן זה עשוי להחזיר אותנו למרחב הציבורי ויפעל כנגד ניסיונות השליטים ובעלי ההון לרתק אותנו פאסיביים מול המסך, מבודדים ומסוגרים בבתים.
    בפולין היו כאלה שהרחיקו לכת והעמיסו את מכשירי הטלוויזיה שלהם על עגלה ויצאו לטייל איתה. אם משהו בוחר באופציה זו, שלא ישכח לקחת עמו שקית לאיסוף הפסולת שבטעות עלולה להיפלט מהמכשיר על המדרכה!

  9. רתם

    וכבוד לך שאתה מצליח ככה לנסח את הדברים. כשאני שומעת שסטנלי פישר "מופתע מהמחאה כי המשק במצב טוב…" או "לא רוצה קומוניזם" כאילו שאין כלום באמצע בין קומוניזם וקפיטליזם חזירי, אני כל כך מתקוממת נגד האטימות והציניות הזו שכמעט שאיני יכולה לנסח מילים. הקרדיט שניתן כאן לנויבך גם במקומו. לגבי תגובות שאומרות אל תצפו במכשיר הזה, אני לא צופה בטלביזיה בבית אבל מיליונים כן. אז יש שיח מובהק שמתנהל שם ועופרי צודק שצריך לחשוב איך להגיע אליו ולא מעמדה מתנצלת

  10. ניר

    מ"לילה כלכלי", שרון גל. הוא יחסית צעיר, אבל מייצג בעיניי את הדגנרציה הכי גדולה של החברה הישראלית. מין זחיחות מאוסה, של אלה שמדיפים ריח של הצלחה בערוצים המסחריים, החנוטים בחליפות ועניבות ומדווחים באמפטיה מעושה על "המחאה החברתית". פשוט דוחה.

  11. אסתטית ומדוייקת

    יש אנשים עם מודעות :-)

  12. לפני כשנה ושכחתי

    לחלוטין שאי-פעם היה לי אמצעי זוועה כזה.
    מומלץ.מרגיע.מחדש נעורים ומחייה העצמי.