• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

באצטלה של משנה כלכלית

ישראל לוקחת את המקום השלישי בעולם בשיעור הגידול של המיליונרים. אין זה פלא, משום שבמסגרת הפוליטית של הניאו-ליברליזם, החמדנות הופכת לעיקרון מקודש
יוסי יונה

כל מי שצפה בסרט הקולנוע וול סטריט (1987), בכיכובו של מייקל דגלאס, זוכר את דבריו האלמותיים של הגיבור: "אני חושב," הכריז בזחיחות דעת, "שהחמדנות היא תכונה בריאה. אתה יכול להיות חמדן," הוא הוסיף, "ועדיין לחוש טוב עם עצמך." התבטאות זו מעניקה ביטוי מזוקק לאתוס הערכי המאפיין את החברה האמריקאית בעשורים האחרונים, אתוס שהלך וחלחל גם לחברה הישראלית בעת האחרונה.

מבקר התרבות האמריקאי הנרי ג'ירו הקדיש דיון מקיף לגילוייו ולמופעיו השונים של אתוס זה בחיבורו הנושא את הכותרת הפרובוקטיבית "נגד הטרור של הניאו-ליברליזם: על פוליטיקה שמעבר לעידן החמדנות" (2008). בחיבורו מראה ג'ירו כיצד פועל הניאו-ליברליזם כדי להחדיר את העקרונות של כלכלת השוק למכלול יחסי הגומלין בין האזרחים במדינה וכיצד הוא גם פועל כדי להסיר ממנה את האחריות לרווחתם החומרית. החמדנות הופכת במסגרת פוליטית זו לעיקרון המנחה את התנהגותם הן של יחידים והן של תאגידים עסקיים. הניתוח שג'ירו מציע תקף גם עבורנו.

טייקונים לא נוצרים ככה סתם. הגידול המפלצתי במספר העשירים, בישראל כמו בארה"ב, הוא פרי מדיניות שגובה מחיר חברתי כבד. צילום: cc by-Juliano Mattos

גילוייה של החמדנות הן בארה"ב והן בישראל משתקפים היטב במספרים. ארה"ב, שהיא המדינה העשירה ביותר בתבל, מייצרת את פערי הכנסות הגדולים ביותר בעולם המערבי. בעוד הונם של הטייקונים הולך ונערם ומשכורותיהם של המנהלים הבכירים המאמירות, המשכורות של העובדים בדרגים הנמוכים נשחקות והולכות.

פערים אלה משתקפים באופן מאיר עיניים בנתונים הבאים: אם בשנת 1982 חיו בארה"ב 13 מיליארדרים בסך הכול, הרי שמספרם נסק עד היום בשיעור דרמטי. "פורבס מגזין" שמספק מדי שנה דו"ח על דירוגם המשתנה של עשירי העולם, כאילו הוא עוסק בדירוגם של שחקני טניס מובילים, מדווח כי נכון לשנת 2009 כ-40% מכלל המיליארדרים בעולם הם אמריקאים. מדובר על תוספת של כ-300 מיליארדרים חדשים. בהשוואה לשנת 1982, זו עלייה של כ-3,000% במספרם של המיליארדרים האמריקאים! ולעומתם, חמשת העשירונים התחתונים של משקי הבית לפי הכנסה לפני מס, מרוויחים הרבה פחות מהמאיון העליון.

מקומה של ישראל לא נפקד מהדירוג השנתי של "פורבס מגזין". המגזין מדווח כי בין השנים 2010-2009 חל גידול של 60% במספרם של המיליארדרים הישראלים המופעים ברשימת עשירי העולם. בעוד שבשנת 2009 היה מספרם 10, הרי שבשנת 2010 הוא עמד על 16. זהו נתון שממנו ניתן ללמוד משהו על אודות ממדיה המבהילים של הריכוזיות במשק הישראלי ועל התאוצה שהיא תופסת. יתרה מזאת, דו"ח העושר העולמי שחובר על ידי מריל לינץ' וחברת הייעוץ קאפג'מיני מלמד שמספרם של המיליונרים בישראל עלה בשיעור חד של 42.7% בין השנים 2008-2009, מ-5,900 מיליונרים ל- 8,419. נתון זה מציב את ישראל במקום השלישי, אחר הונג קונג והודו, בשיעור הגידול של המיליונרים בעולם.

ואמנם, האתוס האמריקאי המקדש את החמדנות זוכה לחיבוק חם במיוחד במחוזותינו. לצופים בתופעה הזו נדמה כי הם מתבוננים בהתפרצות וולקנית של תשוקה מודחקת שזוכה סוף-סוף לפורקן נכסף. למול עינינו המשתאות הולכת וצומחת שדרה של טייקונים, של אילי הון ופוליטיקאים בכירים המנהלים אורח חיים ראוותני. מתחתם ניצבים מנהלי חברות ציבוריות התוחבים לכיסם שכר חודשי דמיוני. אחד המקורות המרכזיים לצמיחתו של המעמד החדש של עשירי ישראל הוא התרוששותם של מגזרים רבים בחברה הישראלית. כן, מדובר במערכת של כלים שלובים. חמדנותם של עשירי הארץ באה לעתים קרובות – למעט מגזר ההיי טק – על חשבון רווחתם הכלכלית של מגזרים אלה.

המשנה הכלכלית הניאו-ליברלית, המוצגת ככזו שמעייניה נתונים לטובת החברה בכללותה, מספקת את הכסות שמאחוריה רוחש האתוס החמדני בעוז. היא הצליחה עד כה לספק אליבי לתהליכי הצטברותו של הון עתק בידיהם של מעטים. היה זה ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, ושר החוץ הנוכחי שלה, קווין רוד, שלא היסס להסיר את הכסות מעל החמדנות הניצבת בבסיסה של משנה זו במאמר שפרסם בשנת 2009 במגזין האוסטרלי "The Monthly". הוא הכריז כי "הניאו-ליברליזם התגלה כלא יותר מאשר חמדנות אישית המתהדרת באדרת של פילוסופיה כלכלית".

קריסתה של מדינת הרווחה ועלייתה של "מדינת הכלכלה"

המשנה הניאו-ליברלית הפכה לגרסה עדכנית, פרועה וחסרת מעצורים של הקפיטליזם. ביסודה ניצבת מנטרה שחוקה: אם נבטיח את פעילותו של שוק חופשי ונניח לו לעשות את עבודתו נאמנה – ללא רגולציות מכבידות וללא פיקוח מדינתי מצמית – כולנו נצא נשכרים. משנה זו החלה את דרכה כביקורת שיטתית נגד התפיסה הסוציאל דמוקרטית, תפיסה שניצבה בבסיס המדיניות הכלכלית של מרבית המדינות המפותחות עד לסוף שנות השבעים של המאה הקודמת.

מרגרט תאצ'ר. מדיניותה השמרנית החליפה תפיסה סוציאל דמוקרטית שרווחה ברוב המדינות המפותחות עד שנות ה-70. צילום: cc by-rahuldlucca

המשברים הכלכליים עמן התמודדו אז רבות ממדינות אלו סיפקה שעת כושר להופעתה של משנה זו. בשמה התחוללו חילופי שלטון הן בבריטניה, עם בחירתה של מרגרט תאצ'ר השמרנית לראשות הממשלה בשנת 1979, והן בארה"ב, עם בחירתו של דונאלד רייגן הרפובליקני לנשיא בשנת 1980.

ישראל, בדומה למדינות רבות בעולם, עלתה בנחישות רבה על הדרך שסללו שני מנהיגים אלה. ההתחלה הייתה בשנת 1985 עם יישומה של "התוכנית להצלת המשק" שהנהיגו ראש הממשלה דאז שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי. אין ספק שתוכנית זו חילצה את המשק הישראלי מהכאוס בו הוא היה נתון. אך עקרונותיה של תוכנית זו מנוצלים עד היום כדי להביא לשינוי מבני בדפוסי פעולתו של המשק הישראלי ובעיקר למנוע את האפשרות לבנות מחדש אמנה המבוססת על שותפות בין שלושה מרכיבים: הממשלה, המגזר הפרטי ו"החברה". אמנה זו ניצבת בבסיסה של מדינת הרווחה.

ואמנם, מאז אמצע שנות השמונים הלכה והתגבשה שותפות אמיצה בין הממשלה לבין המגזר הפרטי בלבד, תוך ויתור על "החברה". שותפות זו החליפה את מדינת הרווחה ב"מדינת הכלכלה". העיקרון המנחה את מדינת הכלכלה פשוט. על הממשלה להבטיח משאבים עודפים לאבירי המגזר העסקי – לבסוף יחלחלו המשאבים גם מטה. במילים אחרות, כדי להביא לצמיחה כלכלית, לגידול בתפוקה ולעידוד ההשקעות במשק, יש לצמצם את המיסוי על הון ועבודה.

אך כדי להבטיח יעדים אלה יש לכרסם בכוחה של החברה ואף לבטל אותו. ואמנם, אם מדינת הכלכלה מציעה גזר למגזר הפרטי, היא משתמשת במקל ביחסה לאזרחים מן השורה. רשת הביטחון שמספקת מדינת הרווחה לאזרחיה, על קצבאותיה, הטבותיה וסבסודיה השונים, קובעת השיטה, אחראית לכך שציבור שלם הפך לבלתי-יצרני, טפיל ועצל. במקום לתרום את חלקו לפעילות היצרנית במשק, גורסת השיטה, ציבור זה הפך למפלצת מרובת פיות היונקת ללא סוף מעטיני המדינה ומאיימת לדלדל את משאביה.

לכן, רק שחיקה ניכרת ברשת הביטחון הסוציאלי – הכוללת בין היתר את הזכויות הקשורות לתנאי ההעסקה של העובדים בשוק העבודה – יספק תמריץ לשובו של ציבור זה לשוק העבודה ולהפיכתו לגורם יצרני בתוכו. אמונים על השימוש בלשון נקייה, מכנים תומכיה של השיטה צעד זה בשם "הגמשת שוק העבודה", שמשמעותו העיקרית הגדלת כוח המיקוח של המעסיק וצמצום כוח המיקוח של העובד. כפי שהתבטא בזמנו אורי יוגב, הממונה לשעבר על אגף התקציבים באוצר, "הצלחנו לנצל את תקופת המיתון כדי לשנות את כללי המשחק ולקדם את המהפכה הדרמטית מכולן – שבירת העבודה המאורגנת בישראל".

אך שוק העבודה לא היה תחום הפעילות היחיד שנדרש לעבור מהפכה דרמטית מבית היוצר הניאו-ליברלי; גם שירותים חברתיים כגון חינוך, בריאות, דיור ושירותים חברתיים אחרים נדרשים לעבור שינויים דרסטיים. לצד הקיצוץ מתמשך בהוצאות הממשלה לשירותים אלה, גורסת השיטה, יש לקדם  הפרטתם ואת הכנסתם של מנגנוני השוק בדפוסי ניהולם. צעדים אלה, כך נאמר, יביאו להתייעלותם ולשיפור האיכות של השירות הניתן ל"לקוחות" ו"לצרכנים" שלהם.

מדינת הכלכלה: בין דת משיחית לבין מדע אובייקטיבי

אם בשנות השמונים עוד נדרש הניאו-ליברליזם להתמודד עם התנגדות פוליטית, הרי שעם קריסתה של בריה"מ, סמל לכלכלה סוציאליסטית כושלת, רכשה שיטה זו מעמד המשלב, באופן מוזר, בין להט תיאולוגי למכובדות מדעית. מצד אחד, הרעיפו עליה חסידיה משמעות משיחית של ממש.

פרנסיס פוקויאמה. לא נראה שאנחנו בדרך לתכלית הטובה והמיטיבה של הקיום האנושי. צילום מסך

כך למשל, בשנת 1989 ניסח פרנסיס פוקוימה באופן שיטתי את המסר המשיחי החבוי בכלכלה החופשית. אנו צועדים, קבע ההוגה שביקש להציע ניסוח מחודש להגותו של הפילוסוף הגרמני פרידיריך הגל, אל עבר קץ ההיסטוריה, אל התכלית הסופית והמיטיבה של החברה האנושית. תכלית זו משתקפת, לשיטתו, בקיומה של זיקה עמוקה בין דמוקרטיה ליברלית לבין שוק חופשי. החיבור בין השניים, הוא חזה, יהפוך אט-אט לעיקרון שימשול בכל מדינות העולם והוא מבשר על בואה של הגאולה המיוחלת לכלל תושבי תבל.

מצד שני, כלכלת השוק הפכה לאמת מדעית שאין בלתה. המחלקות לכלכלה, במיוחד באוניברסיטאות בישראל, אימצו גישה זו בקנאות ראויה לציון. מעמדם של לימודי הכלכלה – כלכלת השוק – דמה למעמדם של לימודי הנדסה או לימודי מחשב.

"המומחים" לכלכלה ביקשו שנאמין כי אין בין מדיניות כלכלית לבין עמדות ערכיות שום דבר; שאין בין התמחות בלימודי הכלכלה לבין הטיה אידיאולוגית שום קשר. ורבים נטו לקבל הבחנה חדה זו והניחו ל"מומחים" לטפל בכלכלה כראות עיניהם המקצועיות.

מדינת הכלכלה וקריסתו של מעמד הביניים

אך משהו השתבש בעבודתם של המומחים. כפי שניתן לראות, רבות מהמדינות שאימצו באופן גורף את השיטה של "הכלכלה המחלחלת מטה" מאופיינות בפערים הולכים וגדלים בין עשירים לעניים. עד מהרה התחוור שהמשאבים הכספיים שהועמדו לרשותו של המגזר הפרטי מסרבים לחלחל מטה. הכסף פשוט נתקע למעלה – מסרב לרדת. אך אם לא די בכך שהוא אינו מחלחל למטה-למטה, לשכבות העניות ביותר בחברה, לא עולה בידו אפילו לעשות כברת דרך חלקית: הוא אינו מגיע למעמד הביניים.

לא בכדי טען פאול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ששנת 1979 מסמנת קו פרשת מים, שנת "הפיצול הגדול", בגידול באי-שוויון בהכנסות בארה"ב. פער זה נובע, כפי שקובעים החוקרים, בעיקר עקב צמצום כוחם של האיגודים המקצועיים, מדיניות מיסוי רגרסיבית המטיבה עם העשירים, וירידה משמעותית בהקצאות לשירותים חברתיים. פער ההכנסות בארה"ב, מוסיפים החוקרים, הופך את ארה"ב למדינה שבה פערי ההכנסה הם הגבוהים ביותר במדינות המפותחות.

הפגנת הענק ב-06.08.11 בתל אביב. המדינה ככלי שרת של ההון. צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס

המדינה הצמודה לארה"ב מאחור במפת פערי ההכנסה היא ישראל. גם אצלנו השתבשה השיטה. גם אצלנו יש סתימה בצנרת והכסף מסרב לחלחל מטה. די אם נצביע על העובדה שלמול תהליכי הצטברות ההון בידיהם של מעטים, הרי חלקן של המשפחות העובדות מכלל המשפחות העניות עומד בשנת 2008 על 46.3%. די אם נצביע על כך שלמול הגידול החד בספר המיליונרים בישראל, קרוב ל-20% מכלל המשפחות החיות מתחת לקו העוני, כפי שמראים אלכסנדר פרומן ודניאל גוטליב (הביטוח הלאומי 2011), הם זוגות צעירים, משפחות ששני ראשיהן נמצאים במעגל העבודה.

לממצאים אלה מצטרפים נתונים נוספים של מרכזי מחקר כגון "מרכז המחקר והמידע של הכנסת" ושל מרכז "אדוה" שמהם ניתן ללמוד על שחיקה מתמשכת של מעמד הביניים בישראל. מרכז אדווה מצביע על מגמה של הצטמקות במעמד הביניים הנמשכת מאז 1988, מגמה שבאה לביטוי הן בירידה בגודלו של מעמד הביניים והן בצמצום היקף ההכנסות העומד לרשותו. מותר לציין שההכנסה שנגרעה ממעמד הביניים הועברה לרובד הגבוה באוכלוסייה. ההשלכות ההרסניות של תהליכים אלה בולטות לעין: מספר הולך וגדל של משפחות אינו יכול לעמוד יותר בנטל המימון של השירותים החברתיים בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור ועוד.

בכירי המשק בחרו להתעלם מהמציאות החברתית העגומה. מודרכים על-ידי ההיגיון של מדינת הכלכלה, הם התהדרו בממצאים המלמדים על יציבותו של המשק הישראלי ועל צמיחתו המתמשכת; הם התפארו בנתונים המלמדים על הגידול המרשים בהכנסה ליחיד, נתונים המצבים את ישראל בקהילת המדינות המפותחות; הם הביעו קורת רוח רבה לאור שיעורי האינפלציה הנמוכים; והם עלצו למשמע הבשורה שחלה ירידה דרסטית בשיעורי האבטלה בישראל.

התרפקותם על עובדות אלו מעידה שהם נוטים להתייחס למשק הישראלי כפי שבעל מפעל מתייחס לתפקוד של מפעלו – עיקר עניינם הוא שורת הרווח. כל עוד המשק הישראלי רווחי, פעילותו נתפסת כמוצלחת. ובדומה לבעליו של מפעל, גם מעייניהם של בכירי המשק לא היו נתונים לתנאי התעסוקה של העובדים, לרווחתם, לאיכות שירותי הבריאות, החינוך והדיור שהם מקבלים.

ובמאהלים: קריאה למדינת רווחה

המאהלים שפשטו ברחבי הארץ מלמדים שקם דור חדש – בניו ובנותיו של מעמד הביניים – שאינו קונה יותר את הרטוריקה של הניאו-ליברליזם, דור שמאס בשיטה שהביאה להתרוששותו. אם בתחילה היו אלה הכאב והמצוקה שהוציאו את דיירי המאהלים אל רחובות הערים, הרי שכעת הם מתבקשים לנסח את תביעותיהם במסגרתה של תפיסה ערכית ופוליטית כוללת. כפי שעולה עד כמה מהצהרותיהם, הם תובעים להשיב על כנה את האמנה החברתית בין הממשלה, המגזר הפרטי והחברה. הם מאסו במדינת הכלכלה ותובעים מחדש את מדינת הרווחה.

מחאתם של שוכני המאהלים מבשרת על שינוי ערכי דרמטי העובר בימים אלה על החברה הישראלית. לצד אלה החושבים שהם יכולים להיות חמדנים ולחוש טוב עם עצמם, נדמה שקם דור חדש שחושב שהוא יכול להיאבק למען ערכים של צדק חלוקתי וסולידריות חברתית ולא לחוש ארכאי, ולא לחוש מבויש, אלא לחוש גאה וטוב עם עצמו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דולצ'ה וגבאנה

    לפיכך, מירוץ העכברים שמנוהל טרם "השינה הגדולה", הצבירה, האגירה, הביזה, ורישוש הזולת, הוא פרברסייה ברוטאלית נוראה.
    תלמדו להתחלק, להיות קצת שתפנים ותגלו שזה "פאן" גדול. יש הרי הכל לכולם. דולצ'ה בא ממשפחה ענייה בפאלרמו ואילו אני באתי מהצפון השבע (מילאנו), חברנו כי אהבנו, לא היה לא דבר. ואז בהתמדה הקמנו אימפריית אופנה בינלאומית. אבל קונפקצייה חדשה בתחום התכריכים טרם ייצרנו – אין לנו עדיים תכריכים עם כיסים. כולכם תמותו ממילא חסרי כל, אז אולי תרגיעו קצת עם החמדנות.

  2. ג'ון מיינרד קיינס (מיוחד ל"העוקץ")

    אף שהלכתי לעולמי ב-1946, הקפדתי להתעדכן בתמורות ובשינויים שחלו בכלכלה העולמית ובפרט בשיבושים הקשים ואף המוטציונים שהתחוללו בה. קראתי בשקיקה את מאמרו של הפילוסוף, פרופ' יוסי יונה, ואני מבקש להעיר (מתנומתי) מספר הערות: רייגן ותאצ'ר אכן היו פונדמנטליסטים שהותירו חורבן ושובל של טרגדיות שחבל להכביר ולהשחית עליהם עתה מילים, אולם היתה בעייה שקדמה להם והתעוררה אחריי לכתי: סוגיית הררי הכסף והתפתחות הפיננסריות. אני הרי הענקתי תשובות, מתוכונות והצעות, למצבים של שפל. שעתי ההירואית היתה בזמן השפל הגדול ולאחריו. גרסתי שיש מקום להתערבות ממשלתית פעילה מאוד בכלכלה. יתירה מזאת,סברתי שמותר ואף חובה לייצר גירעונות לטובת השקעות בתשתיות, בחינוך ובייצור מקומות תעסוקה. היתה לי משנה סדורה למצבים של שפל. אלא מה? בשנות ה-70-שנות דור אחרי שנפרדתי מן העולם הזה – התעוררה בעייה חדשה (אז היא היתה חדשה): כלכלת גאות, הררי פיננסים שהצטברו ואינפלצייה שהלכה וגאתה.לו יורשיי הרעיוניים ידעו להקיש ממשנתי ולהגיב למציאות החדשה היו מונעים את הפיכת הפיננסריות לקטר של הכלכלה. הרי מה אמרתי חזור ואמור, בעיתות של שפל – לשפוך כסף והרבה על האזרחים ובעיתות של גאות -להחזיר חובות, ובמצבים בינימיים של יציבות – להחזיר יותר לאט. מי אמר לכם להפוך את הכלכלה ל"לופט גשעפט"?!

  3. היסטוריון חובב

    האיש, אז, סובייטלוג צעיר במחלקת המדינה, מפרסם מסה מרשימה ומנומקת שעיקרה: המערכה בין הטוטליטריות לדמוקרטיה נסתיימה בנוק-אאוט לטובת הדמוקרטיה והשוק. מאמרו, שעה שהתפרסם ואף עתה הוא ניצוץ של גאונות. אנליזה מרתקת. הפולמוס הנחוץ, הראוי, ההכרחי, הוא איזה שוק וכמה שוק. לא הייתי מציב עילויי כפוקיאמה (וגם עמדתי באשר אליו עברה תמורות), בשורה אחת עם תאצ'ר ורייגן

  4. בוזז מקצועי

    קראתי בעניין מופלג את הגותו של קיינס, וגם את הפילוסוף הסקוטי, סמית. צר לי, אבל אין למתרחש שום קשר לכלכלה והוגיה (על מחלוקתיהם). אנו חיים בעידן שמתאפיין בביזה. פרקליטים האמונים על תחומים עלומים לרוב הבריות (פירוקים/מיזוגים/כינוסי נכסים/עיקולים ועוד), עושים הרבה כסף. ממה? מהדפסת מכתבים עם הלוגו של המשרד. עו"ד רם כספי/ויינרוט/שגב/תדמור/הורביץ ושות'/פילוסוף/ שלמה נס/ הרצוג ושות' ועוד כמה עשרות, לא יותר, חיים מהתעמרות, מניפלציות וטרגדיות. הם לא מייצרים מאומה. זו השיטה. אדם יכול לעמול כל ימיו בשדה, בפרדס, בניר או בסדנא, ספק אם ירויח את לחמו. אבל פירמות ראיית החשבון ועורכי הדין, אלה הם אוכלי הנבלות של הכלכלה שנשתבשה. תחשבו על זה.

  5. אשר עידן

    ירמיהו, נביא החורבן (פרק ה'): כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף, כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה; עַל-כֵּן גָּדְלוּ, וַיַּעֲשִׁירוּ. כח שָׁמְנוּ עָשְׁתוּ, גַּם עָבְרוּ דִבְרֵי-רָע–דִּין לֹא-דָנוּ, דִּין יָתוֹם וְיַצְלִיחוּ; וּמִשְׁפַּט אֶבְיוֹנִים, לֹא שָׁפָטוּ. אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר-כָּזֶה, לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי. {ס}. לשַׁמָּה, וְשַׁעֲרוּרָה, נִהְיְתָה, בָּאָרֶץ. לא הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל-יְדֵיהֶם, וְעַמִּי, אָהֲבוּ כֵן; וּמַה-תַּעֲשׂוּ, לְאַחֲרִיתָהּ.

  6. במאי

    מי יודע מבין קוראי "העוקץ" מהי "הרמת מסך" (וזו חלילה וחס לא שאלה התנשאותית). היא מעיקרי העיקרים של השיטה שמשטה בנו. היא שמאפשרת לאדם כמו אילן בן דב לחרטט לנו על טאוטיזם, לחייך, לדבר חרישית, ובו זמנית לזמבר לנו את חשבון הפלאפון. מהי בעצם הרמת מסך (ולמה שאדם ריבוני שמתחרפן ממה שמתרחש כאן לא יציץ בחוק החברות – הרי המידע ככלל, לא תמיד,זמין)
    חברים, "הרמת מסך", היא המסד ואף הטפחות של השיטה הקפיטליסטית. היא כביכול הקטילזטור של הייזמות. אבל מהי באמת, מה מהותה ומשמעותה (גם אחריי הסייגים הלא רבים והלא מספיק מובהקים בחוק החברות). אומר זאת בפשטות ואף בפשטנות בשל מגבלות היריעה: למשקיע (אם הוא לא קרמינל מקצועי ולא עשה מהלכים חריגים יוצאי דופן), אין שום אחריות.היזם נוטל סיכוי והמשקיע-סיכון. והנה המשל הממצה את העניין: שניים הקימו עסק, אחד הביא כסף והשני נסיון, זה שבא עם הכסף יצא עם נסיון וזה שבא עם נסיון – יצא עם הכסף. גוטה נאחת

  7. אזרח.

    הזהיר ב 1981 מקלקלת החילחול ומקלקלת צד ההיצע,ולאחר דין ודברים עם הנוכלים שהיו בממשל רייגן,David Stockman התפטר מתפקידו.
    בראיון שנעשה בזמנו (1981) עם Stockman ,Stockman טען ש…""Trickle Down" economics was a "Trojan Horse"

    http://rationalrevolution.net/war/trickle_down.htm

    לשים לב לכתוב ולגרפים המובאים בכתבה.

    ישראל,ארה"ב, אותה השיטה ואותם החוליים הנובעים ממנה.

  8. איתמר זינגר

    סיכום מבריק! השאלה היא אם נתניהו ושות' מסוגלים לעשות תפנית של 180 מעלות בהשקפת עולמם ולהתחיל את השיבה ההדרגתית למדינת הרווחה (פעם קראו לזה מדינת סעד). לדעתי לא, בייחוד כשאני מסתכל על הרכב ועדת טרכטנברג, (עם כלכלנים חזיריים כמו אבי שמחון.) רק חילופי שלטון. אבל מי? מי?

  9. צחי

    אתה צודק, איש אינו יכול לנסח בכנסת תפיסה כוללת של מדינת רווחה, ולהעביר את המשנה. בחירות קרובות יביאו לאותן תוצאות בדיוק, מינוס מחאה אדירה וחד-פעמית, שהתפוררה.
    הפתרון היחיד הוא מפלגת הרחוב. קבוצת לחץ תמידית ברחוב, אולי בדומה לקבוצת המתנחלים, בגיבוי מאוד רחב של הדור הצעיר וחלקים מהתקשורת.

  10. יואב אטיאס

    יוסי היקר,
    הייתי שמח אם אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מסוגך יתראיינו יום יום בטלויזיה ויימסרו נתונים ופרשנויות מסוג זה. אנחנו , אנישם היום יומום, "העמך", רוצים תמיכה(בדמות נתונים כמותיים) ופרשנויות איכותיות לתחושות שאנו חשים נגד הניאו ליברליזים הימני והשמאלני

  11. אחת, צפונית

    אני מניחה שקראת את "קללת הכלכלה" של ויויאן פורסטר. ראיתי שמנהיגי המחאה הכניסו סעיף לגבי דרישה לתעסוקה מלאה בבואם לדון עם האדונים. לאור המציאות הכואבת, כדאי לדרוש שהמדינה תדאג לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי לכל אזרח במדינה, ללא קשר להיותו עובד או לא. כמות הלא-עובדים גדלה ותגדל בכל העולם ועדיין מגיע לאדם בית, חינוך, מזון, בריאות וביגוד. זהו- לא צריך מעבר לכך. ממילא, כדי לספק את זה, יצטרכו להגדיל את המיסים לחמדנים וכך יקטנו הפערים.