ימים של זמן מפוצל

שתי מהפכות חוקתיות מתרחשות כעת בישראל במקביל: באחת מחסלת הממשלה את הדמוקרטיה בעזרת שורת חוקים שלא עומדים במבחן בג"ץ, השנייה היא רגע מובהק של "ריבונות העם". הצלחתה של כל אחת מהן תגדיר את ישראל מחדש

תחת שרביטו של רוזוולט, מסביר פרופ' ברוס אקרמן, עברה ארה"ב מעין מהפיכה חוקתית: האומה האמריקאית הגדירה עצמה מחדש. באותה התקופה ביקש הנשיא להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות הניו דיל – מדיניות חברתית שהצריכה התערבות ממשלתית בשוק. אבל מה לעשות שהמדיניות שרוזוולט רצה לא היתה חוקתית לפי הפסיקה השמרנית של בית המשפט העליון. מהפיכה כזאת, מסביר אקרמן, חלה אפוא על פני שתי קדנציות: בקדנציה הראשונה באים לעולם חוקים ונהלים הסותרים את הפסיקה. בבחירות לקדנציה השנייה נכנס העם לחשבון נפש אינטנסיבי ומאשר פעם נוספת את רצונו. כך ההכרעות מתחסנות מפני ביקורת שיפוטית; כך שינה רוזוולט את פני הדמוקרטיה האמריקאית.

ערב הניו דיל. שבר שאחריו דברים כבר לא יכולים לחזור להיות אותו דבר

אקרמן מתאר מהלך זה בלא מעט התפעלות. גם אם הנשיא מוביל את המהלך, הוא ביטוי ל"ריבונות העם". מצד אחד בית המשפט העליון לא מאבד את סמכותו לפסול חוקים הנוגדים את ערכי היסוד של המדינה, ומצד אחר הוא גם לא יכול למנוע דיון אזרחי בשאלות הפוליטיות העקרוניות ביותר. דיון כזה מאפשר שינוי באותם ערכי יסוד מבלי שדבר משתנה בטקסט של החוקה עצמה. הוא יוצר לבסוף שבר שאחריו דברים כבר לא יכולים לחזור להיות אותו דבר.

בישראל, כידוע, אין חוקה, והמשפט החוקתי מבוסס על "חוקי יסוד". נהרות של דיו נשפכו לתאר את התהליך ה"מהפכני" בו נוצרו חוקי היסוד הללו, תהליך המכונה "המהפכה החוקתית". אבל האמת היא שבישראל מעולם לא היתה מהפיכה חוקתית, למרות הרטוריקה ההירואית המוכרת משנות התשעים. אמנם יצא לבית המשפט העליון שם אקטיביסטי, אבל מאז ומתמיד הוא די נתן לממשלה לעשות מה שהיא רוצה, גם כשמדובר בפגיעה בזכויות אדם.

בעניין של זכויות חברתיות-כלכליות, מי לא זוכר את בג"ץ "קיום בכבוד". נשיא בדימוס אהרון ברק דחה אז את העתירה, וקבע שקיימת זכות לקיום אנושי מינימלי, אך לא מעבר לכך. רואים שם את נציני המדיניות שעכשיו כולם אוהבים לשנוא: בית המשפט התבקש לבטל קיצוץ של הכנסת בגמלאות הבטחת הכנסה. את דעת המיעוט הדרמתית שלו פתח השופט אדמונד לוי בשורות של רוני סומק: "הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף, / בשכונה שאמרו עליה מעברה. / הקו היחיד שראיתי היה קו האופק ומתחתיו הכל נראה / עוני."

בניגוד ל"מהפיכה החוקתית" שלא היתה, בשנות התשעים, דווקא עכשיו מתרחשות לעינינו שתי מהפכות חוקתיות הראויות לשמן, בעת ובעונה אחת. מצד אחד מהפכה חוקתית "מלמעלה", שבה קורה מה שקורה בקדנציה הראשונה בתהליך שתיאר אקרמן. הממשלה והכנסת יורות על בית המשפט העליון צרורות של חוקים המתנגשים בפסיקתו: חוק ועדות קבלה, חוק הנכבה, חוק החרם, חוק ההסתננות, חוק החנינה למתנגדי ההתנתקות וחוק האזרחות – כולם על פניו אינם עומדים במבחנים שקבע בית המשפט, וחלקם מכוונים לחיסול ממוקד של הכרעות ספיציפיות. הגדיל לעשות בשבוע שעבר אבי דיכטר, כשהניח על שולחן הכנסת את הצעתו לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. על החוק, שמבקש כפי שהתפרסם לשלול את מעמדה של הערבית כשפה רשמית, חתמו כזכור 20 מתוך 28 חברי הכנסת של קדימה.

אתם כבר יודעים מהי המהפכה השנייה, אבל אל תטעו: בינתיים, דווקא הראשונה היא חזקה ובעלת תנופה רבה יותר. ברחוב מתרחשת מהפיכה חוקתית אחרת, שאמנם אינה מובלת מלמעלה – לא על ידי הממשלה והכנסת, וגם לא על ידי נשיא ארה"ב – אך בכל זאת היא דומה מבחינות אחרות לזו שהחלה ב-1929, כשהבורסה בוול סטריט צנחה ב-17% בחודש אחד. כמו שביקשו האמריקאים ערב הניו דיל האמריקאי, גם מאבק האוהלים מבטא את רצונו של העם בהתערבות ממשלתית בשוק למען "צדק חברתי" וצמצום פערים. כמו שהיה אז, גם זו תקופה של חשבון נפש ציבורי אינטנסיבי. כמו שכבר כתבו רבים, מעל ומעבר לפתרונות הנדונים כרגע, מה שחשוב הוא העובדה שיוצאים לשדרה, ולא רק בזמן הפגנות של 300 אלף. בקרנות רחוב בכל הארץ נאספים אזרחים מיוזעים ומנסים לענות יחד על השאלה: "מי אנחנו?". מאד יכול שהרגע הזה יניב למדינה זהות פוליטית חדשה וישנה את ערכי היסוד; זהו רגע מובהק של "ריבונות העם".

מהפכה מלמעלה עד למטה. צילומים: אתר הכנסת ואקטיבסטילס

השאלה הדחופה כרגע היא, מה היחס בין שתי המהפכות החוקתיות הללו? אנו נמצאים כעת לפתח ימים ארוכים של זמן מפוצל. אם אחרי הקדנציה הזאת יעלה הימין פעם נוספת לשלטון, המהפכה החוקתית של הממשלה תאושר ותהפוך מנויה וגמורה. בית המשפט יוכל אולי לבטל אחד מהחוקים אותו יבחר לאחר גרירת רגליים. אבל הוא לא יוכל – אם כי זה יכול היה להיות ניסיון מעניין –  פשוט לבטל עוד ועוד חוקים של הכנסת. וזה כמובן נכון במיוחד עם כניסתה של הקדנציה השנייה, אם האזרחים שוב יגידו שזה מה שהם רוצים.

מהפכה חוקתית מסוג זה תהיה מסמר אחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית – גם אם שושבינתה תהיה מפלגה "חברתית" של 20 מנדטים שתקרע את חוק הווד"לים לגזרים. בתסריט כזה, המפלגה החברתית וכל תנועת האוהלים יכולה לבסוף להוליד להתברר בסוף כמעין צאצא מנופח מפלצתי של אחד החוליים של בחירות 2006, מפלגת הגמלאים. אכן, הנוסטלגיה הגוברת כלפי מדינת ישראל בשחר קיומה יכולה ללמד שבמקום לבחור בזקנים, עכשיו פשוט הפכנו להם. "לא מוותרים על כוונות טובות", יאמרו אז כולם ויטפחו זה לזה על השכם. אבל ההקראה הסמלית של מגילת העצמאות בשדרה תראה יותר כאמירת קדיש. אם תשתרש הא-פוליטיקה המוצהרת של המחאה כעת, בפועל מה שנקבל יהיה מרקחת שניתן לכנותה נציונל-חברתית, ובמובנים מסויימים היא גרועה ממה שיש עכשיו.

אבל ייתכן שאל הגלגלים הממשלתיים הדוהרים אל חיסול הדמוקרטיה, באמת מחובר כעת מנוע מהפכני חזק השועט באותה מהירות לכיוון השני, ובין יצוליו חומר-הנפץ של מהפכה חוקתית אזרחית. פיצול כזה בין מנוע לגלגלים חייב יהיה לפוגג את שכרון-החושים ברגע מסוים ולהטיל אותנו עוד לפני כל שינוי פוליטי אמיתי לסחרחורת ארוכה. סביר להניח שזה יהיה הנגאובר קשה במיוחד. יכול להיות שנתרסק על אי התנועה של איילון או נצלול עם הרכב לתוך הירקון. אבל גם אם בסוף נתגולל על המדרכה ונוטל במבט נבוך אל השמים, בין אמירי השדרה תוכל אז להופיע מהפכה חוקתית שמעולם לא היתה לנו. מהפכה שבה יקרעו את האופק כל הילדים שגדלו מתחתיו. מהפכה כזו תבטל את ההפליה המושרשת בהיסטוריה המשפטית של ישראל, ותמנע את צורת המשטר הגזענית המתרגשת עלינו כעת.

בכל מקרה, אין דרך ביניים. בכל אחת מהאפשרויות, תוגדר מדינת ישראל מחדש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. והיב שוקרי

    מה לעשות הערבית אינה שפה ערבית בפועל !! אין אפשרות להגיש כתב תביעה בבית משפט בערבית וגם לא בג"צ. אין חובת לימוד ערבית מכיתה א' ולימוד עברית כן יש. לא ניתן לשיר את ההמנון בערבית ובעברית בטח שכן. אתם היהודים זורים חול בעינינו הערבים. ערבית אינה שפה רשמית ולא הייתה מעולם !! אז גם אתה אדוני כותה המאמר אל תהיה לי שמאלן מתייפייף כי גם אתה לא באמת רוצה שערבית תהיה שפה רשמית ושיחייבו אותך ואת ילדייך שהערבית תהיה בכל מקום. אני כערבי גאה דווקא מסכים עם החוק של אבי דיכטר, למרות שאני והוא לא מאותו בית המדרש. לפחות הוא גבר לומר את האמת ואתם שמאלנים שזורים חול בעייננו הערבים.

  2. ד. (המחלקה היהודית בשב"כ)

    אנו דוחים בשאט נפש את דבריו ומתנערים ממנו זה מכבר

  3. אלינור רוזוולט

    קצת סדר הסטורי וכרונולוגי לטובת הקוראים: מדיניות ההרחבות התקציביות הניכרות וההשקעות הלאומיות האדירות שנקט רוזוולט ומכונות "ניו-דיל", שיאם היה בין השנים 1933-1935.

    ספרו המכונן של קיינס:"התיאורייה הכללית על תעסוקה, ריבית וכסף" – אכן מהפכה בעולם המחשבה הכלכלית אחרי אדם סמית – מופיע ב-1935. קיינס הוא אריסטוקרט בריטי שנמנה על החוג החברתי של וירג'נייה וולף (זו שהתעקשה על "חדר משלה"), בעלי הוא אמריקאי. אין קשר מלבד עולם רעיוני משותף ותשובות שמתגבשות כמעט במקביל.

    אגב, לא להתבלבל, יש שני רוזוולטים, פרנקלין, בעלי, מ"הניו-דיל" (הנשיא ה-32 של ארה"ב), ויש תיאודור רוזוולט (שאני אחייניתו), (הנשיא ה-26 של ארה"ב).

  4. אהרון (ולא ברק)

    אין בילתה של הזירה הציבורית וההתגוששות הרעיונית המתמדת (גם אם יש שעות ארוכות של תחושת ייאוש ומובסות). הנני מתנג נחרצות למשפטיזצייה כרונית של החיים והנסיון לראות בבג"צ – עיר מקלט לשמירת הערכים הליברלים. הדבר גומר את המערכת המשפטית ובעיקר, המחנה השמאלי משדר כאן התנשאות ותבוסתנות. בבחינת אנחנו לא נאבק על דעתנו, לא נעשה נפשות, אלא נרוץ בבכי לגננת. זו לא פוליטיקה.
    כאשר האטמוספירה הציבורית מורעלת בהתמדה וסיעת ישראל-סובייטנו של ליברמן מעבירה בסיטונאות ובחסות קדימה, סטים של חוקים נתעבים -בג"צ לא יושיע (יש לדבר לאסוננו הידהוד ותמיכה ציבוריים משמעותיים). אלא מה? התרוששות מעמדות הביניים יכולה להוות מה שקראנו פעם בתנועה "קונטרא-רבולוצייה" – תגובת נגד. אנשים הרי לא אוכלים פאשיזם, הם אוכלים אוכל וזקוקים לכסף כדי לקנות אותו. לאמור, האווירה והנסיבות הציבוריות יכריעו ולא בג"צ, כמו שהמציאות סייעה לרוזוולט להדוף ולצפצף על הלגאסי של מערכת המשפט האולטרא-שמרנית שניצבה מולו, כך עשוי המשבר הכלכלי לאדות את ליברמן. בסיעתא דשמייא.

  5. דב פוניו

    הערה לחותמי ההערות ברוח "פורימית". אמר כבר שר האוצר: "אם הציבור חדל לבכות ומתחיל לצחוק, סימן שהגיעו מים עד נפש.
    חוק יסוד א-לה דיכטר ו20 חתימות ח"כי קדימה מעיד שאין שוני בין הליכוד וקדימה. ההבדל היחיד שאלה תפשו את הכיסא והארים לא תפשו.שיזכרו התמימים ביום הבחירות.

  6. דב פוניו

    יותר היא לא ראויה לתגובה

  7. ד.ר

    "נאציונל", הבנתם? כמו בגרמניה, אז ושם.

    האמת היא, כמובן, שאין מהלך "חברתי" שאיננו גם לאומי. המדינה היא הגוף הרגולטיבי הכמעט-בלעדי של הכלכלה, והאמצעי הלגמרי-בלעדי לייצר מה שנקרא "צדק חברתי", מעבר לאינטרסים של קבוצות חברתיות שמתנגשים כל דקה בערך. הגוף הפוליטי, במקרה זה המדינה, הוא האמצעי שיכול, וצריך, ליצור הומוגניות חברתית, כפי שזו מתבטאת גם בשוויון כלכלי.
    אז כמובן שהליברלים לא אוהבים את זה. להם יש כבר המשגה יפה של רעיון הדמוקרטיה, שכולל באופן מוזר את מגילת זכויות האדם, פלוס כמה תוספי חיזוק של רב-תרבותיות וג'נדר. ריבונות העם? עזבו, זה רק כשהעם מסכים איתנו. כשהעם יוצא נגד עקרונות הכנסיה הליברליים, אז צריך להוכיח לו באותות ובמופתים שהוא למעשה מחסל את עצמו, כלומר את השלטון הייצוגי שלו-עצמו. הילד לא בשל, בקיצור, הוא צריך להתבגר.

    אז זהו, שלא. או דמוקרטיה, או ליברליזם. או זכויות פרט וקהילה חקוקות באבן, או הכרעה קונטינגנטית, פתוחה, מסוכנת, על ידי העם, באמצעות נציגיו או באופן ישיר. או חופש מהמדינה, או להפוך למדינה. אין דרך שלישית. אף אחת מהדרכים לא מושלמת, ולשתיהן התקלים שלהן, אבל אין כפל מבצעים. מי שחושב שהוא יכול לרבע את המעגל, להביא לאיזה צורה אידיאלית של "דמוקרטיה ליברלית" – שיזוז הצידה ויניח לאלה שמוכנים להכריע לדבר.