אש הולכת איתה

מערכת הקאסטות של אנגליה בהחלט מעוררת רצון לנפץ חלון של חנות, או לפחות לחבר שיר על ניפוץ חלון של חנות. על מהומות ושריפות בספרות, בקולנוע ובמוזיקה הבריטית
יובל בן-עמי

עזבו את "לונדון בוערת" של הקלאש, אפילו הסמיתס דימיינו אש ברחובות ותקליטנים תלויים, בשיר שתמציתו מחאה על התמסחרות הפופ. מהומות עירוניות, בעיקר כשמעורבת בהן אש, הן מוטיב בולט בתרבות האנגלית. בימים אלה, כשערי אנגליה בוערות וזגוגיותיהן מנופצות, כשהביזה חוגגת וכשמאות נעצרים בידי המשטרה, כדאי אולי לשאול האם יש קשר בין הדברים. האם מהומות לונדוניות בספרות, בקולנוע ובעיקר במוזיקה יכולות להיקרא כעידוד למהומות שבשטח? אולי יותר כנבואה. התרבות הבריטית, אינטליגנטית תמיד, ידעה להצביע על מקורות של אי-נחת בחברה. לא תמיד האזינו לה קברניטי האומה.

לונדון, 08.08.11. עולם שנמכר במחיר מנופח. צילום: Twitpic

במקרה אחד הנבואה אכן כתובה כהזמנה: הזמנה לבליץ. "בואו פצצות נחמדות ופלו על סלאו", כתב המשורר ג'ון בטג'מן בשנת 1937, טרם העניקו פצצות מלחמת העולם השנייה השראה נוספת למדמיהן של ערים חרבות, "היא לא ראויה למגורי אדם / אין כאן דשא לרעות בו פרה / עלה ופרוץ, מוות!"

העיירה סלאו (Slough), הסמוכה לנמל התעופה הית'רו, מזוהה עם המעמד הבינוני הנמוך. בטג'מן זועק כנגד העולם שבו נגזר על בני מעמד זה לחיות, עולם שנמכר להם במחיר מנופח. "בואו פצצות ונפצו לרסיסים / את המזנונים הבהירים, ממוזגי האוויר / פירות משומרים, בשר משומר, חלב משומר, שעועית משומרת / מוחות משומרים, הבל פה משומר." באופן רלוונטי להפליא לערינו, שעדיין אינן בוערות, הוא מאזכר במרירות גם את מחירי המשכנתאות הגבוהים ואת השנים הארוכות הנדרשות להחזרתן.

סלאו של בטג'מן "אינה ראויה למגורי אדם" ועל כן הוא מייחל להשמדתה. הבמאי דני בויל הוכיח שאין צורך להשמיד עיר כדי לפתור בעיה שכזאת. ניתן פשוט לרוקן אותה. בלהיט האימים "28 יום אחרי" מ-2002, מתעורר הגיבור מתרדמת של חודש בבית חולים ריק מאדם, שאוטומט משקאות גדול שרוע על רצפת הלובי שלו. הוא יוצא אל לונדון דוממת ומטונפת ומגלה בהדרגה שמגפת ענק השמידה את מרבית אוכלוסייתה.

"28 יום אחרי". רגעי ההתהלכות ברחובות הריקים שטופי חרדה והתרגשות

אלה שנותרו בחיים נגועים ב"זעם", מחלת עצבים הגורמת להם להשתוללות בלתי נשלטת ולצמאון דם. הסרט מתואר לרוב כ"סרט זומבים", אבל למעשה הוא מעניין הרבה יותר. בויל עוסק מראשית הקריירה שלו בתרבויות שוליים עירוניות ו"טריינספוטינג" הוא הישגו הגדול ביותר בקטגוריה זאת. לונדון של "הזעם" היא הקצנה גרוטסקית של עיר שעברה גל של מרי אזרחי. רגעי ההתהלכות ברחובות הריקים ממלאים את הצופה בחרדה אבל הם גם מרגשים. יש בהם משום הגשמה של פנטזיה.

מניין באה הפנטזיה הזאת? אולי מתחושת החמצה אותה נושאים האנגלים מאז סוף ה-18. שכניהם ממזרח עשו היסטוריה, הם לא. כביכול היו הבריטים חכמים מן הצרפתים. הם עברו למונרכיה פרלנמטרית מבלי שכל מיני דנטונים יתקרחנו על הגליוטינות, והוכיחו שהדבר אפשרי, אלא שזו אשליה. הלכה למעשה שחרורם של הבריטים מעול המלכות מוגבל ביותר וחברתם עודה פיאודלית.

הקפיטליזם הבריטי, גם אחרי ימי תאצ'ר, אכזרי מזה של ארה"ב ומבחינות מסוימות הוא שני רק לישראל. הבריטים של היום הם עבדים לתאגידי ענק ולכוחות שוק שעליהם, יותר מכל, מגוננים שוטריהם נטולי הנשק החם. העסקים הקטנים הודחו מן העיירות והשכונות על ידי רשתות ענק (חפשו רחוב שאין בו חנות Boots) ומערכת הקאסטות הבריטית נותרה מקובעת בעידן הפייסבוק, עידן של הגירה מאסיבית, של רב-תרבותיות ושל אתגרים חדשים, ממש כשהיתה בעידן המלך ארתור. זה מתסכל, זה מעורר רצון לנפץ חלון של חנות, או לפחות לחבר שיר על ניפוץ חלון של חנות. "אין עתיד בחלומות של אנגליה", שרו הסקס פיסטולז בשנת 1977, ובשיר אחר ביארו: "חלום העתיד שלכם הוא רשימת קניות".

מפת המהומות של גוגל. "בואו פצצות נחמדות". צילום: WordShore, cc by-nc-nd

אולי ניתן למצוא הן לפרצי ההרס הספרותיים והן לממשיים הסבר נוסף בפסיכולוגיה של התרבות הבריטית. רוח האנדרסטייטמנט שהממלכה המאוחדת מצטיינת בה לא מאפשרת פורקן מתון של זעם, והזעם על כן מתפרץ בפתאומיות ובלי שליטה. הניגוד שבין איפוק אלגנטי לזריעת חורבן מתבטא למשל במסורת מועדן הבולינגדון של אוניברסיטת אוקספורד (שגם ג'יימס קאמרון היה חבר בו). הבולינגדונים, סטודנטים ממעמד חברתי גבוה במיוחד, עורכים ארוחות ערב אלגנטיות שבסופן הם משמידים כליל את המסעדה בה סעדו או בניינים אחרים בסביבותיה. לבולינגדונים אין בסך הכל הרבה על מה לזעום, לתושבי טוטנהאם יש.

אין ביטוי יפה לניגוד הזה מאשר בשיר "עיר זקנה ומלוכלכת" אותו חיבר זמר הפולק הגדול יואן מקול אודות עיר הולדתו, סטאפורד שבמחוז לנקשיר. השיר מציג בנחת תמונות מחיי עיירה תעשייתית, את ריח עשן הרכבות באוויר הלילה ואת הנשיקה כנגד קיר חוות הגז. רק בסוף, בבית האחרון, מגיע האיום. "עוד אשיג לעצמי גרזן חד מאוד / עשוי פלדה בוהקת שלובנה באש / אחטוב אותך כמו עץ ישן ומת / עיר קטנה ומלוכלכת / עיר קטנה ומלוכלכת."

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. איתי

    הרעיון עצמו נחקר בהקשר למלחמת העולם הראשונה ע"י Fussell. בניגוד להפצצות (בהן המופצץ פאסיבי למדי) בהקשר האמור ניתן לראות איך שירי זוועה, חלקם משעשעים מאד, הפכו את רעיון המוות הסיטונאי וחסר התוכלת לרעיון קביל בבריטניה לפני פרוץ המלחמה ולפני שמישהו אפילו דמיין את אימת החפירות.

    גם באשר למסר והחזון לשמו באה להקת ה-Sex Pistols לעולם כדאי להיות סקפטי. חשוב לזכור שמטרתם הראשונה לא הייתה עידוד שריפה או ביזה אלא, כמו בנות Sex and the City, רכישה של טובין מויויאן ווסטווד.

    הספר זמין בגוגל-בוקס
    http://books.google.com/books/about/The_Great_War_and_modern_memory.html?id=1_vXso80qrAC

  2. ג'ון באאז

    ראשית, יובל, מאמר מאיר עיניים ומרתק.

    שנית, הטרגדייה של שנות תאצ'ר ("אין דבר כזה חברה, יש רק יחידים"), גם אחרי שתי קדנציות של בלייר וגורדון בראון – טרם התחוורה. עכשיו, עם קמרון, לא רק ששברים לא ייאספו, אזור האסון יתרחב. קמרון זה מגה ביבי, פלקט אולטרא-שמרני מהלך שעיקר עברו בפרסום ויח"צ – כלומר הוא שבוי של עולם הבלותי ישן שבו, לכאורה בהופעה טלויזיונית אתה מחולל שינוי מציאות. האפוקליפסה הבריטית, אולי, רק בראשיתה. נתנחם כאמור במוסיקה.

  3. Ivan, West London

    It is indeed a terrible town, more now then before.

  4. Tottenham girl

    אני התגוררתי בהארינגיי כשנה (כחצי שנה גרתי בטוטנהאם) ב 2002, כלומר, לפני הרפורמות הקשות הניאו ליברליות הקשות ביותר.
    בתקופה שבה גרתי שם הייתי עדה באופן ישיר וגם עקיף למקרי אלימות קשים מצד כנופיות נוער שתקפו את חברי. שתי דוגמאות מתוך רבות: ידיד שנסע באופניים הוכה בפניו במוט ברזל, אף לא כחלק משוד, סתם בשביל הכיף. לשותפי לדירה הוצמד אקדח לרקה בגלל שוד של טלפון נייד ! שוד אירע לכל אחד מספר פעמים והיה עניין שבשגרה, אציין שהקורבנות לא היו הנסיכה קייט ואחותה אלא סטודנטים עניים. אזי, אין מדובר בהתפרצות פתאומית אלא במגמה ממושכת שלא קשורה מיסודה לרצח מארק דוגאן, אם זאת אני נתקלת בכתבות מלאות הבנה ואמפתיה ואף היקסמות מכנופיות הנוער המטילות את אימתן שנים על חלקים מסויימים של העיר, שלא שמעו כל בטג'מן, על מארקס לא וכנראה גם את מארק דוגאן שמשפחתו התנערה מקשר אפשרי בינו לבין מחוללי המהומות והבוזזים של חנויות קטנות ופרטיות (לא רק בוטס!). הנהייה המטומטמת העיוורת אחרי כל גילוי של "אנטי ממסדיות" מוציאה שם רע לשמאל.

  5. אש, יא גולש

    בית דויד, כה אמר יהוה, דינו לבוקר משפט, והצילו גזול מיד עושק: פן-תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה, מפני, רוע מעלליכם. יג הנני אלייך יושבת העמק, צור המישור–נאום-יהוה; האומרים מי-ייחת עלינו, ומי יבוא במעונותינו. יד ופקדתי עליכם כפרי מעלליכם, נאום-יהוה; והצתי אש ביערה, ואכלה כל-סביביה.