string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מי זה העם ומה הוא דורש

התצורה הפוליטית "תחריר" מיוחדת בכך שהיא מבקשת להגדיר מחדש את הפוליטי. המנדט של הנהגת התחריר הישראלית מותנה ביכולת להעמיד מנגנון משתף, ייצוגי ושוויוני
לין חלוזין-דברת

מישהו שאל אותי אתמול אם מאז שכל זה קורה, הפסיקו לדחוף כאן באוטובוסים. לא הייתי בטוחה שאני מבינה מה הוא שואל. "זה מה שקרה בתחריר," הוא הבהיר, "אנשים הפסיקו לדחוף אחד את השני באוטובוסים." מזה זמן, תחריר זה כבר לא רק שם של מקום – זו תצורה פוליטית. לכן, היה נדמה לי שהשאלה "האם הפסיקו לדחוף באוטובוסים?" נועדה לברר בעצם איפה אנחנו, והאם כבר הגענו לתצורה הפוליטית "תחריר".

אולי גם הטענה הרווחת נגד המחאה מיומה הראשון, שהיא לא ממוקדת, שלא ברור מה המסרים שלה, זו בעצם אותה השאלה מן הצד ההפוך: "מה היא תצורת הפעולה הזו? לאן רוצים להגיע?" או במילים אחרות, אולי מדובר באזהרה: "אם תמשיכו ככה, תגיעו לתחריר".

העם דורש בקולות מרובים. באר שבע, אוגוסט 2011

עם מניין של כמעט חודש לתנועת המחאה הגדולה ביותר שקמה בישראל, כולנו, באוהלים ובבית, עדיין מנסים להבין מה קורה כאן – למה מאות אנשים, גם כאלו שיש להם פתרונות דיור, עברו לגור באוהלים? למה 30,000 אישה ואיש, ואחר כך 150,000 ואחר כך 300,000 – למה כל האנשים האלה יוצאים לרחוב? מה זה שהעם דורש ולקראת מה הולכים? האם אנחנו בדרך לתחריר?

אין ספק, התחריר היא תצורה פוליטית שאנחנו לא מבינים עדיין, ולא יודעים עדיין לאפיין. אף על זאת, אני רוצה להציע שזה אכן מה שקורה כאן. זוהי התקוממות פוליטית נגד תנאי חיים בלתי נסבלים, ודרישה נחרצת מן השלטון לשנותם – אך בכך כשלעצמו אין באירועים האחרונים כל ייחוד. תנאי חיים בלתי-נסבלים הם מנת חלקם של ציבורים רחבים בישראל שכבר יצאו לרחוב לא פעם. התחריר מיוחדת בכך שהיא מבטאת רצון להיות ביחד, לנכס את המרחב הציבורי ולשהות בו, להיות סולידריים במאבק – לצקת תוכן חדש לפוליטי.

אולי לכן בישראל המעמד הבינוני הרחב הוא זה שנושא את דגל התחריר. משום שרק כשהמעמד הבינוני חש שהוא מנושל מן הפריבילגיות שלו, יכול להתפרץ לו מין תחריר כזה: התקוממות על ההגדרות המפרידות בין "הכלכלי" ו"הפוליטי", תשוקה להפיל את המחיצות המעמדיות, האתניות והלאומיות, ולהיאבק ביחד, בסולידאריות, למען סדר יום לאומי חדש.

במילים אחרות: העם דורש להיות יחד במאבק למען חיים טובים יותר לכולם; העם דורש להגדיר מחדש את הפוליטי, את הדבר המשותף הזה שעושה מכל מי שחי פה "עם".

בימים האחרונים הועלו חששות רבים: שום דבר לא מבטיח לנו שהאשכנזים האלו, הבורגנים האלו, הלבנים האלו מתל-אביב, לא יקפלו את האוהל ויחזרו הביתה בלי לדאוג לכל היתר. זה נכון. שום דבר לא מבטיח לנו את זאת, ולכן כולנו צריכים להיות בתהליך הזה, ולדאוג שהתחריר שלנו לא ייגמר בהפרד ומשול מסוג חדש ורע יותר.

כולנו מודעים לכוחות האדירים שעומדים מול הדרישה לצדק חברתי ולמדינת רווחה – חלקם כוחות מערכתיים, חלקם ארגוניים וחלקם פרסונליים – כי יש הרבה אנשים שאין להם שום חשק לראות את הדיסקט מוחלף. עם זאת, האדישות לסבלו של האחר, הגזענות והיעדר הניסיון שלנו בפוליטיקה משתפת שחותרת לחלוקה שוויונית יותר של משאבים, הם אולי החזקים בכוחות המתנגדים, ואיתם אנחנו צריכים להתמודד בימים אלה.

במעגל: אסיפה דמוקרטית במאהל בלוינסקי. צילום: קרן מנור/אקטיבסטילס

ברוח זו, הקולות שהגיעו בשבוע שחלף מן המאהלים, דרשו הגדרה מחודשת של מערכת היחסים עם הנהגת המאבק. כפי שסיפרה כאן שירה אוחיון, הפגישה האחרונה של האסיפה הארצית של נציגי המאהלים היתה בהחלט פגישה רב-תרבותית, וביטויי הסולידריות בה היו מרגשים וכנים. לא פחות חשוב – נציגי המאהלים הביעו אמון במייסדי המאבק, ונציגי ההנהגה הביעו מצדם מחויבות לייצג את דרישות נציגי המאהלים. משמעותה של ההתחייבות ההדדית הזו היא שההנהגה, שכידוע אינה הנהגה נבחרת, קיבלה מן המאהלים מנדט לייצג אותה.

המנדט הזה מותנה ביכולת של כולנו להעמיד מנגנון משתף ושוויוני של קבלת החלטות. בשבוע הקרוב, צוותי הקישור הארציים פותחים במלאכה היסטורית: חיבור כל המאהלים בכל רחבי הארץ לצוותי העבודה הארציים. נציגים אזוריים של המאהלים יעמדו בקשר יומיומי עם ההנהגה, יאספו מידע מן השטח דרך נציגי המאהלים באזור שלהם, וישתתפו בקבלת החלטות עם ההנהגה הארצית. צוותים קיימים – כמו צוות תקשורת וצוות סולידריות בין המאבקים השונים והמאהלים השונים – יקבלו ביטוי ברמה האזורית, כדי שיוכלו ליצור עבודה מקצועית ומבוזרת בעת ובעונה אחת. אסיפת נציגי המאהלים תיפגש פעם בשבוע ותפקח על המנגנון.

התהליך הזה עוד יקח זמן רב ויש מהמורות רבות בדרך. אין לאף אחד מאתנו פתרונות מן המוכן לכל הבעיות שעומדות לפתחנו, אבל אנחנו מנסים להעמיד לנגד עינינו ניסיונות עבר, להיעזר במומחים, וללמוד על צרכים וחששות מכל הקולות שבכל המאהלים. בתור חברת אחד מצוותי קישור, נדמה לי שאם לכשנגיע למשא ומתן עם הממשלה, מירב הקולות המשתתפים בתהליך יעריכו שהם מיוצגים בו, עשינו כברת דרך. גם אם לא נגיע לשם – הקשרים והאמון שנוצרים עכשיו, וההתנסות היומיומית ביצירת מנגנונים כאלו לוקחים אותנו צעד גדול קדימה לקראת תחריר ישראלי.

אדישותה המופגנת של הממשלה למאבק לא צריכה לבלבל אותנו – אכן הממשלה לא צריכה להיות מודאגת. הצהרות מנהיגי המאבק שהם אינם מעוניינים בהפלת הממשלה הן הצהרות מאד כנות. התחריר רוצה לשנות את המשטר, לא להפיל ממשלה זו או אחרת. התחריר רוצה להגדיר מחדש את היחסים בין העם לבין נציגיו – המחוקקים והמושלים.

על הדרך, אולי גם נצליח לדחוף קצת פחות אחד את השני באוטובוס, ונתחיל לחלוק את העוגה, במקום לחלק אותה. נדמה לי שמי שנמצא בימים אלו במאהלים ובהפגנות לא יכול שלא להרגיש שהעם דורש תצורה חדשה של הפוליטי. עכשיו זה תלוי בנו: באסיפות היומיות במאהלים, בצוותים, בנציגים ובהנהגה.

הכותבת היא חברת צוות קישור מאהלים

כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אינטגרטור (ושונא בדלנות)

    כחובב היסטוריה ואנליסט כפייתי של מהפכות, ברור לי זה לא מכבר – שהמפתח להצלחתן (לא תמיד) – הוא הצטרפות מאסיבית ונלהבת של הבורגנות, של המעמד המסודר כביכול, או הכמו מסודר שגם חרד. לכן, שמחתי לקרוא את הפוסט של שירה אוחיון שיצא נגד הלינ'ץ והפוטש, המטונף והשרירותי בדפני ליף. חלאס עם המיגזריות והפרטיקולריזצייה האינסופית. אם אנחנו רוצים אחרי שנים הרבה של מובסות וייאוש כרוני, לזוז – הדרך היא לאחד כוחות, להיות שתפניים, להצטמצם ולהבין שהפופיק שלנו – סדר יומנו – כנשים מזרחיות/לסביות/מהגרי עבודה/מזרחים'יות' או לא יודע מה, אינו טבורו של העולם, והשינוי המיוחל במצבנו ביחידים, כקבוצה, כמגזר וכו' טמון באיזשהי תפיסה, פעולה וחבירה מעמדית, רחבה וכוללת. (סליחה על האסוציאציה: אבל אם חמש אצבעות מופרדות, אפשר לאונן – נחמד וכייף – אבל אם אגרוף קמוץ אפשר להלום ולהשיג משהו. אז יאללה, קומונה אקטיבית שנאבקת על כל הקופה ולא על פירורים.

  2. פרידמנית

    אם אגרוף קמוץ והולם הוא לא מומלץ, אז למה אתה הולם בעצמך? להגיד שעשו לדפני ליף פוטש ולינץ' זה חתיכת מהלומה. תקרא שוב את הפוסט של שירה ואת התגובות לו ותראה שעמדתה יותר מורכבת ויש בה גם אלמנטים של בדלנות, כולל מה שהיא אמרה בראיון שלין נותנת לו קישור פה.
    לפעמים נכון להשתמש באגרוף ולפעמים לפתוח את היד: כשרוצים לאונן זה אחלה, אבל אם רוצים לעשות ילדים, כדאי להשאיר את האוננות לפעם אחרת.
    בקיצור:
    לפעמים כך ולפעמים כך, החוכמה היא לדעת מתי להשתמש במה.

  3. רן

    משתמש ב"תחריר" כתיאור של פעולה פוליטית – זה היה באנגלית והלך משהו כמו: "let's tahrir this revolution". אז נראה לי שאת צודקת.

    בלי קשר – ראיתי את הגרפיטי הזה במקום אחר בבאר-שבע ומישהו כתב שם בגיר: "נגד אלימות – בהד הסמים".

בא/ה לפה הרבה?
העוקץ זקוק לעזרתך!
סגירה X