string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

שם קוד "אסירים בטחוניים"

סיפורם של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים נחשף מבין דפי הספר "Threat", ועימו עולם שלם של דיכוי פוליטי. כדאי לצלול אל הניתוחים המשפטיים ולהקשיב לעדויות המופיעות בו – ולו רק משום שדרך טובה לעמוד על מצבה של חברה כובשת היא לעמוד על מצבם של אסירי הכיבוש
גדי אלגזיגדי אלגזי

היסטוריון ופעיל חברתי, חבר בתנועת התחברות-תראבוט

בנימין נתניהו וחבר מרעיו שבשלטון אינם מוצאים דרך יצירתית אחרת לחמוק מאחריותם להביא לשחרורו של גלעד שליט על ידי שחרורם של אסירים פלסטיניים, פרט לאיום להחמיר את תנאי כליאתם של אסירי הכיבוש הפלסטינים – כאילו לא סבלו כבר מספיק, כאילו אין די ילדים עצורים בבתי הכלא של הכיבוש, כאילו אין די נפגעי עינויים הנושאים עמם את זכר האימה, כאילו באמת כולם מקבלים ביקורי משפחה, כאילו הידוק טבעת הסבל ושלילת זכויות האדם יובילו למשהו פרט לסבל נוסף.

בימים כאלה כדאי במיוחד לקרוא את הספר החשוב שערכו שתי פעילות – עו"ד עביר בכר, שעבדה עד לפני זמן קצר בארגון עדאלה, וד"ר ענת מטר, ועניינו האסירים הפלסטיניים, המכונים "האסירים הבטחוניים". איום, Threat, הוא שמו של הספר, שהתפרסם לפני זמן קצר באנגלית: האיום המגולם בשם-הצופן שניתן לאסירי הכיבוש וההתנגדות, האיום המסווה את שלילת המשמעות הפוליטית של מעשיהם ושל מאסרם, האיום שנועד להצדיק את שלילת זכויות האדם.

כלא עופר. מרכיב מרכזי בחייהן של אינספור משפחות פלסטיניות. צילום: Ariela R, cc by-nc-sa

למה לקרוא על אסירים? ראשית, משום שטיבה של חברה הוא כטיב בתי-הכלא שלה, ודרך טובה לעמוד על מצבה של חברה כובשת היא לעמוד על מצבם של אסירי הכיבוש. שנית, משום שהתנסות הכלא – המעצר, הכליאה, העינויים, הביקורים, השחרור, המעצר המחודש – הם חלק מרכזי בחיי הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי, מרכיב בחייהן של אינספור משפחות פלסטיניות. התנסות הכלא אינה רק עניינם של הכלואים, ברובם המכריע גברים: לוקחים בה חלק נשים וגברים, הורי הכלואים, אהובות ואהובים וקרובים וחברים, ילדים שנולדו בהיעדרו של אביהם ואלה מהם שזוכים להשתתף באירוע המשפחתי הבלתי-נשכח המשותף לכל משפחות האסירים: הביקור המיוחל.

יום האסיר. צילום: Whistling in the Dark, cc by-sa

ויש עוד סיבה שלישית, ייחודית: לאסירים יש מקום מיוחד בחברה הפלסטינית הנאבקת תחת עול הכיבוש. הם לא רק מושא לאמצעי הדיכוי שמפעילים שלטונות הכיבוש; יש להם קול ייחודי וסמכות מוסרית מיוחדת בחברה הפלסטינית. אפשר שכיום קולם נשמע פחות מבעבר, אך תנועת האסירים עדיין ממלאת תפקיד פוליטי חשוב בשטחים הכבושים. מבתי הכלא יצאו יוזמות פוליטיות חשובות, למשל לכינון מחודש של אחדות לאומית פלסטינית ולהתגברות על מלחמת הסיעות והמחנות הפוליטיים (2006); בתי הכלא הם המקום שבו התעצבו פעילים ומנהיגים מרכזיים בתנועות השונות. ומתוך מחשבותיהם, ויכוחיהם ולימודיהם בבתי הכלא צמחו לעתים מהלכים פוליטיים חשובים.

אסירים כמנהיגים חברתיים

יש לכיבוש היסטוריה, וההיסטוריה הזו אינה מתמצה בטכנולוגיות השליטה והדיכוי: היא גם היסטוריה של המדוכאות והמדוכאים ומאבקם, וספר זה תורם לה תרומה ייחודית. במאמר מבוא מאיר-עיניים מראה מאיה רוזנפלד, כי במיוחד בין אמצע שנות השבעים לשנות התשעים מילאה תנועת האסירים תפקיד מיוחד במאבק נגד הכיבוש. דווקא בתנאים ששללו מהם לכאורה כמעט כל אפשרות פעולה גיבשו האסירים דגמים של חינוך עצמי ולימוד, של שיתוף פעולה החוצה מחנות פוליטיים תוך כדי שמירה על זהותם הפוליטית הנפרדת, ובכך הטרימו את דפוסי הפעולה של האינתיפאדה הראשונה.

אלינה קורן פורשת מצידה השוואה מרתקת בין מקומם של האסירים מתנגדי השלטון הבריטי בצפון אירלנד לבין היחס לאסירי הכיבוש בישראל, ומראה, עד כמה יחסם של שלטונות ישראל לאסירים שופך אור על אסטרטגיות השליטה בשטחים הכבושים. כשהיא מסתמכת על מאמרו המרתק של וליד דקה בקובץ, הבוחן את תנאי הכליאה מבפנים, כשותף מרכזי למאבקי האסירים על זכויותיהם, מתארת אלינה קורן כיצד לאחר הצלחותיהם החלקיות אך המשמעותיות של האסירים במאבק עקשני לשיפור תנאי כליאתם, לבניית הנהגה ונציגות מול שלטונות הכלא, עברו השלטונות לאסטרטגיה של ריסוק והפרדה, פיזור האסירים בין בתי כלא שונים ובין אגפים שונים, הרס הנציגויות הפוליטיות לטובת הפרדת אסירים על בסיס מקומות מוצאם – ממש כשם שנקטו בגדה המערבית באסטרטגיה של גטואיזציה, של יצירת מובלעות מופרדות, ריסוק התשתית הפוליטית וצמצום אופקיהם הפוליטיים של הנכבשים.

בין צפון אירלנד לפלסטין. צילום: Ryan Lowery, cc by-nd

לדברים האלה אני מבקש להוסיף מרכיב נוסף, אולי מוכר פחות: גם כאשר נחלש קולם של האסירים – במהלך "תהליך השלום" שלא הוביל לעצמאות והתבססותה של הרשות הפלסטינית – מילאו האסירים לשעבר תפקיד מפתח באחד המהלכים הפוליטיים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של הכיבוש: צמיחתה החל משנת 2000 של תנועת התנגדות עממית בלתי-אלימה לכיבוש, אותה הובילו בראש ובראשונה פעילים פלסטינים בכפרים הנתונים למצור, לסגר ולכתר, אשר בהמשך הלכה והתמקדה במאבק נגד משטר הגדרות והמחסומים ונגד גדר ההפרדה.

המהלך צמח מלמטה, מן הקהילות הנחנקות; פעילי השטח הם אלו שקיבלו את ההחלטה לשתף פעולה עם אזרחים ישראלים המתנגדים לכיבוש ולארח בכפרים פעילות ופעילים מחו"ל שבאו להזדהות ולתמוך, רבים מהם במסגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית, רבות מהן פעילות שמאל ממסגרות פוליטיות שונות באירופה ובארה"ב. כדי לארגן את פעולות המחאה המשותפות הראשונות נגד הסגר בראשית האינתיפאדה, כדי להביא עשרות ולאחר מכן מאות ישראליות וישראלים לפעולות משותפות בכפרי הגדה המערבית, נזקקנו אנו, פעילות ופעילי תנועת תעאיוש להרבה יותר מאשר הסכמה מקומית בקהילה זו או אחרת. נזקקנו לאשראי של אֵמון, שיאפשר לנו, אזרחי הכוח הכובש, לפעול ביחד עם בנות ובני העם הנכבש אחרי שנים של תעשיית "דו-קיום" ו"מפגשים בוני-אמון", שפרחה בשנות התשעים בצל התרחבות ההתנחלויות, התרבות המחסומים והתגבשותו של משטר ההיתרים והאישורים, והתרסקה באחת כאשר חלקים נרחבים בשמאל הישראלי הודיעו עם פרוץ האינתיפאדה שהם "מאוכזבים" מן הפלסטינים.

את ההחלטה הקשה הזו קיבלו האסירים לשעבר, מנהיגים אמיתיים של קהילותיהם, שלאחר מחשבה מעמיקה על הכיבוש הנמשך, על בסיס לימוד החברה הישראלית ושפתה בכלא, ומתוך דיונים ממושכים בינם לבין עצמם – הגיעו למסקנה שההתנגדות העממית הפלסטינית והפעולה המשותפת הן הדרך לערעור החומות ומחסומי הפחד.

הם שנתנו לנו את האשראי הראשוני, שאיפשר לפעילות ופעילים מישראל להוכיח שלא באו רק להתמרק ולרחוץ בנקיון כפיים, שלא באו כפוליטיקאים ישראלים ידועים מתעשיית השלום של ימי אוסלו ללחוץ ידיים, להפריח כמה מלים ולהצטלם. עלינו היתה החובה להוכיח שאנו ראויים לאמון הזה. אך את היסודות לשיתוף הפעולה הזו יצקו אסירים לשעבר, שמעמדם המיוחד בקהילותיהם איפשר לפעולות המשותפות לצאת לדרך.

ארץ השב"כ

לא אסכם את הספר. יש בו מגוון עצום של קולות פלסטינים וישראליים, טקסטים של משפטניות ופעילות, של אסירים בהווה ולשעבר ושל עורכי דינם. קולות שונים מדברים בספר, המייצגים מיגוון של גישות. כמעט כולם אינם מגיעים כרגיל אל הקהל הזקוק להם יותר מכל, אזרחי ישראל: לפלסטינים בשטחים הכבושים אין צורך לספר על קיומן של שתי מערכות שיפוט מקבילות בגדה המערבית, אחת לישראלים (ולעתים – לאזרחים מחו"ל המשתתפים בפעולות מחאה בשטחים הכבושים), אחת לפלסטינים; בגדה המערבית אין צורך לספר על הלחצים והאיומים, המעצרים השרירותיים והפיתויים הקטלניים שמפעיל השב"כ כדי לגייס מלשינים ומשתפי פעולה: אלה דברים שכל נערה ונער יודעים אותם. אך בישראל אנו זקוקים לקולות השונים האלה, לקולם של משפטניות ומשפטנים מסורים, לקולם של אסירים-לשעבר, לקולן של פעילות פוליטיות פלסטיניות מן השטחים.

עופר. צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס

תוכלו להיכנס ליקום הנפרד, לארץ השב"כ, כשאתם מלווים בדברי ההנחיה האירוניים והמרירים של עו"ד אביגדור פלדמן, או בהנחיות החשובות שמספקת עו"ד יעל ברדה, המציבה את הדברים בהקשר הרחב של עיצוב הביורוקרטיה של הכיבוש – ומכיוון אחר ושונה את דבריו המשלימים של ד"ר אסמעיל נאשף. שניהם עוסקים ביצירת הקטגוריות המאחידות, המסתירות הבדלים משמעותיים ("אסירים בטחוניים" – מנער שזרק אבן, פעילה באיגוד מקצועי ועד חמוש שנתפס על נשקו), ולא פחות חשוב מכך – של פרופילים כלליים של בני-אדם, כלומר פלסטינים, המהווים "איום בטחוני" פוטנציאלי, פרופילים המאחידים את מושאיהן ומספקים נבואות ביורוקרטיות המגשימות את עצמן (אם הוא סיכון, איך אפשר לא לעצור אותו?).

תוכלו גם ללכת בדרך אחרת ולפנות ישר אל עדויותיהם של אסירים – עדותו עוצרת הנשימה של אוסאמה ברהם – מעצר אחרי מעצר, עינוי אחר עינוי – או העדויות שאספה נהלה עבדו מפיהן של אסירות פלסטיניות או עדותה של האסירה לשעבר עטאף עליאן (הודלי). אל תחששו לקרוא את הדברים: אין אלה העדויות המזעזעות ביותר בדבר עינויים והתעללויות שקראתי. עביר בכר וענת מטר ראיינו את השייח' מוחמד אבו-טיר, איש החמאס, על דרכו הפוליטית, על תפקידם של בתי הכלא בעיצוב השקפותיו. תוכלו גם לקרוא ביקורת משפטית זהירה של יחסה של ישראל לאסירים הפוליטיים הפלסטינים, כגון זו של פרופ' אלון הראל; דברים שקולים ומדויקים בדבר התעללויות ועינויים ואפילו הערכות מספריות תוכלו לקרוא בפרק המאלף שתרמה לספר עו"ד באנה שוגרי-בדארנה מהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.

אחד המרואיינים בספר, שייח' מוחמד אבו-טיר

ואפשר שתעדיפו שאלות עקרוניות: כיצד מתנהל משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, עם הניתוח המשפטי המדויק של עו"ד שרון וייל, או – וזו הסוגיה החשובה שמעלה עו"ד סמדר בן-נתן – האם אין ראויים האסירים הפלסטינים למעמד של אסירי מלחמה – במיוחד נוכח העובדה, שמאז שנת 2000 הלכו דוברי שלטונות הכיבוש והרחיבו את השימוש במונח "מלחמה" כדי לתאר את הדיכוי האלים של שאיפת הפלסטינים לסיום הכיבוש ולמען זכות ההגדרה העצמית. ואולי תעדיפו לשמוע את קולו של וליד דקה, המנתח את מאבקם של האסירים, את שביתות הרעב שלהם, את הצלחותיהם וכשלונותיהם מנקודת מבטו כאחד מזקני האסירים ומנהיגיהם (קראו כאן את מאמרה של ענת מטר).

מסתרי המעצר המינהלי

ייחודו של הספר בכך שהוא מציב את שאלת האסירים בהקשריה הרחבים: לא רק זה של הפרת זכויות האדם ושל הניתוח המשפטי, אלא בהקשר הפוליטי המובהק של השימוש במאסר השרירותי, בהתעללויות ובעינויים כדי לרסק את מרקם החברה הנכבשת. חומר עצום שהלכו ואספו פעילות ופעילים, משפטניות ומשפטנים מסורים, ארגוני זכויות אדם פלסטינים וישראליים משך שנים מקבל בספר זה משמעות חדשה.

מצד אחר, חשובה בעיני התמקדותם של כמה וכמה מפרקי הספר במרכיבים ספציפיים של התנסות הכלא הקונקרטית – הן עבור הנכלאים והן עבור קרוביהם: החל בחוויית המעצר וכלה בשחרור המוקדם (פרופ' לסלי סבה) ועסקאות שחרור אסירים כפי שחווים אותם האסירים עצמם (עדותו של האסיר לשעבר מוניר מנצור, ראש ועדת האסירים הפלסטיניים, ששוחרר במהלך "עסקת ג'יבריל"), דרך פרקים העוסקים בגיהנום המשפטי והביורוקרטי בו מתנסות המשפחות המבקרות את אסיריהן (ענת בר-סלע מ"בצלם" ועו"ד סיגי בן-ארי מהמוקד להגנת הפרט) ובהשלכות על העברת הכלואים הפלסטינים מן השטחים הכבושים אל בתי-כלא בתוך ישראל, הרחק מהישג ידם של קרוביהם ואפילו של עורכי-דין פלסטיניים תושבי השטחים הכבושים (עו"ד מיכאל ספרד), המדגימים היטב עד כמה התנסות הכלא היא קולקטיבית ורחבה, עד כמה אינה מתמצה בכלואים עצמם בלבד.

במשפטו של האסיר הפוליטי עבדאללה אבו-רחמה, 2010. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

עבור תושבי רמאללה, כותב ספרד, כלא אשקלון שמעבר לקו הירוק רחוק ממש כמו אי השדים עבור תושבי פריס – בו שכנה עד 1946 מושבת עונשין מפורסמת; כאן משתלבת שאלת האסירים במרכיב אחר של הכיבוש – בסֶגֶר ובמשטר רשיונות המעבר, המונע מקרובי האסירים לבקר אותם. אך הספר אינו חוסך מקוראיו וקוראותיו גם דיון שקול בכמה מכלי ההתעללות הסדירים וה"לגיטימיים" ביותר, כגון הבידוד והצינוק (עו"ד סחר פראנסיס וקתלין גיבסון העובדות עם ארגון זכויות האדם הפלסטיני א-דמיר, וד"ר רוחמה מרטון מרופאים לזכויות אדם).

בתוך כך, האזינו לדבריה של עו"ד תמר פלג-שריק, המייצגת אסירים מטעמו של המוקד להגנת הפרט: היא מתמקדת במעצר המינהלי לא רק כמכשיר דיכוי אחד בין רבים, מורשת האימפריה הבריטית, אלא גם ככלי להתעללות נפשית של עצורים ומנגנון לגיוס משתפי פעולה. בלשון יבשה ומדויקת היא מתארת כיצד מתפקד המעצר המינהלי – שסיבותיו מסתוריות, שהחומרים עליהם הוא מתבסס הם חסויים ואינם מוצגים בפני העצירים ובאי-כוחם, שניתן לחדש אותו פעם אחר פעם – כסוג של עינוי מתמשך, שכן הוא מעורר בעצירים את התקווה לשחרור, ההולכת ונכזבת, פעם אחר פעם. התקווה, כותבת תמר פלג-שריק, כשהיא מסתמכת על עדויותיהם של עצירים, הופכת לאויבתו המרה של העציר:

"אוכל להעיד, כי במשך שנות עבודתי הארוכות בייצוג עצירים מנהליים, שראשיתה במאי 1988, לא הכרתי ולו עציר אחד אשר נגמל מהתקווה המחזורית או ויתר על האמונה שבג"ץ ישחררו. זאת למרות שאחוז העתירות המשפטיות המתקבלות בבית המשפט ולו חלקית, אינו מגיע לכדי 1%. אינני מכירה ולו אישה אחת אשר זנחה את ציפיותיה לשחרור בעלה העצור מנהלית. ציפיותיה הגואות לקראת מועד פקיעת הצו נכזבות סופית, לאחר שנודע לה כי גם הערעור נדחה דחייה חסרת פשר." (את מאמרה של עו"ד פלג-שריק תוכלו לקרוא בעברית כאן).

מעוכבים. תקווה תמידית לשחרור

ואולי לא תרצו להתבונן בדברים מנקודת מבטם של פעילות זכויות האדם, המשפטניות הביקורתיות, האסירות והאסירים לשעבר. תיעוד מרתק של נקודת מבטה של המערכת – של השופטים והפרקליטים הצבאיים, אלה האחראים על תפעולה השוטף של תעשיית המעצרים וההארכות והאישורים בבתי הדין הצבאיים – אפשר למצוא בסרטו התיעודי החדש של רענן אלכסנדרוביץ', "שלטון החוק", שזה עתה זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל הסרטים בירושלים.

ואולי תעדיפו לראות את הדברים מנקודת מבטם של מי שמופקדים על משמורת האסירים ממש? לעתים נדירות מגיעים לעינינו גם הדברים כפי שהם נראים מנקודת מבטם. כדאי לכן לשוב והתבונן בתחקיר "עובדה" (שכבר פורסם ב"העוקץ"), המתעד פשיטה לילית של יחידת "מצדה" על האסירים הבטחוניים בכלא קציעות באוקטובר 2007. כל תכליתה של הפשיטה היתה להטיל אימה ולחזק את מורל הסגל בכלא קציעות. מוחמד סאטי אשכר, אחד האסירים הפלסטיניים, נהרג במהלכה ושלושים אסירים נפצעו במהלך פעולת יחידת "מצדה" המתפארת ביכולתה "לתת מענה מקצועי יעיל" ל"מצבי חירום מכל הסוגים" ולהשתמש בנשק אל-הרג כדי לדכא "התפרעויות אסירים". כאשר התרחשו הדברים, טענו השלטונות – ובעקבותיהם העיתונים – כי "התפרעות אסירים" התרחשה בתגובה ל"חיפוש שגרתי". שלוש שנים לאחר מכן יצאה האמת לאור: לא "חיפוש שגרתי" אלא הטלת אימה. ברוכים הבאים לכלא.

Abeer Baker & Anat Matar

Threat: Palestinian Political Prisoners in Israel

Pluto Press, 2011

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור ק

    כמה מבין האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל הורשעו כדין בפשעים של רצח, ניסיון לרצח, קשירת קשר וכיוצ"ב? אלה עברות שכל אדם הנתון לשלטון ישראל בדרך זו או אחרת אמור להישפט עליהן ולבלות שנים רבות בבית הסוהר בגינן (אם הוא מורשע). בהתחשב במספר הפיגועים שהיו בישראל בעשור החולף, הרי יש מספר לא מבוטל של פלסטינים שניסו לרצוח או קשרו קשר (תכננו) לרצוח אזרחים (וגם תקיפת חיילים יכולה להיחשב ניסיון לרצח בנסיבות מגוונות). כיוון שחלק גדול מההתקפות היו פיגועי התאבדות, חלק גדול מהרוצחים קטלו את עצמם תוך כדי הרצח, ועדיין זה משאיר מספר לא מבוטל של מורשעים כדין. שמא מישהו יואיל לספק נתון אמין כמה מן האסירים הפלסטינים לא הורשעו כדין או קיבלו עונשים מוגזמים על עברות קלות יחסית?

    לגבי גלעד שליט – כל ארגוני זכויות האדם ללא יוצא מן הכלל מגדירים את חטיפתו וכליאתו פשע. קשה לצפות מארגון ששולח נערים למשימות של רצח והתאבדות שיתרגש מביקורת של ארגוני זכויות אדם, אבל יש לצפות שאנשים שמאמינים באמת בקיום זכויות אדם יתייחסו להיבט הזה.
    עד כמה שידוע לנו על המו"מ שהתנהל בין ישראל לחמאס על שחרור גלעד שליט, ישראל הסכימה לשחרר אלפי אסירים פלסטינים תמורת שחרורו של שליט, אולם חמאס סירב כיוון שהוא מעוניין גם בשחרורם של רוצחים שעלולים לשוב ולרצוח. בניסיון די נואש להפעיל לחץ על חמאס, ישראל החלה להרע את תנאיהם של האסירים הפלסטינים, כמו למשל, מניעת ביקורי משפחות שעד לפני כמה שנים היו עניין שבשגרה. מסתבר, אם כן, שחמאס אחראי במידה רבה להרעה המתמשכת בתנאיהם של האסירים הפלסטינים. לא זו בלבד שהוא לא דואג לשחרורם, אלא הוא אפילו נוקט בפעולות שיכבידו עליהם את המאסר.

    לעניין ההשוואות לצפון אירלנד – לא ברור לי איך ההשוואה הזאת עושה חסד עם האסירים הפלסטינים. בצפון אירלנד היו מעשי טבח מחרידים של קתולים בפרוטסטנטים ולהפך. היו שם רוצחים שמן הדין היה להושיב אותם בצינוק עד יומם האחרון. באופן חריג ביותר וכדי לשפר את הסיכוי להצלחת הסכם השלום שם, שוחררו חלק מהרוצחים האלה, אבל רק אחרי שהושג הסכם שלום והסיכוי שהם ישובו לרצוח ירד למינימום.

  2. Diogenes

    Heart breaking indeed.

    Are these Jews who do all those heinous acts ?!

    Keep up the good work, and do not let us forget this festering problem.

  3. יורם גת

    שאלה מצויינת, שיכולה לשמש כותרת מצויינת למכתביך לשלטונות הישראלים שמטרתם להבטיח שהרשויות יקפידו על שקיפות ומתן מידע לציבור על ה"אסירים הבטחותניים". ועד שהשלטונות יגיבו ללחץ שאתה ושכמותך מפעילים, תרומותיך ל"בצלם" יספקו לארגון את המשאבים הנחוצים על מנת לאסוף נתונים באופן עצמאי ועל מנת לשלם לשב"ס עבור מעט הנתונים שהוא מואיל לספק.

    ראה את דף הנתונים של "בצלם" ואת הקישורים ממנו לעדויות ודו"חות:
    http://www.btselem.org/hebrew/statistics/detainees_and_prisoners

    תודה על עניינך, מאמציך ותרומותיך לברור המציאות לאשורה.

  4. איתן לרנר

    דרור ,
    שאלתך נראית כמי שבאה רק שעל מנת לקבוע קביעה ולשמש כפרקליטו של השטן. האפולוגטיקה למעשי הכיבוש הישראלי מוכרים לכולנו וידועים.נקודת מבט מבפנים ומפי מי שאינם מוכרים כשקרני הממסד הבטחוני ישראלי חשובה ואף פעם אינה נשמעת בתקשורת הישראלית. אתה באמת קונה את הסיפור הזה שאתה ממשיך לייצר בדבר היותם כל האסירים מפגעים ורוצחים.אני מניח שכך קל יותר לישון בלילה.לך לא לאלה שחיים תחת העול הישראלי.

  5. ליורם גת

    "בצלם" כותבים שהנתונים שלהם מתבססים על מידע שמועבר על-ידי הרשויות. כלומר, יש שקיפות. לפחות במידה מסוימת. לפי הנתונים שהם מצטטים, 80% מהאסירים הפלסטינים הם אסירים שפוטים. כלומר הם עמדו למשפט, נגזר עליהם עונש, ואם זה לא מאסר עולם, הרי יש להם גם תאריך שחרור. עוד 12% בערך הם עצורים עד תום ההליכים, כלומר הוגש נגדם איזשהו כתב אישום, או שמתנהלת חקירה בשלבים מתקדמים מאוד. יש רק 230 עצורים ללא-משפט. לפי אתר שירות בתי-הסוהר, יש היום בישראל 19,863 אסירים. המספר הזה היה די יציב בשנים האחרונות. האסירים ה"ביטחוניים" מהווים רבע מכלל האסירים האלה – שיעור גדול מאוד – אבל מספרם יורד בהתמדה משנה לשנה. לפי טבלאות "בצלם" – אפילו מחודש לחודש.

    רק כדי לסבר את האוזן – גלעד שליט לא הועמד אפילו למשפט ראווה, ואין צורך לומר ששום עו"ד פלסטיני לא קם ודרש להגן עליו. בישראל אפילו רוצח מתועב כמו סמיר קונטאר זכה להגנה משפטית מלאה של עו"ד ישראלי, הותר לו להיות בקשר רצוף עם קרובי משפחתו, והוא אף סיים תואר שני במסגרת התוכנית לאסירים של האוניברסיטה הפתוחה. אני לא יודע אם כל אסיר "ביטחוני" זוכה ליחס כזה, אין מקום להשוואה בין ההתנהלות הפלסטינית להתנהלות הישראלית בעניין זה.

    חסרים לי הרבה נתונים כדי לקבל תמונה שלמה, ולצערי ארגונים כמו "בצלם" עושים לעצמם חיים קלים, מן הסתם כיוון שנוח יותר להציג מספרים גדולים ובלתי מפולחים, מאשר לברר באילו מקרים באמת נעשה צדק ובאילו מקרים היה אמנם עיוות דין. העניין הוא שפלסטיני שרצח אינו פטור מעונש. אם הוא רצח בשטח ישראל, הרי עליו להישפט בישראל, זה עניין טריוויאלי. אם הוא רצח בשטח שנתון לכיבוש ישראלי, הרי ישראל, על-פי החוק הבינלאומי, רשאית ואפילו חייבת להעמיד אותו לדין. אי-אפשר להתייחס לרציחות או לאלימות מסוג אחר כאל חלק ממאבק לחירות רק בגלל שהפושעים הם פלסטינים.

  6. עמית

    (מוחלטת מוחלטת, אפילו לא מילה לכיוון) מהעובדה שבין האסירים הללו כלולים כמה מהרוצחים ההמונים הכי גדולים על פני הפלנטה, האנשים שאחראים למותם של הכי הרבה אנשים אחרים (שלא להגיד: ישראלים), היא צורמת. בלשון המעטה. מעטה מאוד.

  7. גדי אלגזי

    כמה דברים: זהו מאמר סקירה לספר חשוב בעיני, לא תרומה משלי לספר. אם רוצים נתונים, שבחלקם נאספו במאמץ רב – יש בספר, ויש הרבה.
    חשוב במיוחד לקרוא את מאמרה של עו"ד תמר פלג-שריק על העצורים המינהליים. אכן, כיום מדובר רק בכמה מאות, אבל זה ממש לא כל הסיפור – לא מבחינת מספרם בערב, לא מבחינת השימוש שנעשה בכלי הזה כיום: http://www.hamoked.org.il/files/2011/114181.pdf

    הסקירה אינה עוסקת במה שאסירים מסוימים עשו או לא עשו. הקדשתי כמה משנותי לקידום רעיון ההתנגדות העממית הבלתי-אלימה לכיבוש. אבל תנאי המאסר, השימוש בעינויים, השימוש במעצרים מנהליים ללא משפט, הרחקתם של אסירים ממקומם כך שביקורי משפחות הופכים כמעט בלתי-אפשריים הם נושאים שכל אדם שזכויות אדם חשובות לו. מעבר לזכויות האדם, ישנו המימד הפוליטי: להניח שמדובר בכמה פושעים, ולהתעלם מהמימד הפוליטי של הנושא – זו טעות. בכל סכסוך לאומי, ובוודאי בכיבוש צבאי המלווה בנישול, כל צורות ההתנגדות הידועות, אלה שמוצאות חן בעיני ואלה שלא, נמצאות. לכן כדאי לקרוא את הספר עצמו.

    וחשוב יותר: הכינוי בטחוניים גורם לאנשים להניח שבעיקרו של דבר מדובר באנשים שפגעו פגישות בנפש או עמדו לעשות זאת. זה אינו המצב. הכינוי הזה מטשטש הבדלים בין אנשים, כולם פלסטינים, שנכלאו בשל טווח עצום של מעשים.

    אין בידינו מספר כולל של הפלסטינים שנאסרו בגדה המערבית ובעזה על-ידי השלטונות הישראליים מאז 1967; יש בספר כמה הערכות מספריות – וארגונים כמו בצלם ואחרים לא עושים לעצמם מלאכה קלה, ממש לא. **אבל ברור שמדובר במאות אלפים.** הנתון שכמה מקורות מביאים לגבי מספרם עד שנת 2008 הוא 700,000. מקורות פלסטינים מדברים לפעמים על מיליון; קשה לדעת בדיוק, גם משום שיש מעצרים חוזרים. (הערך בויקיפדיה משתדל מאוד להיות מאוזן ולהביא נתונים שונים:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Palestinian_prisoners_in_Israel
    ההערכה שם היא שכ-6,700 ילדים בין גיל 12 ל-18 נעצרו מתחילת האינתיפאדה השניה לבין אפריל 2009.)

    אבל זה המספר – אחוז ניכר מאוכלוסיית השטחים הכבושים, ורובו הגדול אינו מתיחס למי שביצע פעולות התנקשות נגד אזרחים: הוא כולל את כולם, תלמידות בית ספר, פעילי איגודים מקצועיים, חברי מפלגות, מפגינים, ילדים שזרקו אבנים וילדים שלא זרקו אבנים וילדים שהשתתפו בהפגנה וגם פעילות ופעילים שמחויבים לרעיון הפעולה הבלתי-אלימה, כמו אנשי הוועדה העממית נגד הגדר בבלעין. **כולם** אסירים בטחוניים.

  8. יסמין

    כמו שגדי כותב, מי שהכי צריך את הספר הזה זה הישראלים, כולל כאלה שיודעים בדיוק מה זה "אסירים בטחוניים".
    לכן, הייתי שמחה לדעת: מה הסיבה שכל הישראלים והפלסטינים הללו הוציאו תחת ידם אסופה כל כך מרשימה של מאמרים באנגלית דווקא?

  9. ד ניר

    הצעה לבניית סולם פיצויים לכלל אסירי/חטופי הכיבוש מאז 67, לניזוקי שב"כ ולנפגעי הריסות/גזל. מתוך הנחה אופטימית שמאבק האוהלים יגיע לפרקו כלומר עתיד הכיבוש יעלה לסדר היום במנעד העדיפויות המתחדש:

    א. 20,000$ לכל שנת כליאה פר אסיר או משפחתו – כולל למשפחות אלו מהאסירים שכבר נפטרו.

    ב. פיצוי עינויים/התעללות בהתאם לחומרת הנזק 20,000$-200,000$.

    ג. פיצויי צינוק – 300$ ליום צינוק + תוספת נזקים פיסיים/נפשיים.

    סעיפים נלווים:

    ד. 100,000$-500,000$ לפלסטיני שחייו קופדו או שניזוק פיסית בידי צה"ל/מתנחלים.

    ה. 30,000$-200,000$ פיצוי בגין בית שנהרס בתוספת עלות הנזקים הנלווים בגין ההרס.

    ו. עצי זית/שקדים/שטח חקלאי: 200$ לשנה לעץ זית /שקדים מאז נגזל/נכרת/נשרף + 2000$ עבור 10 שנים עתידיות של הפסד תנובה.
    -5000$-2000$ לשנה פיצוי לדונם חקלאי פעיל מאז שהושמד/"נחשף"/נגזל/נמנעה גישה.

    ז. פיצוי של 500$ לשנה בגין שטח לא חקלאי שנגזל/נמנעה גישה.

    ח. ביטול מיידי של בעלות ההתנחלויות/הצבא/ה"מדינה" בגין מימוש ההגדרות השמגריות/אלבקיות של "אדמת מדינה" והשבתן בחוק מחודש לבעלות ממשל הפלסטינים.

    סיכום: זוהי סכימה ראשונית וחלקית – כמובן שמומחים בתחום יידרשו לתכנון מדוייק/ריאלי בזמן המתאים.

    2. תיקון לטקסט: הודפס "…האימפריה הבריטית, אלא גם ככלי להתעללות נפשית של עצורים ומנגנון לגיוס משתפי פעולה…." צ"ל "להתעללות נפשית בעצורים".

  10. דרור ק

    (הערה למען הסר ספק: התגובה לעיל "ליורם גת" היא שלי, טעיתי במילוי השדות בטופס).

    1. אני לא בטוח שהמספר הכולל של הפלסטינים שנכלאו בידי ישראל מאז 1967 הוא רלוונטי. ישראל היא הגורם האחראי על החוק והסדר בגדה וברצועה מאז יוני 1967, וכליאת עבריינים היא חלק מהעניין. אין צורך לומר, שפלסטיני שקיבל גישה לתוך מדינת ישראל אינו יכול לבוא בטענות אם נכלא בגין עברות ופשעים שעשה על אדמת ישראל. אתה מבקש שלא נניח מראש שכל פלסטיני שנכלא הוא פושע, אבל גם ההנחה הנגדית היא פסולה. אני לא יכול להניח שכל פלסטיני שנכלא הוא לוחם חופש שישראל החליטה להתעמר בו. אני לא מתעלם מהעובדה שהיו ויש לא מעט מעשי כליאה שרירותיים או פוליטיים במובהק, אבל אני לגמרי לא בטוח שאלה רוב המקרים או אפילו חלק ניכר מהם. בכל מקרה, עוד לא ראיתי נתונים שיצביעו על כך.

    2. כשאתה מדבר על האמצעים שישראל נוקטת בהם נגד הפלסטינים, אתה חייב להביא בחשבון את האמצעים שהפלסטינים נוקטים בהם נגד ישראל. אם המדיניות הפלסטינית היא לשלוח נערים, חלקם קטינים, לפעולות התאבדות בתוך ישראל, אין מה להתפלא על כך שישראל נוקטת צעדים חריפים גם נגד צעירים פלסטינים. אתה לא יכול לדרוש מישראל לנהוג כאילו כל הפלסטינים הולכים בדרכם של מהטמה גנדי ודזמונד טוטו. אתה טוען שיש התעלמות מהממד הפוליטי, אבל באותו זמן אתה מתעלם מהעובדה שהפלסטינים לא בחלו באמצעים במלחמה שלהם נגד ישראל.

    3. אין לי שום בעיה להיפטר מהמונח "אסירים ביטחוניים". להפך – אתה הוא זה שמבקש להשתמש במונח כזה כדי לשקף את הממד הפוליטי של העניין. אני דווקא רוצה לדעת מי עשה מה ולמה הוא כלוא.