string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

שרביט הקונצנזוס התורן

פתאום הפכו כולם לבני/ות המעמד הבינוני, ובשם האחדות המדומה נטמעו לתוכו גם המוחלשים ביותר. המהפכה של המעמד הבינוני מדברת בשפת הצדק החברתי תוך שהיא מתעלמת ממציאות של אפרטהייד ופשיזם זוחל
תאמר מסאלחה

בדיחה ערבית מספרת כך: אב בוחן את תעודת סוף השנה של בנו שאינה מזהירה במיוחד. לאחר שהביט ארוכות בתעודה, קם האב ממקומו ומתחיל לצעוק על בנו : "איך זה שהבאתי חמור לעולם הזה? איך? מה עשיתי? מה חטאתי? ודווקא אני שהייתי כל חיי התלמיד המצטיין בכיתה! דווקא אני נולד לי בן כה ממוצע, כה עלוב! למה זה מגיע לי?" הבן חושב על שאלתו הרטורית של אביו ומשיב בשאלה: "אבא! נכון שהיית באותה כיתה עם ההורים של רוב חבריי לספסל הלימודים?" האב המופתע עונה לבנו בקוצר רוח: "כן! אבל מה זה קשור?" עונה הבן: "כל אחד מהם אמר לבנו שהוא היה מספר אחת בכיתה!" האב הנעלב קם ממקומו וסוטר לבנו: "חמור אחד! אתה מעז לקרוא לי שקרן? מה רצית לומר לי בשאלה הזו, חצוף שכתמותך?" שואל האב בעצבנות. "כלום אבא! רק חשבתי לעצמי, אם כולכם הייתם מספר אחת בכיתה אז מי היה מספר שתיים?!"

פתאום כולנו מעמד בינוני

זוהי אולי בדיחה ערבית אך היא מאוד רלוונטית למחאה המתחוללת היום אצלנו בארץ, כאשר כולם הפכו לפתע למעמד הביניים. אפשר לחשוב שרוב העם הזה מעמד בינוני אחד גדול, ואת שאר המעמדות (אם יש מי שזוכר שהם קיימים) אנחנו צריכים לחפש בנרות.

אפילו המעמד הגבוה הפך לפתע למעמד בינוני. המתנחלים, אדוני הארץ, התקשורת ומומחיה, הגנרלים של הצבא, כל מי שהצליח בקושי לממן לימודים אקדמיים, כל מי שעשה טיול בחו"ל אחרי ששירת נאמנה את המדינה והכיבוש, כל מי שמשתכר כמה אלפי שקלים וחולם על מנהל הבנק בלילות צורח עליו, כל חנוקי המשכנתא, כל מי שבחיים לא יקנה דירה, כל מי שקונה במכולת בהקפה, כל מי שחיי על הקרדיט של כרטיס האשראי – כולם כולם מעמד בינוני!

המעמד הבינוני  הוא נושא התודעה, העול, הפטריוט האמיתי, הקורבן האמיתי, הגיבור האמיתי, המעמד שבאמת חשוב, שבאמת חושב, המעמד המתורבת, המעמד התרבותי, המעמד שיפה לו ההפגנה, המעמד שהוא הסופר-אגו של כל המעמדות, המעמד שבאמת משפיע, המעמד שבאמת יש מי שיספור אותו, המעמד שיש מי שיסקר אותו, המעמד שאלה של שוטר לא תנחת על ראשו, אלה הם מיטב בנינו, מלח הארץ ומקימיה!

אבל יש בעיה עם זה שבן לילה כולם הפכו למעמד בינוני אחד גדול ומאושר! הבעיה היא שרובנו הגדול לא ממש מעמד בינוני, אפילו לא אלה שברוטשילד. אז מה פתאום כולם מעמד בינוני? משום שכמו בכל דבר הקשור לתרבות הפוליטית הישראלית, השיח הפוליטי הישראלי גם בזמני מהפכה נוטה לדמגוגיה שתפקידה לטייח שסעים ולהסתיר את המציאות ולעוות אותה ואת התודעה, בעזרת מושגי סרק. במקום לפתח באמצעות השפה דיון או תפיסת עולם מורכבת חתרנית וחדשה, מתקיימת כאן עוד קריאה אלימה לסדר, להסתודדות תחת שרביט הקונצנזוס התורן.

אז למה דווקא מעמד בינוני?

כי המעמד הבינוני שכולם חלק ממנו כעת, איננו מושג המתאר קטגוריה סוציו-אקונומית של שנות השכלה, מצב כלכלי, אזור מגורים וכו', אלא בעיקר נתפס כקטגוריה או שם קוד לסקטור שכולם רוצים להימנות עמו. כולם רוצים להיות סטריאוטיפ אשכנזי-ציוני, כי זהו הסקטור של מקימי המדינה, זהו סקטור האדונים האמיתי והמדומה שכולם רוצים להיות חלק ממנו.

פתאום פעילים ופעילות מזרחיים מגיעים, כמו התקשורת וכמו כלל ישראל, להכרה ההיסטורית המפוקפקת שמהפכות מתרחשות ומצליחות רק כשהמעמד הבינוני מתקומם, ומבינים שאת כל צורות המהפכות האחרות יש להשליך לפח. כל מאבק אזרחי או ציבורי אחר נועד לכישלון מכוח הניסיון, ומכורח ההיסטוריה וההגיון. פתאום נעשה מאבקו ההיסטורי והמתמשך של המעמד החלש, של המוקצים, מיותר בפני עצמם והוא מוזמן להסתנף למעמד הבינוני, שם יוכל לשטוח במסגרת הזמן המוקצב לו את טענותיו שתירשמנה בפרוטוקול, אך לא יותר.

אם העם או המעמד הבינוני "דורש הצדק החברתי" הוא המעמד בעל הנראות הבלעדית, בעל החשיבות התודעתית, סוכן ההיסטוריה ומחולל השינוי, אז לא הפלסטינים ולא המזרחים, לא העולים ולא הדתיים, לא העובדים הזרים ולא המהגרים יכולים להשיג באמת את מבוקשם. בסופו של יום, כל מאבק על זכויות הוא גם מאבק על זהות, הוא גם מאבק על ההון הסימבולי הנלווה לדרישת הזכויות. כל דרישה לזכויות היא גם דרישה להכרה בנרטיב ובמדרג ערכי-רגשי, אז אם כולנו על כל השסעים המרכיבים את החברה מתמוססים תחת שרביטו של המעמד הבינוני, איזה הון סימבולי נקבל?

אם כבר ויתרנו על המאבק לזהות מפני הקטגוריה הא-פוליטית של המעמד הבינוני, איך נשיג בדיוק את הזכויות שלנו? אם בשם "המהפכה" קמים לנו רובספיירים תודעתיים ופוליטיים המציבים כל אדם שאיננו מוכן להפרדה המגוחכת בין החברתי למדיני ברשימת אויבי המהפכה שטרם הבשילה לכדי מהפכה בכלל, אז לאיזה מציאות אחרת נגיע?

סטגנציה ציונית חלולה

מהפכות נועדו לשנות את התודעה הפוליטית, את עצם השיטה שהיא הבעיה. מהפכה נועדה ליצור חברה אחרת וסדר ערכי-פוליטי אחר. מהפכה היא המצב שבו אין חזרה אחורה ואין תיקון לקיים כי אין אמון עוד בקיים, אין אמון בוועדות כלכלנים ובהבטחות נבובות של פוליטיקאים. אבל ככל שחולף הזמן, המהפכה אצלנו לובשת צורה של סטגנציה ציונית חלולה וקוראת "כולנו מעמד בינוני!" או לפחות כאלה הנמנים עם אוהדיו ומרעיו, מבלי לשאול את עצמנו איך ידרוש העם צדק חברתי והוא לא פוצה את פיו על האפרטהייד שהוא חי בתוכו ואיתו?

הפגנה בירושלים, 15.08.11. צילום: אקטיבסטילס

איך נשאף למציאות אחרת כשעד כה איש לא אמר שצדק חברתי מתחיל קודם בסיום הכיבוש וההתנחלויות? האם זכותו של פלסטיני לבית ולביטחון אישי חברתי ובריאותי איננה שאלה של צדק חברתי אלא רק שאלה של צדק מדיני? האם השאלה הקשורה בסדר העדיפויות הדפוק והמרושע של המדינה הזו שהשקיעה מיליארדים על הכיבוש במקום על חינוך, בריאות, גמלאים, אימהות חד הוריות, הנגב והגליל היא שאלה מדינית ולא חברתית?

האם באמת ניתן לדבר על צדק חלוקתי מבלי לדבר על המדינה הפשיסטית והחקיקה הפשיסטית המתהווה לנגד עינינו, זו שמסיתה באופן סימבולי ומערערת על קיומו הפיזי התרבותי וההיסטורי של המיעוט הפלסטיני? האם סוגיה זו היא רק עניין מדיני ואינה קשורה בצדק חלוקתי? הרי אם על השפה שלנו "מהפכה" זו לא ממהרת להגן כי זה "מדיני" ו"שמאלני" שזה שם קוד לאג'נדה "ערבית" שלא מעניינת באמת את המעמד הבינוני, אז איך בדיוק הם אמורים להגן עלינו ממסע הטיהור האתני הזוחל לעברנו? אולי בעזרת יותר שוטרים?

ואפרופו שוטרים, למה אכפת לי בתור מיעוט פלסטיני משכר גבוה יותר לשוטרים, אם המשמעות של התוספת בקונטקסט הנתון היא רק יותר אלות ואלימות ממסדית המופנות כלפינו בתור מיעוט? מה אכפת לי ממלאי הדירות הארצי כשאין לנו כמעט כל אפשרות לבנייה כזו וכשאין לנו תוכניות מתאר או אפילו הכרה בחלק גדול מהיישובים שלנו וכשעוד מפקיעים לנו את שאר האדמות שנותרו, כך שהעושק שהוא מנת חלקנו נמשך לטובת אותו מעמד בינוני?

אז יופי שיש הטבות לסטודנטים, אבל האוניברסיטאות חסומות בפנינו, ויופי שיש דרישה להורדת המע"מ והמיסים, אבל אין לנו מה לקנות ואיך להשתכר כי רוב שוק העבודה חסום בפנינו הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי, כי שם לא מקבלים ערבים או אם להיות פוליטיקלי קורקט: "רק אחרי צבא" או "דובר עברית כשפת אם"! בקיצור, רק מעמד בינוני או מי שדומה לו.

אינני מתנגד, כמובן, לכל הדרישות שהזכרתי קודם, אך אני חושב שהן לא רלוונטיות להשגת הצדק החברתי לכל במידה שיהיו כאלה שלא קשורות עם זהותם של מעמדות אחרים ועם מה שסומן על ידי רבים כפוליטי או מדיני או ביטחוני.

הדרישה לטאטא את כל השאלות האלה אל מתחת לשטיח החברתי הנה דרישה אטומה וערלת לב, ומצד שני יש בה הכשלה עצמית לבעלי הכוונות הטובות באמת שאינם פועלים מתוך אגואיזם צרוף. המדיני הוא חברתי, ולא ייתכן צדק חברתי ללא צדק מדיני כי המדיני הוא רק תיוג לאינטרסים החברתיים של מי שנתפסים על-ידי המעמד הבינוני כ"אחר". מה גם שחוסר הצדק המדיני מייצר את השיטה ואת ההיגיון שבו היא פועלת ומייצרת את חוסר הצדק החברתי.

הדרישות לסולידאריות הן יפות אבל איש לא יכול לדרוש מאיתנו לזנוח את סוגיות הבסיס והליבה של הצדק החברתי, אין זה הגיוני שחברה החפצה בשינוי ערכי ופוליטי לא מפנה אצבע מאשימה לצלע השלישית של הון-שלטון, קרי לצבא. חברה שחפצה בצדק חברתי לא יכולה להיות חברה מיליטריסטית ושוביניסטית, שבה ידו הארוכה של הצבא מעורבת בכל תחומי החיים שלנו, מהחינוך עד לכלכלה, מהפוליטיקה ועד לתרבות והתקשורת.

האם לא ברור שאת הצבא חייבים להחזיר לבריקאדות בכדי שנוכל לדבר על צדק חברתי, האם לא ברור שצדק חברתי דורש חברה אזרחית וחברה כזו לא תתקיים לאורך זמן ללא נסיגת הצבא וערכי המיליטריזם והאלימות בתוך החברה הישראלית? האם זה לא מפליא שאיש לא נגע בפרה הקדושה, הבזבזנית והיקרה הזו, לא בסמליה ולא בתקציביה, שמא חלילה איש לא יחשוב שזו מחאה פוליטית או מדינית?

צדק חברתי הוא אכן מסגרת עבודה נכונה וראויה אבל כזו שמתייחסת למכלול שאלות הצדק החברתי או לפחות לסיבות העיקריות המחוללות את העיוות הנוראי הזה שאותו אנו חיים. בשמו אסור לי להדיר זהויות אחרות ונרטיבים אחרים של נפגעי השיטה, על כן אין אנו יכולים כמיעוט פלסטיני וכמעמד הנחות בה"א הידיעה לתמוך במדיניות הזו של ההתעלמות, ההשתקה וההשטחה של המציאות.

לא נשפיל ראש ולא נשתוק

את המאבק שלנו התחלנו לפני עשרות שנים, הרבה יותר מכל קבוצה אחרת. את תחלואי החברה הישראלית הכרנו מזמן כי למדנו אותם על בשרנו מהטיהור האתני של ארבעים ושמונה, השלטון הצבאי, הגזענות, האפליה, הרדיפה התרבותית, פוליטית וכלכלית שהיא מנת חלקנו עד עצם היום הזה. זהו מאבק שיימשך גם זמן רב אחרי שיפורק אחרון האוהלים ברוטשילד.

צעדת מחאה בנבי סאלח, 12.08.11. מאבק שיימשך גם אחרי פירוק אחרון האוהלים ברוטשילד. צילום: אקטיבסטילס

לא מעמד בינוני ולא מעמד גבוה, אפילו לא הפנתרים השחורים שמדברים על צדק חלוקתי מתוך בתיהם של פליטים פלסטינים, ירביצו בנו את תורת הצדק החברתי. יחד עם זאת, מאבקם של המזרחים לשוויון והכרה תרבותית, כמו מאבקם של שאר השכבות המוחלשות בחברה, אפילו מאבקו של המעמד הבינוני במובנו האמיתי הנו מאבק משותף שנרצה לתמוך בו, אך לא במחיר הא-פוליטיות ולא במחיר האחדות המדומה.

זהו מאבקו של השמאל שאנחנו חלק עיקרי ממנו, וזהו הרגע שבו שמאל זה חייב להיות חד וברור כתער, אם באמת הוא חפץ בשינוי אמיתי. על שמאל זה להראות לכל אחד שהצדק המדיני הוא הוא צדק חברתי ושהצדק החברתי הוא הוא צדק מדיני ושאין דרך שלישית. האפשרויות הן קפיטליזם, מיליטריזם ואפרטהייד או של חברה אזרחית המקיימת מדינת רווחה וצדק מדיני ושלום. על השמאל לתת לעם להפנים שמאבקו הוא מאבקם של כל המדוכאים, של כל המוחלשים, של מי שבאמת מרכיב את המדינה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נעמה נגר

    ההקשר המקומי של האפרטהייד רלוונטי ונכון, אך העירבול של מושגים הקשורים בתודעה מעמדית אמיתית והמחיקה של מעמד נמוך או מעמד פועלים בשיח היא גלובלית (או "מערבית", אם תרצו). "מעמד הביניים" היה אחד ממטבעות הלשון ששימשו בסלוגנים של אובאמה בבחירות 2008 והוא אכן התקבע והתמרכז כשיח השלט גם במאבקי תנועות העובדים הנוכחיות בארה"ב.
    אפרופו, ל"מעמד הביניים" יש אחות תאומה – מטבע הלשון "משפחות עובדות", שהוא בעצם נסיון להגיד אותו דבר באופן שמרני יותר, כזה שמתייחס לא רק לפרטים אלא גם לאופן שבו הם אמורים לארגן את התא המשפחתי שלהם, וכמובן זהו שיח מגדרי, שמקומו לא נפקד בישראל גם כשמדברים על "מחאת האמהות".
    אני מקווה להספיק להרחיב על זה בקרוב, רק רציתי להגיד את זה כאן במאמר ביניים. יש הקשר בינלאומי.

  2. אהרן

    שתי נקודות
    אחת, גם למי מאיתנו שמסכימים עם עניין הצדק הפלסטיני ומחזיקים שהדיכוי הפלסטיני הוא הקשה או אחד הקשים בארץ, האם עדיף להניף קדימה את דגל פלסטין ולהישאר צודק ובלי השפעה או שמותר לעתים להניח לעגלת פלסטין כשיש סיכוי לשפר גם חייהם של אנשים שסובלים חיים שלמים ולהתאחד גם אם אלה מהמדוכאים שבעצמם מדכאים אותכם ?
    (לגבינו, לגבי פלסטינים אני מבין את החשבון).
    שתיים, האם מאבק לצדק מבוסס על ה"אדמות שלכם" קודם (גם על פליטים ממדינות ערב ששוכנו במוסררה שלדרישה שלהם לחיים נסבלים אתה כמעט בז כל עוד לא תרתם לעגלת פלסטין), איזה אדמות ? גם אלה שהוסכמו בין שני חקלאים לפני 80 שנה "עד שם שלך עד שם שלי..". הרי כל האדמות שלכם בחשבון הזה ! מודה. וכופר בחשבון הזה. למה שמחוסרי אדמה יצטרפו למאבק שלכם על הקניין שלכם באדמות ? ואח"כ נחכה לטוב לבכם או מה ?
    אם המאבק הוא על קניין, על הזכויות ההיסטוריות על האדמות, או של מי שלא יהיה, אז הצדק שלכם לא מעניין אותנו.
    זכותכם לכבוד, על זה אי אפשר להתנגד, גם להחריב פה את הכל אם לא, על המדכאים והמדוכאים.

  3. ניקול

    נכון דברת! לא יתכן צדק חברתי ללא שינוי ערכי פוליטי. כמו שהכותב גורס ישנה תחושה של טשטוש – טיוח של בסיס הבעיה. היא מתבטאת בענינ, לדוגמה, בשימוש מטעה במושג "עם" (שגם הכותב שוגה בה כנראה בהשראת המחאות בעולם הערבי שם כתבו גם "העם רוצה"). גם אם נטען (והטענה אינה נראית לי) שהעם כאן הוא במובן של "פיפל" המושג מדגים דווקא את הטשטוש עליו מדבר הכותב. האם יתכן שערבים ויהודים פתאום חברו להיות אותו עם – או אפילו אותו "פיפל"? במציאות שבה מדינת ישראל מוגדרת כמדינת העם היהודי והציבור הערבי מופלה בשל היותו עם אחר אולי הגיע הזמן לשנות את הטרמינולוגיה שתכיל את כולם, ונאמר: "אזרחים רוצים צדק…" כי כשאני רואה שלט "העם רוצה" אני מתרחקת כאילו אין זה המאבק שלי ואני נותרת עם התחושה הפסימית המוכרת שלמרות כל המהומה שום דבר לא באמת ישתנה באופו מהותי.

  4. סמולן

    מה זאת אומרת שבמגזר הערבי יש אלימות קשה ונפוצה עד כדי כך שהאב מכה את בנו במהלך בדיחה והדבר עובר כלאחר יד ? האם הכותב מתכוון לאשש במהלכו החמקמק את הסטריאוטיפים שהוא יוצא נגדם, כביכול, במאמר גופו ? האם לא מדובר כאן בקריצת עין נוחה, בעלה תאנה רך ומלטף במיוחד, במעין-מאמר-מחאה שלמעשה מאשש כבר בשורות הפתיחה שלו את החשיבה הציונית – זדונית ומרושעת מאין כמוה, כמובן, ושקרית בתכלית, כמובן כמובן – אודות הערבים ?

    משטרת השיח, לטיפולכם. גדודי השאהידים, לטיפולכם…

  5. אמיר פכר

    לא יהיה שלום בלי צדק חברתי ובלי צדק חברתי לא יהיה טעם בשלום.
    זו הססמה הישנה נושנה וטריה תמיד של העדה שלי(השומר הצעיר)

    נכון יש עניים ועניים יותר זה לא צודק ודורש תיקון
    נכון יש מוחלשים, מוחלשים יותר ואת אחינו הפלסטינים חיים לידינו בכלא ביתם, וגם זה דורש שינוי מיידי
    אבל בל ניפול מלכודת הפרד ומשול

    העם דורש צדק חברתי
    וצדק חברתי זה גם סיום הכיבוש (וגם מדינת רווחה)

  6. אריה הרשקוביץ

    זו לא מהפכה חברתית אלא ריאקציה של מעמד הביניים שרוצה בחזרה את "מדינת הרווחה". זו שנתנה לו זכויות יתר כי הוא "התיישבות עובדת", "עושה מילואים", "נורמטיבי", "מלח הארץ"…
    זה באמת מרגיז למצוא את עצמך ללא קביעות בעבודה, פנסיה תקציבית או דירה מסובסדת. כמו ערבי או חרדי

  7. ישראלי אמיתי

    הדרישות הנשמעות מפי כל מיני 'תומכי מחאה' לפתור את מצוקת הדיור על ידי הקצאת קרקעות ליוצאי צבא – רק ליוצאי צבא (בלי נכים ובלי מושמטים פוליטית, ערבים ויהודים), אם יישמעו, ישאירו מכל המהפכה רק קוסמטיקה ציונית לתפארת, שתשביע את רצונו של ליברמן.
    ותזכרו שלפני כל זה, מבחן היכולת של המחאה-מחאה להתעמת עם צה"ל (יכולת שהכותב לא מאמין בה, וגם אני מאד מפקפק) יתקיים בחודש הבא, לממשלה ולכל אלה שלא דיברו עכשיו (בעיקר חונטת הקצינים) יש את הקלף שתמיד עבד כשתרועות מלחמה נשמעו בשטח, והעם בלי לשאול שאלות קם להלחם את מלחמות סלע קיומינו, רובן למען שלום הפוליטיקאים. אם זה יעבוד גם הפעם, כל דיבורי השינוי והמהפכה שיש כעת, כל הפוסטים, המאמרים, הדיונים, וגם האוהלים עצמם, יהיו בעוד חודשיים בגדר נוסטלגיה. ואם רוצים אינדיקציות למה שיקרה, שימו לב כמה מעט חתמו על העצומה הזאת שרצה כבר שבוע
    http://www.atzuma.co.il/lomarionetot

  8. נפתלי אור-נר

    כל עוד תדאג תנועת המחאה שלא להעלות מסרים פוליטיים ברורים שעיקרם: שינוי המדיניות כך שתהא מבוססת על חתירת אמת לשלום (כולל פירוק ההתנחלויות), שיוויון של ממש לאזרחי המדינה הערבים, ושינוי סדרי העדיפויות בתוך החברה הישראלית, תוצאת המחאה יהיו מוגבלות ביותר. העלאת הכיוון הפוליטי הנ"ל יביא, בהכרח, לצמצום כמות המוחים, ויזמין תגובת נגד חריפה של ממשלת הימין הגזענית, אך יעשנה לאפקטיבית הרבה יותר. יהא בה גם בכדי להבהיר לציבור את מחירה של כלכלת הכיבוש הישראלית, ופגיעתה בציביון הדמוראטי של המדינה

  9. אהרל"ה

    על מנת להיות חלק ממהפכה אזרחית, קודם כל צריך להיות אזרח. אי אפשר לדבר בנרטיב של כיבוש ואז להתלונן על זכויות אזרח – נדרש קודם כל לקבל את האזרחות, עם החובות והזכויות שלה, עם הזכויות שמגיעות למיעוט המשמעותי במדינה אבל גם עם החובה שלא לחתור תחת המדינה עצמה.

  10. קונצנזוס

    העיקר שזו לא מחאה פוליטית, אז בשביל מה צריך מחאה אם היא לא פוליטית?

  11. איריס חפץ

    מסכימה ומבינה כמזרחית. אכן אין סיבה שאיזה שהוא פלסטיני או פלסטינית יצטרפו למחאה שקוראת להעלאת משכורות השוטרים…

  12. ג. אביבי

    אכן המצאה חדשה – "מעמד הביניים". לא בינוני, לא בינוני-נמוך, לא גבוה אלא "ביניים". גם טומי לפיד יו"ר מפלגת הגזענות האשכנזית "שינוי" טען כי מפלגתו מייצגת את "מעמד הביניים". מעמד ביניים, אז כמו היום – ממש כמן נציגי אותה "שינוי" בכנסת – הם בני האחוזון ה95 ומעלה, עורכי דין מבוססים ועתירי נכסים והון.
    נכונה בהחלט אבחנתו של מסאלחה: "אפילו המעמד הגבוה הפך לפתע למעמד בינוני [התקשורת בארץ גורסת "מעמד ביניים", ג.א]. המתנחלים, אדוני הארץ, התקשורת ומומחיה, הגנרלים של הצבא, כל מי שהצליח…".
    כל זה בחסות התקשורת האשכנזית של מדינת ישראל, שמתגייסת כל כולה למען בני המעמד הבינוני גבוה עד גבוה בהחלט, שהם אשכנזים ברובם. לשם כך הומצא המושג "מעמד הביניים". ממש באותה עת תושבי כפר שלם המזרחים נמצאים בהליך של נישול מבתיהם ע"י עירית ת"א והחברה "המשקמת" שלה ולמען טייקוני הנדל"ן. אך לכך אין כמעט הדים ואזכורים בתקשורת. שם, 10 דקות משדרות רוטשילד, חי המעמד הבינוני-נמוך והנמוך של היהודים, שכמעט כולם מזרחים.
    צודק מסאלחה בעוד עניין חשוב, הפלסטינים בישראל מרגישים את נחת זרועו של הממסד הישראלי ואת אופיו מראשית הציונות ולפני כולם. הפלסטינים בישראל הם הציבור הגדול היחידי שאין לו, ולא הייתה לו אף פעם, אשליה בקשר למטרותיו של הממסד הציוני-אשכנזי של מדינת ישראל כלפיו. רוב המזרחים בישראל עדיין משלים את עצמם שבגישה הפסיבית / מתרפסת כלפי הממסדים האשכנזים, הציונות והחברה האשכנזית, הם או צאצאיהם יגיעו לשוויון כללי עם האשכנזים. לפלסטינים אין אשליות, לכן הם בשלב תודעתי גבוה בהרבה מזה של כל שאר המדוכאים בישראל. הפלסטינים הם הציבור שדוכא בצורה הקשה מכולם, אבל בתוך ישראל הם אינם הציבור העשוק הגדול ביותר.
    ההתרסה של מסאלחה נגד הפנתרים "…אפילו לא הפנתרים השחורים שמדברים על צדק חלוקתי מתוך בתיהם של פליטים פלסטינים, ירביצו בנו את תורת הצדק החברתי…" היא מאכזבת, וצודק המגיב אהרון. אני לא זוכר שהפנתרים ניסו ללמד את הפלסטינים מה זה צדק חברתי. ההיפך, ח"כ צ'רלי ביטון חיבר בין שני המאבקים. מהיכן בדיוק הפנתרים היו אמורים לצאת למאבק על צדק חלוקתי? ממערות ירושליים? האם המזרחים תושבי הקטמונים ומוסררה הם אלה שנישלו את הפלסטינים משם או שמא ההנהגה הציונית ב48 שהייתה כולה אשכנזית, זאת שצאצאיה כולם בני המעמד הגבוה והבינוני גבוה? המזרחים הגיעו לשם כפליטי הגזענות והקיפוח שנקט כלפיהם הממסד הציוני אשכנזי בישראל. מי שחושב שכל המאבקים – שאינם ראשית לכל בעד זכות השיבה ולמען ביטול הכיבוש ודיכוי הפלסטינים (דרישות צודקות בהחלט) – אינם חשובים, טועה בגדול. הוא למעשה מבקש מהמזרחים להמשיך לשתף פעולה עם הממסד שמדכא אותם, עם מחוסרי הדיור מכל עדה ומעמד לתמוך בטייקונים שגוזרים קופונים על ראשם, מהנשים להסכים עם תת-ייצוג בכל מוקדי ההשפעה. זאת, בחסות אותו ממסד שמדכא גם את הפלסטינים. אין אבסורד גדול מזה. כל המאבקים צודקים, גם אם הם לא מכירים אלה באלה. הם יהיו הרבה יותר יעילים אם תהיה הזדהות כוללת עם מטרות כל המאבקים, ומכאן יצמחו שתוף ותאום של כל המאבקים. כדאי להבין עוד משהו: כל קבוצה מקופחת מתחילה בדיוק מהיכן שכואב לה. המזרחים יתחילו את המאבק בדיוק על מה שכואב להם, כך עשו הפלסטינים, כך עושות הפמיניסטיות, כך מחוסרי הדיור וכך כל הקבוצות העשוקות. לדרוש מכל המקופחים לשים בראש מעיניהם את המאבק הפלסטיני ולהירתם קדם כל אליו זה חוסר הבנה בסיסי באופיו של האדם. צפוי, לדעתי, שכאשר המאבקים השונים יצברו תנופה ותמיכה רחבה ובעיקר אם יופל הממסד הציוני, יתחיל התהליך של יציאת צה"ל מהשטחים הכבושים.

    ומשהו לגזען שתגובתו מסבירה היטב מדוע ה"שמאל" הציוני בישראל הוא בסה"כ גזעני אוריינטליסטי המתחזה לשמאל. הנ"ל מלגלג: "האם הכותב מתכוון לאשש במהלכו החמקמק את הסטריאוטיפים … שהאב מכה את בנו במהלך בדיחה… במעין-מאמר-מחאה שלמעשה מאשש כבר בשורות הפתיחה שלו את החשיבה הציונית – …. כמובן כמובן – אודות הערבים?".
    האם עלה בדעתך אי פעם שבבדיחה מקצינים את תכונות הנפשות הפועלות ממש כמו בקריקטורה? האם האופקים שלך אי-פעם הביאו אותך לשאול, איזה יחס/סטירה קיבל ילד אשכנזי (או אנגלי /רוסי/ אחר), בחברה שמרנית שסיפר לאביו חסר חוש ההומור בדיחה בעיתוי הלא מוצלח? אה, אצל האשכנזים אין חסרי חוש הומור…