• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

לקרוא לילדה בשמה

אז איך זה שכל כך קל לנו לבטל את הנשים כ"לא כריזמטיות" ולרוץ לחפש את "המבוגר האחראי"? על מנהיגות ומגדר במחאת האוהלים
נעמה נגר

השבוע חל מפנה. את מקומם של נציגי המאבק מהשטח, ובראשם שתי נשים בולטות, תפסו נציגים נבחרים ומומחים גברים. במסיבת עיתונאים היו אלה איציק שמולי, פסח האוספטר וברק סגל שהתעמתו עם ועדת טרכטנברג והוצגו כ"מנהיגי המחאה", כשבמקביל התגבשה ועדת המומחים מטעם המוחים – אף היא בעלת רוב גברי מובהק. אני לא מצרה דווקא על התגייסותם של מומחיות ומומחים לסיוע במשא ומתן. אני רוצה להעלות לפני השטח תהיות ובעיות קשות שיש לי עם ההטיה המגדרית שבמסגרתה מוצגים ונתפשים רק גברים ומומחים כ"מבוגרים האחראים" וכ"מנהיגים”.

דפני ליף. צילום מסך

בשבוע שעבר כתבתי ביקורת טלוויזיה קצרה באתר MySay, ובה התייחסתי בחומרה לעובדה שדני קושמרו, בעת סיקור הפגנת ההמונים בתל אביב, קרא לדפני ליף "ילדה". מדובר בשוביניזם, המסרב להכיר בליף כאחת ממנהיגי – וכסמל – המחאה, ולהעניק לה את הכבוד המגיע לה כמי שהוציאה מאות אלפים לרחובות וכמי שמשמיעה את קולם של ההמונים שממשיכים לתת בה אמון משבוע לשבוע. בעקבות הביקורת שלי, התפתח ויכוח ביני ובין חברה, שטענה שאין מה לעשות – ליף באמת ילדה נטולת כריזמה וגם בכלל לא מנהיגה אלא וואנאבי רודפת פרסום. אני מצדי עמדתי על שלי ואמרתי שלא רק שליף היא מנהיגה, אלא שלו היה זה גבר – אף מנחה טלוויזיה לא היה מעז לקרוא לו "ילד".

הוויכוח הזה הזכיר לי סיטואציה אחרת מהעבר הלא רחוק: ב-2007 צפיתי בשידור החי של העימות הטלוויזיוני בין סגולן רויאל לניקולא סרקוזי, במירוץ לנשיאות צרפת. סרקוזי, קר רוח ומדוד, נתן לרויאל להזיע בעלייה ואז אמר לה: "כדי להיות הנשיאה, עלייך להיות רגועה". ה"עלבון" הזה הוא גם הטיעון האולטימטיבי שבעזרתו מנסים גברים מאז יוון העתיקה, לצייר נשים כיצורים בלתי-כשירים ובלתי-ראויים לאזרחות במרחב הציבורי: עודף רגשנות ואי-רציונליות. רויאל, מצדה, עשתה (עוד) טעות והטיחה בו בחזרה (ציטוט מהזיכרון): "Je ne suis pas nerveuse, je suis en colère, ce n'est pas la même chose", ובתרגום חופשי שלי: "אני לא עצבנית (קרי: היסטרית), אני כועסת, זה לא אותו דבר".

רויאל צדקה, כי הכעס הוא הרגש שמניע את מחאה וההתנגדות (אופוזיציה), אבל היא גם טעתה; כי כפי שגילתה בדרך הקשה, אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לנצח בזירה הפוליטית וגם לשנות את חוקי המשחק שלה. בטח לא כאישה. אישה צריכה לבחור בין התאמה לנורמה הגברית, לבין ויתור על העמדה שלה בתוך הזירה הפוליטית והסתפקות בעמדה של התרסה מחוץ לה, שם כללי ההתנהגות נוקשים קצת פחות.

כפי שציינתי, צפיתי בעימות הטלויזיוני הזה בשידור חי בעת ביקור בפריז עם כמה חברות. בסיום המשדר אחת מהן סיכמה ואמרה: "סרקוזי פשוט היה כריזמטי יותר". זו גם הייתה הכרעת הדין של התקשורת, הצרפתית והעולמית. העימות הטלוויזיוני ההוא נתפש ככישלון של רויאל, ימים בודדים לפני הבחירות, כשהסקרים עד אז הראו רק יתרון שולי לסרקוזי. החברות שאיתן נערכו הוויכוחים שלעיל כולן פמיניסטיות, בקיאות בשיח המגדרי ולא מסכימות פוליטית עם הגבר בסיטואציה. אז איך זה שכל כך קל להן – לנו – לבטל את הנשים כ"לא כריזמטיות"? הטיעון שלי כלפי חברותיי אז, ועכשיו, הוא פשוט: כריזמה היא מוסד גברי, גבריות היא ממאפייני הכריזמה. זוהי טאוטולוגיה. מה שמגדיר כריזמה הן אותן תכונות שאנחנו מזהות/ים כגבריות. זה לא טיעון מקורי שלי, אבל כפי שמסתבר בכל דור ודור ובכל מאבק ומאבק צריך להסביר ולהנכיח זאת שוב.

נשים היסטריות תחת היפנוזה. יצורים בלתי-כשירים ובלתי-ראויים לאזרחות במרחב הציבורי

צאנה וראינה. מאז ראשיתה של מחאת האוהלים, מיהן אלה שהפכו השעירות לעזאזל של השיח התקשורתי והחברתי? (ודייק: אני לא מדברת על אשמים אמיתיים. ממשלה. ברוני הון. נערי אוצר, או אפילו מנהיגי הסתדרות. אני מדברת על מי שתפקידן הוא להיות מקור לשחרור קיטור ולהמצאת עמדה צדקנית-בת-צדקנית). במקום הראשון והמכובד מירי רגב, כמובן (כן, היא מהקואליציה, אבל היא כולה חברת כנסת. לא ראיתי רמיקס כזה על שר האוצר). מרגול – בלי להיכנס לפליליים. נינט ושיר נוסצקי.

בקיצור, זה נראה לי די ברור שהעם דורש מכשפות. אני יודעת שעל כל דוגמה ספציפית שהבאתי תמצאו טיעון מנומק לגבי המקרה הפרטני, ובאמת, לנוכח התרבות הפוליטית בארץ זה לא קשה להבין למה מגיע לכולן שיצחקו מהן ועליהן. אבל גם להם מגיע. ולכן השאלה שאנחנו צריכות לשאול היא: למה דווקא נשים? ולמה רק נשים? וחשוב לשאול אותה גם – ודווקא – כשמדובר בנשים מהצד השני של המתרס הפוליטי. האמת היא, שאנחנו אוהבים לראות נשים "פרועות". פיות פעורים לרווחה. אנחנו מתים לאיזו סצינת אוחצ'ות בין נינט לבין שיר נוסצקי. אנחנו רוצים את "הנשים שלנו" מתגוששות, בבוץ (ורצוי בלבוש מינימלי, אם אפשר). ככה התרגלנו – מערוצי ה"ספורט", מפורנו בלי מרכאות, מאופרות סבון, מסרטים אוריינטליסטים, מפרסומות, מאיפה לא – ואת הסף אפשר רק להעלות, לא להוריד.

גם על דפני ליף וסתיו שפיר נשפכים קיטונות של ביקורת – הרבה יותר מאשר על הגברים שבגרעין המייסד. חלק מהביקורת ענייני, כמובן, אבל בכל זאת מפליא אותי חוסר הפרופורציה. קשה לי שלא להתפלא כשמאשימים נשים שהן "רודפות פרסום", כשהן אלו שאחראיות לקשר עם תקשורת או כשמזמינים אותן להופיע במדיה. מה גם שחלק מהביקורת הוא באופן בוטה בלתי-ענייני בעליל. מה פתאום הממדים של דפני ליף הם אישיו בכלל? למה ובשביל מה זה רלוונטי? מדוע היא זו שצריכה להסביר, בראיון, שלא אכפת לה מה אומרים על הירכיים שלה?

האם אנחנו בודקים את הירכיים, או כל איבר אחר, של רגב קונטס? של איציק שמולי? של פסח האוספטר? עוד דוגמה: כשיצאה לדרך מחאת ההורים, מיהרו הטוקבקיסטים להתנסח בשנינות על ה"עגלות", והכוונה שלהם לא היתה לסוג שבו דוחפים ילדים. הגוף שלנו שוב הפך מקור לניגוח. את כל זה אנחנו סופגות.

צאינה וראינה, מי הפכו לשעירות לעזאזל של השיח התקשורתי והחברתי?

תשמעו, גם את הערך דפני ליף בוויקיפדיה כמעט מחקו. הכל, לכאורה, עקב טיעונים רלוונטיים (גילוי נאות: כעורכת ללא זכות הצבעה בוויקיפדיה בעברית לקחתי חלק בדיון על הצעת המחיקה וביטאתי את דעתי נגדה). אבל מן הון להון, כמו שאומרים, הנסיון המצטבר מעיד על כך שלא קל לנשים לקבל את ההכרה הציבורית שהן ראויות לה בזכות. בכל מקום מאבקים, בכל מקום מערערים, ואם כבר זכינו להיכנס ל"היכל התהילה", לא בטוח שנזכה לסיקור וליחס ענייני ומכבד. מעניין הרבה יותר אם כן או לא שירתנו בצבא.

עד היום, גם אחרי שהרעיונות הללו מעסיקים אותי כבר כמה שנים, אני מגלה שוב ושוב שבכל הנוגע להופעות תקשורתיות של אנשי ציבור, גם אני תופשת גברים ככריזמטיים יותר מנשים. קשה להשתחרר מתבניות, וקל יותר לצחוק על דליה איציק והקוטג' ברמיקס של נוי אלוש, ובטח ובטח שקל יותר לצחוק על מירי רגב (ברמיקסים של כולם). אבל אסור לתלות זאת רק בתת-רמה של העסקנים המקומיים. אחרי ככלות הכל, למה זכתה דווקא איציק, מכל הנואמים המגוחכים על בימת הכנסת, לרמיקס קוטג'? מובן שהעניין הוא מובנה: כי אם כריזמה היא במהותה גברית, אז גם כשנשים עושות הכל כדי להתנהג כמו גברים הן לא מצליחות לנכס את ה-Je ne sais quoi הזה. אבל בואו נסתכל על עצמנו קודם כל. אז תעשו חישוב אילו נשים, המוכרות בציבור, הייתם מגדירים ככריזמטיות, כאחראיות, כמנהיגות? כמה יצא? וכמה גברים? I rest my case.

נחזור לנקודת ההתחלה. אני מנסה לברר: אולי יש הסבר אחר? אולי הסיבה שהתקשורת מתייחסת אחרת לדפני ליף ולאיציק שמולי היא כיוון שהם תופשים את עצמם אחרת? איציק שמולי תופש את עצמו כ"מבוגר האחראי" וזה פשוט נשמע משכנע (אחת הביקורות היחידות על איציק שמולי בהקשר זה שייכת לחגי קלעי, בבלוג יחסי מין).

מצעד העגלות בתל אביב, 11.08.11. צילום: אורן זיו / activestills.org

אם זה ההסבר, אזי אכן נפלאות, שלא לומר אירוניות, דרכי המציאות. הרי דפני ליף חזרה וטענה, שלא היא צריכה להיות זו שממציאה פתרונות לבעיות. היש מעשה אחראי מזה? אמנם הייתי רוצה שיום יבוא ויקום כוח חברתי שלא יפחד ליטול את השלטון בידיו. הייתי רוצה הרבה דברים. אבל לא זה מה שיצאו דפני ושותפיה לעשות, והם קיבלו על עצמם/ן את עזרתם של המומחים והחזירו את הכדור לתחום סמכותו של השלטון הנבחר במדינה. בעיניי אין מגמה אחראית יותר מזו שיודעת לשים סייג לעצמה. מבוגר אחראי מכיר במגבלותיו ובגבולותיו (מה שהמדינה, אפרופו, עוד לא עשתה).

אז הגיע הזמן שנקרא לילד(ה) בשמו. שיח ה"מבוגר האחראי" הוא שיח מגדרי. כמו גם שיח ה"פרופסורים" ו"המומחים”, כמו גם רעיון ה"כריזמה" ותפישת ה"מנהיגות”. לא עוד. לא ניתן שיציבו "אמהות" מצד אחד כשנגדן "מבוגר אחראי". לא נסכין עם העמדת ה"ילדה" אל מול ה"מנהיג". לא בתוך המחנה שלנו, ולא בכלל.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אהרן

    תהיי בריאה
    ברור שדפני ליף כריזמטית
    למשל, יש עוד
    והגברים שהזכרת או שרפררת אליהם, לא בדיוק מלאי כריזמה
    חשוב או לא זה עניין אחר
    (ולמרות שהרבה מ "ההנהגה" בלתי נסבלת, וזו תחושה של רבים במאהלים – גם מיהרו מדי לפספס את הסיכוי לדמוקרטיזציה – שתבחר מה שתבחר גברים או נשים)

    עניין הכריזמה ראוי לדיון יותר רציני מזה, זו באמת שאלה, גם היחס אליה חשוב
    אבל את אולי מדברת על משהוא קצת אחר או הרבה אחר או סתם לא לעניין

  2. רן

    ניתוח פוליטי-מגדרי מדוייק

  3. קג'טי נגהי

    …"שלושת התיבות בסוחר מוונציה הינן למעשה תחליף סמלי לדמויות נשים. כמו בחלום, הן מייצגות באופן אלגורי את מה שחיוני באשה – אוליגופה של האשה, אולי רחמה, אולי קופסת תכשיטם. פרויד לא מפרט….

    אני לא פרויד, אני בקושי פרויק'ה וכאשר אני צופה בערוץ הכנסת בנשים מופתיות כמו לימור לבנת, יוליה שמאלוב, פאינה, אנסטסיה ואחרות – אני משוכנע שכל מעייניהן, מירצם ועיתותם מוקדים לציבור הרחב ובפרט לנשים. מגדילה יוליה שמאלוב במלחמתה לחירות האשה ולזכותה לחיות את חייה במתכונת הראוייה לה, משפיחתית/זוגית/חד-הורית/רובנית וסיתוונית.
    האמנם ומה לא שייך.

    הפיתרון במהופך או במטריצה המשקללת נפח ונפחת(ואף זה חירטוט של הישנים בערותם וערים בשנתם. פעמים עומדים בהליכה ופעמים הולכים בעמידה

  4. יוסי לוס

    הסצינה הטלוויזיונית שאהבתי יותר מכל עד כה היא של צ'רלי ביטון משבח את ליף ומכנה אותה מנהיגה. אם ביטון, הפנתר המזרחי הרדיקאלי שהוציא המונים לרחובות ולקח חלק בהובלה של אחת המחאות החשובות ביותר בהיסטוריה של ישראל מגלה כזו הערכה לליף, הצעירה האשכנזייה מכפר שמריהו, ומוכן ללכת אחריה, הרי שזה אומר הכל.

  5. ולרי בריסון

    "בשנת 1945 כבר נהנו הנשים ברוב מדינות אירופה ואמריקה ממידה רבה של שיוויון פוליטי וחוקי לגברים. כבר לא נמנעו מהן השתתפות פוליטית, חינוך ותעסוקה, והן כבר לא איבדו כליל את עצמאותן עם נישואיהן, אפילו בצרפת, שם נחלה התנועה הפמיניסטית המוקדמת כישלון חרוץ במיוחד, הוענקה זכות הבחירה לנשים בשנת 1944, וספר החוקים הנפוליאוני אשר הכפיף במפורש את הנשים לבעליהן, תוקן בהדרגה. בארצות הברית נמשכו בשנות השלושים מסורות הפמיניזם המכוון לרווחה (WELFARE FEMINISIM -כאשר רשת של נשים בעלות השפעה, בהנהגת אלינור רווזוולט, אשת הנשיא, הצליחה לתרום תרומה חשובה לתכנונו של הניו-דיל ולביצועו…

    (זהו מקטע אחד מתוך מאמר שחיבר ומופיע במקראה שערך מיכאל קרן ויצאה ביוזמת האוניברסיטה הפתוחה ומי שמעוניין מוזמן לקוראו עד תומו. על מחבר/ת המאמר יש ואוטוסטרדת המידע מסוגלת לתת מענה. נותרה בעייה אחת אבל היא איננה של הגולשים באתר והיא שהוצאת האוניברסיטה הפתוחה כמו הוצאות רבות אחרות מפרסמים בראשית המקראה את האיומים הגורפים האלה בנוסח אסור ואסור ואסור ועוד 18 איסורים במכפלת של המכנסיים שלי. לא מעניין אותי. מצחיק אותי שהם מתקראים אוניברסיטה פתוחה וכל הסוגייה המשפטית המעניינת והמאתגרת והראוייה להיבחן פעם אחת – כולה עלי. חן חן

  6. עדי בן יעקב

    ההדרה של דפני לייף ושל סתיו שפיר אחרי שהן הובילו את המאבק היא בהחלט בעיקרה מגדרית. ההדחפות של הצוות של יוסי יונה היתה בניגוד מוחלט לעמדה הגאונית של דפני לייף שאמרה אנחנו לא צריכים לתת פתרונות שאדון ראש הממשלה יתן פתרונות.
    איש לא צריך לא את הועדה הזתא ולא את זאת ומי שזוכר בהפגנה הראשונה היו רק דוברות נשים וכך היה צריך להמשך. ובהחלט מדובר במלחמה (אני מקווה שפאטתית ) של גברים לקחת את הענינים לידים מ"הילדות הללו". למרות שהילדות הללו עשו בית ספר לכולם.

    הערה אחת קטנה. אני גבר בין 58 ואני אומר לך נעמה שאין שום דבר מגדרי (לפחות מצדי ) באמירה הילדות הללו או הילדים הללו. הם ילדים בעיני ואני אומר את זה באהבה גדולה ובהערכה ענקית. אני ובני דורים עומדים נפעמים מדור הילדים שלנו שמלמד אותנו פרק בלקיחת אחריות על חייהם ועל חיינו. אנחנו העברנו להם מדינה הרבה יותר עשירה וחזקה מאשר קבלנו אבל הרבה יותר מחורבנת והם בניגוד לכל התדמית שלהם לוקחים אחריות ומנסים לתקן את אשר קלקלנו.

    תוחזרנה הילדות לחזית המאבק ומיד.

  7. יוסי לוס

    Stav Shafir, the protest organizer, now meets with politicians and economists, is invited to appear on talk shows and gets up at 6 a.m. for the morning news shows. Four days after the tent protests began, she was invited to appear before the Economic Affairs Committee of the Knesset. She spoke clearly and maturely, giving a speech that made the helpless politicians seem ridiculous by comparison.

  8. גרי רשף

    ..זו שבסוף ניתבה את הגברים והנשים בשני הצדדים (המוחים והממשלה) באופן מגדרי.

    זה לא ש"הרשעים האלה שוב הצליחו לקלקל לנו" אלא שיש משהו מובנה בכל המערכת שגורם לזה.

  9. zzzzzzzzzzzzz

    משחק אותה כל רגע למקום אחר ובסוף הוא ייצא וידו על העליונה. אם יש כאן מנהיג זה ביבי.

    ואני מסכים עם כל מילה במאמר.

  10. איריס חפץ

    מעניינת, נעמה, הטענה על היותה של הכריזמה הבניה גברית. אני לא בטוחה אבל: כשעולות בי נשים כמו איריס מזרחי, איילה סבאג-מרציאנו, פליציה לנגר ואחרות ששמעתי אותן מדברות, עולות מולי עיני נשים כריזמטיות בהחלט.
    גם מרגלית צנעני כריזמטית ולכן היא מסוכנת להגמוניה ולגברים.
    לו לדפני ליף, סתיו שפיר ואחרות לא היה פוטנציאל מאיים, לא היה צורך לעשות מהן מכשפות. הסטריאוטיפ של האישה (כמו גם של היהודי בחברות אנטישמיות, או של השחור בחברות גזעניות: כלומר כמעט בכל מקום…) בנוי על משחק כפול – מצד אחד היא חלשה (האישה "ההיסטרית", הטיפשה, הלא רציונלית שמונעת מרגש, המפתה וכולי) ומצד שני היא כל-יכולה (בעלת כוחות על טבעיים של מכשפה, מפתה כך שאי אפשר לעמוד בפניה וכולי).
    התקשורת וההגמוניה משחקות על הסטריאוטיפים האלו, וכשמדובר בנשים מזרחיות, אז יש שימוש גם בפן הזה.
    ככל שנשים יקחו יותר מקום בהובלה, כך יטו הגברים בממסד לעשות מהן "ילדות" (ולמי שכתב קודם שהילדים שלנו הם נהדרים: הם הבנים והבנות שלנו, אבל הם לא ילדים. זה משהו שונה והפעולה שלהם היא לא ילדותית משום כך). וזה המקום שלנו הנשים להגיד את דברינו תוך הבנה של המציאות הזו.
    כשרוצים לגייס נשים לצבא, הם הרי לא מגוייסות כ"ילדות", נכון?

  11. שירי

    יצא לי לפגוש ולהתרשם מדפני ליף לפני כמה חודשים בחדר עריכה. מזמן לא נתקלתי בבחורה כל כך חזקה, ברורה ועמוקה.
    כשראיתי את פניה ניבטות בכל אמצעי התקשורת הבנתי שהמחאה ב"ידיים" הי טובות שיש!!!

  12. ניב

    מאמר חובה. אך גם פספוס יש בו: "אי אפשר בעת ובעונה אחת גם לנצח בזירה הפוליטית וגם לשנות את חוקי המשחק שלה. בטח לא כאישה. אישה צריכה לבחור בין התאמה לנורמה הגברית, לבין ויתור על העמדה שלה בתוך הזירה הפוליטית והסתפקות בעמדה של התרסה מחוץ לה, שם כללי ההתנהגות נוקשים קצת פחות."
    לא כך הוא בעיניי. אנו מוכרחים לשנות את הנורמות וחובתנו לעשות זאת בתוך הזירה. הגיע הזמן להפוך את השיח לקשוב יותר, רך יותר, סבלני וסובלני יותר. לשיח חומל. אלה הן תכונות נקביות יותר במהותן. ובכוונה אני משתמש במילה נקביות ולא נשיות. גם גברים שניחנו במעלות כאלה מוכרחים להשמיע את קולם. רכות אינה חולשה. זו המשוואה שאנו מוכרחים לשנות. חמלה ורכות אמיתיות יכולות לנבוע רק מתוך אישיות שאיננה פגועה אלא אוהבת ובוטחת בעצמה. יש גברים כאלה. וודאי שיש גם נשים כאלה. המון. אנא, השמיעו קולכן. לטובת כולנו

  13. נעמה נגר

    תודה לכל הקוראות/ים על ההתעניינות והתגובות!

    בתגובה לניב – למקרה שלא הובנתי כהלכה:
    כמובן שאני מסכימה שיש לשנות את כללי המשחק בזירה, שאם לא כן לא הייתי טורחת וכותבת. אני רוצה לשנות את המציאות, שעליה אני כותבת במרירות "אי אפשר לשנות את חוקי המשחק". אני חושבת שהתארגנות האוהלים היא הזדמנות לעשות זאת, ואני מצביעה על רגע קריטי במחאה שבו הכף שוב נוטה לרעתנו, כי אני חוששת שההזדמנות תתפספס.

  14. האזרח דרור

    אני לא יודע. לדגומה שלי יחימוביץ לא נתפסת כלא כריזמתטית או כגברית או כלא רצינית. אולי בגלל שהיא עושה עבודה רצינית.

    אני חושב שהבעיה המרכזית שלנו היא שילוב של טלוויזיה עם פוליטיקה של שילוב של אנשים עם רעיונות. בגלל זה אני בעד דמוקטריה ישירה. אין הרי קשר בין הכריזמה של סרקוזי לשאלה אם הרעיונות שלו נכונים.

  15. יואש

    הנשים הצעירות והמוכשרות דפני ליף וסתיו שפיר נראות ונשמעות טוב יותר מכל הגברים שסביבן. הן רהוטות יותר משמולי וחבריו וחבל שגברים פחות מתאימים וייצוגיים יפריעו להן וידחקו את רגליהן בנימוקים מאצ'ואיסטיים מגוחכים.
    המחאה רק החלה וחשוב לדאוג שתימשך ותתפתח בחתירה להשגת מטרותיה שביניהן גם ייצוגיות למנהיגות נשית מעולה.

  16. עלמה

    ניתוח ביקורתי ומחכים ביותר. תודה רבה לך על אחד הדברים החכמים ביותר שנכתבו על המחאה הזו.

  17. חנה בית הלחמי

    דפני וסתיו גם נתפסות וגם מציגות את עצמן כקישוט לא החלטי, כותרת בלי תוכן מגדרי, והמאבק הוא מאבקו של הגבר הלבן הצעיר – זה שימוסס את המאבק כשישיג לעצמו מספיק חשיפה ורווחים משניים. חברותי – גם פמיניסטיות רדיקליות מביניהן – טענו נגדי שאני עוכרת שמחות ושזו מהפכה שמונהגת ע"י נשים. הלכתי לבדוק – חזרתי עם אותה מסקנה ראשונית. כנראה שאין חכמה כבעלת ניסיון.

  18. פנינה

    טוב שהדברים נכתבים, וחבל שלא מפורסמים במקומות בולטים. מילים כדרבנות.

  19. איל ב.

    ההדרה המיגדרית של דפני ליף קשורה גם לעובדת היותה מושמטת מהצבא (לעובדה שהיתה לכך סיבה בריאותית אין שום משמעות), לא רק שהיא לא גבר, היא גם לא שירתה בצבא וזה בולט במיוחד, גם אם הדברים יצאו במקרה, בשבוע הזה. החברה הישראלית, מחאה או לא מחאה, תהיה מסוגלת לקבל מושמטי או מושמטות צה"ל כמנהיגיה דקה אחת ולא פחות, אחרי שהיא תהיה מסוגלת לא להיענות בצורה פבלובית לכל קריאת גיוס שמייצרת הממשלה. עד לאותו רגע, אל תעיזו שוב להזכיר באוזני את המלה מהפכה.

  20. יעלה

    אחד הטיעונים נגד הערך היה שהיא "ילדה צפונית מפונקת" (כך!), ולטיעון זה לא היה אפילו מתנגד אחד, אלא התקבל כמות שהוא כטיעון לגיטימי נגד הערך.

    מעבר לכך שכמובן חסמו את הערך חסימה חלקית לעריכה (למשתמשים רשומים מעל ארבעה ימים) כיאה לדיקטטורת ויקיפדיה, אין שם איזכור לכך שהיא *סמל* המהפכה והערך די מינורי יחסית לתרומתה.

    אבקש ממי שמעורבת יותר במאבק ובפעילויותיה של ליף להוסיף עוד מפעילויותיה לדף שלה, שאגב, יש לו אלפי כניסות ביום.

  21. יעלה

    הנאום הראשון (בהפגנה הראשונה מתוך שלוש בתל אביב שרק בה נכחתי) היה *מאד* כריזמתי. היא דיברה בקול נמוך, שקול, איטי ואמרה דברים נכוחים. גם בהפגנה השלישית בה צפיתי בטלביזיה היא אמרה דברים משלהבים ושנונים (ערוץ 2 קטע חלקים ממה שאמרה ולכן העברתי לערוץ 1 שהעביר את הנאום- של מנהיגת המהפכה!- בשלמותו).

    שימו לב שאחרי הנאום הראשון של ליף אני זוכרת שאמרו "מה זה הפאואר טריפ הכוחני שהיא נכנסה אליו"? יעני, לנשים אסור לדבר כמו מהסרטים, אלא צריכות "להתנחמד" על הבמה.

    ועדיין, עדיין, עדיין, העם אוהב את ליף ודורש אותה ואת תמונתה- ובמיוחד את הכובע שלה- חפץ פאלי שתרם וסימן אותה כמובילת המאבק.

  22. חווה סגי

    דבורה הנביאה הייתה האישה הכריזמטית הראשונה, טבנוסף לזה הייתה מה-זה סרקסטית! כשקוראים את הטסקט המקראי, אפשר להרגיש איך ברק הגבר-גבר ממש נשפך לרגליה, והסצינה הזו, לדעתי, חייבת להיות הפתיח האולטימטיבי לכל דיון בנושא מגדר