אני יוצאת מהארון: אני חברה בסגל הזוטר. זהו, אמרתי את זה. זה לא קל, סגל זוטר. כשי לחגים קבלתי מטרייה עליה כתוב באותיות של קידוש לבנה "ארגון הסגל הזוטר". בעונת הגשמים לא השתמשתי בה – התביישתי.

זה זמן רב שאני חושבת שלא אני צריכה להתבייש, אלא המערכת שהגתה ויזמה את המעמד הזה של מורים מן החוץ או מרצים נלווים או עמיתי הוראה (כל אוניברסיטה או מכללה משתמשת בשם אחר, מעליב יותר או פחות), ובקיצור – כל מי ששייך לסגל הזוטר. זה זמן רב שברור לי כי פתרון ההפרטה למצוקה התקציבית של האוניברסיטאות והמכללות, מצוקה שהיא תוצאה של מדיניות, משנה מן היסוד את ההשכלה והופכת אותה לסחורה. הזכות להשכלה כמו הזכות לבריאות, לדיור, לפרנסה, היא זכות אזרחית בסיסית. מה קורה כשהיא הופכת לסחורה?

בראש ובראשונה, תפיסת ההשכלה כסחורה מקרינה על הסטודנטים והסטודנטיות ועל יחסם ללימודים. הקונה משלם במיטב כספו ומקבל בתמורה סחורה ראויה. אין לקונה אחריות על טיב המוצר שקנה – האחריות הזאת מוטלת על כתפי המוכר. כלומר, על הסטודנטית לא מוטלת האחריות להגיע לשיעורים, לקרוא את חומר הקריאה, להשקיע מאמצים. ברגע ששילמה את שכר הלימוד זכותה לקבל תואר. יותר ויותר אני שומעת תגובות ברוח זאת מסטודנטיות שמוחות על ציון נמוך מדי: "אבל שילמתי כל כך הרבה שכר לימוד". מה הקשר? הקשר נוצר כאשר מתייחסים להשכלה כאל סחורה. והאחריות מוטלת על כתפי המוכר, כלומר המרצה.

ומה קורה למרצה החברה בסגל הזוטר? היא נמדדת על פי רמת הפופולריות שלה בקרב התלמידים והתלמידות. אם היא דורשת רצינות והשקעה ואלו באים לידי ביטוי בציונים, יוצא שמה לרעה והסטודנטים לא נרשמים לקורסים שלה; אם אין מספיק נרשמים לקורסים שלה, הם מתבטלים והיא נשארת ללא פרנסה. אז מה היא תעשה? תיתן ציונים טובים כדי שהסטודנטים יירשמו לקורס שלה. והרי מגיע להם, כי שילמו שכר לימוד. הם קנו את הסחורה – תואר אקדמי. תופעת האינפלציה בציונים ידועה ומדאיגה ואחד הגורמים לה הוא החשש מסגירתם של קורסים – דבר שמאיים בעיקר על חברי הסגל הזוטר.

על הסטודנטים לא מוטלת האחריות להגיע לשיעורים, לקרוא את חומר הקריאה, להשקיע מאמצים. צילום: krugazor, cc by-nc-sa

ומה קורה ליחסים בין המרצה לסטודנטיות ולסטודנטים? קשה מאד ליצור קשר ואינטימיות מצד אחד וכבוד הדדי מצד שני כאשר היחסים נתפסים כיחסים בין מוכרת ללקוחות. בזמן שיעור הפסיקה אותי סטודנטית באמצע משפט ושאלה "זה יהיה בבחינה?" כששאלתי מדוע היא שואלת, ענתה ללא היסוס "כי אני רוצה לדעת אם להקשיב או לא". אותה סטודנטית לא ראתה בהשכלה ערך או זכות. כפי שבחנות לא תרצו להתעכב אלא תרצו לקבל את המידע הרלוונטי, לשלם וללכת. כך קורה יותר ויותר בכיתות ובחדרי ההרצאות – אני אדבר בקצב הכתבה, הם יסכמו במחברת ויקיאו בבחינה. אני אתן ציון טוב וחסל. אלו היחסים בינינו.

כשהטלתי על סטודנטים בסיום קורס לכתוב עבודה ולא בחינה, נתקלתי בתגובות זועמות: "למה עבודה? אנחנו לא יודעים איך לכתוב עבודה!" (כלומר, "אין לנו מה ללמוד מכתיבת עבודה וצריך לקרוא יותר מדי מאמרים"). ובאמת, מדוע הטלתי עליהם כתיבת עבודה? גם עבורי זאת עבודה הרבה יותר קשה לבדוק עבודות מאשר לבדוק מבחן, אלא שאני מאמינה שבכתיבת עבודה ישנו ערך מוסף רב. אבל, לא משלמים לי עבור בדיקת עבודות. אז בעתיד אבחר בפתרון הקל מבחינתי – בחינה אמריקאית – קל ונעים ודורש מינימום זמן. כמו בחנות.

ומה קורה להשכלה עצמה? ערכה יורד כי המגוון יורד. קורסים נסגרים אם לא נרשמים 25 או 30 סטודנטים. כשקורס נסגר, גובר העומס בקורסים הנותרים. המפסידים הם שוב גם המרצים שעובדים בעומס רב וגם הסטודנטים. כשההשכלה היא סחורה, נוצרת הפרדה בין סחורה יקרה וסחורה זולה, בין אוניברסיטאות במרכז ובפריפריה, בין מכללות פרטיות לבין ציבוריות. הפרדה זו מחזקת ומעמיקה את ההפרדה בקרב הצרכנים – אלו שיכולים רוכשים השכלה יקרה ואלו שלא רוכשים השכלה זולה ולא נשכח את אלו שידם אינה משגת כלל לרכוש השכלה.

ומה קורה למרצים הזוטרים? הם עובדים במערכת שאינה מעריכה אותם, אולי מן השפה ולחוץ אבל לא באמת. בלי תנאים, בלי ביטחון תעסוקתי, קורסים שמתבטלים ברגע האחרון, אין ביטחון מסמסטר לסמסטר, משנה לשנה. במכללות, המשכורת היא עבור ארבעה חודשים בסמסטר או שמונה חודשים בשנה. בחלק מהמקומות לא ניתן אישור חניה לשנה כולה אלא בעבור סמסטר בלבד. אם את צריכה לבוא לפגוש סטודנטים, להחזיר עבודות, להכין ולקרוא בספרייה – תסתדרי בלי אישור חניה; אם את משקיעה בהכנת קורסים ובקריאת מאמרים את עושה זאת על חשבונך – לא משלמים לך על זה.

ואם לא די בכך, המרצים הזוטרים חייבים ללמד הרבה יותר שעות כדי להגיע למשכורת ראויה, והם מתרוצצים ומלמדים בשלושה-ארבעה מקומות – כי אף מקום עבודה לא מעסיק אותנו במשרה מלאה, כדי לא לתת לנו תנאים וכדי שנהיה זולים למערכת. כן, זולים. קונים אותנו בזול. גם ביחסים אלו אין כבוד הדדי – אנחנו סחורה זולה שקל להחליפה, יחסים של ביקוש והיצע. ודאי שעבודה בתנאים כאלה פוגעת במסירות ובמוטיבציה. אנחנו הופכים להיות חלק משרשרת הסחורות – קונים מוכרים קונים ומוכרים. זמן למחקר? תשכחו מזה.

צילום: The University of Iowa Libraries, cc by-nc

ועל מי מוטלת האחריות? ראשית, מדיניות ההפרטה של הממשלה שקיצצה ומקצצת בחינוך ובהשכלה. אך גם האוניברסיטאות והמכללות משתפות פעולה: ההנהלות והסגל הבכיר שביכולתם ובכוחם לעשות שינוי זנחו את הסגל הזוטר. בחודש יוני האחרון נחתם הסכם שכר עם מרצי המכללות, אך רק עם מורי הסגל הבכיר. זה מקומם ותמוה במיוחד, שכן אין השכלה ללא הסגל הזוטר שמהווה 75% במכללות ו67% באוניברסיטאות! מדוע בכלל נוצרה הפרדה בין סגל בכיר וסגל זוטר? כולנו עושים אותה עבודה – מדוע אין סגל אחד שדואג לכולם? מדוע הרפורמה בהשכלה הגבוהה פוסחת על הסגל הזוטר? מדוע אין הבנה כי לטווח ארוך המדיניות הזאת פוגעת בראש וראשונה בהשכלה עצמה ובכולנו – במורים ובתלמידים כאחד. מערכת החינוך וההשכלה איננה מייצרת אזרחים חושבים אלא צרכנים צייתנים. ויש מי שמרוויח מזה. צרכנים ידאגו רק לעצמם, ללא סולידריות חברתית, ללא חשיבה על ההשפעה שיש לצריכה על אחרים ועל הסביבה.

בימים אלו של מחאה חברתית אני שמחה לראות שהתעוררנו והתנערנו. שערבות הדדית וסולידריות אינן מלים גסות. שיטת הפרד ומשול משרתת את מי שמרוויח מהמצב הקיים. ההפרדה שקיימת בין סגל זוטר לסגל בכיר היא רק דוגמה קטנה להפרדות עמוקות הרבה יותר שמשסעות את החברה שלנו – בין נשים לגברים, בין ערבים ליהודים, בין עניים לעשירים, בין עובדי קבלן למועסקים בהעסקה הוגנת, בין דתיים לחילונים, בין מרכז ופריפריה ועוד.

השכלה היא זכות. ראוי שלא נוותר עליה, שלא נהפוך אותה לעוד מוצר צריכה. השכלה יכולה להיות הרבה יותר מידע או מנגישות למקצוע. בכוחה לעודד יצירתיות ומעוף, ליצור העצמה, לתרום לאיכות חיים, להגביר רגישות חברתית וסביבתית. בכוחה להפוך אותנו לאזרחים ואזרחיות פעילות. על ההשכלה להיות נגישה לכולם ולכולן. בסוף המאה ה-19 נשים החלו להיאבק למען קבלת זכויות בסיסיות – אחת החשובות שבהן הזכות להשכלה. ואחרי שהזכות הזאת הושגה בעמל רב כל כך, אנחנו מוותרות ומוותרים עליה מרצוננו ומעדיפים לצרוך ולמכור אותה?

הכותבת היא חברת סגל זוטר באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק יזרעאל, מנחה בשלוחה של אוניברסיטת לסלי ופעילה בארגון פמיניסטי אישה לאישה, חיפה