• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

מחאה משלה

אני יודעת שאני יכולה להאמין בך בכל הכוח, שהלב שלך רחב מספיק כדי לדאוג שהמחאה הזאת תביט לא רק קדימה, לא רק הצידה, אלא גם אחורה. מכתב פתוח לדפני ליף, לרגל חגיגות החודשיים להיכרותנו החד-צדדית
רעות גיא

אנחנו לא מכירות באופן אישי ובכל זאת אני מרגישה קרובה אליך. אני חוגגת חודשיים מהיום שבו פרצת אל חיי בסערה. מאז, אני עוקבת כמו רבבות הצופות בך בגאווה ובהתפעלות, על אש המחאה אשר הצתת במו אוהלך.

אני מודה שבהתחלה היתה תחושה שאת לא נגישה, אבל רגב קונטס לו הקדשתי את הפוסט הקודם בעניין המחאה היה זמין. הוא נהג לדברר אותך ברשת, במסיבות העיתונאים, בנאומים של העצרות – בכל מקום צוין כי הוא כותב הנאומים שלך. חשבתי אז שזה מוזר, שלא ייתכן שלאשה כה יפה ואמיצה כמוך אין מילים משלה. ואז בראיון ההוא מול שרון גל ב"לילה כלכלי", צפיתי בך עומדת בתנאי רחוב, בחום המעיק. נראה היה שכל מה שיעשה לך טוב ברגעים אלו זו מקלחת טובה וחיבוק חזק מאמא שלך, שבאופן לא מפתיע זה היה הראיון הראשון שבו הזכרת אותה בקול רם. הספיק מראיין אחד קטן ומקטין במיוחד בשביל לגרום לך לרצות לברוח, לא לפני שתגלחי את רגלייך לפני המצלמה האחרונה שתצלם אותך ברחוב.

לרגל חגיגות החודשיים להיכרותנו החד-צדדית, אני צופה בך מתראיינת באולפן חדשות כלשהו אחרי "צעדת המיליון". הפעם, את אחרי מקלחת טובה והנה יש לך מילים משלך. את לא צריכה כותב נאומים שנון וקריאטיבי. את עומדת בגבורה מול שצף השאלות, הצפויות והצפויות פחות, והפעם כבר יושבים מולך שניים, כמו מישהו ביקש לבדוק האם צריך יותר מאחד כדי לשבור אותך.

אבל הם לא מצליחים. בחיוך קבוע, ידיים שלובות ועיניים מתגלגלות הצידה ולמעלה (משעמם איתם באולפן, אה?) את עונה להם שלא. את לא מתכננת להיכנס לפוליטיקה כי הספקת ללמוד (מהר יש לציין), שגם השדה הפוליטי כפי שהוא היום הוא אלים, כוחני וגברי. ובשדה כזה אין לך מה לחפש. החיוך שלך מסמן לי שאין לי מה לדאוג. את לוחשת לי מהמסך ללא מילים לא לדאוג, כי גם אותו את הולכת לנקות.

דפני ליף בעת הפינוי בשד' רוטשילד, 11.09.11. מקלחת וחיבוק מאמא. צילום: אורן זיו / activestills.org

וככל שאת אומרת יותר ויותר אמת, כך יותר ויותר אנשים מתאהבים בך. בזמן שאת עושה קסמים, אני יושבת מרחק חמש דקות מיתד האוהל ההיסטורי שלך, במאהל לווינסקי. אני יושבת עם נשים שאין להן מילים, והן יושבות לצד גברים שלא ממש כותבים להן נאומים. נשים שאין להן לא כלום, אפילו לא מקום להתקלח בו פעם בכמה ימים או אמא שתעטוף אותן חזק חזק ותציל אותן מהתהומות של החיים ברחוב.

נשים ששנים של התעללות ואלימות פיזית, רגשית ומינית נראות על פניהן. שהיו פעם צעירות כמוך, אבל נזרקו ממוסד למוסד, מגבר אחד לשני, מארץ אחת לשנייה, כאלו שתוך כדי המאבק הפרטי שלהן לשרוד את היום נאנסות, נפגעות, נעצרות, מתאשפזות, נזרקות שוב ושוב אל הרחוב. נשים שצועקות לא שבוע, לא שבועיים, אלא כבר שנים אבל מנגנון ההדחקה החברתי שבו אנחנו חיות עובד היטב כדי להגן עלינו מלראות את הכאב והמצוקה שלהן, שלא לדבר על המשאבים הדרושים כדי לסייע, וכך הן נותרות ללא מילים. נשים שגם להן היו ילדים, אבל איבדו אותם כמו את התקווה אל מול המדיניות שלא הותירה להן שום סיכוי. אפילו לא סיכוי לגלח רגליים מול המצלמות בבוז.

עוד לא תמו כל פלאייך, וכנגד כל חוקי התקשורת השיווקית את כובשת את "ליידי גלובס" בוידוי על האונס שעברת, ומספרת על בדידות, על חוסר אמון. ואני מסתכלת אל תוך העניים העמוקות שלך – ויודעת שאת הבטחה גדולה. זה הרגע שבו אני יודעת שאני יכולה להאמין בך בכל הכוח, שהלב שלך רחב מספיק כדי לדאוג שהמחאה הזאת תביט לא רק קדימה, לא רק הצידה, אלא גם אחורה.

עכשיו, כשאת בעיצומו של פירוק המנגנון ההדחקה החברתי ששנים רבות אפשר את ההשתקה הזאת, אני קוראת לך להיישיר מבט לכל אלו שאת קולן לא ניתן לשמוע, אפילו לא עד רוטשילד. אני מבקשת ממך להביט אל כל אותן קטינות, צעירות, נשים וגם נערים שסל האופציות הדל שהיה ברשותן נתן להם לבחור בין הרע במיעוטו לגרוע ביותר.

אני רוצה שתבטיחי לי שאחרון האוהלים לא יפורק עד אשר נמצא פתרון לכל אלו שהמדינה שלנו מתנערת מהן, בגלל שנולדו במקום הלא נכון, בצבע הלא נכון, עם המבטא הלא נכון, במגדר הלא נכון, להורים הלא נכונים. אני קוראת לך לבוא ולצעוק את צעקתן של כל אלו שהופקרו, הוזנחו, נמחקו והושתקו.

אני מאמינה שלמרות חוסר הניסיון שלך במחאות חברתיות, בזכות הכריזמה, הלב הרחב והאומץ – את תבטיחי לי את כל זה. אני בתמורה מבטיחה לשבת איתך כמה שצריך, כמה שייקח, אין לנו מה להפסיד יותר. אני כותבת לך ומקווה שתקחי לעצמך רגע לקרוא את המילים. לא מילים שכתבו גברים, גם לא כאלה שכתבו נשים שאת מעריכה. אני קוראת לך לקרוא מילים של נשים, צעירות ונערות שלא פגשת מעולם. מילים של נשים שלא התקלחו למעלה משבוע ימים, שרק יחידות סגולה זוכות לשמוע בימי חייהן.

מדי שבוע אנחנו נפגשות במאהל שבגינת הקווקזים, נשים מכל צבעי הקשת, יושבות יחד בלב גינה מוקפת אלימות, גזענות, סקסיזם, נלחמות על הזכות להשמיע קולות של נשים, נשים שאיבדו אמון, שחלמו על היום שמישהי תשמע אותן, צעירות ומבוגרות, שחורות ולבנות, מזרחיות ואשכנזיות, עם קורת גג ובלי, נשים ששורדות את החיים שלהן, כל אחת בדרכה שלה, יושבות יחד ומבקשות להשמיע קול.

אנחנו נפגשות שוב ביום שני 19.09, בשעה 19:00 – בואי לשמוע אותנו, לספר לנו, בואי להפיג את הבדידות והפחד שהמחאה הזו לא עומדת להסתיים אלא רק מתחילה.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אשר עידן

    ועדת טכנוקראט-נברג נועדה לשלוח את החולה הביתה עם חום (כי אין כסף לאקמול, הרופאים הבכירים גמרו את התקציב). וועדת ספיבק-יונה (דוד לוי של המאה ה21), נועדה לגרום לחולה להתמכר לאקמול, (כי הכסף הגדול מבוזבז על מוסדות המוצא של ספיבק (בנק ישראל), ואוניברסיטת בן גוריון של יונה (שמנשלת את תושבי רהט ונתיבות. מהסיכוי להיות פרופסורים אצלם. כי אוניברסיטת הנגב מעדיפה מרצים מרמת אביב ומשנקין)

  2. צחי

    למנהיגה אגדית. ואני בפירוש לא מגזים.
    הישירות שלה, חוסר האיכפתיות מ"מה יגידו" עליה, הבוסר, הבוטות, הכנות, וההתבגרות הפוליטית החכמה כל כך. מביישת את כל הממסד הפוליטי שהתרגלנו להכיר. פשוט לא ייאמן. ואחרי חודשיים, כבר ניתן להניח שזו אינה תרמית.

  3. שולה קשת

    רעות, אופן הקריאה שלך לדפני אינו מייצג אותי ואף מקומם . כנציגת המאהל בגן הקווקזים שבלווינסקי מקומם אותי שאת כביכול מייצגת אותנו. מן הראוי היה שלפני שאת "עורגת" בפומבי לדפני ומבקשת שתצעק את צעקתנו, היית משתפת אותי בעניין, ומבררת אם אני או מישהי מהמאהל חפצה בגנבת הצעקה שלנו. אנחנו הנשים המוחלשות משמיעות את קולנו ולא צריכות שלא את או דפני תשמיעו את הצעקה שלנו. תבואי לתמוך אך אל תדברי בשמנו.

  4. רעות

    הפוסט נכתב על דעת נשים חסרות בית שחיות במאהל וביקשו לפגוש את דפני וסתיו כחלק ממעגלי הנשים שאנחנו עורכות במאהל. רעות

  5. אורי ביתן

    את מכירה את רעות גיא ואת העבודה שלה? עבדת כמוה עם נערים בזנות, נשים בזנות, נרקומניות? נערות ונערים שנזרקו מהבית? כמה נשים בזנות, או שורדות זנות, נרקומניות או נרקומניות לשעבר יש בתנועת "אחותי"? מה "אחותי" היא לא תנועה של נשות אקדמיה, עו"סיות, אמניות ושאר אינטלקטואליות שהחליטו לחבור ל"שטח"? ממתי אתן *מייצגות* את הנשים המוחלשות בישראל?

  6. נעמי

    אני קוראת את הדברים והם חודרים אל הלב.
    גם בצעקה להכרה של הנשים באוהל לוינסקי וגם בתחושת הביטחון בהכלה ונינוחות שנותנת אחת הבולטות בין מנהיגות המחאה דפני ליף.
    הלוואי שיגיעו ימים טובים יותר.

  7. נפתלי אור-נר

    נקווה שתישא פרי והחברה בישראל תרומם את החוליות החלשות בה

  8. יעל

    תודה שאמרת את הדברים שלו יכולתי הייתי אומרת לדפני.
    אין לי ספק שדברייך נאמרו בשם נשים רבות.

  9. אלי קליר

    קראתי את דבריה של רעות והם אכן חודרים ללב, מחממים אותו. כאחד, ומי לא, החושב תמיד על הסכנות,
    על הנימוקים שכנגד, אבל מאמין בלב ונפש בתנועת המחאה הזאת, אני שואל את עצמי היתכן שהלב והחכמה, הלב והחכמה ברמתם הגבוהה ביותר נפגשו? נפגשו דווקא
    בדפני ליף ובכל החבורה הצעירה הזאת שכבר חוללה פלאים? נסתרות דרכי האל.
    אני מאמין שכן.