קריאות בוז

ההצגה "סוף טוב" של הקאמרי עלתה בהיכל התרבות של אריאל למורת רוחן של שתי יוצרותיה, עדנה מזי"א וענת גוב. יובל בן-עמי חושב שהזלזול בהן הוא זלזול בקהל
יובל בן-עמי

יצירת אמנות היא כמו גוזל שממריא מן הקן. אין לדעת לאן תגיע, היכן תמצא קהל ומה יחשוב עליה הקהל הזה. לעתים הקונטקסט של היצירה משתנה מאוד בהתאם לקהל הנחשף אליה. על מדף הספרים שלי מצוי עותק של "הספר האדום" של מאו טסה טונג, האמינו לי שאני לא קורא את הספר הזה באותו אופן שבו ראה אותו מחברו. בעיקר מתוך ידיעה שהוא אחראי למותם של עשרות מליונים.

יריקה של בוז אינה כמו גוזל שממריא מן הקן. יש לחי לה היא מיועדת ומהרגע בו התיישבה על הלחי, אין להשיבה. בשבוע שעבר עלתה בהיכל התרבות של אריאל ההצגה "סוף טוב" שחיברה ענת גוב וביימה עדנה מזי"א. שתי היוצרות נמנות על חותמות מכתב המחאה נגד ההיכל, אבל מבחינה חוקית לא יכלו למנוע את עליית ההצגה (הן נמנעו מקבלת ההכנסות ובחרו לתרום אותן לאגודה למלחמה בסרטן).

"סוף טוב". דווקא אריאל

כמה גופים ירקו בפרצופן של גוב ומזי"א? נתחיל מתיאטרון הקאמרי, שהשתיים העניקו לו יצירה נפלאה של ממש – והוא מצדו בחר לערוך את הצגת החוץ הראשונה שלה דווקא באתר שמעורר בהן מורת רוח. אבל התיאטרון אינו היחיד. האגודה למלחמה בסרטן עצמה היא שאירגנה את הערב. קשה לתאר את תרומת ההצגה, העוסקת במחלה, להפצת מסריה של האגודה, ובכל זאת, אריאל. דווקא אריאל. לפי המדווח בתקשורת, האגודה לא יידעה את כל הנוגעים בדבר היכן מיועד להתקיים הערב כאשר נחתם ההסכם איתה.

מזי"א הגיבה לאירוע בתסכול. היא הודיעה שיהיה אשר יהיה, היא ושותפתה המחזאית ימנעו את הצגת יצירותיהן בהיכל התרבות החדש בקרית ארבע, גם אם ייאלצו לקשור את עצמם לאוטובוס הנושא את השחקנים. בימים אלה, כשנפתח ההיכל בשולי עיר האבות, אריאל כבר לא נראית נוראה כל כך. הנה יורקת גם קרית ארבע יריקה נסתרת בפניהן של היוצרות – היא מאלצת אותן לרכך את המחאה שלהן ולקבל במידת מה את גזירת אריאל.

מחוץ למערת המכפלה בחברון עצמה תלוי בימים אלה שלט המודיע כי שם יבנה היכל התרבות של חברון. בחברון חיים כ-600 מתנחלים, לא קהילה שבדרך כלל מקימים עבורה היכלות. אלא שבשטחים כבר למדו את הקונץ: היכלות תרבות מהווים את ההכשרה המוצלחת ביותר להתיישבות. מוצלחת אפילו יותר מבתי קברות.

היכל התרבות באריאל. חברה התנחלות

היכל התרבות באריאל, על אף שהוא משרת קהילה שבאמת ראויה לתרבות (ואין קהילה שאינה ראויה לתרבות), הוא בראש ובראשונה יתד בקרקע שהאחיזה בה חורצת את גורל ילדינו לחיות במלחמה ללא קץ. גוב ומזי"א הבינו זאת מלכתחילה ולכן נאבקו בו: לא מתוך טינה כלפי תושבי אריאל, אלא כדי שיצירתן לא תשמש כלי במשחק מלוכלך. לאחרונה דובר על התקרבות מסוימת בין גוב לבין ראש עיריית אריאל, רון נחמן, לאור מחלת הסרטן בה חלו שניהם. התקרבות אישית אינה מציינת כניעה לערכים הרסניים. גם לי יש חברים מתנחלים, אבל אין לי חברה התנחלות.

מי שרכשו לעצמם חברה התנחלות הם שחקני ההצגה, שהגיעו לפי מיטב ידיעתי בהרכב מלא לאריאל ונתנו את השואו. כל כך לא נעים לתאר גם את המעשה הזה כיריקה בפרצופן של גוב ומזי"א, הרי הקשר בין שחקנים ובין יוצרים עמוק ומיוחד כל כך. אתאר אותו אם כן כיריקה בפני. אני, שאהבתי כל כך את הצוות הזה על הבמה, שהתרגשתי וצחקתי והתערבלתי איתם בדילמות המוסריות והרגשיות, מרגיש נבגד מאוד.

כואב לי כשהתיאטרון משמש כלי בידי אלה שמונעים עתיד, שלום וצדק. הוא אמור לעשות בדיוק את ההפך. זלזולם של התיאטרון הקאמרי, שחקניו והאגודה למלחמה בסרטן בשתיים שיצרו את ההצגה הנפלאה הזאת הוא זלזול בקהלן. בשלב זה אקטע את הרשימה. נא לראות בכך יציאה סמלית מן האולם.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יזהר סמילנסקי (ז"ל)

    הוויכוח היום אינו על השטחים, אף-על-פי שהוא על השטחים, ולא על הבטחון, אף-על-פי שהוא על הבטחון, ולא על השלום, אף-על-פי שהוא על השלום.

    על מה הויכוח?

    הוויכוח הנוקב היום הוא על היהודי. אם יש דברים שכולם בעולם עושים והיהודי לא יעשה. דברים שכולם יכולים לעשות וגם עושים בלי הגבלה, וכל מיני איסורים שאחרים יכולים לדרוס ולא לדרוס – והיהודי לא. מפני שהוא יהודי.

    מפני שהיות היהודי יהודי, אינו מלה ריקה. ויש עליו הגבלות ויש איסורים. ויש דברים שמבדילים בינו ובין השאר, לווא-דווקא דברים שעושים הנאה או עושים קל, או נוח, או פשוט – אלא ממש להיפך,שעושים קשה יותר, ומגבילים את הנוחות ומפחיתים את הקלות ומסבכים את הפשוט.

    כגון, כל מה שנוגע למיעוט נרדף. כגון, כל מה שנוגע לעוול ולרשע. כגון, כל מה שנוגע לשימוש הכוח ולכיבוש הכוח. כגון, כבשת הרש. כגון, הרצחת וגם ירשת. וכגון, צדק צדק תרדוף.

    כי אם כל אלה הן רק תביעות מצחיקות, וליהודי מותר הכל כמו ללא-יהודי, ובלבד שיהיה מקיים את מלקוח כוחו – נשמט אז מתחת רגלינו איזה איכפת גדול, יסודי, ראשוני, איכפת חסר הגדרה פשוטה, אבל איכפת שכמוהו כמו הקרקע: אם איננו – הכל נופל.

    להתקיים, להישרד, לא להישמד, כן בוודאי, אין שאלה.
    אבל במאבק על הקיום, גם במאבק על הקיום – יש דברים שליהודי אסור ושיהודי לא יוכל לעשות, מעצם היותו יהודי. גם כשקשה.
    כגון, לרשת מה שאינו שלו.
    כגון, להתעלם מדמעת העשוקים.
    כגון, לגרש את שכניו.
    כגון, לדכא בזולת את מה שהוא שונא שידכאו בו.

    (מתוך "דפי ריב", אסופת מאמרים, 29.1.88)

  2. סשה ליף

    רק בדרנים לא יורקים בפנים לפעמים. אמן ש"הולך עם האמת שלו" מעיז לירוק ואף להשתין כשצריך.

  3. א.ב.

    השאלה היא כמה רבדים יש מאחורי הצדקת חרם כזה, והצהרה להלחם בעתיד.
    האם אחד הרבדים הוא ניסיון להכשיר את התאטרון בצד "הנכון" של הקו הירוק. כאילו הגזל שהיה ב48 הוא מוסרי ולכן מותר להעלות שם הצגות, יחסית לגזל שמעבר לקו הירוק שהוא לא מוסרי…
    🙁