string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

הטרגדיה של המחאה

אילו היו הופכים לפוליטיים ומפלגתיים באופן מובהק, לא היו להם מספיק תומכים; אבל כל עוד לא יודו בפה מלא במטרותיהם הפוליטיות, לא יהיו תוצאות. בכל מקרה, מהפכה לא יכולה לצאת מזה

השבוע נקברה המחאה הכלכלית ההמונית הגדולה ביותר שידעה ישראל בקבורת חמור. אמנם יותר אנשים הפכו מודעים יותר לשעבוד לחברות ענק, לבנקים ולכמה טייקונים; אמנם הם ראו לרגע שאפשר לקיים חיים צודקים יותר ופעילים יותר במסגרות קהילתיות; אמנם גם ארגוני העובדים, בית הדין לעבודה והתקשורת נחשפו כמשרתי ההון; ואמנם יש גם כמה הצעות לא רעות בענייני קואופרטיבים ועיתונות שאולי ייצא מהם משהו. אך בכל זאת, ככל שהמחאה דעכה ואחרוני האוהלים פונו, לא רק שהמחירים והמשכורות נותרו בלתי אפשריים, אלא גם חברי הכנסת (כמו מירי רגב) והשרים (כמו ליברמן) שבו לשרת את העשירים, וכך נקברו אפילו העלאת שכר מינימום ומעט הרפורמות שהציעה הוועדה הממשלתית, שאולי רק פירוריהן יאושרו בסוף אחרי שביתה כללית במשק.

פינוי מאהל לוינסקי, 03.10.11. נו, אז "העם" דרש… אז מה? צילום: אורן זיו / activestills.org

בטח עוד נראה ספיחים שלה, והיא אולי תשפיע בעקיפין על הבחירות הבאות, אבל בינתיים המאהלים פונו, המוחים חזרו לעבודה, והשביתות ברכבת ובמערכת הבריאות לא מצליחות להניב הישגים. למרות ההזדמנות האדירה, הגיבוי העיתונאי וההשראה הלובית-מצרית – אני חוזר ומתעקש שהמחאה לא הייתה מהפכנית, ולא הייתה יכולה להביא למהפכה. זה הרגיז רבים כשכתבתי את זה, אבל זה המצב. צריך להפריד בין ניתוח ריאלי לבין ניתוח נורמטיבי ותכנית עבודה אקטיביסטית; בין תיאור סוציולוגי נאמן בזמן אמת, לבין הווישפול ת'ינקינג, המושפע מהחוויה של "להיות שם", ולהתעלם מכול מי שנמצא במקום אחר. ולמיטב הבנתי, המחאה הישראלית היא אמנם חשובה וטובה, אולי אפילו חסרת-תקדים, אבל לא יכולה הייתה להביא תוצאות מהפכניות כי היא לא יותר משיתוף פעולה קצר מועד ומעורפל מאוד, שבדרך כלל נוח לכולם איתו.

ממש כמו הגלעדשליטומניה השנתית, הן חוגגות את ה"ביחד", יותר מאשר מייצרות פעולה. המחאה לא נבעה מ – או הביאה ל – שינוי במבנה החברתי, או באינטרסים, או בהשקפות העולם. להפך, היא משקפת אינטרסים שונים, חוויות וזהויות שונות, ואינה מלווה בהתנהגות המאיימת על הסדר הקיים. משום כך זאת יכולה להיות לכל היותר תנועה למען רפורמות (מישהו אמר מובראק?), לא מהפכנית.

וזה מכעיס! זה צריך להכעיס. ההתעלמות, העיוורון, החוצפה, המחירים… אבל מוטב להבין מה כוחה של המחאה כדי לא להתאכזב, או כדי לחשוב איך לעשות זאת אחרת. היא לא החליפה את המשטר, או אפילו הפילה את השלטון, ואפילו הרפורמות המעטות שהובטחו לא בטוח שייקרו. זהו מאבק מתמשך, מחאה, לא מהפכה, כנראה גם לא מהפך.

תודעה עולמית גוברת: מודעה בבי"ח בלונדון על שירותי הבריאות (NHS)

על אף וועדת המומחים המעולה, המוחים סירבו להודות בפומבי בהיותה של המחאה שמאלית, סוציאל-דמוקרטית. החלטתם כמובן מובנת. הכותרות "שמאל" ו"ימין" מייצגות בישראל הרבה יותר מאידיאולוגיה, אלה הם מוקדי זהות סקטוריאליים. אבל בסופו של דבר בלי לדבר בשפה פוליטית ברורה, המחאה נותרה לא בשר ולא חלב, עם רצון מובן להישאר "בלב הקונצנזוס".

במילים אחרות, הטרגדיה של מחאת האוהלים היא מובנית, וניתן לנסחה בקיצור כך: אילו היו הופכים לפוליטיים ומפלגתיים באופן מובהק, לא היו להם מספיק תומכים; אבל כל עוד לא יודו בפה מלא במטרותיהם הפוליטיות, לא יהיו תוצאות. כך או כך, מהפכה לא יכולה לצאת מזה. בפועל, גוש הימין הקפיטליסטי שומר על כוחו בסקרים, פחות או יותר, ושינויים כלכליים מרחיקי לכת לא נראים באופק.

נחמה פורתא היא שהישועה אולי תבוא מהמחאה העולמית שהגיעה גם לוול-סטריט, כנראה לא מישראל הקטנה. או כמו שאמרו בחמישייה הקאמרית: "בלי קונצנזוס זה רק בחו"ל; בארץ אתה חייב שיהיה לך איזשהו גיבוי כדי להיות חריג".

פורסם בבלוג של אייל קליין – אמת מארץ ישראל

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נואמי

    נכון, זו מחאה, מתמשכת איטית "ניצחון בנקודות" אם תרצה… אולי כבר לא פוטוגנית אבל מתרחשת ולא פינוי האוהלים שהוא סמל סימן את סופה.

    וזה מה שיפה וחשוב בעיני. משהו קרה הקיץ הזה ודברים לא ישובו להיות כשהיו- האם יסתובבו 180 מעלות? כנראה שלא? האם ישתנה המבנה החברתי מהיסוד? כנראה שלא. האם נקים עלינו מנהיג כריזמטי -קומורד כנראה שלא וטוב שכך.

    אבל ההספדים המוקדמים מידי האלו אינם במקום. נראה לי שקיץ 2011 התניע תהליכים שאת הפירות או לפחות את מה שיקרה איתם ייקח זמן לראות ולהרגיש. זה בוגר, זה יפה, זו גם הדרך המעשית והפרקטית לעשות את הדברים.

    אני מרוצה. לא מאמינה במהפכות. מאמינה בשינוי.

    נואמי.

  2. טלי

    כי כנראה מהרגע הראשון לא באמת האמנת, כנראה אף פעם לא הרשת לעצמך באמת לצעוק עם ההמון בלי לנסות לברוח לאיזה דמות של אינדוודואל המתבונן מהחוץ ומעיר לעצמו היערות סרקסטיות כי אם כן לא היית בוחר להתעקש על הטענה השקרית- על אינטרסים מנוגדים של הציבור. הסיבה שאני מתעצבנת, אולי לא מגיע לך שכל כך אתעצבן סך הכל מותר לישראלי להיות מיואש, היא שזה כל כך מזכיר לי את טענות התקשורת המרגיזות שמנסות לבצע את אותו הפרד ומשול בתוך אותו ציבור שאין שום סיבה הגיונית שלא יתאחד עכשיו מול איום ברור וממשי, וכפי שהאיום ברור -האינטרס המשותף ברור, אני מתעצבנת כי האבחנות המתוחכמות שלך בדיעבד הן לא רק אבחנות בדיעבד אלא נבואה שמגשימה את עצמה שראיתי הרבה מאוד כותבים חוזרים עליה שוב ושוב כאילו הם רוצים שזה לא יצליח, כאילו הם לא בנו על זה שבאמת יכולה להיות "אחדות", ועכשיו, ברגע השפל הכי גדול של המחאה, במקום לכתוב מילים שיעזרו לנו לקום להתאושש ולהמשיך אחרי הפינוי, אתה מצטרף בשמחה לעיתונאים המספידים שנהנים להסביר בכל מני דרכים למה "כמו שהם אמרו מההתחלה" אף פעם לא היה לזה סיכוי. היה כאן רגע של אמת ומכבש גדול שלטוני קפיטליסטי הפעיל עליו הרבה כוח בנסיון למזער אותו, ולמזעור הזה אתה מצטרף.

  3. עמית

    והשמאל הישראלי כסוציאליסטי,
    הוא, מה לעשות, חסר בסיס. הן ברמה המפלגתית והן ברמה של דעת קהל.

    אם המחאה תגיד שהיא שמאלית היא לא "תודה" במטרותיה, היא תשנה אותן.

  4. עינב

    נפלת בדיוק למה שהוא תיאר בטקסט – ההבדל בין תיאור לבין תכנית עבודה אקטיביסטית. את כועסת עליו שהוא לא מעודד ומקווה איתך ביחד שהמחאה תתעורר (אם היא תתעורר, ואולי הוא כן מקווה לכך בעצמו), אבל הוא בכלל לא עוסק בשאלה מה צריך לקרות, אלא מה לדעתו קורה. זכותו.

  5. טלי

    מה שמהפכה צריכה זה אנשים עם מוטיבציה, עם אמונה. לא המהפכות בעולם הערבי, ולא המהפכה הצרפתית קרו בגלל "תכנית אקטביסטית" את יודעת מה? המהפכה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה עם "תכנית אקטביסטית" היא המהפכה של סוף האפרטהייד באפריקה והיא חרא של מהפכה, ברור שלא צריך להיות רק אמוציונלים ששרים שירי זעם ביחד כמו קהל של הופעת רוק, וזה טוב לחשוב ולנתח ולכתוב טקסטים תיאורטים, אבל צריך להאמין וצריך לרצות, ואייל כפי שהכרתי משני הטורים שלו שקראתי לא האמין אף פעם ולא נראה שממש רצה . והטיעון הזה על חוסר אינטרס משותף של הציבור מרגיז אותי כי הוא שקרי.

  6. דרור בל"ד

    כותבת סתיו שפיר: "באסיפה האחרונה ברוטשילד ישבו מחוסרי הדיור עם "המפונקים" וחשבו מה לעשות כשיפקעו צווי בית המשפט ויבואו שוטרים בשערי השדרה.
    […]
    האם נתנגד? האם נכבול עצמנו בשלשלאות לאוהלים שנותרו? האם ניאבק עד שהשוטרים יפרידו אותנו בכוח זה מזה, עד הגז המדמיע"?
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1485599

    בספרו תולדות המאבק המזרחי בישראל תוהה סמי שלום שטרית מדוע הרבו כל כך החוקרים לעסוק במרטין לותר קינג ופחות מדי במלקולם איקס, ואני תוהה מדוע הרבו כל כך לעסוק במלל אינסופי, רובו ציוני לעילא, ופחות מדי במסקנותיו של שטרית. את מסקנותיו (המדוייקות!) של איל קליין אפשר היה לקרוא, בין השורות, בספרו של שטרית.

    "המחאה הזאת חזקה דווקא משום שהיא לא משתמשת בכוח הזרוע אלא ביכולת לשנות את רוחה של מדינה שלמה מבלי לשלוף סכין או ללחוץ על הדק. השימוש באלימות והפחדה שייך לעולם הישן שאותו אנחנו מבקשים להחליף". (שפיר, שם)
    למרות היותו מרוקאי, שטרית לא המליץ לשלוף סכין, בוודאי לא ללחוץ על ההדק (אם כי פעם אחת זה עבד לא רע, עקב היותו של ה"עם" ציוני יתר על המידה, 95 ו96, בהתאמה). המלצותיו, שלא זכו למימוש, כתובות בתגובותיו הרלוונטיות באתר קדמה. אך ה"עם" (כולל יוסי יונה – ראו מאמר באתר זה) רצה צדק חברתי לאזרחיו, לא לכלל התושבים בין הנהר לים, כפי שדורשת סתיו שפיר: "לא נהיה שמאלנים, ימנים, מזרחים, אשכנזים, יהודים, ערבים, חרדים או חילונים. בשנה החדשה נהיה בני אדם. מגוונים, אך בעלי צרכים דומים: …" (שפיר, שם).

    גחמותיה של סתיו שפיר מנוסחות היטב במסמכי החזון הפלסטיניים מ2006. כשהבין ה"עם" מהו צדק חברתי אמיתי, העדיף לשמור על הפריוילגיות שלו כ"עם".

    ועוד תזכורת למקווים לשווא: בפעם האחרונה כשיצאו 400 אלף איש לכיכר היות ולא רצו את שר הבטחון, קיבלו אותו אח"כ כראש ממשלה. זאת ועוד, מי שלא רצה את ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים בתור רה"מ, קיבל אותו בתור שר בטחון עד להסגרתו הוודאית להאג.