string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

לא ווטרלו, פיטרלו

רוב הסיכויים שרובכם לא שמע על "טבח פיטרלו", שהתרחש במנצ'סטר ב-1819. נתן שקרצ'י עם סיפורו של מאבק פועלים נשכח המהווה את ההקדמה ההכרחית לכיכר טיאננמן, כיכר תחריר, פוארטו דל סול, רוטשילד ו-וול סטריט
נתן שקרצ'י

כמו בפוסט האחרון שפרסמתי כאן, גם הפעם אני חוזר לעבר הרחוק כדי להראות לכם עד כמה מצבנו טוב יותר בזכות אנשים שרובם אנונימיים עבורינו, והמאבקים והידע שיצרו בעבר. גם הפעם, זהו סיפורם של אנשים ממעמד הפועלים אל מול הכוחות החזקים של זמנם: הטבח בשדה פיטר שבמנצ'סטר, בשנת 1819, היה חלק מרצף שבו אנשים ממעמד הפועלים דרשו להפוך מנתינים חסרי השפעה לאזרחים בעלי זכות הצבעה שווה לטייקונים של זמנם. אולם הפעם, השינוי לא בא כל כך מהר. זכות ההצבעה ניתנה לכל הגברים רק כ-99 שנים אחרי האירועים, ונשים נאלצו לחכות עוד 110 שנים.

מי שמסתכל על המספרים מבין למה השלטון האריסטוקרטי לא שש לתת להם זכות הצבעה; אותן מדינות שנתנו את זכות ההצבעה לפועלים הפכו בתוך זמן קצר למדינות שבהן נבנתה מדינת רווחה מודרנית המספקת שירותים ציבוריים לכולם, ולא רק לבעלי ההון.

טבח פיטרלו, ג'ורג' קרוקשנק, 1819. חלק מרצף שבו אנשים ממעמד הפועלים דרשו להפוך לאזרחים בעלי זכות הצבעה שווה לטייקונים של זמנם

כדי להבין את אירועי פיטרלו, יש צורך להכיר את התקופה, ואת הגורמים שהביאו אנשים ממעמד הפועלים לדרוש זכות הצבעה. המהפכה הצרפתית ב-1789 מכניסה ללחץ את השלטון האנגלי. חוקים, שאוסרים את חופש ההתכנסות וחופש הביטוי, עוברים בתחילת המאה ה-19 בפרלמנט הבריטי. חלקם עוברים תחת מצב החירום שבו נמצאת אנגליה, במלחמה שלה מול צרפת, מ-1793 עד 1815. במקביל, ישנו חוסר שקט בשוק העבודה. נד לוד (Ned Ludd) ואחרים הולכים ושוברים מכונות שלוקחות להם את העבודה, והמעסיקים שמעדיפים נשים וילדים במקומם מוסיפים עוד שמן למדורה. מצעד הבלנקטירס (פועלי טקסטיל שתכננו צעדה עד לונדון ומסירת עצומה למשפחת המלוכה, על תנאי עבודתם, ועל שנשללת מהם זכות ההצבעה) שמתחיל משדה פיטר במנצ'סטר מדוכא בכח על ידי הצבא.

הרס נול תעשייתי, 1812

בימי המלחמות הנפוליאניות  בין 1803 ל-1815, 1 מכל 9 גברים אנגליים משרת בצבא ומוטלים מיסים גבוהים על הנתינים. כשהחיילים חוזרים מהמלחמה, הם עצבניים שהם לא חלק מבעלי העניין בדמוקרטיה, למרות שלחמו למען אנגליה. בנוסף, כ-4 שנים לפני אירועי פיטרלו, מועברים חוקי התירס המעלים את מחירי הלחם באנגליה – מה שגורם להתפרצויות רעב ואבטלה ומוסיף לזעמו של מעמד הפועלים. הם מועברים על ידי הטייקונים של אז (בעלי האדמות הגדולים), שיושבים בפרלמנט ומשתמשים בו להגן על המונופול שלהם.

זכות ההצבעה באותו זמן התחלקה בצורה מאוד לא-שוויונית. קודם כל היא התבססה על רכוש, וכמובן חלה רק על גברים. כך לדוגמה,  התושבים בערי התעשייה של מנצ'סטר, סלפורד, בולטון, בלקבורן, רוצ'דייל, אולדהאם וסטוקפורט, שביחד מונים קרוב למיליון תושבים, מיוצגים בפרלמנט על ידי 4 חברי פרלמנט בלבד, לעומת למעלה ממחצית מהפרלמנט שנבחר על ידי 154 מצביעים. אלו הם גם הימים בהם אנגליה היא אימפריה קולוניאלית ששולטת בצורה דומה גם על עמים אחרים מסביב לעולם.

חסידי הקפיטליזם מספרים לנו שאדם סמית' האמין בשווקים חופשיים ובממשלה מוגבלת. אולם בספרו "עושר האומות", הוא טוען: "ממשלה אזרחית שמוקמת להגנת זכויות הקניין בעצם מוקמת להגנת העשירים מפני העניים, על בעלי הרכוש מפני חסרי הרכוש". זו בדיוק הממשלה שהתקיימה בזמנו, ועל רקע זה צריך להבין את התנגדותו.

הזמנה לאסיפה בשדה פיטר שבמנצ'סטר, אוגוסט 1819 (לחצו להגדלה)

הדרישה לזכות הצבעה נגמרת בטבח

ב-16 באוגוסט 1819 התכנסו 60 אלף גברים נשים וילדים ממעמד הפועלים לאסיפה לא-אלימה בשדה פיטר במנצ'סטר. מטרת האסיפה היתה לעורר תמיכה ברפורמה בייצוג הפרלמנטרי – זכות השתתפות וקול בדמוקרטיה שבה הם חיו. האסיפה אורגנה על ידי האיגוד הפטריוטי של מנצ'סטר, והנואם הרדיקלי הידוע הנרי האנט ואחרים שתמכו בהרחבת זכות הבחירה הוזמנו לנאום. רוב המשתתפים היו בני מעמד הפועלים, והיו אפילו התארגנויות ראשונות של נשים ממעמד הפועלים (אחת מהן, מרי פילדס, היתה על הבמה כדי לשאת דברים). כמו שאפשר לראות בהזמנה למעלה, האנט מבקש מהבאים לבוא חמושים באישור מצפונם בלבד, ומזהיר מרצונו של הצד השני במהומה, שתיתן להם תירוץ לשפוך את דמם של המפגינים. האסיפה גם נדחית פעמיים, על ידי פקידי הממשל הבכירים באזור.

ביום האירוע הגיעו משלחות של אנשי מעמד הפועלים מכל רחבי האזור וערי התעשייה של צפון אנגליה, לבושים בבגדיהם היפים ביותר, כשחלקם נושאים שלטים כמו "לא לחוקי התירס" או "אין מיסוי בלי ייצוג" או כאלו שדורשים את זכות ההצבעה על ידי קלפי ובחירות שנתיות. בערך באחת בצהריים, הגיעו האנט ושאר הנואמים למה שנחשב להפגנה הכי גדולה שנערכה עד אז באנגליה. הקהל קיבל אותם בהתלהבות רבה. כשראו השריפים (magistates), שצפו במתרחש מאחד הבתים הקרובים שהשקיף על שדה פיטר, את קבלת הפנים הנלהבת שקיבל הנרי האנט, החליטו לעצור אותו ועוד שלושה נואמים שעמדו על הבמה.

השוטרים שהיו אמורים לבצע את המעצרים, טענו שהצפיפות הרבה של הקהל לא תאפשר להם להגיע אליהם, ודרשו את סיועו של הצבא. על כן, השריפים הוציאו לשני הגדודים שישבו שם הודעה ללוות את השוטרים. גדוד אחד היה גדוד ששייך לצבא (גדוד הפרשים ה-15 – ההוסרים), והשני (yeomanry) הוא בעצם מיליציה שהוקמה אחרי מצעד הבלנקטירס, המורכבת מבעלי מפעלים או אדמות מאזור מנצ'ססטר וסלפורד שהם בעצם המעסיקים של המפגינים.

לרוע המזל, המיליציה היתה קרובה יותר. עם קבלת ההודעה, עלו חבריה עם חרבות שלופות על סוסיהם לכיוון שדה פיטר. ההרוג הראשון הוא הנרי פילדס, בן שנתיים שעף מידי אמו בעת שאחד הרוכבים פגע בה. כשהרוכבים מגיעים לאזור האסיפה, הם תוקפים את המשתתפים עם החרבות, חלק מהם נדרסו תחת רגלי הסוסים. הקהל מתפזר במהירות, למרות שהינו חסום על ידי גדוד הפרשים הצבאי וגדוד של חיל רגלים. בסופו של דבר, האירוע נגמר בהריגתם של 17 בני אדם ובפציעתם של 650. בין ההרוגים מרי הייז, אם לששה שהיתה בהריון באותה עת; שרה ג'ונס, אם ל-7; וג'ון אשטון, שנשא שלט עם הכיתוב "מיסוי ללא ייצוג הוא לא הוגן ודיקטטורי. לא לחוקי התירס".

את השם "פיטרלו" נותן לאירוע אחד הפצועים קשה שמת כחודש אחרי, חייל לשעבר בשם ג'ון ליס שהשתתף בקרב ווטרלו. הוא אומר: בווטרלו הם נלחמו גברים מול גברים, לשני הצדדים היו חרבות. פה זה פשוט היה רצח.

טבח פיטרלו, ג'ורג' קרוקשנק (האשה בלבן היא ככל הנראה מרי פילדס)

יום-יומיים אחרי הזוועה, מתפרסמים בעיתוני אנגליה כתבות על מה שקרה בשדה פיטר, מה שמזעזע חלק גדול מהציבור הבריטי. האנט ונואמים ומארגנים אחרים עומדים למשפט ונשלחים לכלא לתקופה של שנה עד שנתיים בעוון ארגון התקהלות אסורה. אנשי המיליציה, העומדים גם הם לדין, יוצאים כולם זכאים. במקום רפורמה, הממשלה העבירה את מה שנודע כששת החוקים, חוקים שתפקידם היה לאסור התקהלות של מעל 50 איש ולמנוע פרסומים למען רפורמה על ידי מס בולים שמעלה את מחירי העיתונים, ומאסר של עד 14 שנים למי שיפרסם דברים בעד רפורמה פרלמנטרית.  עד סוף 1820 כל מנהיג פועלים שנחשב לתומך הרפורמה נשלח לכלא.

כשנתיים לאחר מכן מיוסד עיתון ה"גרדיאן" על ידי אנשים שנכחו בשדה פיטר, כשבין מטרותיו קידום רפורמה פרלמנטרית. ב-1832 מועבר חוק ראשון לרפורמה בזכות הבחירה, מה שמעלה את מס' המצביעים מ-450 אלף ל-600 אלף. רק ב-1867, כמעט 48 שנים אחרי פיטרלו, הועברה רפורמה שהעניקה את זכות ההצבעה לכל הגברים ממעמד הפועלים (חוץ מפועלים לא מקצועיים) שמכפיל את מספר המצביעים ממיליון ל-2 מיליון (על זכות ההצבעה לנשים ארחיב בפוסט נפרד).

נכון להיום אין שום אנדרטה לציון האירוע, רק שלט עגול אדום שהחליף שלט כחול עם פירוט קצר על הטבח, למרות שישנו מאבק ציבורי במנצ'סטר של ימינו ליצור אנדרטה מכובדת יותר לאירוע. למרבה הצער, אירוע זה אינו אפילו חלק מתוכנית הלימודים הבריטית.

שלטי הזיכרון לפיטרלו (לחצו להגדלה). אפילו לא חלק מתוכנית הלימודים

בין פיטרלו לטיאננמן ולאביב הערבי

האירוע בכיכר טיאננמן, שהתרחש 170 שנים אחרי טבח פיטרלו, מזכיר אותו מאוד. גם שם, יצאו צעירים ופועלים לרחובות כדי לדרוש רפורמות דמוקרטיות , וגם שם נתקלו המפגינים בדיכוי אלים. כמו בפיטרלו, האירוע עצמו לא הוביל לרפורמות, אלא להיפך, הגדיל את חששות המשטר, כאשר עדיין ישנו פחד של המפלגה הקומוניסטית לתת יותר חופש לאזרחיה. זה כמובן לא מפריע לרוב הקפיטליסטים מארצנו ומרוב העולם המערבי להעביר לשם את מפעלי הייצור שלהם (למרות שמנסים לספר לנו שקפיטליזם ודמוקרטיה הולכים יד ביד).

האירועים האחרונים בארצות ערב, שזכו לכינוי "האביב הערבי", נראים גם הם כמו שידור חוזר של פיטרלו. מתחילתם, לאחר הבחירות האחרונות באיראן בהם הצעירים חשו שתוצאות הבחירות זויפו לטובת המנצח ויצאו להפגין ברחובות, אך נתקלו בדיכוי אלים ובצנזורה וברצח של מפגינים לא אלימים כמו נדה סולטן, ועד האירועים בתוניסיה, בכיכר תחריר במצרים, בתימן, בבחריין, בלוב ובסוריה. אם זה אנשים שיוצאים לרחובות בעקבות עליית מחירי המזון שפוגעת בעניים ביותר, או בדרישה לרפורמות פוליטיות, נגד שלטון מושחת.

התפתחות האינטרנט והטלוויזיה תרמו את תרומתם למהפכות אלו ועזרו להן להתארגן, ולסיפורם של המפגינים להתפרסם בכל העולם. אין לנו אלא להעריץ את האומץ של האנשים הללו, שיוצאים לרחובות מול כדורים חיים, במאבק לחופש. כרגע אין אנו יכולים לדעת איך יסתיימו מאבקים אלו, אלא לקוות שיסתיימו בדמוקרטיה אמיתית, ובטיפול אמיתי בבעיות שמהן סובלים האזרחים במדינות ערב.

כיכר טיאננמן. האירוע עצמו לא הוביל לרפורמות, אלא להיפך, הגדיל את חששות המשטר

להם יש ארנק, לנו יש קלפי

במדינות דמוקרטיות כמו ספרד וישראל, יש יותר חופש ביטוי, חופש התכנסות והתארגנות, זכות הצבעה, ואפילו אפשר להיבחר. מה שעבור אנשי פיטרלו ואחינו במדינות הדיקטטוריות הוא משאת נפש, עבורנו הוא כבר מובן מאליו. את המעורבות החליפה הציניות והאדישות. ישנו חוסר אמון במערכת הפוליטית, שלדעתי בעיקר נובעת מסיאוב של גופים שהיו בין התורמים הגדולים להתפתחות הדמוקרטיה בעולם – איגודי עובדים מפיטרלו והלאה, ושל מפלגות פועלים, שהיוו את חוד החנית בהקמת מדינות הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה. גם בישראל וגם בשאר העולם המערבי, פחות אנשים הולכים להצביע בבחירות. מבחינתנו, ישנם אנשים שזה התפקיד שלהם לנהל את המדינה; אנחנו יכולים כביכול להסיר אחריות מעצמנו, והדמוקרטיה תפעל מעצמה.

הייאוש הזה מהפוליטיקה, שמתבטא בירידת אחוזי ההצבעה, לא נוצר מהאוויר. הוא משרת את ההון, שמנסה להחזיר את הגלגל הדמוקרטי אחורה לימי הזוהר של המאה ה-19 והשלטון האריסטוקרטי-אוליגרכי. היום איש לא יבוא ויגיד לנו שהוא מעדיף אוליגרכיה על דמוקרטיה, אז עושים זאת בדרך עקיפה: מספרים לנו על נפלאות השוק החופשי ועל חוסר יעילות הממשלה. האירוניה היא שמי שמספר לנו על כך הם בדרך כלל פקידי הממשלה הבכירים וגם חלק גדול מהפוליטיקאים ומראשי הממשלה שלנו. כפי שנכתב בכותרת המשנה, בשוק החופשי שולטים מי שהארנק שלהם הכי גדול, ובדמוקרטיה השלטון נקבע בקלפי. בה, ורק בה, הקול שלנו שווה לקולם של הטייקונים – קול אחד לכל אחד.

הקלפי היא המקום שבו ננצח. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

בימינו, כאשר בחלק גדול של הדמוקרטיות מיעוט קטן ועשיר, מעמד בינוני הולך ומתכווץ והמוני פועלים שחיים בקושי, חשוב שמעמד הפועלים ומעמד הביניים יאחדו כוחות כדי להילחם בטייקונים – והקלפי היא המקום שבו ננצח. מחאת האוהלים בקיץ האחרון היתה צעד ראשון בכיוון, אך ההון יציב ומאורגן ועתיר משאבים ואם לא תהיה לתנועה זו המשכיות, יימשך הכרסום במדינת הרווחה. הפוליטיקה, כפי שאמר שארל דה גול, היא עניין רציני מדי מכדי להשאירו בידי הפוליטיקאים.

כרגע, אנו נמצאים בשלב חדש בהתפתחות של הדמוקרטיה, שכן רובנו רואים שהדמוקרטיה של הנציגים, שאליהם העברנו את אחריותנו למה שקורה במדינה קלה להשחתה. בדמוקרטיה השתתפותית, אנו צריכים לעבור, כמו שכתבתי בעבר, מתפקיד הצופה לתפקיד המשתתף הפעיל. לדור שלנו יש הזדמנות לחזק את הדמוקרטיה, על ידי השתתפות של כולנו בקביעת דרך חיינו. אם מול בעלי ההון לא יתייצב גוף אזרחי פעיל, שלא מפחד מהמילה פוליטיקה ומבין שדמוקרטיה זה עסק יום-יומי של קביעת סדרי עדיפויות, על ידי מודעות התארגנות פעילות ואורך רוח, לא נצליח להראות שישראל אחרת היא אפשרית!

חלקו השני של הפוסט יתפרסם בבלוג של נתן שקרצ'י – הקול החופשי של העובדים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. עומר

    אולי מתישהו תהיה סקירה של האייטיז. אחד הקרבות המפורסמים אז היו "קרב אורגריב", (orgreave) ב-1984 ביורקשייר: 6000 כורים מול 8000 שוטרים.

    האמן ג'רמי דלר (זוכה פרס טרנר) עשה שיחזור מלא של יום הדמים הזה ב-2001.

  2. עומר

    עד כמה שזה יישמע מוזר, אנחנו מודעים ליום שבו הצבא הסיני שחט אלפי אנשים, מכירים את פועלו של הדלאי לאמה ושמענו על הנובל שניתן לליו ז'יאבאו.

    הבעיה היא שרוב הסינים עצמם (וודאי מהדור הצעיר) לא מכיר את הסיפורים האלה:

    מנוע החיפוש "באידו" חולש על 85% מהענף הזה בסין, וככר טיאננמן מופיעה שם כעוד ככר תיירותית, לא יותר מזה.

  3. דודי

    הערה: לא חוקי התירס כי אם חוקי הדגן.