string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

אין צה"ל של מעלה

הספר של ארגון "שוברים שתיקה", שיצא לפני כשנה, אינו עוד אוסף עדויות מזעזע; הוא שובר בהצלחה את ההנחה כי "הצבא הוא אנחנו"
יובל אילון

מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה, עוסק בעיקר באתיקה, פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של ספורט

אם את מבקשת לדעת אם מישהו דתי,

אל תשאלי אותו. התבונני במעשיו. (לודוויג ויטגנשטיין לאליזבת אנסקומב)

לפני כשנה הוציאה תנועת שוברים שתיקה את הקובץ "כיבוש השטחים: עדויות חיילים 2000-2010" (pdf). במבט ראשון, מדובר בעוד אוסף עדויות מזעזעות מהסוג שלמדנו לצפות לו, כמעט התרגלנו אליו, ולא יותר. אולם הרושם הזה מטעה. הספר הוא ספר חשוב שמציג מהלך מנומק, משכנע ומטלטל. הוא לא רק מתווה בבירור קו המבחין בין מה שקרוי שמאל רדיקלי לשמאל ציוני או ליתר דיוק שמאל ממסדי, כי אם מעמיד מראה אכזרית בפני כל מי שמנסים להתנגד לכיבוש בלי להתייצב מול "כוחות הביטחון" ובלי לוותר על התחושה שבחשבון אחרון "הכל בסדר" ולכל היותר מדי פעם מתרחשות תקלות.

1. אז מה חדש?

כאמור, במבט ראשון לא ברור מה יכולות עוד כמה עדויות, גם אם הן כרוכות יפה וערוכות היטב, לחדש לנו. בחירה אקראית מתוך 183 (!) העדויות העלתה כותרות כגון "היינו שולחים שכנים לפרק מטעני נפץ", "הוא הוריד ילד בן אחת עשרה", "המפקד אמר: 'אני רוצה גופות מנוקבות'", "הותיקים עשו 'קונץ', לפועלים נעלמו האישורים", "מפקד המחסום היה קורא לעצמו 'הדוקטור'". אכן, עדויות קשות, אולם דומה שחשיבותן לדיון הציבורי שולית למדי. הרי גם בלי לקרוא את הספר כולנו יודעים שכיבוש אינו פיקניק.

אם כך, למי ולמה נועד הספר? ארגון שוברים שתיקה קורא לישראלים "להישיר מבטם אל מעשיהם ופועלם ולהכריע אם אלו עולים בקנה אחד עם ערכיהם", אבל מדוע עלינו להישיר מבט אל כל מופרע שמנצל את המצב ומשתולל? אפשר לנסות לטעון שהפרסום עשוי לעורר דיון ציבורי, אשר יביא לתיקון היכן שנחוץ, אולם קשה להאמין בכך. הרי לכל היותר יעורר הפרסום את הוויכוחים הרגילים, והמתווכחים יתבצרו בעמדות המוכרות: האם העדויות אמינות? האם האשמה היא במי שנהגו כפי שנהגו, או בסיטואציה הבלתי-אפשרית בה הם נמצאים? האם הסיטואציה היא מלחמה בטרור או כיבוש?

בסופו של דבר, הוויכוח הציבורי מתכנס אל מה שניתן לכנותו השאלה הכמותית: האם מדובר באירועים נדירים או שמא במעשים יומיומיים? התשובה דורשת יותר ממניית מקרים. ההכרעה האם המעשים שכיחים או נדירים, מערבת גם היערכות באשר להתנהגות הצפויה ובאשר להתנהגות הסבירה בסיטואציה, ובתיאור הסיטואציה עצמה. לכן, הוויכוח הכמותי הוא גם ויכוח ערכי הכורך סוגיות של אחריות אישית וסוגיות פוליטיות. כפי שנראה, הספר אינו נוקט צד בוויכוח הזה. במקום זאת, הוא מערער על ההנחה המשותפת לשני הצדדים המשתתפים בו.

אין "צה"ל של מעלה" שרק נמצא בשטחים במקרה וחלים בו קלקולים. צילום מתוך הספר

2. אמינות

נפנה תחילה לשאלת אמינותן של עדויות. עדויות ממלאות תפקיד חיוני בחיינו: אם לא היינו סומכים על הזולת, היינו יודעים מעט מאד דברים. רובנו הגדול לא יכול להעיד מהתנסות אישית על קיומה של יבשת אוסטרליה, שבתוך ראשם של בני אדם יש מוח, איזה סרט יוצג מחר בקולנוע או שדמשק היא בירת סוריה. ידיעותינו אלו מבוססות על עדויות. ההסתמכות על עדות מחייבת שתי הנחות: יש לקבל שהעד ניחן ביכולות הרלבנטיות לעדותו (למשל עדות ראייה מניחה ראייה תקינה) ועליו להיות מחויב לדווח אמת. אם אחד התנאים אינו מתקיים – העד אינו יכול או אינו מעוניין לדווח אמת – אזי העדות אינה קבילה.

אנונימיות של עד גורעת מהאפשרות לסמוך על עדותו. ברור שבהקשר הנוכחי יש טעמים טובים לשמירה על אנונימיות, כמו בכל מקרה של חושפי-שחיתויות בארגונים רבי כוח. אולם לאנונימיות – הכרחית כלא הכרחית – יש מחיר. אם איננו יודעים מי העד, כיצד נדע שהוא אמין ומהימן? השאלה במקומה, אולם ניתן להתגבר על הקושי. ראשית, העדויות כולן הן מכלי ראשון. שנית, הארגון מחויב לפרוצדורות בדיקה קפדניות. שלישית, כמות ומגוון העדויות בפרסומים הללו ובפרסומים אחרים: העדויות משתלבות עם דברים אחרים שאנו יודעים על המתרחש בשטחים, ותומכות זו בזו. רביעית, העדויות עולות בקנה אחד עם מה שהיסטוריונים ופסיכולוגים מלמדים אותנו לצפות מבני אדם הנמצאים בעמדות כוח והפועלים בתנאים דומים.

האנונימיות, אם כך, אינה מקעקעת את אמינות העדויות. למרות זאת, תרומת הספר לוויכוח הכמותי מוגבלת. ויכוח זה נסוב אודות ההסבר להתנהגות הנתפסת כחורגת מהנורמות המקובלות: מדוע נהגו החיילים כפי שנהגו? לכאורה, כדי להשיב לשאלה יש לברר מה נחשב או לא נחשב להתנהגות סבירה בסיטואציה, ולברר מהי בדיוק הסיטואציה ששררה בכל מקרה. כלומר, יש לרדת לפרטי האירועים השונים, לנסיבות ששררו בהן, ולזהותם של המעורבים. הספר בהחלט מצביע על הצורך לעשות כן, ואין לזלזל במשקל של מה שיש בו. אולם דווקא בנקודה זו העדויות חלקיות מדי. האנונימיות הנדרשת כדי להגן על העדים הביאה להשמטת פרטים מזהים, וממילא – כלשונו של דובר צה"ל בתגובה לפרסום קודם – "לא ניתן לערוך בדיקה מעמיקה של המקרים".

צילום מתוך הספר

3. צה"ל = אנחנו?

תרומתו של הספר היא בערעור על ההנחה המשותפת למתווכחים משמאל ומימין כאחד – ההנחה שהאירועים המדווחים חורגים מהנורמות הצה"ליות. באופן גס, משתתפים בוויכוח מהימין נוטים לטעון שהאירועים החריגים סטטיסטית הם נדירים מהמצופה, וכאשר הם מתרחשים הם באחריות הפלסטינים או באחריות המבצעים אותם. לעומתם, אנשי שמאל חרדים מההשחתה של הכיבוש וסבורים שהם אינם נדירים כלל, והם תולדה של הסיטואציה. חריגותם היא רק בחוסר הנורמטיביות שלהם, לא בנדירותם.

ההנחה המשותפת, אם כך, היא שאם אמנם אירעו, המעשים הללו אינם מקובלים. הם תולדה של הפער – הקיים תמיד – בין הרצוי למצוי (כי החייל פישל, כי הכיבוש משחית). הפער יכול לבוא לידי ביטוי במעשה זה או אחר, במחדל בחקירת חריגים שונים, או אפילו במדיניות מקומית של מפקד זה או אחר. הויכוח הציבורי נסב אודות מידת עומקו של הפער, ועל הצורך או הדחיפות לתקנו.

צה"ל של ההנחה המשותפת הוא ביסודו צבא הממלא אחר המשימות המוטלות עליו על ידי השלטון הנבחר והמחויב לחוק, לדיני המלחמה ולעקרונות המוסר. זהו צבא שמצא עצמו שולט על אוכלוסייה אזרחית, מתמודד עם משימות מורכבות, ועושה זאת בהתאם לעקרונות אליהם הוא מחוייב. ההנחה המשותפת אינה האפשרות היחידה. ישנה כמובן עוד אופציה: המעשים הללו אינם חריגים הנמצאים בפער שבין ה"ראוי" ל"מצוי", אלא הם מבטאים את ה"רצוי" הצה"לי עצמו.

כיצד נכריע בין האפשרויות? מעשים פסולים יכולים להתרחש בארגון צדקה – בניגוד לנורמות הארגון, ויכולים להתרחש בארגון רשעה – לפי נורמות הארגון. אז מהי זהות הארגון – מיהו צה"ל? לפני שנדון בטיעון שהספר מציג לטובת האופציה השנייה וכנגד הראשונה, יש להדגיש שהאופציה הראשונה – צה"ל המוסרי – אינה מובנת מאליה כפי שאולי נדמה. נראה שהתחושה השכיחה שאי אפשר לערער ברצינות על מוסריותו של צה"ל מבוססת על ההזדהות וההיכרות עמו: הרי בחשבון אחרון, הצבא הוא אנחנו – האב, האח, הבן, השכן, בן הזוג, החבר. ו"אנחנו" לא רוצים ולא מתכוונים לפגוע או להתעלל. על-כן ברור שרק האופציה הראשונה היא בכלל אופציה. העמדה ניתנת לסיכום כך:

  1. צה"ל = אנחנו (אוסף של יחידים) או הדומים לנו.
  2. ככלל, כל אחד ואחת מאיתנו מחויב לחוק ולמוסר.
  3. לכן, צה"ל מחויב לחוק ולמוסר.

העמדה גם יכולה להסביר מדוע מי שמבקר את מוסריותו של צה"ל מעורר התנגדות: דומה שהמבקר דוחה את הנחה (2), ולכן מתאר אותי – את אבי, אחי, חברי – כעבריין או נבל. העמדה הופכת את הביקורת נגד הצבא להתקפה אישית.

מושרשת ככל שתהא, גישת "אנחנו=הצבא" אינה רלבנטית לויכוח. הבעיה היא עם הנחה 1, לפיה הצבא הוא אוסף של יחידים. אלא שהצבא אינו סתם אוסף של יחידים, כי אם ארגון. השאלה העומדת על הפרק היא מהן הנורמות של הארגון, מהן התכליות המנחות את התנהלותו, מהן הפרקטיקות הנוהגות בו וכיצד הן נתפסות ע"י המשתתפים בהן. את התשובות לשאלות אלו אי אפשר לקבל ישירות מהצצה לנבכי הנפש או המצפון של חייל זה או אחר, או אפילו נבכי נפשם ומצפונם של החיילים והמפקדים כולם. כיון שכך יש לדחות את הנחה 1. אם כן, אפילו אם נקבל את הנחה 2 ללא שום הסתייגות, עדיין טענה 3 לא נובעת – הטיעון לא מראה שצה"ל מחויב לחוק ולמוסר.

צילום: activestills.org

4. צבא מוסרי או צבא הכיבוש

כיצד נכריע בין שתי העמדות? האם צה"ל מחויב לחוק ולנורמות מוסריות, או לא? האם מדובר בצבא מוסרי שמוצא עצמו עסוק במשימות מורכבות ובעייתיות, או בארגון דיכוי (שאולי התפתח מצבא שהיה מחויב פעם לחוק ולנורמות מוסריות)? אין בנמצא עובדה מכרעת כלשהי שניתן לצפות בה ואשר תסגיר את "טבעו" של הצבא. קל לגלוש מקושי ראייתי זה לעמדה הרואה זאת כשאלה ערכית או פוליטית שלא ניתן לנהל אודותיה ויכוח רציונלי: או שלנו אתה, או לצרינו; או שמניחים מראש שצה"ל "בגדול" נוהג ומנסה לנהוג כשורה, או שמניחים מראש שצה"ל "תמיד אשם" ושוללים את זכותה של ישראל להגנה עצמית. אולם הגלישה לרלטיביזם ואי-רציונאליות אינה מחויבת המציאות. כדי להכריע בוויכוח שלפנינו יש להתבונן בנורמות הנוהגות כפי שהן מתגלות באירועים שונים, בפרקטיקות השונות, בנוהגים שונים.

הספר של "שוברים שתיקה" מבקש להפריך את התפיסה לפיה הנורמות של צה"ל הן נורמות ראויות שהמעשים הפסולים מהווים חריגה מהן. כיצד נעשה הדבר? ראשית, העדויות לא רק חושפות מקרים או מדיניות מקומית כזו או אחרת. העדויות חושפות את הנורמות והפרקטיקות הנוהגות בצבא בפועל – את מה שמובן מאליו בתוך הצבא: מה מביא לקידום ומה מעכב קידום, על מה מתוגמלים ועל מה נענשים, נגד אילו מעשים יש לצאת ונגד איזה מעשים לא, מה נחשב למגונה ומה ראוי להתגאות או להתנאות בו, מה עושים ולמה עושים ובמה מתחשבים ולמה מתחשבים.

שנית, עריכת העדויות. דברי העדים מובאים כלשונם וכמעט ללא עריכה, אולם עורכי הספר חילקו את העדויות לארבעה פרקים. כל חלק מוקדש לעדויות הקשורות לאחת המשימות האמורות להנחות את פעילות הצבא – "סיכול", "הפרדה", "מרקם חיים", "שמירת חוק". בכל אחד מהחלקים העדויות מראות כיצד אי אפשר להסביר את פעילות הצבא כמונחית רק או בעיקר על-ידי המשימה לכאורה.

מה שהפרק הראשון ("סיכול") מראה הוא שכדי להסביר מדוע הצבא נוהג כפי שהוא נוהג, אין מנוס אלא להודות שהצבא מבקש להטיל אימה על האוכלוסייה הפלסטינית ("צריבת תודעה"), ולא רק או בעיקר לסכל. חשוב לדייק כאן: הטענה היא שגם אם הטלת האימה נולדה כדי לסכל, היא קיבלה חיים משלה. הספר אינו טוען שמישהו קם בבקר והחליט להטיל אימה על האוכלוסייה הפלסטינית סתם כך כי בא לו. הוא כן טוען שאי אפשר להבין את התנהגות צה"ל בלי להבין שהטלת אימה הפכה לתכלית עצמאית המנחה בפועל את התנהלות הצבא. פעולות מטילות-אימה לא נבחנות כאמצעים לסיכול – האם הן מסכלות? האם הן מקדמות סיכול? האם סיכול מצדיק בנקודת זמן ובמקום כלשהו פעולה זו או אחרת? אלו שאלות שפשוט לא מתעוררות. אפשר לא לאהוב את הטענה הזו של הספר, אולם כדי להפריכה יש להראות כיצד ניתן להסביר לפחות באותה מידה של הצלחה את התנהגות הצבא – ובכלל זה את האירועים השונים המפורטים בספר – בלי תכלית זו.

מהלך דומה ננקט בשלושת הפרקים האחרים. הספר טוען שאי אפשר להבין את התנהגות הצבא כמכוונת "להפריד" בין האוכלוסיות, אלא רק כמכוונת לשלוט, לנשל ולספח. אי אפשר להבין את התנהגות הצבא כמכוונת לשמור על מרקם חיים, אלא כמכוונת לנהל את חיי האוכלוסייה הפלסטינית. אי אפשר להבין את התנהגות הצבא כמכוונת לשמור על החוק אלא כמכוונת לשמר ולטפח מערכת דו-לאומית של שני סוגי חוקים באותה כברת ארץ.

הטענות הללו קשות. ודומה שהן שוב נתקלות במחסום הבלתי עביר – "אבל הצבא הוא אנחנו" ואנחנו לא מכוונים לכל זה. אולם כדי להתמודד ברצינות עם האירועים המתוארים בספר, ולנהוג כאזרח הנושא באחריות לנעשה מטעמו, צריך להכיר בעובדה שהצבא הוא ארגון. וגם אם אנחנו מתגייסים ונמצאים בצבא, "אנחנו" לא הצבא. לכן, אין להסתפק בלהציץ במראה, לזהות רק כוונות טובות, ובכך להיפטר מהצורך להתמודד עם הטענה המרכזית של הספר: ה"כיבוש" אינו סיטואציה בה נמצא ארגון הגון ביסודו. הכיבוש הוא חלק מהסביבה שעיצבה את הצבא כפי שהוא מתגלה בספר. מה שמתואר בעדויות אינם חריגים, אלא נורמות הארגון עצמן – אין "צה"ל של מעלה" שרק נמצא בשטחים במקרה וחלים בו קלקולים. זוהי התרומה המרכזית של הספר. כדי להתמודד עמה צריך לקרוא ברצינות את העדויות ולהישיר מבט אל מה שהן חושפות.

כיבוש השטחים – עדויות חיילים 2000-2010

עורכים: מיכאל מנקין, אביחי שרון, ינאי ישראלי, עודד נעמן, לוי ספקטור

347 עמודים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. נפתלי אור-נר

    מבחינה מוסרית אדם אחראי על מעשיו. לכן, העובדה שהארגון, הצבא, נוקט בדרכים פסולות אינה פוטרת אותנו, המבצעים, מאחריות לנקיטה באמצעים פסולים אלו. ההתנערות מהאחריות האישית והטלתה על הארגון הינה החלטה בלתי מוסרית

  2. עמית

    בעבר הוצאו אנשים להורג על ביצוע פקודות כאלו. עתה צריך הארגון ןהחיילים הנחשפים בו לקבוע את עמדתם ביחס לעצם השירות בצבא ובפרט לעצם השירות בשטחים הכבושים. שהרי ברור מכל העדויות כי חייל המשרת היום בשטחים הכבושים אינו יכול להימנע מלבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל הנמסרות לו ע"י מפקדיו. ומאופי דרישת הממשלה לפעולת צהל בשטחים הכבושים, לא יכולים המפקדים לבצע את משימתם, בלי לממ פקודות בלתי חוקיות בעליל.

  3. יובל א

    אבל לא עסקתי בה. במאמר לא טענתי שהאחריות המוסרית היא של הארגון, וגם לא טענתי שלכן יחידים פטורים מאחריות למעשיהם. עסקתי בטיבו וטבעו של הארגון בלבד. מהן ההשלכות של טענות אלו לגבי שאלות ספציפיות של אחריות מסורית אלו ואחרות? לדעתי אין לשאלה זו תשובה כללית. בכל מקרה אני לא מנסה לפטור יחידים מאחריות למעשיהם, ואני לא חשוב שזה נובע.
    תודה על ההערה.

  4. שאול סלע

    במלחמת אוקטובר נהרגו שלא לצורך חיילים רבים מאוד קודם כל בגלל הזלזול בערבים . בפגישה שהיתה לנו בחג השבועות 1973 היתה לנו שיחה עם מפקד אגד ארטילרי 209. אחד החיילים שאל אותו את השאלה הנכונה בדבר היכולת של המצרים לצלוח מעברי מים. מפקד האוגדה אמר שלצה"ל יש אמצעים חדישים,שיאפשרו לנו בפרוץ מלחמה להיות תוך 24 שעות עד 48 שעות ב CAIRO. האמצעים שהוא דיבר עליהם הוא גשר הגלילים שהיה פארסה. הצבא הבטיח לנו הבטחה חסרת כיסוי שאנחנו כחיילים סדירים נמצאים בידיים נאמנות אבל בפועל מה שהתחולל ב צהרי יום כיפור 1973 וב "מתקפת הנגד" היה טבח של חיילים ישראלים שאשמים בו ממשלת ישראל ומה שנקרא צבא הגנה לישראל.

    ב 1982 נשלחו חיילים ביודעין למות מות כלבים בלבנון למען קיומן של ההתנחלויות הנפשעות. לאחר הפיאסקו בלבנון הובלו לטבח חיילים שנהרגו בהגנה על ההתנחלויות.

    הצבא הוא זה שמקיים את מדיניות האפרטהייד בשטחים הכבושים כנגד האוכלוסיה הכבושה.

    המחלה היא הציונות לכן מתחייבת הגדרתה מחדש של הציונות כגזענות.

  5. ריקי

    הצרה של שוברים שתיקה וארגוני שלום אחרים היא שהם תקועים בתוך עצמם ומשכנעים את המשוכנעים. תגיעו לשכונות לעזזל! אתם צריכים לפנות להמונים,לא רק למעמד הבינוני הציוני, אלא לעם.

  6. גדעון גיתאי

    כך אמר אלישע שפירא – מג"ד במילואים ששירת בשכם בתקופת האינטיפדה הראשונה – ואז מזכ"ל הקיבוץ הארצי – לגדעון גיתאי. הדברים נכללו בסרט "שכם – עיר שלא נכנעת לשום כובש":
    ‎"אני בוגר שלוש מלחמות‫.‬ אני לא זוכר תקופה שבה הייתי כל‫-‬כך מוטרד‫.‬ אני ראיתי 3 תופעות שבעיני הן חמורות‫:‬ פקודות שניתנות עם מירווח מסוים של אי‫-‬בהירות‫,‬ עם תחום אפור‫,‬ שבו למעשה היה עידוד להתנהגות שהיא מעבר לפקודות‫.‬.. ‫‬'אל תכו עצורים‫,‬ אבל תביאו אותם מנופחים‫'.‬ אז מה בדיוק הכוונה‫.‬ מתי צריך כן להכות אותם‫?‬ כאשר פעם אחת לקחו אנשים לפרדס ושברו להם את הידיים והרגליים‫,‬ או במקרה אחר קברו תחת עפר ארבעה כפריים והשאירו רק את הראש בחוץ‫,‬ כדי שהם יוכלו לנשום‫.‬ פה ישנו מאבק היסטורי קשה מאוד בין שני עמים‫,‬ על לב‫-‬ליבה של ארץ ישראל ‫-‬ שהוא גם לב ליבה של פלסטין על‫-‬פי הכרתם של הפלשתינאים‫ – והמאבק הזה לא ייפתר בקלות. אבל לתהליך המדיני – לתהליך ההידברות יש סיכוי להגיע – להוביל אותנו לפיתרון. מהלכים הצבאיים אין כל סיכוי. הם עשויים רק להעמיק את המשבר ואת הקרע, ואת אי-האימון, ולהרחיק אותנו מפתרון".‬

  7. יובל א.

    הסיק אלישע שפירא ממה שראה חוץ משר זעזוע עמוק? הרשה לי לנחש: שום דבר.

  8. אמיר עצמון

    נראה לי שיש לא מעט אנשים בשמאל (ובמיוחד אלה שבאים במגע עם חיילים בשעת מילוי תפקידם) שיודעים היטב היטב שהנורמות הצה"ליות משקפות במקרים רבים גזענות, אלימות ואדישות. זה בדיוק המובן של הטענה שהכיבוש משחית – לא רק את החייל הבודד במחסום, אלא את הארגון שעומד מאחוריו (על מדיניותו ופקודותיו) ואת החברה שסביבו. וגם כיחידים, יש לא מעט אבות, אחים וחברים עם דם על הידיים, שלא לדבר על רכוש שנבזז או נגנב או על מכות והשפלות.

  9. תום

    קודם כל "אנחנו" גם חלק מארגון-מדינת ישראל. הרבה מאיתנו מרגישים הזדהות מהותית עם המדינה שצה"ל הוא זרוע שלה.
    אנשים לא מתנגדים לביקורת על צהל רק צהל=אנחנו. אלא גם כי צהל=החיים שלנו, כי "צהל יותר מוסרי מכל שאר הצבאות",
    והכי חשוב- ההנחה שמי שמבקר את צהל רוצה בסתר לפרק את צהל והמדינה.