מתחת לחלוק

גלה ושי בוחרות להעלות אל פני השטח את הנחות היסוד על יופי, על מגדר, על זהות אנושית. דנה ג. פלג ביקרה בתערוכה "זו לזו"
דנה ג. פלג

סופרת, משוררת ומתרגמת, חברת "מאבק סוציאליסטי". בעברה בעלת טור בנושאים להט"ביים, ופעילה בקהילה הבי-פאנסקסואלית בישראל. היום מתגוררת עם משפחתה בסנטה קרוז, קליפורניה, ופעילה במאבקים מקומיים.

לתערוכה הזאת הגעתי בעקבות חלוק. חלוק רופאים או אחיות, לבן ונוקשה, עם איזשהו סמל כחול מטושטש בצד, שכנראה לא שימש בתפקידו המקובל מזה הרבה שנים. את החלוק לבשה גלה ויצמן, שותפתו ליצירה ולסטודיו של שי זילברמן, במסיבת היומולדת של חבר(ת)נו המשותפ(ת), טל(י) נתיבה ברוך דרמה ווזנר-שלום-נבו, "אל תקרא לי מותק". באותה תקופה נאלצתי להזריק מדי בוקר תרופה לזוגתי המחלימה מניתוח. לצבוט קפל שומן במותן, ואז לנעוץ בו מחט ולהתפלל שלא יכאב לה. לא נהניתי מכך, אם לדבר בלשון המעטה, וחשבתי שחלוק כזה יכניס קצת הומור ברוטינה המוריבידית-משהו הזאת שלנו. עליתי על בימת בר הרוגטקה וקראתי קטע מהסיפור "דוד אריה חצי איש-חצי אשה" של ינץ לוי (מתוך הקובץ "דוד אריה בקוטב המערבי").

כשירדתי, סיפרתי לטל(י) שאני חומדת את החלוק, אבל מה לעשות, אין סיכוי שהחלוק שעוטה גלה התמירה יעלה על גופי העגלגל. "תבקשי משי (זילברמן)", הציע(ה). שי הסכים. החלפנו טלפונים. ואז הגיע תורו לעלות לבמה השחורה, עם גלה, ולהקת "שחף יפהר וההפתעות". Why don't you take all of me שר שחף בקול מקסים ומצמרר, בעוד גלה ושי, שניהם בחלוקים לבנים, הזריקו לו, ניסרו את ידו, והשליכו אותה לעבר הקהל. תפסתי את היד, בובת יד אדמדמה-ורודה ונופפתי בה בהתלהבות.

שבועיים אחר כך, בחלל הלבן והמואר של גלריה "אלפרד", יחד עם עוד ידיד(ה) מאותה מסיבה, אני נתקלת בדימוי כף יד אחר. כמו כף היד ההיא, היא מחוברת לאמה, אך מנותקת משאר הגוף. השם, "ללא כותרת", לא מבאר הרבה. יש בה משהו נאיבי, כמו ציור של ילד(ה) שמנסה להתוות את קווי המתאר של ידו או ידה, אך הנקודות והכתמים שעליה מעוררים אי נחת: מחלת עור, סרטן, דימום, אולי בהרות זקנה? על הרקע הארגמני כדם עליו מונחת כף היד, היא נראית כגדם. היד ההיא, במסיבה, היתה אולי מקאברית, אבל ככלות הכול, היא היתה בדיחה. הדימוי הזה, על אף – ואולי דווקא משום – המרחב המואר כל כך, מחזיר אותי לחלוק ולמזרק, לרפואה המערבית, הפולשנית, חסרת הרחם.

שי זילברמן, "ללא כותרת", 2010, דיו על נייר, 45X82 ס"מ

אני סבה לאחור. על הקיר מאחוריי, קולאז' מיניאטורי, נעים למראה, זה שנבחר להזמנה לתערוכה, נושא שמה, "זו לזו". זוג ידיים מושט מעל, אוחז בזוג ידיים שני, כאילו מושה אותן מהמים, מציל אותן. אבל לידיים הנמשות אין המשך. קטועות, כמו היד הקטועה שעל הקיר מולן. מבט בוחן, צמוד אל פני התמונה, מגלה שגם כאן, לזוגות הידיים צבעוניות מוזרה, מורבידית, כן. מסתבר שאת מגזרות הקולאז'ים האסתטיים, המסודרים כל כך, ליקט שי מאנציקלופדיה רפואית ישנה. מבט מקרוב יבחין ב"פגמים". פגמים אני כותבת במרכאות, כי אולי הפגם האמיתי, מנסים שני האמנים לומר לנו כאן, הוא במי שמנסה לשווק לנו יופי מושלם. עור מושלם, גזרת "בורדה" מושלמת שתכסה ותסתיר ותציג לעולם דימוי מיופה.

שי זילברמן, "זו לזו", 2011, קולאז' על נייר, 32X24.5 ס"
גלה ויצמן ושי זילברמן, "עש", 2011, טכניקה מעורבת על נייר, 57X110 ס"מ

העש הנסתר בארון מכרסם בגזרות ה"בורדה", כמו טבענו האנושי, גופנו הבלתי ידוע שמתחת לעור, שמכרסם בשלמות שמנסה העולם הקפיטליסטי, הפטריארכלי, הרפואי, לשווק לנו. שלמות שכדי להשיג אותה, צריך להתעלם, לנתק, לכרות, לחסל כל מה ששונה ממנה, שמפריע לאשלית השלמות. במלים אחרות: את החיים עצמם. גלה ושי, זוג אמנים שמסרבים לדבר על זהותם המגדרית או נטייתן המינית באופן ספיציפי, ובאותה נשימה מסרבים לכל הנחה באשר לאלו, משתמשות גם בריבוי נקבי, במקום בזכרי. בעברית התקנית, אם נתייחס לכך שלמראית עין גלה היא אשה, ושי גבר, הרי שיש לומר "זה לזו", וכשמדברות על שי וגלה ביחד, יש לדבר בלשון זכר רבים. כששי מדבר בטבעיות על "שתינו", הוא מערער על הרבה מהנחות יסוד שהחברה בה אנו חיים מושתתת עליהן. גלה ושי בוחרות להעלות אל פני השטח את מה שמערער את הקיום שלנו, את הנחות היסוד על יופי, על מגדר, על זהות אנושית. הן אוספות את מה שהממסד השליך, ומכניסות אותו אל חלל מואר ובהיר,למען ייראו ותיראנה.

משמאל: שי זילברמן, "ללא כותרת", 2011, קולאז' על נייר, 32X24.5 ס"מ. מימין: שי זילברמן, "ללא כותרת", 2011, קולאז' על נייר, 36X32 ס"מ

התערוכה "זו לזו" מוצגת בלריה אלפרד, בן עטר 19, תל אביב-יפו, עד ה-29 בנובמבר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.