חברה    

נוער הכיפות הפריכות

איתמר טובי טהרלב 09.12.11
"הדתל"שים", ספרה של פוריה גל גץ, מעמיק אל תוך הפנים השונות בזהותם של דתיים ודתיות לשעבר ומקומם בחברה הישראלית. ביקורת של איתמר טובי טהרלב

האם אכן ניתן לעזוב את החברה בה גדלת, את הערכים, את צורת הדיבור, את שפת הגוף, את ההשקפה הפוליטית? ספרה של פוריה גל גץ, הדתל"שים (בהוצאת עם עובד), מעלה תהיות סוציולוגיות סביב השאלות הללו, והאופן בו מקורה של יצירת זהות הוא בעיקר בשבר. הוא מנסה לענות עליהן דרך ראיונות מרתקים עם אנשים ואישים בדתל"שות ובחברה הדתית המכילים נרטיבים, היבטים, סתירות וזהויות הקיימות בה. גל גץ, דוקטורנטית בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, מצליחה לחדור לקרביים של הציונות הדתית ומשוחחת עם האנשים שגמרו אומר לעזוב אותה כביכול – שכן הסיפור, כך מסתבר, לא כל כך פשוט.

בישראל קיימת שיחה מעניינת כלפי כל מה שקשור לדתיים ציוניים. מחד, זהו שיח של התעלמות מוחלטת מהאופן בו הסוציולוגיה של הציונות הדתית מפעפעת בדרמטיות בין חוטי הרשת המסובכים של החברה בישראל ומעצבת אותה. מאידך, ניתן לראות התעסקות פתולוגית בכל מה שקשור לחובשי כיפות סרוגות, בעיקר במונחים של "יום הדין" ושל סכנה, כמו בפרויקט שפירסם עיתון "הארץ" באחרונה: דמוקרטיה תחת התקפה. בפרויקט זה שבים ומדגישים את נתוני הגיוס הגבוהים בקרב הציונות הדתית ואת שיעורם הגבוה בחילות הקרביים ובקצונה, בנשימה אחת עם "הניסיון לשנות את ההרכב ההומוגני של בית המשפט העליון". זאת למרות שניתן לייחס מדיניות שכזו גם לטיפוסים חילוניים כמו ליברמן, דיכטר, לוין וכו'.

הספר מחולק לשישה פרקים; הפרק הפותח הוא תמלול שיחה של המחברת עם שלושה דתל"שים המתגוררים בעיר במרכז הארץ ועובדים בתעשיית הבידור. הם מספקים מבט מרתק, תוך הזכרת רגעים פרוזאיים על איך זה להיות דתל"ש ביום-יום, מבט שמעבר לדיווחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אשר דנה וכובלת אותם להגדרה הקשיחה – "חילונים".

הפרק מרחיב אודות חייהם וגם מספק "רכילות" על החברה הדתית-ציונית גופא, למשל בענייני שמירת כשרות או בענייני הטאבו על מין ומיניות. טאבו זה פועל במקביל ללחץ אדיר להתחתן, ומייצר השלכות רבות בתחום היחסים הבין-אישיים גם לאלו שעזבו את המסגרת הדתית, ואולי במיוחד להם. הפרק מספק מבט אנתרופולוגי אודות המחשבות והחוויות הראשוניות של פרטים אשר גדלו בתוככי מגזר זה, וגם על האופן בו הם מביטים על כך כעת.

מתוך כריכת הדתל"שים. מקורה של יצירת זהות הוא בעיקר בשבר

הדתל"פ (דתי לפעמים), הדתילוני, הפוסט דתי והדתי לשהווה

במהלך הפרק השני משוחחת המחברת עם פסיכולוג חברתי ומרצה ותיק בתחום החינוך, גם הוא דתל"ש, המספק מבט רגיש, פסיכולוגי-סוציולוגי, על התופעה הדתל"שית ועל מגוון הזהויות שהיא מייצרת בתוכה. הוא שואל, האם מקור התופעה הוא במבנה אישיות מסוים. במהלכו של פרק זה נשזרת בעדינות ההיסטוריה המורכבת של הזהות הדתית המודרנית, אשר ממנה נולדה הזהות הדתל"שית.

מבחינה היסטורית, ידוע שהזהות הדתית-ציונית שגשגה והיתה פופולרית למדי במקביל להתרסקות האתוס החילוני-לבן-קיבוצי-פלמ"חניקי של מפלגת העבודה; התרסקות מפא"יניקית המיוחסת לרוב למלחמת יום הכיפורים. אם הזהות הדתית-ציונית התחזקה במקביל להיחלשות מפא"י, כך הזהות הדתל"שית נולדה בשבר של גוש אמונים בשנות התשעים, במקביל להסכמי אוסלו. אז הבינו דתיים רבים שהמחנה הדתי-לאומי לא באמת יצליח "להניע את עם ישראל" – כלומר, מיתוס הובלת העם התנפץ. במקביל לכך, התמידו דתיים רבים בביקורתם הנוקבת כלפיי החילוניות הישראלית הרזה כביכול, ומתוך המקום הזה של "העדר מקום" – של לא פה ולא שם – נוצרה הזהות המרתקת של הדתל"שים.

"ככל שהזרם הממוסד יאסור דברים"

בפרק השלישי משוחחת המחברת עם הרב יובל שרלו על האופן בו האליטה הרבנית של הציונות הדתית התמודדה עם התופעה שבה בניה ובנותיה עוזבים אותה, ושואלת כיצד הם התייחסו לתופעה זו מבחינה אמונית וחינוכית. הרב שרלו מציג גישה חינוכית פשרנית באופן יחסי, תוך העברת ביקורת על חומות החינוך המבוצרות בציונות הדתית עצמה (למשל, על מדידות אורך החצאית בסרגל); חומות גבוהות המביאות בין היתר לריחוק הנערים והנערות ולעזיבת הקן הציוני-דתי. בנוסף לכך, מציג הרב שרלו קו מורכב יחסית כלפי שאלת היחס להומוסקסואליות בחברה הציונית-דתית.

ספרו של ד"ר שרגא פישמן משנת 1998. התלבטויות אמוניות

בהמשך הפרק משוחחת גל גץ עם פרופ' שרגא פישרמן, מחבר הספר "נוער הכיפות הזרוקות", שם עולה הביקורת כלפי היעדר החופש לנערים ונערות להתלבט מבחינה אמונית ולשאול שאלות נוקבות בחברה הדתית-ציונית. במקום זה הרהרתי בכך שאם האנשים כל כך בטוחים בצדקת דרכם, מדוע אינם מרשים לבניהם ובנותיהם להתלבט? הרי אם דרכם היא "האמת", לא אמור להיות להם חשש לכאורה מתהליכים של התלבטויות אמוניות. אדרבא.

"כשההורים שלנו עלו לסבסטיה הם מרדו בדור ההורים שלהם, שהיו מפדלנ"יקים בורגנים כאלו" (עמוד 115)

בפרק הרביעי המרתק והדרמטי למדי משוחחת גל גץ עם כמה "ילדי התנחלויות" על "הרומן המרדני" שהוליד את מפעל ההתנחלויות של שנת 67'. מפעל זה שאף להרחיב את הכיבוש של 48' לתוך גבולות 67'; כפי שעולה בראיונות, הוא היה מלווה פעמים רבות גם בעשיית טקסים של "דווקא" נגד האוכלוסייה הפלסטינית. בפרק מתואר הלך החיים הרגשי והאידיאולוגי, כמו גם האופן בו הדתל"שים, צאצאיהם של ההורים המתנחלים-מרדניים, החליטו אז לצאת מהפוליטיקה אשר קשרה בין אמונה לבין מפעל ההתנחלות.

הפרק מספק מבט נדיר לתוככי מרקם החיים, בעל העוצמה האידיאולוגית והרוחנית החזקה, שקיים את החיים בהתנחלויות של שנת 67'. הוא חורג מעבר למבט הביקורתי והעיתונאי המוכר, מבט המפספס את מרכיב לכידות החיים ואת תחושות המשימה, הקסם, השליחות, הקדושה והייחוד. מעניין גם לראות כיצד דתל"שים רבים נשארים נאמנים למפלגות ימניות למרות שהסירו את הכיפה מראשם. אחד ההסברים שמופיעים בהקשר לתופעה מובא בעמוד 113: "אתה יכול לצאת מעפרה אבל אתה לא יכול להוציא ממך את עפרה". רוצה לומר שהדתל"שים לא התנתקו לגמרי מהזהות הקודמת שלהם, ולא "השלימו את המעבר" לזהות חילונית ברורה, אם בכלל ייתכן דבר כזה.

למעלה: חנן פורת בחגיגות סבסטיה; למטה: מודעה שפורסמה ב"על המשמר" ב-1955. מבט לתוך החיים בהתנחלויות שחורג מהמבט העיתונאי הביקורתי המוכר

ניתן לשער שדתל"שים מתרגשים מעמדה ימנית, הנתפסת אולי עדיין כעמדה מתריסה, אוונגרדית, גברית, צבעונית, חצופה וחדשנית כמו שמוצע בפרק אחר בספר. פה עולה תהייה נוספת, והיא האם האוונגרדיות היא זו שבבסיס הציונות הדתית הימנית, מאחר ואינה נותרת מאחור במעבר מדתיות לחילוניות, או להפך – עמדה ימנית היא זו שמייצרת אוונגרדיות מרחבית עתירת השפעה בלתי-הפיכה. ייתכן בנוסף, כמו שעולה בקריאה בחלקים אחרים בספר, שהטאבו הדתי-ציוני על המין מנותב בסופו של דבר לכדי אקטיביזם מאחזי עוצמתי. בחלק זה של הספר ישנה גם התייחסות לא מפתיעה לרצח רבין, כנקודת שבר אשר השפיעה על דתל"שים רבים בהחלטה להיפרד לכאורה מקורי המשמעות של החברה בה גדלו.

"למרות שהמזרחים מהווים את רוב מניינה של הציונות הדתית, אף על פי כן הם עדיין מיעוט בהנהגה, בקרב הרבנים הבולטים וראשי הישיבות הדומיננטיות"

בפרק החמישי והמפתיע ששמו "אין דבר כזה דתל"ש מזרחי", נוגעת גל גץ בנושא מושתק יחסית בציונות הדתית: היחס המתנשא המובנה בציונות הדתית כלפי מזרחים, אשר משקף פרדוקסים רבים (יחסם לקבוצות כמו רוסים או אתיופים לא מתואר). מהפרק עולה שבין היתר יחס מפלה הוא זה שהוליד בהמשך את ש"ס (!) ולאורכו מרואיינים אנשים שלמדו בבתי ספר של האליטה הציונית דתית, כמו למשל תיכון צייטלין בתל אביב, הידוע לשמצה כבית ספר שהינדס סגרגציה בין תלמידות מזרחיות לאשכנזיות.

מפרק זה עולה הזהות המסורתית, העגולה והגמישה, זו היכולה להכיל סתירות, שהיא זהות של מזרחים, המתוארת בהרחבה בספרו החשוב של מאיר בוזגלו, "שפה לנאמנים". זהות גמישה זו בולטת ביתר שאת לעומת תודעת השבר הקיומית-אמונית הטראגית של הדתל"ש האשכנזי, המביט על העולם בשני מונחים בלבד: שחור או לבן. דוגמאות לזהות האמונית הגמישה העולה בספר מוצגות במקרים הרבים אשר בהם ילדים מזרחים ומשפחותיהם אינם חווים פיצול משפחתי כאשר הם מבצעים שינוי באורח חייהם הדתי. התפיסה הדתית המזרחית אינה תפיסה בינארית של שחור או לבן, אלא תפיסה של רצף וכך מניחה במרכז את שלמות המשפחה והיחסים והבריאות הנפשית באופן שקודם לציווי הדתי.

עולה מכך שאם אתה מזרחי בציונות הדתית (או בכלל) אתה לא יכול ממש להיות דתל"ש, כי גם מעולם לא היית ממש "דתי", במובן המודרני של המילה. במילים אחרות, זה לא שמסורתיים (שם קוד נוסף למזרחים) "מעגלים פינות", אלא זה הרעיון באמונה/הפילוסופיה המזרחית יהודית, לפיו אין בעולם כלל פינות לעגל, כי העולם הוא הרי עגול, ובהמשך, יש "למסור אמונה" ולא לדווח אותה בצורה פרוטוקולית-טקסטואלית, סעיפית ומשעממת.

אם לשים את האצבע על הנקודה המרכזית – פרק זה מדגיש את השיח הכפול, האליטיסטי ואף הצבוע בחברה הציונית דתית והוא הפער הבלתי נתפס בין שיח "אהבת ישראל" לבין המציאות הגזענית בשטח כלפי מזרחים. מעניין לחשוב, האם קוד התנהגות זה של "אחד בפה ואחד בלב" מייצג יחס כולל של הציונות הדתית לכל מי שלא חושב, מפרש, מתנהג, נאחז ומתלבש כמוהם. בנוסף לזאת, ייתכן והציונות הדתית היא אמנם גזענית ושחצנית, אך עדיין ישנם רבנים גדולים שהם מזרחיים במוצאם (הרב גיגי שהוא ראש ישיבת הר עציון, הרב סבתו במעלה אדומים, ועוד כהנה וכהנה). אבל רבנים אלו בסופו של דבר אינם מזרחיים בתורתם, שכן הציונות הדתית אולי כלל אינה מסוגלת להכיל אלטרנטיבות לגישה האשכנזית של תורתה. ניתן לסבור שדבר זה מעיד בעיקר על חולשתה הפנימית והדיאלקטית, זו המוסתרת תחת סיסמאות מעוורות של "אהבת ישראל" וחושפת את המתח העצום בין קוד שחצני ומצומצם לבין יומרות מנהיגותיות רוויות פאתוס ודרמטיות.

"סרוגים". פעם הדתי בטלוויזיה היה חנון, היום הוא יותר גבר-גבר

בפרק השישי החותם את הספר מדברת המחברת עם יוצרים מתחום הקולנוע והאומנויות: יוסי סידר, אורי אורבך ודרור פויר המפורסמים, אודות היצירה המרתקת אשר יצאה מהציונות הדתית. הם משוחחים על בית הספר לקולנוע מעלה, ועל האופן שבו הייצוג של הדתיים והדתל"שים מתעצב ומשתנה תמידית על ידי יוצרים דתיים, דתל"שים וחילונים, ואיך ייצוג חדש זה פועל בהיזון חוזר מול תופעת הדתל"שים. בעבר, יוצג הדתי כחנון גלותי (כמו הדמות יפת ב"קומדי סטור" או יניב בנבניסטי בסדרה "שוטטות") והיום הוא מיוצג יותר בתור "גבר גבר" עם מיניות קרבית וכובשת אך עדיין עם רגישות, ביישנות, דרכי נועם וצניעות.

כלומר, כבר ביצירות עכשוויות הגבר הדתי מגולם באופן מורכב יותר, למשל בדמויות גיבור בסרט ההסדר או בסדרה סרוגים. כאמור, זהו פרק שעוסק בעיקר בסימבוליקה, בייצוג ובהימצאות ב"חברה הישראלית", נוכחות שעדיין לא אמרה את מילתה האחרונה מאחר ומילותיה עדיין מתהוות. הפרק המעניין מסתיים בשיחה פרועה ומבדרת למדי עם הבלוגר וכותב נאומי הקיץ, הדתל"ש דרור פויר, על יחסו המורכב לאלוקים ועל "כפירה כעניין רציני".

יושבים על הגדר

הדתל"שים הם היבריד, יצור כלאיים הנמצא בין שני עולמות ומורכב משניהם, אך גם לא נמצא באף מקום. זו ההזדמנות הנקרית בספר – הוא מצביע על כך שיצורים אלה ממציאים זהות חדשה היכולה להכיל סתירות ושינוי. ייתכן שאולריך בק, בביקורתו את הפוסט-מודרניזם, יכול היה לכנות זהות זו כאחד המקרים של המודרניות השנייה, זו היכולה להכיל סתירות וניגודים ואינה בנויה כקוד בינארי. אם להוסיף גם מושגים מהגותו של זיגמונט באומן, ניתן יהיה לכנות תופעה זו כמופע פרטי של המודרניות הנזילה, כלומר הגמישה, הרפלקסיבית, האקלקטית והרציפה.

בהרחבה, ניתן לשער שזוהי גם הנקודה של החברה בישראל בה נמצאים כולנו; המקום ללא מקום, הזהות הסתורה והלא ברורה אך הגמישה מאוד, אולי כפי שמתאר גד יאיר בספרו "צופן הישראליות". למרות זאת, מסקנה נוספת עולה מהספר והיא שהדתל"שיות הינה זהות מובחנת ולא רק תהליך, גשר או דרך. כלומר, זו זהות מוגדרת למדי, נעדרת אומנם מהשנתונים הסטטיסטיים, אך במקביל משובצת בגמישויות רבות ובגבולות חכמים וזמינים, דבר שמזכיר את מרחבי הזהות הגמישים של המסורתיים המזרחים ומעלה מחשבות על שיתופי פעולה אפשריים במרחב.

ביכולתו של הספר, דרך למידת הקוד החברתי של הדתיים לשעבר, להרחיב את הדיון דרך חשיפת קטעי קוד מרכזיים באוכלוסייה הציונית דתית, כמו גם עם "חברת היעד", החברות "החילוניות" בישראל ומסלולי המעבר ביניהן. ספר זה מאפשר להרחיב את המבט אודות תופעות חברתיות רבות בישראל, כמו הכניסה המתגברת המוזכרת של דתיים סרוגים לצבא, האליטיזם הציוני-דתי הקשור בעבותות להובלת מפעל ההתנחלויות המשגשג וההגחה של דמויות דתיות ודתל"שיות המציעות לנו זהויות גבריות ונשיות חדשות (או הרחבה של זהויות קיימות) המרתקות אותנו למרקעי הטלוויזיה, בלי תמיד לדעת מדוע.

הימצאותו של ספר זה על מדפי החנויות, כך נקווה, מהווה חלק מהמגמה הספרותית המתרחבת והולכת מתוככי המעטפת המורכבת של הציונות הדתית, זו המאפשרת את הגמשת הדיון אודות הישראליות וגבולותיה המדומיינים. וכמובן, עולה השאלה לאחר קריאת הספר מהן זהויות חילוניות ודתיות בעידנים המודרניים המאוחרים, כלומר הנזילים, הרפלקסיביים והאקלקטיים.

הכותב הוא בוגר החוג לשפה וספרות גרמנית ונמצא במסלול לתואר שני בסוציולוגיה באוני' העברית; הטקסט פורסם לראשונה בפקפוק – עיתון הסטודנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, האוני' העברית

הדתל"שים – מסע אל עולמם של דתיים לשעבר

פוריה גל גץ

הוצאת עם עובד

223 עמ'

תגיות: , , , , , , , , , ,

3 תגובות לפוסט "נוער הכיפות הפריכות"

  • מאד מענין
    חנן //

    יפה ,מענין ורב מידע.

  • כאשר מפעל ההתנחלויות יוריד את המדינה שאולה
    נפתלי אור-נר //

    נוכל לעסוק בהרחבהנ בנושאים המועלים במאמר זה. עד אז כדאי להיאבק עד חורמה ביציר כפיה של אוכלוסיה זו: ההתנחלויות

  • תמונה אחת שווה
    נתן. //

    התמונה של חנן פורת ז"ל בסבסטיה על כפיים היא תמונה מהפנטת שניתן להסתכל בה שוב ושוב וכל פעם לראות ולהבין יותר. על תמונות כאלה נאמר "תמונה שווה אלף מילים".

הצטרפו לדיון

 

המייל היומי

הקלידו דוא"ל לקבלת עדכון יומי
אודות מאמרים
מי אנחנו כלכלה פוליטיקה חוץ
סדר יום חברה תרבות וידאו
צרו קשר חינוך מזרחיות סביבה
תרמו לנו תקשורת מגדר דף הבית