לא מתרגלים לזה

חן משגב על חוויותיו מההפגנות השבועיות בנבי סאלח, וסיוטים של יום ושל לילה
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

הטקסט הזה נכתב אחרי ששבתי הביתה אתמול (שישי) אחר הצהריים מהכפר נבי סאלח, רק שעה וקצת נסיעה מתל אביב. ההפגנה בה השתתפתי, לזכרו ובמלאת שבוע להירצחו של מוסטפא תמימי, היתה ההפגנה הכי קצרה שהשתתפתי בה בכפר מאז התחלתי להגיע לשם באופן פחות או יותר סדיר לפני כשנה. בחמש וחצי בערב כבר הייתי בבית אבל הלב נשאר בנבי סאלח, הראש עסוק עדיין בהפגנה הזאת ובעוד רבות אחרות.

אני נזכר בהפגנה הראשונה שלי בכפר. כמה מטרים ממני פגע רימון גז מדמיע בילד בן 11 והוא נפל על הרצפה וזעק מכאבים (אחר כך התברר שהוא ספג פגיעה רצינית בכבד ובכליות ואושפז לזמן ממושך לטיפול). כל מה שראיתי באותה הפגנה מתגמד אל מול הילד הבלונדיני היפה שזעק מכאבים. קרעי תמונות נחרתו לי בזיכרון: השבאב גוררים את הילד הבוכה מהכביש ומענני הגז לרחבה שמתחת לבית של באשיר, יונתן פולק מרגיע אותו עד שיבוא האמבולנס (שכמובן נתקל בקשיים להגיע למקום), כולם מתאספים מסביב ומנסים לעזור. ואני, שהייתי חובש בצבא הכיבוש, שיודע דבר אחד או שניים על טיפול בפצועים, עומד קפוא והמום מהצד, לא מסוגל לעשות כלום.

שלושה או ארבעה לילות לאחר אותה הפגנה ואני לא מצליח לישון, כל לילה אני מתעורר בבעתה ומגלה שחלמתי את אותו חלום. הצעקות מההפגנה, הבכי של הילד הפצוע, הקיפאון שאחז בי כשראיתי את הפציעה מול עיני, האמא של הילד שרצה בתוך ענני הגז לראות מה קרה לבנה. סיוט. אבל בשבוע שלאחר מכן אני חוזר לנבי סאלח וכך גם בשבוע שאחריו, לאט-לאט חשבתי שהתרגלתי, למדתי להכיר חלק מהתושבים, למדתי לאיזה בית מותר להיכנס כשיורים בכפר או כשהחיילים נכנסים וצריך להיעלם. כשכבר חשבתי ששום דבר לא יפתיע אותי, הגיעה ההפגנה של 13 במאי על האלימות הקשה שהיתה בה.

דווקא היה רגוע יחסית בהתחלה, אבל אז הגיעו מכות באלות, ירי בכינון ישיר לעבר המפגינים, עשרות פצועים, מפגין אמריקאי צעיר שלפני רגע עמד לידי וקישקש שוכב עכשיו פצוע קשה באמבולנס, מפגין ישראלי עם יד מרוסקת ועוד ועוד. אחרי ההפגנה הזאת הרגשתי שאני צריך מנוחה, החלטתי לבוא רק אחת לשבועיים.

עוד כמה שבועות ועוד כמה הפגנות, ואני מרגיש שאני זקוק למנוחה מוחלטת מנבי סאלח. המצפון מציק אבל אני לא נוסע לשם כבר כמה שבועות, וכל הזמן חושב על האנשים המסורים שבאים מדי שבוע בלי להחמיץ אפילו הפגנה אחת, שנוסעים לדיונים של באסם תמימי בכלא עופר, שנמצאים עם התושבים ברוחם ובנפשם. אני לעולם כנראה לא אצליח להתמסר כך. כל שבוע אני מחליט שהשבוע אני נוסע, שאי אפשר יותר עם ה"חופש" הזה, אבל דוחה את זה לשבוע הבא ונוסע להפגנה במקום אחר, "רגוע" יותר.

משתתפות בהלווייתו של מוסטפא תמימי אוחזות בתמונתו, 11.12.11. צילום: JC / Activestills.org

ואז בא הרצח של מוסטפא תמימי והמצפון מציק לי שוב, כאילו שאילו הייתי מגיע לאותה הפגנה נוראה המצב היה שונה. האנשים שבקשר עם הכפר אומרים שזה בסדר לבוא ללוויה, שהתושבים מעוניינים בנוכחותם של חבריהם הישראלים. התלבטתי אם לנסוע או לא. התביישתי. לא ידעתי איך אוכל להסתכל בעיניים לאנשים שאני מכיר אחרי שבועות שנעדרתי, שלא נשמתי איתם גז מדמיע. מרגיש כמעט כשותף ברצח כמי שלא היה שם למנוע אותו, כמי שבא מקולקטיב שאחראי לכל הפחות מוסרית לרצח הנפשע הזה.

הוריו ודודו של מוסטפא תמימי בהפגנה בנבי סאלח, 16.11.12. צילום: אן פאק / activestills.org

נסעתי ללוויה ונשבעתי שמעתה ואילך לא משנה כמה עסוק אהיה, כמה תוכניות יהיו לי בימי שישי, כמה מאמרים אצטרך לכתוב וכמה אפגר בעבודת הדוקטורט שלי, אני אמשיך לבוא לשם. שבוע עבר. לקראת ההפגנה במלאות שבוע לרצח נשלחו אי-מיילים שקראו לחברים הישראלים לבוא בכוחות מתוגברים, להפגין סולידריות עם העוול ולמחות נגד הרצח ונגד הדיכוי. ידעתי שאני מוכרח להיות שם.

ההפגנה היתה מוזרה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה דוברי עברית בנבי סאלח. מרגש אפילו, הרבה אנשים טובים. צעדנו מרחק רב בלי שיתחילו מיד לירות עלינו, כמו בעבר. הגענו למקום הרצח, וכתמי הדם נראו עדיין על הכביש. אבל שניות לאחר מכן החל הריטואל הקבוע: גז, בואש ותמרות עשן. הגרון נחנק, ולא בטוח שזה מהגז.

הפגנה בנבי סאלח, 16.12.11 (למטה: "הבואש"). צילום: activestills.org

חזרתי הביתה מוקדם יחסית והראש עמוס. העליתי את התמונות שצילמתי לפייסבוק, מקלחת חמה ולמיטה. חלמתי שיורים עלי גז וכולם צועקים; שאני עומד בצומת של הכפר, למטה, זורקים עלי רימון גז והוא פוגע לי בראש. אני חושב על הילדים והמבוגרים בנבי סאלח ובעוד עשרות מקומות אחרים בפלסטין, אנשים שחווים את הסיוט הזה מדי יום, שבוודאי חולמים חלומות גרועים בהרבה. ההבדל הוא שלי יש בית בטוח בתל אביב, אליו אני חוזר אחרי מספר שעות של הפגנה, ואילו הם – ילדיהם גדלים לתוך הטראומה עם נזק נפשי מתמשך ולא עומדת בפניהם הבחירה אם להיות חלק מכך או לא.

שואלים אותי לפעמים, למה רק במספר מצומצם של כפרים בגדה מתקיימות הפגנות ומאבק עממי. אני חושב שהתשובה ברורה: הרי המחיר כל כך כבד, והאנשים חושבים על התוצאה, על האופן שבו ילדיהם יגדלו, על האחים והאחיות שלהם שעלולים למות, על בני המשפחה שייכלאו לחודשים ושנים בלי משפט ובלי סיבה ממשית.

השבוע אסע שוב לנבי סאלח, אי אפשר אחרת.

הכותב הוא דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב ואקטיביסט המשתתף בהפגנות בגדה

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אחד העם 15

    מרגש ואמיתיאכן אי אפשר אחרת.

  2. ronit lentin

    Thanks, Chen. Your honesty and commitment are admirable. From Abroad, I can only admire friends and colleagues who show their solidarity with the Palestinians on a weekly basis.

  3. אורי ביתן

    בתור בן אדם מפונק שלא הולך להפגנות קשות…

  4. חן משגב

    תודה על התגובות, אני לא חושב שאני צדיק, ואפילו כתבתי על המצפון שלי שמציק כל הזמן. אבל אני כן משתדל לעשות מה שאני מסוגל בתקווה שהעולם יהיה צודק יותר, זה מעט מאד, כמעט מינורי, ואני לא בטוח שאפשר באמת לשנות משהו אבל אם לא ננסה לא יהיה יותר טוב בוודאות.
    ולרונית – אני מבין שאת לא נמצאת בארץ, אם כן חשוב חשוב חשוב להפיץ את הדברים בחו"ל, בנבי סאלח ובמקומות אחרים יש פעילות ערה של חברה (בעיקר צעירים אבל לא רק) אירופאים, אמריקאים וקנדים מתנועת הסולידריות הבינלאומית. חשוב לעודד אותם לבוא ולעזור, הפעילות שלהם חשובה ולצערנו ישראל מערימה עליהם קשיים רבים, מונעת מהם להיכנס ארצה, מגרשת ועוצרת.

  5. אלונה כהן

    לחברי היקר והאהוב חנצ'ו. לא מתרגלים, ולא לומדים לחיות עם זה. והפעמים שנעדרת לא פחות מועילים מהפעמים שנוכחת לא בגלל שנוכחותך אינה שווה או ראויה אלא בשל העובדה שגם ההעדרות מבורכת. אישה יקררה מאוד בשם מיכי אמרה לי פעם שמאבק יכול לבוא רק מחוזק ושברגעים שאני חלשה בהם הטיב עם המאבק אם אשאר בבית. המאבק ארוך קשה ומחייב התמדה לכן אנחנו כשותפים לדרך ואין שותפות גדולה מזאת חייבם להבין לקבל ולאהוב גם את הרגעים בהם איש מאיתנו חוליה במאגר הגנטי הזה לא יכול ואז נאחוז ידיים ונהיה שם במקומו ובשבילו וכשיתחזק וישוב זה כאילו לא עזב מעולם. כי הוא באמת לא עזב. חןצ'ו בנימה אישית אין שום יוקרה וגלמור במי שיכול תמיד אפ אחד לא סופר או מודד כולנו חברים באמת איש איש ביכולתו. ולך חבר טוב ואהוב ראשית תודות ויישר כוח ושנית חיבוק.
    כי אותך אני אוהבת

  6. בלהה גולן

    מעריצה את הדבקות והמסירות של המפגינים\ות על זכויותיהם\ן הצודקות של תושבי הכפרים נוכח אדמותיהם הנגזלות, למרות המצב המפחיד בעימות מול הצבא הכובש\מדכא.
    מודה שאותי אישית האלימות שחויתי בהפגנות הפחידה.
    כתבה כזו כמובן מקומה בתקשורת להמוני בית ישראל רק כמה כאלו מגיעות אליה.

  7. רצח הכפול--במדינת המוסר הכפול

    "חוק שי דרומי" שעבר בכנסת ברוב קולות, התיר לחקלאי "יהודי" לירות ולהרוג את מי שמתנכל לרכושו. כך הרג דרומי את ח'אלד אל-אטרש ופצע את חברו, איוב אל-הוואשלה. ואותה המדינה מתירה לחייל-פושע להרוג את באסם תמימי שמגן על אדמתו.

    על-פי "חוק דרומי", לא יישא אדם באחריות פלילית "למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור".

    אבל אותה הכנסת לא מגדירה כעבירה את גזל העם הפלסטיני. והימין, כדברי ‎ח"כ יצחק אהרונוביץ' (ישראל-ביתנו),אמר שהחוק מוצדק: "הוא מוסרי וערכי כדי למנוע את מה שאנו עוברים יום-יום". רק שבעולם מקובל שכיבוש אינו מוסרי, וגם ירי ממרחק אפס על אדם שמתקומם נגדו אינו מוסרי!

  8. הרצח הכפול--במדינת המוסר הכפול

    "חוק שי דרומי" שעבר בכנסת ברוב קולות [44/7], מתיר לכל חקלאי "יהודי" לירות ולהרוג את מי [ז.א. ערבי] שמתנכל לרכושו. כך הרג דרומי את ח'אלד אל-אטרש ופצע את חברו, איוב אל-הוואשלה. אותה המדינה מתירה לחייל-פושע להרוג את באסם תמימי שמגן על אדמתו נגד המתנכלים לה.

    על-פי "חוק דרומי", לא יישא אדם באחריות פלילית "למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים, בית העסק או המשק החקלאי המגודר, שלו או של זולתו, בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס כאמור".

    אבל אותה הכנסת לא מגדירה כעבירה את גזל העם הפלסטיני בידי "יהודים". והימין, כדברי ‎ח"כ יצחק אהרונוביץ'(ישראל-בית הפשע), טען שהחוק מוצדק: "הוא מוסרי וערכי כדי למנוע את מה שאנו עוברים יום-יום"… רק שבעולם מקובל שכיבוש אינו מוסרי, וגם ירי ממרחק אפס על אדם שמתקומם נגדו אינו מוסרי, ולא ניתן להלבנה!

  9. הציונות חיסלה את המוסר

    הם חובשי קסדות, בידיהם ספר תורה, והם מחקו אפילו את עשר הדיברות. אלה חיילי הכיבוש. נערי הגבעות שלמדו בישיבות "הסדר" — כתליבאנים במדרסות. והם מצוידים במיטב הנשק האמריקאי, שאובמה שלח

  10. נפתלי אור-נר

    אף ישראלי לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו בטענה של "לא ידענו"