• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

פוליטיקה של ניהול סיכונים

תמצית הציונות המייהדת היא בהלך רוח הישרדותי המשהה עקרונות של זכויות אדם בשם "איום קיומי". יריב מוהר מגיב לפוסט של מוחמד ג'באלי ומציע אלטרנטיבה החוצה זהויות אתניות
יריב מוהר

יריב מוהר עוסק בהסברה בתחום זכויות האדם, וחוקר הנעה לפעולה כדוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון

פוסט זה נכתב גם כהתייחסות לטור המרתק של מוחמד ג'באלי, שפורסם כאן אתמול. ימנים רבים מתעקשים שהם מאמינים בזכויות אדם לא פחות מאנשי שמאל, ואני לא רואה סיבה שלא להאמין להם. העובדה שבפועל הם מוכנים לעגל פינות, להתפשר בנוגע לזכויות אדם ואף לרמוס אותן על כל צעד ושעל איננה גורעת כהוא זה מאמונתם הבסיסית בזכויות האדם – היא רק מצביעה על הגדרה מרחיבה ל"סיכון קיומי" הדוחק לפינה כל עקרון מוסרי. גם את החקיקה האחרונה נגד ארגוני זכויות אדם יש להבין ברוח זו: לא מדובר בחקיקה הנובעת מבוז עקרוני לזכויות אדם; בולמוס המקארתיזם בישראל נובע – כמו המקארתיזם המקורי – מתודעה הישרדותית המחייבת כי נשהה לזמן בלתי מוגבל את כל המותרות הללו של זכויות.

הימין המיינסטרימי מגדיר "סיכון קיומי" בצורה שאינה שונה מהותית ממי שאנו מכנים בישראל "שמאל" (או "שמאל ציוני"). שתי המחנות הללו מתקבצים סביב קווים דומים יחסית המגדירים מהו סיכון מהותי לקולקטיב הפוליטי: בעיקר אובדן הרוב היהודי והדומיננטיות היהודית. הגדרה זו של סיכון קיומי מכתיבה הלך רוח הישרדותי לפיו כל עקרון מוסרי מושהה לזמן בלתי מוגבל; זו תמצית הציונות המייהדת.

התקנות לשעת חירום שישראל שרויה בהן מרגע הקמתה הן דוגמה מרכזית לפוליטיקה הישרדותית הנמצאת בלב הקונצנזוס. הלך הרוח הזה רואה סיכון קיומי כמצב קבוע וחובק-כל. והוא משתנה רק במידה מועטה כשהימין או מה שמכונה ה"שמאל" נמצאים בשלטון (האם לא היה זה רבין המנוח שטבע את המשפט "בלי בג"ץ ובלי בצלם"?)

אם כן, הציונות המייהדת אכן איננה נגד זכויות אדם, היא פשוט הישרדותית עד כדי להיות מוכנה להשהות זכויות אדם ואזרח בכל מקרה בו נדמה כי יש התנגשות בין זכויות אלו לצרכים הישרדותיים ממשיים או משוערים. נטייתה היא לראות איום קיומי בצורה כמעט אוטומטית ומבלי לבחון האם יש התנגשות אמיתית בין זכויות אדם לצרכי ביטחון ממשיים. והסיכון הוא טוטאלי: זו ציונות שלא יכולה לראות באובדן הרוב היהודי אלא כליה ליהודים.

חרדה קיומית לאומית

בניתוח עמוק, ולרוב באופן מובלע, אפשר למצוא כמעט מתחת לכל סוגיה פוליטית בישראל את שאלת היסוד הבאה: "איך נדאג שהשואה לא תחזור?" זה נשמע מוגזם? נסו להיזכר בדיונים בפורומים אינטרנטיים על סוגיות מגוונות כמו "ירידה מהארץ" ("גם בגרמניה, יהודים חשבו שישתלבו בחברה הגרמנית", יקניטו הטוקבקיסטים ההישרדותיים); הפליטים מאפריקה ("בסוף נהיה מדינה מוסלמית והלך עלינו", יבטיחו האודים והניצולים בתודעתם כנגד מי שאכן בורחים מרצח עם או משטר מתעלל), פוסט-ציונות ("ברגע שתהיה פה מדינת כל אזרחיה עם רוב ערבי הלך עלינו", יקוננו מאוימי הדמוגרפיה). מניעת השואה השנייה היא הקליע שנורה ממעמקי החרדות הקולקטיביות ומגיע עד לאפיזודות כמו חקיקה נגד "חתרנותם" של ארגוני השמאל.

"השואה לא תחזור אם תהיה לנו מדינת לאום חזקה", יותר עניין פסיכולוגי מלוגי

אחת מהאקסיומות המוטמעות בנו היא שהשואה לא תחזור אם תהיה לנו מדינת לאום חזקה. זה כמובן לא הכרח לוגי אלא יותר עניין פסיכולוגי. מדינת לאום איננה ערובה לכך שרצח עם לא יבוצע באזרחיה על ידי כוח חזק מספיק. אפילו מעצמה גרעינית כמו ארה"ב חוותה חרדה קיומית בעת משבר הטילים בקובה. אין ספק שמדינת לאום עם נשק גרעיני חשופה פחות לזוועות רצח עם מאשר מיעוט לאומי, אבל העובדה העצובה היא שרצח עם יכול תמיד להתרחש, ולכן תמיד יכול לשמש כדלק חרדתי. עובדה נוספת, היא שאנחנו כבר מדינת לאום חזקה עם נשק גרעיני והחרדה לא נעלמת; קשה לומר שהיא פוחתת.

ניהול הסיכונים של הציונות המייהדת לוקה עוד יותר בחסר, כאשר הוא מתעלם מהאפשרות שזכויות אדם ואזרח אוניברסליות דווקא מפחיתות סיכונים. האם הפונדמנטליזם הדתי שמתפתח בעולם המוסלמי לא פוגע קודם כל במוסלמים פלורליסטים וחילוניים (ממש כפי שהפונדמנטליזם היהודי פוגע קודם כל ביהודים, ובעיקר ביהודיות דתיות)? האם העובדות הללו אינן פתח לבריתות ושותפויות מסוג אחר לגמרי, שאינו על בסיס מפתח אתנו-דתי? והאם המחיצות האתניות, המגובות באפלייה ממסדית והגבלת זכויות, לא מקשות על חיבורים חיוניים אלו?

ואפשר לפרוט עוד את הרציונליות המפוקפקת שבניהול הסיכונים במיינסטרים הפוליטי בישראל. משמאל ומימין יש כיום תמיכה במדיניות החיסולים הלא-ממש-ממוקדים כתגובה לטרור. אבל אז אנחנו צריכים רק לעיין במחקר שנעשה במכון יפה למחקרים אסטרטגיים (לא בדיוק גוף שמאלני) על מחבלים מתאבדים שכשלו במשימתם. המחקר מצא כי בקרב כחמישית מהמחבלים המניע הישיר, העיקרי והמיידי לרצון לפגע לא היה דתי כלל וכלל אלא רצון לנקום מוות של קרובים או מוות המוני של בני עמם אליו נחשפו.

אם כך, האם אלו לא הפצצות הלא-ממש-ממוקדות שמייצרות לפחות 22 אחוז מהמחבלים המתאבדים? האם כשטייס מפיל פצצה של טון על בניין מגורים הוא שולח לפחות אחד מתוך 5 אנשי טרור שיפגעו באזרחים ישראלים? אגב, מניע רווח נוסף לטרור קשור לתחושת השפלה לאומית. האם זה לא הכיבוש שיוצר תחושה זאת? עם כל הבעייתיות המתודולוגית שבו, מחקר זה ממחיש במשהו את היסוד המתדלק-טרור שבתורת הלחימה (הטרוריסטית למדי) נגד הטרור.

יתרה מכך, הסוציולוג אולריך בק רואה את העידן שלנו דווקא כעידן של סיכונים גלובליים המחייב שיתוף פעולה חוצה קווי לאומיות. השריפה בכרמל, עת קיבלנו עזרה אפילו מטורקיה והרשות הפלסטינית, יכולה הייתה להיות המחשה לחיוניותה של התיזה של בק. הטרור עצמו, שפוגע גם במדינות ערב, יכול היה להיות דוגמה נוספת.

לא סתם פיקציה

אם כך, מדוע לא צומחת אלטרנטיבה לציונות המייהדת ולתורת הסיכונים הלקויה שלה? מול אלה הרואים איום קיומי בכל פינה ישנם רבים בשמאל הרדיקלי שלא מוכנים להכיר באיומים חיצוניים ממשיים כמעט בכלל. הם רואים בסיכונים חיצוניים רק תוצרים של שיח, מניפולציה שלטונית, פיקציה מחשבתית או טראומה פסיכולוגית. הנטייה הזו היא בעצמה עמדה אבסורדית וחסרת אחריות, ומתדלקת את מה שניתן לכנות "חרדת השמרנות". ההתייחסות לאיומים שמקורם במרחב סביבנו כפיקציה היא לא רק שגויה עובדתית (המזרח התיכון נתברך בכוחות פוליטיים אפלים שכבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם) אלא גם דוחפת את המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל, להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות.

כך מתקבעת הציונות המייהדת כתורת ניהול הסיכונים האחראית היחידה שלא מקלה ראש באיומים חיצוניים או רואה בהם רק תוצרים של שיח. ובהתאם מתקבעת השאיפה לשמור על רוב יהודי פריווילגי בכל מחיר, כאפשרות היחידה לשמור על הקיום הפיזי ועל הביטוי של זהות יהודית קולקטיבית בישראל. יותר משזו פוליטיקה של ערכים, זו פוליטיקה של ניהול סיכונים.

המטרה של שמאל קוהרנטי חייבת להיות יצירה של פוליטיקה אחרת שאיננה מבוססת על הציונות מהסוג המייהד (להבדיל מגישות רוחניות יותר לזהות יהודית קולקטיווית שניתן לכנות "ציונות", המאפשרות ביטוי לאומי לא-מדיר). אבל כדי להגיע לכך צריך להציע מודל אחר של ניהול סיכונים, ולא גישה של רדוקציה סמנטית לסיכונים הללו. כשהרב פרומן חובר לאנשי דת מוסלמים על מנת להיאבק במצעד הגאווה בירושלים הוא מכונן, לטוב ולרע, פוליטיקה שמרנית בעלת מודל ניהול סיכונים (הוויה לא-הטרונורמטיבית בעיר הקודש, רחמנא ליצלן) שלא לפי מפתח אתני – זו פוליטיקה שמרנית פוסט-ציונית. דווקא המחנה הפלורליסטי ממעט ליצור פוליטיקה עם מודל ניהול סיכונים חוצה זהויות אתניות. לא פעם השמאל הרדיקלי מתייחס למיעוט הפלסטיני כשותף מוחלש שיש לסייע לו ולא כחברה מורכבת שניתן למצוא בה בני ברית רבים למאבק בסכנות משותפות כמו גם אויבים אידיאולוגיים.

המחנה הפלורליסטי לא יכול להרשות לעצמו להתכחש לאיומים וסיכונים שמקורם באוכלוסייה הפלסטינית או בארצות ערב, הוא רק צריך לא ליפול למלכודת של הצגת הסיכונים הללו כמאבק בין יהודים וערבים. הסיכונים המאיימים עלינו כחברה וכפרטים מקננים במקומות רבים ובקבוצות אתניות וקהילות רבות, אבל ההתייחסות לסיכונים הללו לפי מפתח אתני כוללני הופכת אותנו לגזענים בפועל וממילא אינה מדויקת (לדוגמה: הסלפים המצרים מאיימים על צעירי וצעירות כיכר תחריר הרבה לפני שהם מאיימים על ישראל).

מנגד, ההתעלמות מסיכונים חיצוניים הופכת את האלטרנטיבה לציונות המייהדת ללא רלוונטית עבור כל מי שעיניו בראשו ורואה שאנחנו נמצאים באזור מסוכן. אז אכן ישנו צורך בשיח אחר, אבל כזה הלוקח את הסיכונים באזורנו במלוא כובד הראש. ואז החיבור הפלסטיני-יהודי אינו רק עמדה מוסרית, הוא הכרח.

לקריאה נוספת:

אין שום שמאל בשמאל ציוני / מוחמד ג'באלי

להציל את הפרויקט הציוני מעצמו / אבנר בן זקן

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    מה זה ציונות מייהדת? מדוע לא צומחת אלטרנטיבה לציונות המייהדת ולתורת הסיכונים הלקויה שלה? תשובות כמובן אין (הבלים יש, ובשפע).

    הסיבה מאד פשוטה, יריב מוהר. היהודים (לא רק במדינה הציונית, גם בשאר העולם)לא רוצים לוותר על הפריוילגיות שלהם. שאר הטיעונים שהבאת מתאימים לעמוס הראל, אבי יששכרוף ודומיהם.

  2. מיכה רחמן

    יריב מוהר נופל למלכודת של האתוס והמיתוס הציוניים: הסיפור שמדובר רק, או בעיקר, בהישרדות, בהצלת העם היהודי (ובשמירת הזהות היהודית). אפילו אם נסכים שהקמת מדינת ישראל הייתה הכרחית להצלת העם היהודי אחרי השואה, עדיין לא מדובר רק בזה. בכל נקודת זמן מדובר גם בשימוש ציני, של התנועות הציוניות באתוס של הצלת העם היהודי לצרכים אחרים: הרחבת השטחים השייכים ליהודים. כיבוש השטחים יישוב השטחים תוך שליטה יהודית בלבד בכל שטח וכדומה. יריב מוהר לא עושה את ההפרדה בין צורך קיומי להישרדות העם היהודי, לבין המרכיבים הקולוניאלים שנלוו אליו מראשית הציונות. ככל שאנו מתקדמים בזמן, ישראל הופכת חזקה יותר, מרכיבי ההישרדות קטנים, וגדל החלק של השימוש במיתוסים של ההישרדות ויישוב הארץ לצורך של כיבוש קולוניאליסטי. הטענה שלי היא שאנשים כמו גולדה מאיר, השתמשו בשואה באופן ציני להצדקת השימוש בכוח ברוטואלי והמשך הכיבוש (בנוסח "הקוזק הנגזל" הנפוץ. כל-כך בין המתנחלים היום. הם מרביצים לערבים אבל הם המסכנים שכולם נגדם). השימוש הציני הזה חמור לא פחות, גם אם נעשה שלא במודע. להלן כמה הצדקות לטענות שלמעלה:
    1. המעצמות הגדולות, צרפת ובריטניה במלחמה לכיבוש תעלת סואץ, וארה"ב היום, הן שאיפשרו ומאפשרות את מדיניות הכיבושים, הן לא עשו ועושות זאת בגלל ההישרדות. אלא בגלל אינטרסים מעצמתיים של שמירה על אי נאמן ומערבי בלב עולם ערבי שנאמנותו לארה"ב (במיוחד היום) מוטלת כל הזמן בספק (ישראל כנושאת המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב).
    2. כיבוש השטחים אחרי מלחמת 1967, המשך החזקתם, ההתנחלויות, וכל הקשור בהן, אינם בשום אופן עניין של הישרדות, הם כמעט לכל הדעות אנטי הישרדות. הן כן מקדמות את יישום האתוס היהודי והאמוני, של האחזות בארץ ("לך נתתיה"). אפילו המתנחלים היום מדברים על הצורך הביטחוני שבהתחלויות בחצי פה. ובכל שיחה בסופו של דבר עולה הצורך האמונתי, האידאולוגי, ביישוב הארץ. הרי אפשר היה להישרד טוב יותר, בקווי הגבול הישנים.
    3. חייבים לעשות הפרדה בין תחושות אמונות מאוויים וחרדות השייכים לצד הסובייקטיבי לבין הגורמים האובייקטיביים. או אפילו לפי גישת יריב, בין גורמים אובייקטיבים מסויימים כמו הסכנות שבחוץ, לבין גורמים אובייקטיביים אחרים. הקיבוצניקים ושאר עם ישראל האמינו שהקיבוץ היה סמל הגשמת הסוציאליזם, וחשוב להצלת העם היהודי. זה נכון מבחינת התפישה הסובייקטיבית. אבל עדיין אין סתירה בכך שההתיישבות הציונית שימשה כדרך היעילה ביותר לקידום המטרות הקולוניאליסטיות הן של מעצמות המערב והן של כמה גופים ציוניים רבי כוח (כפי שמפרט במחקרו גרשון שפיר: "אדמה, עבודה, ומקורות הקונפילקט הישראלי פלסטיני – באנגלית").
    ברק אובמה מדבר הרבה על הצורך בישרדות ישראל, אבל למרות הביקורת הגדולה, המילולית, נגד ההתנחלויות, ארה"ב מעולם לא פעלה באופן ממשי ונחרץ נגד העוול שגורמות ההתנלויות. זה בגלל שהאינטרס המעצמתי- המשך הברית עם ישראל – חשוב וחזק יותר מכל שאר הסיפורים.
    יריב מוהר המייחס ערך רב כל כך לסיכון הקיומי, נופל למלוכדת של קניית הסיפור של הציונות הסוציאליסאטית בעבר, ושל המתנחלים היום, כמו שהוא ללא ראייה ביקורתית.

  3. יריב מ

    לא טענתי לרגע בטקסט שמדובר בהישרדות, אלא בתפישה הישרדותית. יש הבדל אדיר

  4. דרור בל"ד

    מסבירה אריג' סבעא ח'ורי: "קולוניאליזם אינו יכול להימשך בלי שיבצע זוועות נוספות. ההיסטוריה מלמדת שכדי שהכובש ישמור על מעמדו כמנצח אולטימטיבי, עליו להשתמש תמיד ביותר כוח, וככל שהוא משתמש ביותר כוח, כך הוא נעשה דכאני יותר. מצב כזה מוביל את הכובש לקוות שהנכבש והמדוכא ייעלם, כדי שלא לזכור שהוא הכובש והמדכא. הדיכוי המתמשך של החברה הפלסטינית בשטחים הכבושים ומעשי ההרג והנישול היומיומיים הם המחשה לקולוניאליזם מהסוג שעליו אני מדברת. הדיכוי שמתרחש שם הוא, באופנים שונים, המשך לפרויקט הקולוניאלי שהחל בפלסטין עוד לפני 1948".
    מתוך: השתיקה של החברה הישראלית, מחסום
    http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=1371

    אני מתכבד לצטט את מי שהיה הראשון שהבין את גודל האירוע, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע בכיבוי השריפה ומאז דואג בלא לאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל:
    "אני חושב שהבעיה היא של מי שסופר כל הזמן יהודים וערבים. אפשר לחיות במדינה אחת בלי לספור כמה ערבים וכמה יהודים כל בוקר… מי שכל הזמן סופר דמוגרפית כמה ערבים וכמה יהודים יש לו שם, קוראים לו גזען. ומי שמייסד את קיומו על ספירה דמוגרפית או חושש לרוב, איך נעשה רוב, מה עם רוב – אני אומר לכם, גם בלי זכות שיבה, מי שרוצה לכבוש את הגדה ועזה, בתוך 40 שנה יהיה לו כאן רוב ערבי. מה תעשו, אפרטהייד? תגרשו אותנו עוד פעם. אין דרך אחרת". (עזמי בשארה מעל בימת הכנסת הישראלית בדיון על "הצעת חוק שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001, הישיבה ה-106 של הכנסת ה-15, 7.5.2001)
    לחששותיו של בשארה מצטרפת גם אריג' סבעא ח'ורי: "חוששני שמשפטים כאלה [יהודי לא מגרש יהודי] המתנוססים ברחובות, בהתחשב ביחסי הכוחות הקיימים, נותנים לגיטימציה להמשך הפרויקט הציוני לגירוש הפלסטינים ממולדתם" (שם). גם חנן חבר, שנחרד משום מה מהטבח בעזה אמר כי עם היכול להצדיק רצח במימדים כאלה למען מה שמכונה בטחון בשיח הציוני יוכל להכיל גם גירוש המוני כאשר הפרופגנדה הציונית תכשיר איזו מלחמה שתיזום בעתיד למען מטרה זו. (הדברים המדוייקים בספרו האחרון של יהודה שנהב). וראה גם כאן
    http://www.alanhart.net/peace-or-apartheid-are-not-the-only-options-for-israel/

    בא יריב מוהר, העוסק בהסברה (כך ע"פ האתר שלו), ומסביר לנו מהי הציונות המייהדת. בהמשך לתגובתו של מיכה רחמן, הריני רוצה להפנות את תשומת לב הקוראים לחלוקה כרונולוגית של הציונות. הראשונה היא הציונות המייהדת (מושג שטבע יריב מוהר, הראשון שהבין את גודל ההבדל בין סוגי הציונות וגו'), בה עוסק איל ניב במאמרו החשוב מאד "כיצד הומצא הרוב היהודי". השנייה היא הציונות הקטסטרופלית, החל מ67. השלישית היא הציונות הנבזית (מושג שטבעה אורלי נוי), לטעמי החל מאוקטובר 2000 ואילך. הציונות המייהדת אינה אלא הציונות בה בחרו ארז אפרתי ולהבדיל עדר הבהמות הצופה בערוץ2, אך תועמלני הציונות הנבזית ומייסדיה – פושעי המלחמה שרון ומופז וביתר שאת גדול פושעי המלחמה הציוניים בכל הזמנים – ממשיכה להשתמש בהנמקותיה כדי להמשיך בפורענות הציונית.

    בא יריב מוהר, העוסק בהסברה, ומסביר למוחמד ג'באלי ולמה שהוא (מוהר) מכנה השמאל הרדיקלי מדוע הציונים חוששים כל כך: "ההתייחסות לאיומים שמקורם במרחב סביבנו כפיקציה היא לא רק שגויה עובדתית (המזרח התיכון נתברך בכוחות פוליטיים אפלים שכבר הוכיחו את רצינות כוונותיהם [ותודה לעמוס הראל ולאבי יששכרוף, הראשונים שהבינו את גודל האיום הקיומי וגו']) אלא גם דוחפת את המחנה ההישרדותי, שהוא המיינסטרים בישראל, להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות".
    אפשר להתווכח על דעות , על עובדות קשה יותר להתווכח. כפי שהסבירה סבעא ח'ורי, קו ישר עובר בין הגדרת אלה שניסו לחזור לבתיהם מעזה לאחר מלחמת 48 כמסתננים וכפידאיון, לבין רציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית. קו ישר עובר בין דברי הבלע של בן גוריון וגולדה ימ"ש שר"י לבין דברי ההלל שהושמעו מפי דן כנר. (תרגמה מקוריאנית טלי פחימה). נתניהו יודע היטב כי ע"פ עקרונות הדמוקרטיה אי אפשר יותר להצדיק את הציונות המייהדת, או כל ציונות אחרת, ולכן פועל למען הפיכת המשטר למשטר נוסח צפון קוריאה. גם היהודים מהשמאל הרדיקאלי יודעים זאת, וכמובן הפלסטינים (זכור לך מתי הוטבע המונח "בינאום הסכסוך"?). הדחיפה של מה שמוהר מכנה המחנה ההישרדותי ואני מכנה הציונים להיכנס עוד יותר לתודעה של כוחנות ותוקפנות אינה אלא אסטרטגיה, לאחר שכשלו כל המאמצים של מסבירים למיניהם להסביר לציונים מיהם ומהי הציונות. התוצאות מדברות בעד עצמן (וראה תגובתי כאן
    http://matityaho.com/2011/12/21/%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%93%D7%A3-%D7%A9%D7%94%D7%A4%D7%9A-%D7%9C%D7%A8%D7%95%D7%93%D7%A3/

    תודה רבה לך, יריב מוהר, על הדברים הידועים לעייפה. ארז אפרתי הסביר זאת טוב ממך.

  5. יריב מ

    בזה אני מסכים איתך

  6. לוני

    יש הרבה מאוד מדינות בעולם שהן חילוניות בהגדרה ושהרבה יותר נעים וקל להתגורר בהן. אז נכון, אולי קומץ יהודים ישראלים כמו מר מוהר יבחרו ואף יעדיפו לגור במדינת כל אזרחיה אבל הרוב המוחלט של יהודי הארץ – כולל חלקים נרחבים של מה שקרוי שמאל – פשוט ייקחו את הרגליים וייסעו מכאן. אם זו המטרה – זה בסדר, רק כדאי להבהיר את זה. אני ד"א, גם אם הייתי אולטרא שמאלני ופוסט ציוני, הייתי חושב פעמיים אם כדאי לגור במדינה ערבית עם מיעוט יהודי.
    ולא, אני לא "גזען פשיסט נתעב". סתם אב לילדים קטנים.

  7. נתן

    יש לי תחושה עמומה שרוב אזרחי סוריה שאינם סובלים מ"הקולוניאליזים" הציוני היו מוכנים להתחלף מחר בבוקר עם ערביי ישראל המדוכאים ונרמסים על ידי הציונות.

    הבעיה שהשיח השמאלני האנטי-ציוני שבוי כל כך בקלישאות,סיסמאות נפוחות ולהטוטי מילים עד שהוא אינו מסוגל להתייחס לדבר הקטן שנקרא "מציאות".