string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

אלף בתים בשנה

שיעור הריסות הבתים של בדואים בנגב זינק במהלך 2011 וחצה את קו האלף – עלייה של 120% ביחס לשנה שעברה. חיה נח על מדיניות גזענית המפירה זכויות אדם אלמנטריות
חיה נח

מדיניות הריסת הבתים היא אמצעי בו עושות ממשלות ישראל שימוש לריכוז הבדואים בעיירות עניות ונחשלות וחסרות מקורות תעסוקה, בניגוד לאורח חייהם הכפרי. הארסנל של מדינת ישראל לריכוז הבדואים הינו מגוון ומורכב מאמצעים חוקיים, משפטיים, מינהליים ועוד. בשנות החמישים, למשל, הורה הצבא לתושבים בכפרים שונים להתרחק ממקומות מגוריהם ההיסטוריים ואז הפקיע את אדמתם בחוק רכישת מקרקעין 1953.

חוקים שונים לצמצום מרחב המחיה של הבדואים בנגב באו לידי ביטוי בחוק התכנון והבנייה ובחוק רכישת מקרקעין 1981, שכונה "חוק השלום"; כזכור, הבדואים נדרשו לשלם את מחיר השלום עם מצרים: כ-80,000 דונם בתל-מלחתה הופקעו בחסות החוק הזה, וכ-5,000 בני אדם הועתקו ממקום מגוריהם אל העיירות כסיפה וערוער ומקומות אחרים. גם המשפט לא עשה חסד וצדק עם הבדואים של הנגב. ואילו מדיניות הממשלה הזו וקודמותיה ומניעת שירותים ותשתיות (מים, חשמל, חינוך, בריאות ועוד), נועדה גם היא לגרום לתושבי הכפרים לעבור אל העיירות.

מדיניות הריסת הבתים היא אולי הגרועה מכל. היא מאיימת בהרס הכפרים הלא-מוכרים על ידי הממשלה ובגירושם של כ-53,000 תושבי הכפרים הללו1 – אזרחי מדינת ישראל – שאינם יכולים לבנות את בתיהם כחוק בהיעדר כל מדיניות תכנון ממשלתית בכפריהם או העדר תוכניות בנייה, וזאת ללא כל אלטרנטיבה פרט כאמור להצטרפות לעיירות עירוניות. הגברת מדיניות האכיפה ותוצאותיה בדמות הריסות הבתים, היא חלק מניסיון הממשלה לרכז בכפייה את כל התושבים הבדואים בנגב בעיירות דלות ומופלות לרעה על מנת לפנות אדמות להתיישבות יהודית (ראו לדוגמה את היישוב חירן, המתוכנן לקום על אדמות הכפר הבלתי מוכר אום-אלחירן) או לשימושים אחרים כמו יער (ראו מקרה אלעראקיב וטוואייל אבו-ג'רוואל), תעשייה, כבישים וכדומה.

הריסת בתים באל-פורעה, יוני 2011. צילום: פורום דו-קיום בנגב
הריסת בתים באל-עראקיב, 30.07.10. צילום: אורן זיו / activestills.org

מדיניות הריסות הבתים מפירה זכויות אדם אלמנטריות מכיוון שהיא מערערת על הזכות לקורת גג, שיכון ותנאי חיים נאותים כפי שזו מופיעה בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. זוהי מדיניות גזענית, חסרת סיכוי לטווח ארוך אשר פוגעת ברקמת החיים בנגב. באבטחת ההריסות לוקחים חלק אלפי אנשי משטרה ויחידות מיוחדות, המפעילים לעתים אלימות ומותירים משפחות ללא קורת גג לראשן בימי החורף הקרים וימי הקיץ הקשים – מדי שנה אלפי אנשים, נשים וילדים נותרים עם צלקות נפשיות קשות וחוסר אמון עמוק במערכת המדינתית האמורה להגן על זכויותיהם.

"מתווה פראוור" שהממשלה אישרה בספטמבר 2011 וידון בכנסת הנוכחית כהצעת חוק, יביא להרס גובר והולך של בתי ערבים בנגב כדי להביא ל"סיום" הקונפליקט הקרקעי בין הבדואים לבין המדינה תוך חמש שנים, וכפי שמציע המתווה.

פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי מפרסם זו השנה השנייה דו"ח העוסק בזכות לדיור בקרב הערבים הבדואים בנגב ועוקב אחר הריסות הבתים בנגב (לדו"ח המלא). השנה הנתונים קשים מהשנה הקודמת ומעידים על פגיעה מתמשכת בזכויות הבסיסיות של הבדואים תושבי הנגב. מהדו"ח לשנת 2011 עולה, כי ישנה עלייה חדה במספר הריסות בתי הבדואים בנגב: אם במהלך שנת 2010 נהרסו כ-456 בתים, מינואר עד דצמבר 2011 נהרסו כ-1,000 בתים – עלייה של כ-120% בשיעור הריסות הבתים (וזה מבלי לקחת בחשבון את נתוני דצמבר).

בחודש נובמבר, למשל, הוציאו נציגי המדינה לפועל שני מבצעים כמעט חסרי תקדים בהיקפם: האחד "זרוע נחושה" ובו נהרסו 33 בתים, והשני "משמר הנגב" ובו נהרסו 22 בתים. יש לציין כי בכל מהם איימו נציגי המדינה על בעלי הבתים בתביעה כספית ועל כן, כ-45% מבעלי הבתים הרסו את בתיהם במו ידיהם ובכך מנעו מעצמם עלויות נוספות להריסת הבית שלהם והצורך להקים קורת-גג חלופית. על שמות המבצעים לא נכביר מילים, הם מדברים בעד עצמם. 

הכותבת היא מנכ"ל פורום דו-קיום בנגב

1 הערה: מספר זה לקוח מפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אך ככל הנראה אינו משקף את מספר התושבים של הכפרים הללו שחלקם הגדול רשומים בעיירות הקיימות או המתוכננות משיקולים שונים של רצון להשתתף בהליך הבחירות למועצות המקומיות ועוד.
בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות