string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

יהדות, ציונות וישראל שחק

פעיל זכויות האדם ישראל שחק (1933-2001) היה אחד הראשונים לזהות את הציונות כתנועה לאומית-משיחית, גזענית וברוטלית כלפי מי שאינו שייך ל"עם הנבחר". אלי אמינוב כותב עליו במלאת עשור למותו
אלי אמינוב

זעקות החמס על הדרת נשים שסחפו את המערכת הפוליטית בשבועות האחרונים, היו מן הסתם מעלות חיוך על שפתיו של פרופ' ישראל שחק המנוח. חיוך עצוב, שכן הפרויקט החשוב ששחק עבד עליו בערוב ימיו, ספר שכולו מוקדש ליחסה של היהדות לנשים, אבד אחרי מותו ונעלם לבלי שוב. את המחקר לא נזכה עוד לקרוא, מפני שאחד ממעריציו, שניכס לעצמו את כל החומר המחקרי מהעזבון, הצליח לאבד אותו ובינתיים נפטר בעצמו בלי להותיר שריד לטיוטות ולהערות של אחד המומחים הגדולים לדת יהודית, ציונות, ומה שביניהן.

השנה מלאו עשור למותו של ישראל שחק, הומניסט, פולמוסן, מראשוני הלוחמים לזכויות אדם בישראל, ודמוקרט עקבי הנאמן למסגרת חשיבה הומניסטית-אוניברסלית. שחק הקדים את זמנו בשנות דור כאשר איבחן את הכזב הבסיסי של הציונות. התנועה הלאומית היהודית ראתה בעצמה המשך ישיר לתנועת ההשכלה היהודית בגולה, שהוציאה מקרבה הוגים דגולים וגישות הומניסטיות לא מעטות. אולם למעשה, הציונות מהווה רגרסיה גמורה מתנועת ההשכלה, בחזרה לאלמנטים המשיחיים הפרימיטיביים ביותר שפיתחה הדת היהודית במשך השנים.

ישראל שחק. צילום: ירון קמינסקי

שחק נולד בוורשה למשפחה יהודית בורגנית, אך את שנות ילדותו מגיל שש בילה בגטו ורשה ובמחנה ברגן בלזן. הוא למד שם לדבריו שני דברים: האחד, כי הסבל שאנשים עוברים אינו הופך אותם בהכרח לטובים יותר או למתנגדים לסבלם של אחרים, והשני, כי אין שום קשר בין מוצאו של אדם ובין תכונותיו האנושיות. כילד חווה לא פעם מצבים שבהם שוטר יהודי התגלה כגרוע הרבה יותר מחייל גרמני. על לקחים אלה חזר לא פעם גם בניתוחיו הפוליטיים.

הוא בא מבית דתי וציוני. אביו, שהוסמך לרבנות, סירב לעשותה קרדום לחפור בו ובעקבות הפתגם "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", פנה לעסוק במסחר עם שותף פולני, שהתגלה כחסיד אומות העולם והציל את המשפחה ממוות ברעב לאורך כל תקופת שהותם בגטו. האב נספה באושוויץ, ולאחר המלחמה הגיעו שחק ואמו לפלשתינה המנדטורית. ישראל התחנך במסגרת קיבוצית דתית ואחר כך חזר לעיר כדי לעזור בפרנסת אמו, תוך שהוא ממשיך את לימודיו בגימנסיה הרצליה. בתקופה זו התוודע לכתבי שפינוזה, וזועזע עמוקות כאשר הבין את הבעייתיות המוסרית החמורה בהלכה היהודית המזלזלת בגויים, המתירה לרמותם ואף להתייחס להריגתם כמעשה שאינו נחשב רצח. את לימודיו בכימיה אורגנית השלים בארצות הברית, ובמשך שנים היה מרצה אהוב ומוערך באוניברסיטה העברית בירושלים.

שו"ת אינתיפאדה

את פעילותו למען זכויות אדם החל שחק בליגה למניעת כפייה דתית ויצא בקריאה להתייחסות שונה לגויים ולגרים ובעיקר לגיורות הנחשבות ביהדות ההלכה לזונות אף לאחר גיורן. הוא נאבק גם למען זכויות אזרח מלאות נגד הכפייה הדתית על אזרחי הארץ היהודים. אולם שנה אחת אחרי מלחמת 67' הבין במלואה את הבעייתיות של המערכת הפוליטית הישראלית, והפנה את כל מרצו לפעולה למען זכויותיהם של הלא-יהודים, זכויות שנגזלו מהם בתואנות שמקורן בחוקי הדת.

פעולותיו הראשונות בכיוון זה, היו דיווחים קבועים על מצב זכויות האדם בעזה החל מסוף שנות הששים וראשית שנות השבעים כמזכיר הליגה לזכויות אדם בישראל. הוא הקליד את הדו"ח והפיץ אותו על נייר סטנסיל משוכפל ב-100 עותקים שנמסרו לנציגי העיתונות הזרה וארגוני זכויות אדם בינלאומיים. חלק גדול מן החומר היה תרגומים לאנגלית מהעיתונות העברית. עד כמה היה בודד ומבודד בעמדותיו אפשר להבין מהעובדה שהפרופסור למשפטים אמנון רובינשטיין, המזוהה עם הליברליזם הישראלי במיטבו, ניהל קמפיין ממושך בקריאה לפיטוריו של שחק מאוניברסיטת תל אביב ולהחרמת דרכונו הישראלי.

אנשים שלא הכירו את שחק מקרוב נהגו לתאר אותו כ"איש מצפן". אכן העמדות הלא-ציוניות של מצפן היו מקובלות עליו, אך הוא מעולם לא היה חלק מהתנועה. בשנות השבעים הוא תקף דרך קבע את העמדות של מתי פלד ואורי אבנרי. פלד, שאותו האשים שחק באחריות למצב הקשה בעזה, אף תבע אותו על פי חוק לשון הרע – וזכה.

למעט מקרה מצער זה, קשה למצוא אי-דיוקים בכתביו. שלושים שנה לפני שיצא הספר "תורת המלך", למבוכתם הרבה של כל מעריצי הציונות החרד"לית, התעמת שחק פעם אחר פעם עם ראית העולם החשוכה, הגזענית והבריונית של נאמני ההלכה האורתודוכסית. ההלכות הרלוונטיות כונסו בגאון כבר בחוברת הלכות "שו"ת אינתיפאדה", יצירתו של הרב שלמה אבינר מבית אל. שחק ניסה – בחוסר הצלחה משווע – להזעיק את דעת הקהל החילוני המשכיל בישראל מול ההנחיה הברורה של החוברת הזאת, שעל פיה מותר לירות בילדים פלסטינים המיידים אבנים על מכוניות של יהודים. הנחיה הלכתית זו, שהצבא אימץ לא פעם, התגלתה כבעייתית, ומעוררת התפתלויות של ממש כאשר חיילי הכיבוש מותקפים באבנים על ידי מתנחלים.

שחק אכן היה אחד האנשים הראשונים שזיהו את הציונות כתנועה לאומית-משיחית, גזענית וברוטלית כלפי מי שאינו שייך ל"עם הנבחר". על פי הניתוח שלו, שורש הבעיה בערש צמיחתה של התנועה הציונית במזרח אירופה. במדינות אלה היתה לאומיות מזוהה במשך שנים רבות עם מוצא אתני ועם דת. גישה זו התאימה לגישה ההלכתית העתיקה הרואה בבני הדת היהודית "עם" ונוקטת קריטריונים מחמירים (זהות האם) להבטיח קרבת דם לקבוצה ה"לאומית". שחק זיהה כיצד נטלה הציונות מושגים מתוך הדת היהודית, עטפה אותם בלבוש חילוני על פי המודל המזרח אירופי, והפכה אותם לחלק מהווייתה.

מושגים כמו "גאולת העם" ו"גאולת הארץ" הם מושגים משיחיים, אך השתמשו בהם מנהיגים לכאורה חילונים גמורים. מראשיתה של ההתנחלות הציונית בפלסטינה א"י עיקרון ההפרדה בין יהודים ל"אחרים" היה אבן יסוד במהותה. בעיני שחק, הציונות שירתה באופן מושלם את הגישה האנטישמית, הרואה ביהודים "גורם זר" בכל מקום, שאינו יכול לחיות בהרמוניה עם סביבתו הלא יהודית. כתביו ורעיונותיו של שחק במשך השנים מראים שבמשך תקופה ארוכה הוא האמין שיש אפשרות עדיין להתפתחותו של לאום "יהודי חילוני", אך בערוב ימיו הוא כבר לא התייחס לאפשרות זאת ברצינות.

בתקופת המנדט נעשה לפחות ניסיון להסתיר את האופי היהודי-דתי של הציונות. לא דובר על "מדינה יהודית" אלא על "מדינה עברית", ונוצרה אשליה של צמיחת לאום חדש. באותן שנים ראשונות האלמנט הדתי לא הודגש – אך היה קיים בפועל. גישת ה"קושאן" על הארץ, האמונה ש"אחרים" שחיו כאן אינם חשובים, מצאה את דרכה אל כל הרבדים של החשיבה והעשיה הציונית. ההזרה של תושבי הארץ המקוריים, הצגתם כ"זרים" לאורך כל הדרך כי "אנחנו בעלי הבית האמיתיים" איפיינה את התנועה הציונית מראשיתה.

כאשר קמה מדינת ישראל נעשתה הבניה מלאה של ההזרה הזאת. שיאה ההזוי בהחלה של "חוקי הכניסה לישראל" על ילידי הארץ הלא-יהודים. מהלך זה קיבע את הקטסטרופה שעברה על העם הילידי בטרנספר שבוצע בו במהלך המלחמה, ומנע אפילו את זכות הקניין של אזרחים ישראלים על נכסי נדל"ן שהיו בבעלותם המלאה אם לא שהו בהם פיסית ב"יום הקובע" לגבי נכסי ה"נפקדים הנוכחים" במדינה.

בשלב זה גיבש ישראל שחק את התפיסה שתלווה אותו לאורך חייו, שעל פיה החטא הקדמון של הציונות טבוע כבר בלידתה, שכן היא מאמצת כהנחת יסוד את קיומה של האנטישמיות כתופעה נורמלית ונצחית. בבסיסה של הציונות עומדת כעקרון יסוד הטענה האנטישמית שהיהודים מהווים גורם זר בכל מקום ובקרב כל אומה. הפרדת היהודים מן האחרים – כלומר מן הגויים – וריכוזם במקום אחד, היא המשימה שהציונות מקדשת. לצד האנטישמיות אימצה הציונות ליסודותיה הרוחניים גם את גזענות ההלכה היהודית ושנאת הגויים שלה.

הציונות אמנם מצפה במעטה חילוני את עקרונותיה המרכזיים של הדת היהודית ומתחזה לצאצא לגיטימי של תנועת ההשכלה החילונית, אולם היא רחוקה שנות אור מעקרונותיה של התנועה הזאת. לשם כך חילנה הציונות את מושגי היסוד של הדת היהודית והכריזה עליהם כ"לאומיות". כך קודם הרעיון שפלסטין ההיסטורית שייכת כולה לבני "העם היהודי", כלומר לאלה שנולדו לאם יהודייה. מי שנולדו לאמהות לא יהודיות יכולים להצטרף ל"עם" זה על ידי המרת דתם לדת היהודית.

מדינת אפרטהייד

חוקי מדינת ישראל בנויים כך שרק יהודים הם במעמד אזרחיה ה"אמיתיים". מאחורי תפיסה זו עומד עקרון "המחשבה הכפולה" שהוא מבלבל ביותר. ישראלים שאינם מקיימים את מצוות הדת היהודית – אך זכאים לתואר "יהודי" על פי הדת הזאת – מצליחים להמשיך ולראות עצמם כ"יהודים חילוניים". לבלבול זה תורמים מדי יום ביומו יצרני האידיאולוגיה הציונית: פוליטיקאים, סופרים ושופטים.

שחק היה אחד ההוגים הראשונים שהגדירו את ישראל כמדינת אפרטהייד. כדבריו, מדינה המבדילה בין אזרחיה על פי מוצאם האתני – ליתר דיוק על פי דתה של אמם – היא מדינת אפרטהייד מובהקת. אחד התחומים בהם מתבטא האפרטהייד הישראלי הוא בשאלת הקרקע, זמינותה לשימוש יהודים והדרתם של לא-יהודים ממנה. איבתו הגדולה של שחק נשמרה לשמאל הציוני, אשר הכיסוי "הסוציאליסטי" שלו הקל עליו לנשל ולחמוס את קרקעות הילידים הפלסטינים. קרקעות אלה הוענקו ביד רחבה ליישובים "שיתופיים" כמו קיבוצים ומושבים, וכן לקרן הקיימת, להסתדרות הכללית ולמקורבים (יהודים כמובן).

בראשית שנות השמונים חלה שחיקה ביחסים בין ישראל שחק ובין ידידיו בהנהגת אש"ף והתומכים בה. בחדרי חדרים הוסבר לו שהסיבה לכך הם היחסים החדשים עם השמאל הציוני, שהאמין כי ערפאת הוא המפתח האמיתי לשמירה על בטחון ישראל ושלמותה של המדינה הציונית בגבולות 67'.

את משטרו של ערפאת בשטחים שהוקם במסגרת הסכמי אוסלו תיעב ישראל שחק תיעוב מר. בעיניו היה זה משטר שהיה שותף מלא לתוכניות האפרטהייד של ישראל בפיקוח הסי.איי.אי. החתימה על הסכם אוסלו, שנתן אישור מלא למניעת חירויות דמוקרטיות וזכויות אזרח לפלסטינים היתה בעיניו ההוכחה לכך שערפאת ואנשי חצרו קיבלו את עקרונות הציונות כבסיס לגיטימי. השחיתות הפלסטינית שפרחה בד בבד עם מגבלות על חופש הביטוי וחיסול העיתונות שהצליחה לפעול קודם תחת הכיבוש הישראלי, היתה תוצאה מתבקשת של שלטון ערפאת וחצרו. מצב זה נבע מאימוץ העקרון שפלסטינים אינם צריכים ואינם זכאים לזכויות שוות ליהודים, ומנכונותו של ערפאת להקים בנטוסטאן של משוללי זכויות בחסות ישראלית ואמריקנית ולהפוך את הרשות שבהנהגתו לסוכנת משנה של משמר הגבול הישראלי.

שחק קיווה שהפלסטינים יסלקו את משטר ערפאת במסגרת המאבק לדמוקרטיה, אך נואש מן האינטליגנציה הפלסטינית ששמחה לחבור לשמאל הישראלי הציוני. קשריו עם שארית חבריו הפלסטינים נותקו, וביקורתו על חברו האחרון אדוארד סעיד הלכה והחריפה. הוא היה מתוסכל מהעובדה שסעיד לא היה שותף לניתוח שעל פיו משטר העדות הבלתי דמוקרטי של ישראל הוא אינטרס מובהק של ארצות הברית לצורך המשך הסכסוך ושימור מוטת השליטה האימפריאליסטית, ולא הצליח להבין את ההגיון בתמיכתו ברעיון המדינה ה"דו-לאומית".

במדינה "דו-לאומית" – טען ישראל – מקבלת כל עדה, המוגדרת כ"לאום", זכויות על פי גודלה וכוחה. מבנה כזה עשוי להביא לשוויון פורמלי בין ההנהגות, אך לא לשוויון של האזרחים. אזרחות המותנית במוצא עדתי מקבעת נחיתות, לעומת אזרחות שוויונית הנובעת מכוח הישיבה בטריטוריה.

אי אפשר לדבר על ישראל שחק בלי להזכיר שהוא היה במהותו איש אשכולות בסגנון המזכיר את ענקי הרנסנס. תחומי תרבות שונים ורבים היו מוכרים לו על בוריים. בנוסף לספרות ההלכה שבה עסק כל חייו, הוא היה מומחה להיסטוריה, גם של המזרח הרחוק וממלכות אפריקה, לארכיאולוגיה, פילוסופיה, ולאדריכלות. במוסיקה קלאסית היו לו תובנות ייחודיות שזכו להערכה רבה של המומחים בתחום זה. במשך שנים רבות נבחר שוב ושוב למרצה הטוב ביותר לא רק בכימיה אורגנית אלא אף בפילוסופיה של המדע.

מותו הפתאומי הותיר חלל עמוק בקרב קומץ הדמוקרטים העקביים החיים בארץ הזאת. אלה ממשיכים להוקיר את זכרו בדרך היחידה האפשרית: מאבק למען ביטול המדינה היהודית והחלפתה במדינה חילונית דמוקרטית בכל השטח שבין הירדן לים התיכון.

במסגרת מאבק זה החליטו חבריו ומוקירי זכרו להוציא השנה לאור בעברית את ספרו הביקורתי על ההיסטוריה היהודית והדת היהודית שפורסם בעבר רק באנגלית. הספר "היסטוריה יהודית, דת יהודית, משא של 3000 שנה" בתרגומה של עפרה ישועה-ליית יצא בהוצאת ידידי ישראל שחק. ניתן לרכוש אותו במשלוח המחאה על סך 35 ש"ח (כולל דמי משלוח) לת.ד. 48433 בתל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. סמדר לביא

    תודה על המאמר. יהי זכרו ברוך. והערה קטנה – ישראל שחק הוציא בהוצאה עצמית את ספרו של פאוזי אל אסמר, להיות ערבי בישראל, ב 1975.

  2. תום פסח

    הספר של שחק הולך הרבה מעבר לביקורת על הציונות או על מוטיבים אתנוצנטריים ביהדות. הוא עושה רומנטיזציה לאיכרים האוקראינים האמיצים שערכו פרעות במדכאיהם היהודים, מציג את הכנסייה כמי שתמיד התנגדה לאנטישמיות, ומציג תמונה של יהדות די הומוגנית שכבר אלפיים שנה עומדת על שנאת הגוי וניצולו הכלכלי. כפי שאיסלאמופובים רואים קשר ישיר בין הקוראן לאוסמה בן-לאדן, הוא לא מהסס למתוח קווים ישירים בין ציטטות מהתלמוד למדיניות הנוכחית של מנהיגי ישראל, שלא כולם למדו ארמית בישיבה. בקיצור, אפשר לבקר גזענות בלי לגלוש בעצמך לגזענות.

  3. עפרה ישועה-ליית

    אכן למי שגדל בתרבות החילונית כתיבתו של שחק מהווה זעזוע עמוק והתגובה הראשונה היא הכחשה נזעמת. נדרשו שנים עד שהאזורים האפלים בהלכה האורתודוכסית שאותם מוקיע שחק הפכו (והופכים מדי יום) לחלק אינטגרלי ולגיטימי מהשיח הישראלי-ציוני. עצם קיומם ב"ארגז הכלים" היהודי-ישראלי, וחוסר היכולת להכריז עליהם כעל בלתי רלוונטיים לחיינו כיום, הם נושא תלונתו החריפה של שחק.
    עם ניתוחו ההסטורי צריך להתווכח ביושר: האם הפורעים האוקראינים לא כילו את זעמם באדונים לא יהודים? האם ליהודים לא היו "נותני חסות" בין שועי הארצות שבהן חיו, כולל אישי כנסיה שידעו להפיק תועלת מהיהודים "שלהם"?

  4. פנחס לייזר

    מאמר זה, המתאר את תפיסתו הביקורתית של ישראל שחק על הציונות ועל היהדות ההלכתית, בדומה למאמר שכתב אתמול יוסי שריד בעתון הארץ, חוטא בחטא ההכללה המגמתית.
    אין ספק שניתן למצוא בטקסטים הלכתיים ואחרים במסורת היהודית בת אלפי השנים דברים שהדעת אינה סובלת אותם והדרך היחידה להבין אותם היא על רקע היסטורי- יש ב"ה בכל המסורת התלמודית וההלכתית גישות אחרות, אבל בשביל זה צריך ללמוד עם ראש פתוח; אין ספק גם שכל תפיסה לאומית יכולה להידרדר ללאומנות ולגזענות, אבל למה לזרוק את ה"תינוק" הציוני עם האמ, הרי בסופו של דבר שחק ניצל ויכול היה לכתוב וליצור בגלל קיומה של תנועת שחרור לאומית. נראה לי שיושר אינטלקטואלי מחייב חשיבה קצת פחות דוגמטית וקצת יותר מורכבת

  5. תום פסח

    הטקסט שתרגמת מצוטט עד היום בחדווה רבה בידי ניאו-נאצים ברחבי העולם. דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן, מקדיש לשחק את ספרו "Jewish Supremacy: my awakening on the Jewish Question". כמובן, כל ביקורת הוגנת עשויה להיות מנוכסת בידי גזענים, וזו לא סיבה לא להשמיע אותה. אבל הספר של שחק כתוב לפי מפתח די פשוט: כל היהדות של אלפיים השנים האחרונות, כולה, עומדת אך ורק על גזענות. אין בהלכה שום ביטוי שהוא לאמפתיה כלפי לא יהודים, אין למשל הלכות גר. נאדה. וגם כאשר יהודים מביעים סולידריות כלפי שחורים, בשנות השישים של המאה העשרים, הוא קובע בלי היסוס ש"The apparent enthusiasm displayed by American rabbis or by the Jewish organizations in the USA during the 1950s and the 1960s in support of the Blacks in the South, was motivated only by considerations of Jewish self-interest "
    כולם, בלי יוצא מן הכלל, אף לא אחד מהם לא חש לרגע אחד הזדהות אמיתית עם הגויים.

    לעומת זאת, כמעט כל ביטוי היסטורי של רדיפת יהודים הוא בעצם כיסוי למשהו הרבה יותר אוניברסלי. כשאיכרים אוקראינים טבחו ואנסו יהודים במאה ה-17 מדובר על "שוועתם של המדוכאים", לא פחות ולא יותר. שחק כנראה לא שמע על מסעות הצלב, שבהם אירופאים הגיעו לקהילות זרות לגמרי וטבחו ביהודים שלהן. הנצרות והאיסלאם הן דתות בעלות
    אופי אוניברסלי" – האיש כנראה לא שמע מעולם על המיתוס של יהודה איש קריות, ואילו אנטישמיות אירופאית במאה העשרים היא פשוט ביטוי לשנאת זרים כללית שהושלכה על יהודים כי לא היו זרים אחרים בסביבה antisemitism was largely a generic expression of xenophobia, a desire for a 'pure' homogeneous society. But in many European countries around 1900 (and in fact until quite recently) the Jew was virtually the only 'stranger'
    טקסט כזה שמצד אחד מצמצם את ההלכה לגזענות טהורה נגד גויים, ומצד שני מצמצם את האנטישמיות לאיזו מחאה חברתית סימפתית, באמת מספק לניאו-נאצים בדיוק את מה שהם צריכים. ניתן היה לכתוב ביקורת קצת יותר אחראית ורצינית על מוטיבים גזעניים כהלכה, אבל זה לא המקרה פה.

  6. תום פסח

    הייתי צריך לכתוב "עופרה ישועה-ליית", והוא קורא לחמילנציקי והאיכרים שטבחו ואנסו יהודים the oppressed, of the real wretched of the earth. באמת מאוד רומנטי.

    מה שכן, המאמר של אמינוב כן מתאר קריירה מרשימה באמת של שחק בעד זכויות אדם לפני שהוא כתב את הספר הזה, כך שאולי לא ראוי לצמצם אותו לזה. אבל בכל זאת מדובר בתעמולה די קיצונית ודי מפחידה. תנסי לחשוב איך היית מגיבה לספר דומה שהיה מצטט באופן סלקטיבי את הקוראן והתורה שבעל פה המוסלמית כדי להוכיח שבאיסלאם אין דבר מלבד ביטויי שנאה ללא-מוסלמים.

  7. תום פסח

    כתבת ש"אכן למי שגדל בתרבות החילונית כתיבתו של שחק מהווה זעזוע עמוק והתגובה הראשונה היא הכחשה נזעמת". וזה באמת נכון מאוד, התרבות הישראלית החילונית שרובנו גדלנו בתוכה לא כוללת את ההלכות ששחק מצטט, מפני שהציונות הוציאה את התלמוד (שהוא כמובן הרבה יותר מורכב ועשיר מהקריקטורה שהוא עושה לו) מתוכנית הלימודים. אבל אם זה המצב, אין הרבה בסיס לטענה המרכזית של שחק בספר הזה, שלפיה אפשר להסביר את המדיניות הציונית לפי ציטטות מהתלמוד (Historical Judaism and its two successors, Jewish Orthodoxy and Zionism, are both sworn enemies of the concept of the open society as applied to Israel(. שחק גר שנים רבות בישראל והוא הכיר את ההבדלים התרבותיים בין הפוליטיקאים והגנרלים שלנו לבין רבני מאה שערים, ולכן יש חוסר הגינות אינטלקטואלית די עמוק באופן שבו הוא מציג את הדברים בפני קוראים זרים, שאין להם את הידע הזה ונוח להם להאשים את התלמוד והיהדות בכל עוול שישראל גורמת. ולכן בדיוק הספר הזה כל כך שימושי לניאו נאצים.

  8. יוסי ברנע

    אמינוב משרטט כהלכה את דמותו של שחק ואת תפיסת עולמו. חבל שהוא לא מרחיב במספר נקודות כמו הספר על היחס ההלכה לנשים שאבד, ומי איבדו.
    אני אישית בררתי עם רב ועם יהודי בעל ידע בהלכה את טענות שחק על הגזענות והאפליה ביחס לגויים, והם אמרו שלצערם זה אכן קיים ביהדות ובה ניתן למצוא הכל,אך גם אין יהדות אחת .
    יחד עם התשבוחות לשחק על תפיסתו ההומניסטית יש פגם חשוב בה, כמו גם בחשיבתו של אמינוב וכן בזו של אנשי השמאל המצדדים במדינה דמוקרטית וחילונית, תוך התעלמות מסוגית הלאומיות. אין מדינה שאינה לאומית ורצוי שתהיה מדינה בעלת לאום אזרחי ובעלת משטר דמוקרטי- ליברלי. בכך אין מצדדים למעט אנשים הקשורים בצורה זו או אחרת לעמותת " אני ישראלי", שגם אני חבר בה.

  9. מ.ט

    של אמינוב מצדיקה ומעודדת מעשי זוועה בשם ה"שיחרור" בסדר גודל גבוה עשרות מונים מהפנטזיה הכי מתוקה של הגרוע שבכהניסטים.

  10. עפרה ישועה-ליית

    למרבה הצער גם התלמוד היה ונותר "שימושי" לגורמים אנטי יהודיים. עבודתו של שחק מצביעה על הצורך (הפוליטי) להתנער מאותם חלקים אנכרוניסטיים בהלכה היהודית המנוגדים לעקרונות הומניסטיים בסיסיים. זו הסיבה שמצאנו לנחוץ להנגיש את הניתוח החריף של שחק לקורא העברי, שלעתים קרובות חף מכל ידע על מקורותינו התרבותיים. אותו קורא ליברל ונאור מגיב בתדהמה ואף בבהלה על פרסומים הלכתיים המעניקים לגיטימציה מלאה לפעולות אלימות ומשפילות כנגד לא יהודים ונגד נשים. תקוותנו שהטקסט של שחק יעורר תודעה לצורך הדחוף להפריד את הדת מהמדינה.

  11. אלי אמינוב

    תןם פסח אינו מצטט אמרה יהודית – ציונית זו אך רעיון זה מרחף מעל כל תגובותיו. מלבד זאת הוא מתרעם על ששחק אינו מזכיר דברים חיוביים והומניים בהלכה כגון היחס לגרים. נראה לי שיחס ההלכה לגרים גם הוא עבר שינויים במסגרת ההלכה וכיום הגר אל פי רוב הרבנים הציונים הוא גר צדק כלומר גוי שהתגייר. לעומת זאת, כאשר תלמידי ישיבה מקרית ארבע שגזלו ענבים מערביי חברון שואלים את רבם האם זו עבירה? עונה הרב לא, זו אפילו מצווה. כך שבאמת אין טעם להתלונן על גישה ביקורתית בספר שמטרתו ביקורת ולא מחקר מאוזן.
    את הרציחות שליוו את מסעי הצלב אף אחד לא מצדיק אך יש גם כאלה שמסבירים למשל ראוי לעיין בספרו המרתק של ישראל יעקב יובל "שני גויים בבטנך" העוסק בשני הנארטיבים המנוגדים ההלכה היהודית וההלכה הנוצרית ועוינותם ההדדית במשך מאות שנים. במסעי הצלב למשל היו קהילות בורגניות שסגרו את שעריהן בפני הצלבנים שהיו ידועים כנבלים ורוצחים והגנו בכך גם על יהודי העיר אולם היו מקומות שבהם היהודים שחששו מהמרת דת ילדיהם שחטו אותם, ואז האזרחים הנוצרים המזועזעים סילקו את היהודים מן העיר לידי הצלבנים. שחיטת הילדים המתועדת בספרי קהילה רבים גם הביאה כנראה כחמישים שנה לאחר מסע הצלב הראשון לעלילת הדם הראשונה נגד יהודים באשמת רצח ילדים. זהו כמובן הסבר ולא הצדקה.

  12. רוני

    כאילו אפשר בקלות להקים כאן מדינת כל אזרחיה. כאילו אין איסלם פאנאטי, כאילו אין שאיפה רצחנית ופונדמנטליסטית להשמיד יהודים בגלל דתם ואמונתם. כאילו יכולים ערבים מוסלמים וישראלים יהודים להתגורר במדינה אחת.כאילו רעיון המדינה היהודית אינו מהווה ניסיון נואש להבטיח סוף כל סוף, אחרי כל הפוגרומים והפרעות והשואה והאנטישמיות, פתרון ייחודי ובטוח, לכאורה לפחות, למי שמוצאו יהודי, למי ששונאים אותו בגלל שהוא יהודי, למי שמצווה להורגו נפש בגלל שהוא יהודי. יופי לו לפרופסור שיש ערכים אוניברסליים, אבל יהודים רוצים לחיות, ראבאק. לחיות.

    1. עמירם גולדבלום

      לא קראתי את הספר ואגיב אחרי שאקרא על ההערות נגדו. אבל מהיכרות אישית די קרובה עם מורי ישראל שחק, כל הכוונה שלו היתה לעורר ישראלים נגד גזענות וודאי לא לספק לאנשי הקו קלוקס קלאן מקורות נוספים לשנאה המתועבת שלהם. ישראל היה חסר סובלנות – בצדק – לכל גילוי של גזענות שאותה חווה כילד. זה היה הקו העקבי ביותר בהגותו, במשנתו ובפרקטיקה שלו ביומיום. הלואי והיה מגיע ליותר ישראלים ואני מברך את המפעל הזה של עופרה וחברים אחרים ומקווה שבאמצעותו אפשר יהיה לשפר את המראה שצריך להעמיד מול ישראלים. המאמר של יוסי קליין שהתפרסם לפני ימים אחדים מחזק את הסיכוי הזה ומחזיר את כתביו והגותו של ישראל שחק לדיון ציבורי.