string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

טהור מול הקרנפים שבחוץ

יצחק לאור מפנה עורף למאבק המשוררים שצמח מהמחאה החברתית, בתואנה שמדובר בחבורת לקקנים חובבי פרסים. יובל גלעד על התפיסה השמרנית המפרידה בין האסתטי לאתי ואוהבת את המשוררים שלה רעבים
יובל גלעד

כבר כמה עשורים שהמשורר והמבקר יצחק לאור בונה עצמו כרדיקל הגדול של הספרות והתרבות העברית, לוחם למען זכויות הפלסטינים, לוחם כנגד הקפיטליזם והגלובליזציה, נגד המיליטריזם הישראלי. כך עשה בפרוזה ובשירה שלו, וכך גם במאמריו הפוליטיים בעיתון "הארץ", בפעילותו הציבורית ובהרצאותיו. איש רב זכויות ומאבקים בספרות ובציבוריות הישראלית.

ברשימה העוסקת בצורך בפרסי ספרות ב"עכבר העיר" (23.12), אמר על מאבק המשוררים את הדברים הבאים:

מין גחלת שנשארה ממחנה הקיץ בשדרת רוטשילד. אבל דווקא כאן אפשר לראות מה קרה בקיץ. תנועת המונים הפכה את עצמה לניוז, ונעלמה כשהניוז כבר לא היה ניוז. עכשיו לשירה: זה ניוז חביב. זה מצטלם. אף אחד לא ממש שואל מיהם האנשים, מה הם רוצים. אחד רוצה חוק שירה (חוק שירה?), אחד רוצה פרסים (על מה?). אחד מהם קיבל במשך שנים מיליוני שקלים ממשרד המדע על ניהול בית ספר לשירה, וגבה בזמן הזה מהמשוררים עצמם כסף על ספריהם. גבה מהם כסף! עכשיו נגמר לו הסוס, והוא מהפכן ברחוב. בקיצור, אנשים שיש להם סמל של אגרוף לא צריכים להושיט יד כדי לקבץ. רוצים לכתוב שירה? תכתבו שירה. רוצים פרסים? לקקו. אי אפשר הכל. גם לוחמי גרילה. גם ליקוק. גם אובססיית תקשורת. בסוף מפסידה השירה.

פתאום לוחם הזכויות הדגול מפנה עורף ואף יורק בפרצופם של המשוררים הנאבקים כיום על זכויות בסיסיות לשירה: אפשרות לסבסוד של ספרי שירה, קרן תמיכה למשוררים וכדומה. איך הוא יכול להיות נגד? זה פשוט: הפרדה שמרנית בין האתי לאסתטי, אותה הפרדה שמחפש משורר האקדמיה למוזיקה אורי הולנדר בטענותיו נגד המאבק בכתבה. העלאת טענה אסתטית בדבר חוסר כישרון או שירה ירודה – כאשר איש מאנשי מאבק המשוררים לא מדבר כלל על איכות שירתו, פשוט כי לצורך המאבק התאגדו משוררים מאסכולות שונות; יש להימנע ממאבקי יופי כשנאבקים על לחם: כסף לאמנות כמו בכל מדינה נאורה (לכן גם לא אכנס לוויכוחים לגבי טיב שירתם של המשוררים והמשוררות החברים במאבק, כי קוראי שירה יודעים שיש מביניהם טובים וטובים פחות).

לאור (משמאל) ומשוררי המאבק רותם מלנקי ומרחב ישורון (צילום: עזרא לוי). מסורת של הפרדה

שואל לאור, מהו חוק שירה? חוק שירה פירושו חוק, בדומה לחוק הקולנוע, שיאפשר הפניית תקציבים שנתיים קבועים בלי צורך להתחנן עליהם כל פעם מחדש. "אחד רוצה פרסים", לועג לאור, אבל חוק שירה נועד בדיוק ליצור מצב הפוך, שבו משוררים לא יצטרכו ללקק בעבור מעט הפרסים שישנם. מיעוט התקציבים לספרות בכלל ולשירה בפרט גורמת למשוררים לפעול כסקטור מופרט, כשכל משורר שונא את מתחריו על פירורי הכבוד והכסף. לאור יוצא נגד משורר שגבה ממשוררים כסף בעבור ספריהם – נו, ואיך יימצא פיתרון לכך? בדיוק בתמיכה שמנסים לגייס המשוררים במאבקם.

רבים משיריו של לאור עוסקים בדמותו, דמות משורר רעב ומוחה המתקשה להתפרנס, ובדיוק מה שמאבק המשוררים מתקומם כנגדו. אז מה למשורר כי יתקומם נגד שירתו הוא? אגו, פשוט מאוד, ניוז, כפי שאומר המשורר, דימוי עצמי. אין באפשרותו של המשורר לצאת מעצמו, מהדימוי שלו כרדיקל (שחגג כל גיליון חדש של כתב העת שערך בבית ביאליק, שכותב ב"הארץ", שעבד באקדמיה – מעוזי שמרנות ישראליים למיניהם).

מהטענה שהמאבק של הקיץ האחרון היה מעין פינוק, עובר לאור מיד למתקפה אישית כנגד דמות מרכזית במאבק המשוררים, המשורר אמיר אור. כך הטענה הציבורית הופכת למאבק אגו אישי מול מפעל הליקון, שהצליח ומצליח לגייס במשך שנים כמות כסף גדולה יחסית לאין תקציב של השירה. העלבונות שלאור אוהב להטיח בכל מי שאינו הוא או נמצא לצדו, ממהרים להגיע – "רוצים פרסים? לקקו". גם המהירות שבה לאור, כמו רבים בחברה הישראלית, מנפנף את המחאה החברתית כ"מחנה קיץ", שטחית. ייתכן שהמאבק לא היה רדיקלי מספיק, ייתכן שהוא נכנע מהר מדי לפינוי האוהלים ולהשבת הסדר על כנו, אבל למה לזלזל במי שכן מנסה?

בראיונות על יצירתו, היה לאור הראשון לטעון שעל האתי והאסתטי לחיות זה לצד זה, שאין לשמור על איזה "טוהר" אמנותי מנותק מהעולם, מאנשים וממצוקותיהם. שיריו עמוסים באזכורים של אירועים ספציפיים, בעיקר מתולדות המדינה והכיבוש, ואין בגוף העבודה כל רתיעה מנקיבה מפורשת אף בשמם של אישים פוליטיים וספרותיים. לעומת זאת, המסורת של השירה העברית, שלאור באמירתו השמרנית מצטרף אליה פתאום, היא מסורת של הפרדה: שהמשוררים יעסקו באסתטי, ברגשות, באהבה, במשפחה וכו' ואילו באתיקה, בעולם, יעסקו הגברים, הלוחמים וכו' (כמובן שהאבחנות הללו בדבר המשפחה כעולם ה"פרטי" ופוליטיקה כעולם ה"ציבורי" אינן רלוונטיות כל כך לימינו).

המשוררים הצעירים הכותבים שירה פוליטית-חברתית כיום מותקפים: מותר לכתוב על הכיבוש, אסור לכתוב על החברה ובעיותיה. זהו הנרטיב הוותיק של השמאל – הכיבוש הנו אם כל החוליים, ואילו על חוסר השיוויון החברתי לא ראוי לכתוב שירה. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, ויש התעוררות גם בתחום החברתי, אבל בחוגי הביקורת של מוסף "תרבות וספרות", למשל, לא יזכו המשוררים החברתיים לשבחים לעולם, כי שם מלכות הנצח האסתטית.

בבסיס אמירתו של לאור טמונה טענה רדיקלית יפה: אתם הקרנפים, אנשי מאבק המשוררים, רוצים כסף וכבוד, כלומר פרסים. אני, הלאור הנאור, מעולם לא ליקקתי לאיש, ולכן לא גרפתי פרסים (והוא כן גרף). עמדה ביאליקאית של אני-אתם, אני הטהור מול הקרנפים שבחוץ. ובכן, צר לי, אבל יצחק לאור הינו שמרן שירי ממדרגה ראשונה (אם כי הפרוזה שלו היתה ניסיונית יותר, ולכן התקשתה להגיע לקהל הרחב, בניגוד לשירתו הבהירה). את השמרנות אפשר היה לראות בבחירות השירה לכתב העת "מטעם" ז"ל; והוא ז"ל בין השאר כתוצאה מקשיים תקציביים שעליהם התריע בכל מיני במות המשורר עצמו, כאשר בעבור כתבי עת מסוגו נאבקים המשוררים כעת בתקווה לגייס תקציבים להוצאתם.

שירתו עצמה שמרנית גם היא: הרעיונות הרדיקליים על זיהום הכיבוש את הנפש הישראלית, על סיאוב הממסד, על כוחנות הפוליטיקאים ואנשי הצבא כבר לעוסים עשרות שנים על ידי השמאל הציוני והפוסט-ציוני, אם כי כתיבתו של לאור היוותה כמובן חלק מחוד החנית של המאבק. אבל השמרנות איננה ברעיונות, בעיקר, אלא בצורה, שאי אפשר להפרידה מהתוכן: את המוזיקה של חריזה חופשית (חרוזים הנמצאים באמצע הטורים) ירש מנתן זך, שרוב שירתו החשובה שכתב לפני עשרות שנים, לב-לבה הינו מוזיקליות. אותה מוזיקליות שהיתה בלב כתיבתו של אלתרמן, נגדה יצא זך, כתיבת מארשים של גאונות חריזתית שמאחוריה יש מעט תוכן והרבה ניכור לקיום המקומי (שירת אלתרמן כותבת את תל אביב כאילו היתה פריז, כידוע). בקיצור – מוזיקה קלילה איננה מתכונת צורנית מחמירה אסתטית, אלא מרכיב בשירה פופולרית עם בעייתיות צורנית (אסתטיקה איננה העניין כאן, אבל אם כבר זוכה מאבק המשוררים להתקפות אסתטיות, מותר קצת להגיב).

זהו סוג שמרנות שהתקבע בארץ מאז שנות החמישים והשישים של החגיגות המיליטריסטיות בחסות מכשיר השרץ, מטהר האוויר הלאומי – אלתרמן. אצלו כידוע היתה הפרדה בין שירי "הטור השביעי", הפוליטיים, לבין השירה האסתטית, ה"גבוהה". תפיסה זו גם אוהבת את המשוררים והמשוררות שלה רעבים ורעבות: זה רומנטי, זה נעים לבורגנות, דמות האמן הרעב והסובל. ובכן, חברי וחברות מאבק המשוררים מאסו בדימוי ובתוצאותיו, ורוצים תמיכה ממשלתית בספרות ובשירה. אבל הנה המשוררים עצמם תוקפים זה את זה, כפי שהעניים גונבים זה מזה כי בתי העשירים מוגנים היטב.

לאור כאמור עובד בעיתון "הארץ", המפרנס של לא מעט משוררים ואנשי עט שנאלצים לזמר על פי חלילו של שוקן כדי להתפרנס: הזמירות הידועות נגד הכיבוש, כיום גם הזמירות נגד הטייקונים, בקיצור: מה שהולך אצל השמאל. אבל מה – סתם משוררים שרוצים להתאגד כדי לדרוש זכויות בסיסיות מהמדינה והשפה בה הם עובדים, בדומה לכל איגוד אחר – לא עבור האדונים הולנדר ולאור, האסתטיקונים הגדולים. וההתנגדות היא לא נחלתם בלבד, הם רק הקולות שלא פחדו להישמע – לא מעט משוררים בכירים סירבו להגיע לכנס המחאה של המשוררים מטעמי חוסר רצון להשתלב במאבק פוליטי, או מתוך אנינות אסתטית לשמה, ולא אנקוב בשמות. ההתנשאות האשכנזית/שמאלנית/אליטיסטית הוותיקה מרימה את ראשה, וכנגד מי? חברות משוררים המשלמים 50 שקל להתאגדות ראשונית במטרה לקדם את מעמד השירה.

משוררים עובדים עם השפה, מפרקים אותה, יוצרים צירופים מיוחדים, לוקחים את המילים שהזדהמו מרוב שימוש קלישאי ויוצרים בעזרתם יופי ומחשבות חדשות. אבל שפה בולענית מטבעה, ולכן כל משורר אמיתי זקוק למרחב המחייה שלו, להתבצרות במעבדה הלשונית שלו. כל זה טוב ויפה, אבל אסור שימנע ממשוררים לדרוש את זכויותיהם הבסיסיות התקציביות על פי תרומתם לתרבות העברית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. שושי שמיר

    יצחק לאור הוא נציג נציגי הממסד המסואב, שם עצמו כמוביל המוסר וטוהר המידות.
    אבל אין זה מפליא, הרי הותר לו להמשיך ולהיחשב מוביל של דעת קהל אתית ואסתטית, מבלי שאיש מקהלו יעצור רגע ויחשוב, האמנם ראוי להניח לנפשו העלובה לסמל את ההירואיות השמאלנית.

  2. דב

    הוא לא איש שמאל, לא רדיקלי, ולא טהור. הוא איש מוכשר, עם ביקורת עקבית טובה נגד הכיבוש. לא ברור לי מאיפה הציפיה ממנו להכיר במאבקים חברתיים – אנושיים מורכבים – כל אלה דורשים הכרה בנשים כבני אדם.

  3. מרים

    מצער שהעוקץ מעלה פה רשימה שטחית כל כך, שעסוקה בעיקר בלהטיח רפש לא אחראי ומביאה סקירה שירית ירודה כל כך של פועלו של אחד מהמשוררים הגדולים שפעלו-פועלים פה. האם להניף דגל של מאבק חברתי משמעו שאין קריטריונים אחראיים בסיסיים של כותב שהוא צריך לעמוד בהם? של עריכה שמחוייבת לקוראיה? ובכלל, האין הפוליטיקה של הרשימה הזו, אשר עסוקה באופן אובססיבי ב"לדרוך" על אחד הפועלים המסורים לתרבות הישראלית, מסריחה? משוררים צעירים נאבקים, במקום להתכתש עם הדור הקודם, אולי פשוט תבנו משהו, בלי תגובות חסרות פרופורציה לאמירות של משוררים שאת פועלם – האישי והחברתי – כבר עשו עם קבלות. הביטו קדימה, לא אל מאחורי הכתף

  4. דרור בל"ד

    לא נבוא
    לסעודה אלא
    אם יוצב לצדה
    של האם כסא ריק
    לחיל אלמוני עם
    קסדה. לא נשב לידו
    גם אם יפשט את מדיו
    וירחץ את ידיו מדם
    החפים ששפך. בא
    הזמן להפרדה בין
    ממלאי פקדה
    למסרבי פקודה.
    נקדה.
    יצחק לאור – "RSVP". הארץ, מוסף תרבות וספרות, 6.9.2002
    מתוך ימים רעים – אריאלה אזולאי ועדי אופיר, רסלינג, 2002, עמ' 14

    די בשיר זה כדי לסתור את ביקורתו של יובל גלעד על יצירתו של לאור ועל עיתון הארץ. האם הכותב המחונן רועי צ'יקי ארד לא משתמש בכשרונו האדיר ובכוחו הדל ברשימותיו ב"הארץ"? ומה על מתי שמואלוף(כנ"ל) הכותב דווקא ב"ישראל היום"?

    גם שאר טענות הכותב מעוררות תמיהה: "[לטענתו של לאור – כך הכותב], מותר לכתוב על הכיבוש, אסור לכתוב על החברה ובעיותיה. זהו הנרטיב הוותיק של השמאל – הכיבוש הנו אם כל החוליים, ואילו על חוסר השיוויון החברתי לא ראוי לכתוב שירה".
    דבר זה לא משתמע מדבריו של לאור. זאת ועוד, הכיבוש [שהחל כידוע ב48, שם נרדף לציונות האשכנזית] הינו אם כל החוליים, כולל זה החברתי.
    מה שכן משתמע מדבריו של לאור ("אנשים שיש להם סמל של אגרוף לא צריכים להושיט יד כדי לקבץ") הוא בוז לאלה המבקרים את המשטר הציוני ובה בעת באים לבקש ממנו כסף. ליבוביץ' דחה את פרס ישראל בבוז ובשאט נפש. אורי אבנרי הבהיר כי לא יסכים לקבל את פרס ישראל גם אם יינתן לו, ואילו הכותב מציין שחוק שירה נועד בדיוק ליצור מצב הפוך, שבו משוררים לא יצטרכו ללקק בעבור מעט הפרסים שישנם.

    בשביל זה לא צריך את יצחק לאור. אפשר להסתפק בדברי הבוז של ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים אהוד ברק: כאן זה לא פינלנד.

  5. יובל

    לאור זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה המחולק על ידי "המשטר הציוני", התארח פעם אחר פעם ב"בית ביאליק" המסובסד על ידי רשות מקומית, ומתפרנס, בין השאר, מעיתון "הארץ" – שככלות הכול הינו עיתון ציוני. (שגם מתפרנס יפה מהדפסת "ישראל היום" – שהוא בלי ספק עיתון ציוני…).
    ואין בכך כל רע – מותר להיות ציוני. אבל נראה את המשורר (שהמאמר לא בא לשלול ממנו את זכויותיו בתרבות הישראלית ובספרות הישראלית) יוצא נגד ועד עובדים של נהגי מוניות או ועד נגרים – בסך הכול מדובר בועד של אנשים עובדים שדורשים מעט תגמול על עבודתם(וכן, שירה זאת עבודה).
    בעבודתו ובדמותו הציבורית של לאור יש אומץ ומלחמה נגד הכיבוש, אבל יש גם כוחנות בכל החזיתות, אגרסיביות ואף, אולי, הטרדות מיניות. חבל, כי אין הרבה אלטרנטיבות לשלטון הכוח, הכסף והצבא במדינת ישראל, ולאור הוא בלי ספק אחת האלטרנטיבות, כשאינו הופך למאיר דגן של עולם הספרות.

  6. לאה

    זכותך לבקר את עמדתו, את צדקנותן, את תוקפנותו והמיזנטרופיה שלו. כרצונך. אבל מה בין עמדותיו לאיכות השמרנית/או לא של שיריו? ואפילו את אלתרמן היית צריך להעיר? הרושם הנוצר הוא לא לכבודך ולכבוד חבריך. בבחינת 'איסטרא בלגינא קיש קיש קריא'.

  7. י.ג.

    אם היה מדובר באיגוד הנגרים או נהגי המוניות לאור לא היה מתנגד – ובסך הכול מדובר באיגוד.
    באשר לפרסים – לאור קיבל את פרס ראש הממשלה פעמיים, מממשלות ציוניות למיניהן (ואין רע בלהיות ציוני, להיפך) הוא התארח רבות בבית ביאליק הממומן מכספי משלם המיסים, ומתפרנס מ"הארץ" (שבית הדפוס שלו מדפיס גם את "ישראל היום"…)

    לאור משורר ונאבק פוליטי רב זכויות, אבל הגישה ה"אסתטית" לפיה משורר איננו אדם העובד על שירתו ושאסור לו לדרוש דרישות מהשפה והמדינה להן הוא תורם היא אבסורדית.

    זאת גישה מתנשאת, ההולמת יפה את משוררי "הארץ" בעל המוסף הספרותי המתנשא, החותר לאיזה אסתטיות טהורה שלא קיימת בעולם, בספרות.

  8. חיים

    הוא יורק לבאר שבזכות מימיה הוא חי, ומגן בלהט על מבקשי נפשו ונפשנו . לורד האו-האו מתוצרת הארץ, ולמרבה הצער הוא אינו לבד.

  9. סמולן

    אני חושש שקשה לתאר זאת אחרת. כוונתי לסיכום שנכתב על ידי גלעד בשם לאור: "אני, הלאור הנאור, מעולם לא ליקקתי לאיש, ולכן לא גרפתי פרסים (והוא כן גרף). עמדה ביאליקאית של אני-אתם, אני הטהור מול הקרנפים שבחוץ".

    הנקודה שלי היא בערך כך: כידוע, לאור הואשם בתקשורת באונס סלש הטרדה מינית קשה. המקרה הראשון נלווה לכמה השמצות פחות מפורטות, ולכך שנשים רבות נטו להאמין, בקלות רבה ועל סמך הכרות אישית, לכך שהלאור עשוי להיות כזה. עושה רושם שבסופו של דבר לא הוגש כתב אישום, ולכן – בסופו של דבר – לאור זכאי לגמרי.

    אבל במהלך המאורע המעניין הזה, כתבו כמה אושיות תקשורת (מרמרי, ציפר, עידן), שכנראה עדיין לא היו בטוחים בתוצאות הקונקרטיות, שלאור זכאי להגנתם ולפרסומם גם אם הוא אשם. וזאת, בגין דעותיו וביטויין. יוצא, למי שהצליח לא להשתעמם עד לכאן, שלאור אוחז במערכת רעיונית וייצוגית שמקנה לו חסינות מסויימת. כלומר, שהקרנפים די מחבבים אותו. הייתי אומר שהוא מייצג משהו שהקרנפים מוכנים לצאת עבורו למלחמה, מוכנים להעלים עבורו עין מאשמות הטרדה מינית ואולי גם מאונס, ובקיצור, שלאור אינו רק אדם אלא גם גילום של משבצת סטרוקטורלית ביקום של שוקן ושות'. בעיקר שות'.

    קשה להגיד שלאור המציא את הצירוף הזה, של שמאל וסקס צייתני וזמין. ליבוביץ לא היה שם, אבל אורי אבנרי ודן בן אמוץ היו גם היו. כך שלאור למד מהטובים ביותר על המשבצת הזו, שהיא ממש סוג של פטנט. עליך להיות טהור ולא מקורנף, ואז תוכל לאנוס את מי שבא לך, אם נאמץ את שפתו המובחרת של אבנרי מ"הצד השני של הגבעה" (פרק א', אגב).

    במובנים האלו, לאור מלקק כל הזמן – במסגרת תפקידי-הליקוק שבמשבצת. במובנים האלו, לאור הוא סוג של קרנף שייחודיותו היא שרירותית, קונטינגנטי"ת לגמרי. וכמו שגלעד מצביע יפה, הוא גם שמרני במושאי ביקורתו הנועזת: כיבוש, באמא שלו, הוא כבר שטח כבוש עד דוק, שלא לומר משעמם מבחינה נרטיבית. לאור אמנם מייצג באופן נאמן להפליא – כלבי כמעט – את הפתרונות הפוליטיים מלפני עשרים שנה, ומקפיד לחבר אותם, מעשה איש תחזוקה נאמן, לסלבריטאים עדכניים, אבל לא שמענו ממנו מילה חדשה כבר הרבה זמן. יש שיאמרו, מאז ומתמיד. ולא שמסובך מדי לעשות את זה. באמא שלי, בנעם פרתום וסיון בסקין יש פי מאה יותר שירה מאשר בלאור. בכלל, את השיר של פרתום על שבתאי אפשר בקלות להסב ללאור.

  10. טל

    איזו שירה כותבים משוררים שמקבלים הקצבת סעד ממשלתית? איזה מין משוררים נלחמים על קצבה ממשלתית לפני שהם נלחמים נגדה? זה לא בכדי שנוצר המיתוס של האמן הרעב והנרדף, ולא הייתי ממהר לבטל אותו במחי רשימה מתלהמת, שרוצה לבטל את המיתוס של האמן, את לאור ואת כל שירתו בבת אחת. אני לא מכיר הרבה אמנים טובים שתלויים לפרנסתם בחסדי ממשלה, ואני מאמין ללאור שמטעם לא קיבל מהסיבה הזאת הקצבה ממשלתית. אולי אפשר לחשוב מה מייחד איגוד שירה מאיגודים אחרים לפני שממהרים – כמה אופנתי – שוב להתנפל על אחד האינטלקטואלים האחרונים שפועלים במקומותינו

  11. יובל

    אכן, דברים נכוחים. החסינות הניתנת לשמאלנים, אותה חסינות לה זוכים גם פוליטיקאים מהשמאל או אפילו מהימין שמוכנים לעסוק ב"תהליך השלום" חלה גם על המשורר לאור.
    זאת התפיסה האוריינטליסטית הותיקה – אם הוא משלנו (לבן, אשכנזי, נאור ומתקדם) אז נסלח לו על התנשאותו ועל דברים נוספים כלפי מוכפפים (נשים)(אם באמת קרו, כמובן).
    "הארץ" במובן הזה הוא הזירה האולטימטיבית של ציונות אוריינטליסטית מתנשאת, בד בבד עם היותו עיתון רציני וטוב, חלק מהזמן.
    העניין הוא גילדת הכוח שמייצר "הארץ" כזירת המחשבות וכזירה לייצור מחשבות של פלח אוכלוסיה נרחב ומבוסס (מספיק לחשוב על מחיר העיתון, היקר ממתחריו, ובוודאי מהחינמונים שיד רבים אינה משגת משהו אחר, על בסיס יומי).
    ויפה כותב המגיב על שמאל וסקס זמין – מעין פרחים בקנה בנות בצריח גרסת השמאל.

    באשר לתלות בכספי ממשלה – כסף הרי צריך כל אדם, משורר או לא, ולכן כסף מייצר תלות מכל מקרה (כמו של לאור המתפרנס משוקן ולא יוכל לתקוף אותו, כמובן) ולכן עדיף שלפחות כסף מינימלי יגיע לשירה על פי חוק, כמו בקולנוע, וכך יוכלו משוררים ומשוררות מוכחים להוציא ספריהם מבלי לשלם עליהם, המינימום המתבקש מתרבות נורמלית.

  12. דרור בל"ד

    "(ואין רע בלהיות ציוני, להיפך)".

    כפי שזכרתי במעומעם, היה לנו פעם דיון בנושא כלשהו
    http://matityaho.com/2011/03/06/%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%A7%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99-%D7%99%D7%95%D7%91%D7%9C-%D7%92%D7%9C%D7%A2%D7%93/

    וטוב שנזכרתי, ויווכחו גם הקוראים לדעת עם מי ועם מה הם מתעסקים. היות והבעייה העיקרית בטקסט הנוכחי (פרט לזו שצויינה בין סוגריים) היא אי הבנת הנקרא, יהיה מיותר להמשיך ולעסוק בו.

    הארץ עיתון ציוני, גם ישראל היום עיתון ציוני. אני ציינתי כי אין כל פסול מוסרי בכתיבה בעיתון ציוני, לא בהיותך ציוני. אני גם עסקתי בביקורת הספציפית שלאור כתב (ואותה לא הבנת) ולא בתולדות חייו, פעליו ופשעיו, בהנחה כי אכן היו כאלה.

    אני קורא למתי שמואלוף ולרועי צ'יקי ארד להתנער מציוני זה בפרט ומציונים בכלל. אני קורא לשרת החינוך והתרבות, השרה לימור לבנת, להעניק את פרס היצירה הציונית למשורר יובל גלעד. מטרת הפרס היא "לתת ביטוי לערכי הציונות, להיסטוריה של התנועה הציונית ולחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית". כמו כן, הוא נועד "לעודד ולקדם יצירות אמנות ותרבות בתחום הציונות, בתולדותיה, במטרותיה בדמויות מרכזיות בה או בעשייה ציונית עכשווית".

  13. יניב

    באמת שהרשימה כל כך לא עניינית, שכמעט חבל להגיב.
    ויותר מזה, עושה הרושם של ה"ביקורת" על דברי לאור לכאורה נועדה לפרוס שוב מחדש את הדרישות של מאבק המשוררים, וגם לגבות אותם בקצת מניפסט תיאורטי על הקשר בין אתיקה לאסתטיקה, פוליטיקה וחברה. אז תעשו טובה ולפחות תהיו גלויים אם זה כך.
    מכל מקום, רק כדי להעמיד דברים על דיוקם (מתוך הקריאה של הרשימה בלבד) – הפסקה שצוטטה מדברי לאור ממש לא אומרת את כל הדברים שאח"כ ייחסת לו, יובל. אז אלא אם התבססת על דברים אחרים שנאמרו בכתבה – זה פשוט לא מבוסס.
    אין שום דבר בפסקה שמפריד בין האתי לאסתטי. למעשה, אין שום התייחסות לתכנים של השירה (לא לאתיקה ולא לאסתטיקה) של המשוררים הנאבקים.
    ההתייחסות היא לדדרישותיהם, הן מבחינה תוכנית – ערבוב של דרישות סותרות: "מרחב מחייה והתבצרות במעבדה הלשונית" לצד "חוק" (רגולציה? להזכירך יובל, חוק הקולנוע כולל את הסדרת הצנזורה על סרטים), לצד "פרסים" – והן מבחינת צורת העברת המסרים (ניוז). בין אם טענותיו של לאור צודקות ובין אם לא, הן בדיוק הטענות שהושמעו כלפי המאבק החברתי בקיץ וההקבלה לפחות מבחינה ראשונית במקום.
    בניגוד גמור ללאור, שנשאר ענייני בביקורתו, כל הביקורת המופנית לכתיבתו של לאור, להתנהלותו בעולם ובממסד הציוני השמרני – נכונה אולי, אבל הקשר שלה לטענות ביחס למאבק המשוררים קלוש וחלש, וניתן היה לסכמו בפסקה קצרה (השתייכות לשמרנות הבורגנית השמאלנית הציונית/פוסט והניאו-ליברלית בסגנון "הארץ") ולא במסה משתלחת וחסרת מוקד.
    גם את היחס המפוקפק של לאור לנשים היה ניתן, אם היה צורך בכך, לקשר למאבק בצורה יותר אינטלגנטית – ובאותה פסקה קצרה – מאשר באופן של התעלמות (שהיה ברור שתביא לאיזכורים "צהובים" בתגובות).
    וזה ממש לא שאני בעד לאור או בעד שירתו. אני סתם נחרד לקרוא רשימה עם ביקורת כה מונפצת וקישורים כל כך שטחיים.

    ודבר אחרון – התגובה של סמולן למעלה נראית כמו זיוף של סמולן.

  14. יובל

    לדרור בל"ד –
    אתה טרול טיפוסי. בכל אופן, הציונות איננה גרועה ממבית הזרמים הלאומיים בהיסטוריה, שבבסיסם גזל וחמס (במקרה של הציונות – האסון האירופי דחף אותנו לפה וגם לאסון הפלשתינאי) . בקיצור – לא גאה להיות ציוני אבל גם לא מתבייש. לגמרי לא. הדת הזאת של אנטי ציונות היא פונדמנטליזם מעייף.גם אינני חושב ששמואלוף וצ'יקי יעדיפו את חברתך על חברתי, עם כל הכבוד.

    (אגב, אני מצביע חד"ש שנים, לא בטוח שלבנת תאהב את זה – אבל זה המצב, מתוך הזדהות עם ערביי 48 שחיים כאן תחת גזענות). בקיצור, בל"ד היקר, אתה חי ביקום אלטקנטיבי בו הקוראים נבהלים מכל קשר לציונות – ואין עולם כזה.

    ליניב האדיב – הנה כמה מההערות ה"ענייניות " של לאור: "אחד רוצה פרסים (על מה?) – זהו שיפוט אסתטי מתנשא – ומתחסד – אתה תוקף אדם – נקוב בשמו – טענת לאור – המותקף חרא משורר. לא טענה אסתטית, ידידי? נמשיך- "אחד קיבל מיליוני שקלים…" שקר – עמותת הליקון קיבלה אכן לא מעט כסף, ואפשר להתווכח על הישגיה האסתטיים, אבל הבעיה היא לא שהליקון קיבלה כסף, אלא ששאר השירה לא מתוקצבת. עורך הליקון לא קיבל מיליונים – דמגוגיה זולה ושקר. קיבל ודאי משכורת נאה. ועכשיו אינו "מהפכן ברחוב" אלא אדם רציני שכתב מחקר מעמיק על העדר התקצוב לספרות, עוד פני המאבק.

    נמשיך, יניב האדיב – "להושיט יד כדי לקבץ" – לאור העדין קורא לאנשי המאבק קבצנים, האם בארצות פחות וולגריות וגסות רוח היו קוראים לחבורת משוררים שמנסים להשיג תקציבים לשירה קבצנים? אפילו פוליטיקאים אינם גסי רוח כל כך . אוי לשירה שמשורריה יוצאים כך אחד נגד השני, במקום לעמוד זה לצד זה, ואוי לכל איגוד מקצועי שזה מצבו.

    נמשיך, יניב ולאה: "רוצים פרסים? לקקו" אומר הלאור הטהור.ובכן, עדין וענייני כמו משב הרוח בעלים.
    "בסוף מפסידה השירה" אומר הטהור, והאם אין כאן טיעון אסתטי ורצון להפריד את האסטתי מהאתי? אולי אני לא מבין עברית, מר יניב?

    ובכן, הייתי יכול ואולי גם אעשה זאת, להראות כיצד משורר לאור, משורר משובח מאוד בספריו הראשונים, מתדרדר מספר לספר לשירים פטפטניים בשפה ישירה עד כדי עיתונאות, לצלילי מוזיקת החריזה הזכית. אובדן כל ביקורת עצמית המופרת לעיתים בשירים נהדרים שמתבססים על סיטואציות מעניינות בהן האמת פורצת את המסכה המתנשאת.

    לפיכך – הרשימה שלי היא אנדרסטייטמנט אחד גדול למה שהיה צריך להיכתב. ובאשר לעניין ה"מיני" – היתה פסקה שעסקה בנושא, אבל העורכות בעצה אחת עם הכותב החליטו להורידה כדי לא להכניסה כדרך אגב, ולא כדי לעורר תגובות מגיבים. באמת טיעון מרתק – נכתבה רשימה כדי לעורר מגיבים למה שאין בה. שאפו.

  15. רונית לנטין

    כמה צודק יובל גלעד. במעם לא היו חידושים. היו מסות מעניינות אבל הפרוזה והשירה מונוטוניות. כשהערתי על זה הותקפתי קשות. ואי אפשר לכתוב על לאור בלי לכתוב על יחסו הגס לנשים (למרות שירו האחרון בהארץ שהוקדש לאשתו ובה קבל – לאור אוהב להתלונן – על מחול המכשפות נגדו). לאור תמיד כתב ויכתוב רק על לאור ולא יפרגן לאיש.

  16. ב.ג

    על הבמה הניתנת ללאור בהארץ נכתב רבות, על מגיניו ועל עצמם בני ציפר ועמוס שוקן גם בבלוג הזה.

    לא אתפלא אם לאור מגיב כאן בעצמו בשמות פסבדונים,הוא רגיל לכתוב מכתבים נועזים למקטרגיו בשמות כמו מיה מפדובה למשל…אז עכשין הם כאן .
    ושאלה קטנטנה למסנגריו
    אם האיש כ'כ טוב
    אז מה כ'כ רע
    ואם הוא כ'כ טוב
    אז למה נסגר "מטעם" שדאג לברור בעיקר את המלקקים ללאור.כי לאור התעייף מליקוקים.
    שמעתי אותו לאחרונה בפסטיבל המשוררים של הליקון בערב לזיכרו של מוחמד עלי טאהא,לאור
    הקריא שירי עצמו ונשמע עלוב למדי ,נדבק לבמה ושכח לרדת.