string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

איפה הרוצח של תמימי?

אכן, שאלה טובה. אך ספק אם מישהו במדינת ישראל מעוניין להתמודד עמה. חן משגב במלאת חודש וחצי למותו
חן משגבחן משגב

חוקר, כותב ופעיל פוליטי. גיאוגרף, מתכנן ערים וחוקר מגדר ומיניות, עמית פוסט-דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ועמית מחקר במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב

כמעט חודש וחצי חלפו מיום שישי 11 בדצמבר, היום בו נורה למוות המפגין מוסטפא תמימי בכפרו נבי סאלח. הבוקר דווח כי אלמונים ריססו כתובות גרפיטי נגד הכיבוש על קירות משרדי דובר צה"ל בתל אביב, כאשר בין השאר נכתב שם "איפה הרוצח של מוסטפא תמימי?".

אכן, שאלה טובה. אך ספק אם מישהו במדינת ישראל מעוניין להתמודד עמה. יתרה מזו, השאלה שצריכה להישאל אינה רק איפה אותו חייל אשר מערכת שלמה מתגייסת להגן עליו ומסרבת לחשוף את זהותו. השאלה שצריכה להישאל היא איפה אנחנו, החברה הישראלית, החברה האזרחית, רודפי הצדק החברתי ומגיני זכויות האדם בכל העולם, מסוריה ועד איראן, רק לא כאן, פחות משעה נסיעה מתל אביב. כיצד הפכנו אדישים כל כך להיעדר החופש להפגין ולמחות כנגד עוול מתמשך, כיצד הפכנו אדישים להרוג ועוד הרוג המצטרפים לשורה ארוכה של אזרחים אשר חייהם נגזלו רק משום שהחליטו לא לשתוק, לתבוע צדק.

תצלום מסך מ-ynet

זה לא שלא עשינו דבר. יום לאחר מותו של מוסטפא תמימי הגיעו מאות ישראלים לכפר נבי סאלח והשתתפו במסע ההלוויה. שבוע לאחר מכן הצטרפו עשרות ישראלים להפגנת יום שישי בכפר, הפגנה ששבוע אחרי שבוע מעניקה משמעות חדשה למושג השחוק משהו "צדק חברתי", ובה צועדים המפגינים לעבר המעיין שנגזל בידי כוחות הצבא ומתנחלי חלמיש הסמוכה, ומוחים כנגד הדיכוי, גזילת האדמות וההתנחלות. מלבד זאת פורסמו גם טורים בעיתונות היומית, כולל מאמר מערכת בעיתון שראש הממשלה תיאר, על פי מקורות מסוימים, כ"אויב המדינה". אך כעבור שבוע הכל חזר לקדמותו, אותו קומץ מפגינים שהגיע לפני כן לכפר ממשיך להגיע גם כעת לכפר בימי שישי. בו בזמן החייל היורה נשאר באלמוניותו בחסות צבא הגנה לישראל, מצ"ח ממשיך "לחקור" את האירוע ואף אחד לא זוכר את מוסטפא תמימי, מלבד משפחתו וחבריו.

אז למה אנחנו שותקים? למה איננו ממלאים את הכיכרות? איפה ה-450 אלף שיצאו בקיץ ודרשו צדק חברתי? האם הפכנו אדישים להרג בדם קר של מפגין בלתי-חמוש? האם התרגלנו למציאות שבה מדי כמה חודשים נהרג אדם בהפגנה בלתי-אלימה? מדוע איננו יוצאים בקול גדול ומוחים על זכותם של בני אדם החיים במרחק דקות נסיעה מאיתנו להפגין? נדמה כי הפכנו אדישים, ומוסטפא תמימי הצטרף לרשימה ארוכה של הרוגים שאת רובם איננו זוכרים ואיננו רוצים לזכור. איננו רוצים באמת לדעת מיהו החייל היורה ואיננו רוצים באמת שיועמד לדין, אחרת היינו דורשים זאת בקול גדול; עצוב כי היחידים שעושים זאת הם מי שריססו כתובות גרפיטי על משרדי דובר צה"ל. הם לא רק זוכרים, הם גם זועמים, והזעם שלהם מתעצם מיום ליום.

בשביל מחאה אמיתית צריך זעם, בשביל לדרוש צדק צריך זעם. אולי לא נעים לבוא בבוקר למשרד ולראות כתובת גרפיטי מכוערת על הקיר, אבל האדישות, חוסר הצדק, והגנה על פושעים במדים המגולמים כולם באותו משרד עלוב מכוערת פי כמה. בשבועות שחלפו מאז מותו של תמימי הוכח סופית כי מאות-אלפי המשתתפים ב"מחאה החברתית" ביקשו צדק רק לעצמם, צדק סלקטיבי הם דרשו, צדק המבוסס על אי-צדק. אלמלא כן, הם לא היו שותקים לנוכח מעשה פשע בלתי צודק והיו קוראים בכל גדול ודורשים לדעת איפה הרוצח של מוסטפא תמימי, ולא משאירים את הדרישה הלגיטימית והצודקת הזו לזועמים האחרונים אשר באו כגנבים בלילה וריססו את המסר שלהם על הקיר. הם לפחות זוכרים, זועמים ודורשים צדק.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. דרור בל"ד

    מכשירות רצח הילדה עביר עראמין – בייניש, עדנה ארבל ואיילה פרוקצ'ה – הטילו את האשמה על המשטרה. אפילו נזפו בה. כמובן שאיש לא נענש על שיבוש הליכי חקירה. בא ארכי פושע המלחמה ורוצח הילדים אהוד ברק וראה כי אין שום מניעה חוקית לרצוח ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, והמשיך בפורענות הציונית.

    אין טעם לשאול מיהו החייל שירה. אין טעם לברר אם ירה בניגוד לנהלים. אין טעם לקרוא להעמדתו לדין. כל אלה רק ישמשו פרופגנדה ציונית כפי שהיה בזמן העמדם לדין של שלושה שעירים לעזאזל בזמן הטבח בעזה.

    אין צורך להרחיק עד נבי סלאח. גם בשכונת התקווה לא נראו 450 אלף מתנגדים. התקשורת הממסדית הפנתה עורף מייד כשהבינה שהמאבק מכוון גם נגדה. אז צצו להם פתאום עניינים אחרים, חשובים יותר, כמו יריקה בבית שמש ואחד, יאיר לפיד (מי זה?).

    רק קריאה להסגרתו של ברק להאג (זחאלקה), רק זריקת נעל על דורית בייניש (פיני כהן), יכולים לחפות על החרפה. כשיתמכו 90% מהאזרחים בפעולות אלה – נתון שסיפק סקר מפוקפק במיוחד על התמיכה במה שמכונה צדק חברתי – ניתן יהיה להתייחס לקולקטיב הציוני במעט יותר כבוד. עד אז יש להלחם בו מלחמת חורמה בכל האמצעים הנדרשים, לא להצטרף לדרישותיו החצופות והיהירות ובוודאי לא לתמוך במה שהם מכנים צדק.

  2. חן משגב

    דרור, אני מסכים כמעט עם כל מילה שלך. הסיפור של עביר עראמין אינו פחות חמור מזה של מוסטפא תמימי, אבל אני מנסה כמיטב יכולתי להזכיר ולא לתת לאנשים לשכוח. כמובן שאי אפשר להצליח, זו עבודה סיזיפית, גם בנבי סאלח וגם בשכונת התקווה, ותאמין לי שהייתי גם שם…

  3. דרור בל"ד

    לא התכוונתי לקבוע יחס סדר כלשהו (יותר\פחות חמור) בין רצח הילדה עביר עראמין לבין רצח תמימי, בין נבי סלאח לבין הפינוי מהתקווה, בין רוצח הילדים אהוד ברק ובין מכשירת הרצח בייניש, צר לי אם הבנת אחרת.

    התכוונתי להדגיש ולחזק את דבריך, את דבריו של תאמר מסאלחה (גיבור טראגי: השוטר מזרחי, אתר זה), את דבריו של יונתן פולק (מותו של משליך אבנים, הארץ) ואת דבריה של חנין זועבי: " אין פוליטיקה שמזהה רק את הפשעים, אלא צריך לזהות את הפושעים. קל להגיד 'יש הרג, יש פשעי מלחמה', יותר קשה להגיד מי ביצע את הפשעים הללו".

    היות ובכותרת נשאלה שאלה, עניתי עליה בכותרת משלי. ידוע לי, וראוי שידעו גם אחרים, כי נוכחת בשני המקומות. תמונתך מופיעה בתיאור הפורענות הציונית אצל הני זובידה – "משטרה? שעון מעורר למחאה!"
    http://hanizu.wordpress.com/2012/01/21/%D7%9E%D7%A9%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%A9%D7%A2%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%A8-%D7%9C%D7%9E%D7%97%D7%90%D7%94/

  4. חן משגב

    ץודה דרור, הבנתי שאינך מתנגד לדבריי ואני רוצה לומר גם שהטקסטים שציינת הם טכסטים מכוננים בעיני, גם דבריה של זועבי שאני מסכים עימם לחלוטין ועוד יותר מכך הטקסט המכונן של יונתן פולק מהארץ "מותו של משליך אבנים" שבעיני לא יכול היה להיכתב טוב יותר. אני מנסה כל פעם כמיטב יכולתי לכתוב ולפרסם עוד קצת ועוד קצת ולהביא לידיעת הציבור (לצערי בסוף מי שקוראים את זה הם בעיקר המשוכנעים) את הנעשה במקומות כמו נבי סאלח. לשמחתי יש רבים יותר שכותבים על שכונת התקווה ועל כן אני מקדיש לכך פחות זמן אבל תומך בכל ליבי במאבקם של תושבי השכונה ודרי המאהל שנהרס, וכן, אני מקפיד להופיע להפגנות ולמחות ולעשות כל מה שאפשר, בתקווה שאחריי יבואו עוד אנשים.
    אגב, את הטקסט של זוביידה לא הכרתי, אז תודה…

  5. נפתלי אור-נר

    כאשר היינו מדוכאים, שאפנו להחיל את ערכי היושר והצדק על החברה האנושית בכללותה. כאשר התחזקנו, גבה ליבנו, עד כי אנו מדכאים, עד כדי הרג לא מוצדק, את הפלשתינאים, המצויים מזה כ-45 שנה תחת כיבוש שלנו.
    אנו נשלם על כך מחיר יקר, ובצדק

  6. חן משגב

    נהדר, אז כעת אנחנו גם הרוצחים של תמימי…ממש מאור הגולה הכותב שכתב את הקשקוש המקושקש הזה. אולי בגלל שמעריב וידיעות החליטו לסלף את העובדות וישראל היום להתעלם מהן הפכנו אנחנו, היחידים שכותבים על כך (ולא, מצטער , אבל לא היו "הרבה כתבות" בנושא, היה מאמר מערכת והמאמר של פולק בהארץ, זה הכל וגם דיווח של גדעון לוי מהלוויה). אני לא מוכן ולא מסוגל לקבל את התזה המלאת שינאה (לא ביקורת) עצמית הזו. אני חושב שהטקסט של חגי מטר למשל עשה עבודה מצויינת וכך גם הטקסט של פולק.

  7. דניאל

    תודה על מאמר כתוב היטב וחשוב ביותר לשיח הציבורי.
    עם זאת, יש לדייק. מוסטפא תמימי לא נהרג "בדם קר" ב"הפגנה בלתי אלימה". מוסטפא השליך אבנים לעבר הג'יפ בו ישב החייל שהרג אותו. זריקת האבנים היא כמובן אינה עילה מוצדקת להריגתו המיותרת, אך זריקת אבנים אינה התנהגות בלתי אלימה, והתיאור של הרג בדם קר אינו מתאים למקרה שלפנינו.
    ואחרי כל זאת, תודה על מאמר חשוב שמצביע על העוולות כל כולנו.

  8. חן משגב

    דניאל תודה לך. רק לומר שאני בוחר את מילותיי בקפידה ועומד אחרי כל אחת מהן. כמי שהיה איזה פעם או פעמיים בהפגנות בנבי סאלח אני אומר לך חד משמעית כי ב99 אחוז מהמקרים האלימות מהצבא מגיעה הרבה לפני זריקת האבנים, לרוב התהלוכה של ההפגנה מותקפת לפני שהחיילים בכלל רואים את המפגינים ועל כן אם נזרקות אבנים (והן נזרקות) הן תגובה ולא כחלק ממהלך אלים ומכוון. אני גם מודה שבעבר היתה לי בעיה קשה לעמוד לצידם של זורקי אבנים בשטחים (וכמובן שאינני זורק אבנים בעצמי!) , היום אין לי שום בעיה בכך, אני חושב שבמקומם של אותם נערים פלסטינים הייתי בהחלט נוהג באותו אופן ואיני רואה בכך משהו שמשתווה ולו בקצת לאלימות האיומה המופעלת כלפי מפגינים ואינה מאפשרת להם בכלל לצאת להפגין (זכות בסיסית שאינה מוקנית ואינה מכובדת כל עוד אתה פלסטיני החי בשטחים).