באחת וחצי בלילה לפני כמה שבועות, הסתנן לספר החוקים הישראלי התיקון להצעת החוק למניעת ההסתננות. החוק שהתקבל הוא גירסה "משופרת" של חוק משנות החמישים, שנועד במקורו להתמודד עם בעיות ביטחוניות עקב הסתננות יחידות הפדאיון ונחקק כחלק מחקיקת החירום. החוק עבר מתיחת פנים, התנער מן העילה הביטחונית, ביטל את הגדרות שעת החירום – והפך לפתרון של מדינת ישראל להתמודדות עם הגעתם של פליטים.

"חוק ההסתננות" יאפשר כליאה של מסתננים (גם אם הם ניצולי רצח עם או פליטים שבורחים על נפשם) לתקופה מינימלית של שלוש שנים ללא משפט – משך הזמן הארוך ביותר בעולם המערבי. במקרים בהם הפליטים מגיעים ממדינת אויב, כמו למשל חבל דרפור שבסודן, יאפשר החוק לכלוא אותם לתקופות בלתי מוגבלות. חוק זה עומד בניגוד מוחלט לאמנה בדבר מעמדם של פליטים מ-1951, שמדינת ישראל וארגונים יהודיים היו מעורבים באופן פעיל בניסוחה בשל הקשר ההדוק בינה לבין מצבם של יהודי אירופה לאחר השואה. אם לא די בכך, החוק מנוגד גם לאמנה נגד עינויים ולאמנה בדבר זכויות הילד.

מטרתו של החוק החדש היא הרתעה, אך ספק גדול עד כמה הוא ירתיע פליטים שעברו עינויים אכזריים מלהגיע. אם הפליטים מוכנים כיום להגיע לישראל תחת הסכנות הצפויות להם מצד החיילים המצרים היורים ללא הבחנה, מצד המבריחים הבדווים שמעבירים אותם גיהנום במהלך הברחתם לישראל – ספק אם 3 שנים בכלא ירתיעו אותם. בינתיים, החוק הזה מצליח להרתיע כמה אזרחים מודאגים.

לא רק במשך זמן הכליאה ישראל שוברת שיאים. החוק אף הכשיר את בנייתו של בית הסוהר הגדול ביותר בעולם למהגרים ולמבקשי מקלט והוא צפוי להכיל כ-10,000 בני אדם. הבושה ואי-הנחת ממכלאת האדם האדירה מתחלפת בן רגע בגאווה לאומית, שוב הצלחנו להיכנס לספר השיאים. גם התחנה המרכזית החדשה, שנבנתה בדרום תל אביב מתוך חזון מגלומני להיות התחנה המרכזית הגדולה ביותר בעולם, נכנסה לספר השיאים. השיא כבר נשכח, אולם עננת הפיח, הרעש, הניכור וההזנחה שהביאה עימה עדיין מרחפות מעל שכונות שפירא ונווה שאנן.

פליטים מחוסרי בית בגן לוינסקי, 24.01. צילום: אורן זיו / activestills.org

קשה שלא לחשוב על הקשר בין שתי הקטסטרופות. במקום לתקן את נזקי הראשונה, יוצרים אחת נוספת. במקום להשקיע את מיליארד השקלים (עלות בנייתו של המתקן והפעלתו בשנה הראשונה) בשכונות הדרום הקורסות מהזנחה שיטתית של שנים, שעל אף מצבן הן היחידות שפתחו את שעריהן לפליטים, ייבנה מתקן שיסיט את המצוקה רחוק מן העין (ומן הלב) וישמר את התפישה בה הדרום הוא החצר האחורית של כל מה שלא רוצים להתמודד איתו.

המדינה מבקשת להשיג את ההרתעה באמצעות שלילת חירותם של 10,000 מבקשי מקלט על טפם וילדיהם, שישמשו כדחלילי הרתעה עבור "המסתננים" האחרים שמחכים במצרים להיכנס לישראל. כבר עכשיו יש כ-50,000 מבקשי מקלט בישראל, כך שלא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין שלמתקן הכליאה לא תהייה כל תוחלת מלבד התעללות ופגיעה בזכויות הבסיסיות של השוהים בו. המתקן ידחוף לעוני ורעב את מבקשי המקלט שיישארו ברחובות, כיוון שעל פי הצהרות המדינה בפני בג"צ, עם הקמתו של מתקן המעצר, המדינה תתחיל בהליכי אכיפה, בעונשים ובקנסות נגד מעסיקי הפליטים. עיריית ת"א כבר הקדימה את המאוחר, והורתה לסגור עסקים של מבקשי מקלט ולפטר את אלו העובדים בתחומה. אלו יישארו כאן, ברחובות, ללא עבודה, ללא ביטוח בריאות, או זכויות בסיסיות, חשופים לקור ולגשם, קופאים למוות על קרטונים רטובים, אבל הם לא ילכו לשום מקום.

אז איך זה שאלי ישי וחבורת פקידיו לא מגרשים אותם בחזרה למקום שממנו הגיעו? האם רוחב לבם של פקידי משרד הפנים הרחומים מונע מהם לעשות זאת? התשובה פשוטה מאד. הם לא מגרשים אותם כי אסור להם, כי החוק הבינ"ל אינו מתיר להם. סגן שר החוץ, דני איילון, הודה בכך לאחרונה בדיון בכנסת כשהבהיר: "באריתריאה יש שלטון שמוגדר על ידי כל הקהילה הבינלאומית כשלטון שלא שומר על זכויות אדם, ומי שחוזר לשם, נתון בסכנה, כולל סכנת מוות".

למעלה מ-85% ממבקשי המקלט בישראל מגיעים מאריתריאה ומסודן. שיעור ההכרה ברחבי העולם במבקשי מקלט אריתריאים כפליטים עומד על כ-84 אחוזים ושיעור ההכרה במבקשי מקלט סודנים עומד על כ-64 אחוזים. אך מדינת ישראל אינה טורחת לבחון את בקשות המקלט של אזרחים אלו. ישראל לא בחנה אף לא בקשת מקלט אחת של אזרח אריתריאה או סודן, היא פשוט מעניקה להם הגנה זמנית קבוצתית מפני גירוש וממשיכה לשקר לנו בפנים.

ביבי וישי יודעים טוב מאד את מי הם עומדים לכלוא, אבל ממשיכים לזרות חול בעיני הציבור, ולהפיץ שנאת זרים כדי לשרת את המטרות שלהם על גבם של הפליטים. ישי, שריף הדרום, השתמש בסמכות ייחודית של שר הפנים שהופעלה רק בשני מקרים במהלך השנים (לבניית מבנים ארעיים למפוני ההתנתקות ולנפגעי אסון הכרמל) וחתם במחטף על תקנות המקנות לו להתחיל בבניית המתקן גם ללא אישורי הבנייה הנדרשים ועל אף הסתייגויות משרדי הבריאות והרווחה, המועצה המקומית רמת נגב וארגוני זכויות אדם.

שרטוט של מתקן הכליאה המתוכנן בנגב (לחצו להגדלה). יחחיל להיבנות בהוראה מיוחדת של ישי - ללא אישורים, עם הרבה הסתייגויות

החוק הזה אמנם עבר ונחקק בספר החוקים ואלי ישי ממהר ועורך מחטפים, אבל המצב אינו בלתי הפיך. מתקן הכליאה עדיין לא נבנה, יש מקום לזעקה שתעצור את הקמתו ותותיר את החוק ללא שיניים, מיותר. במקום להשקיע את כספי משלם המיסים על בנייה ותפעול של מחנות מעצר חסרות תוחלת אפשר לקיים את אמנת הפליטים שישראל חתומה עליה, להקים מנגנון בדיקת בקשות מקלט ועל פיו, מי שימצא כפליט יהיה זכאי לקבל את כל הזכויות המגיעות לו מתוקף האמנה. מי שסכנה אינה נשקפת לחייו יוחזר לארצו.

רק כך נוכל להסתכל לעצמנו בעיניים, להפסיק לשקר ולהתעלם מהאחריות שלנו, לגלות סולידריות ולגבש מדיניות מקלט מוסרית ואנושית. אלו הישגים גדולים פי כמה להתהדר בהם מאשר בניית מתקני מעצר אימתניים.

הכותבת היא רכזת המאבק בקסנופוביה במוקד סיוע לעובדים זרים

עוד בנושא:

הערב ההוא במונית השירות / שרית טופז

איך הופכים פליטים לבעיה / רועי וגנר

אומרים על מבקשי מקלט / עודד פלר ויונתן ברמן