string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

רוקדים עצמאות

האם מוסרי, או כדאי, או נכון "לאמן" את מי שלצדנו כדי שיתאים למה שאנחנו מדמיינים? דנה שלו על מופע המחול "חואן יקירי"
דנה שלו

איזה קונפליקט טמון במצב שבו בחורה בשמלה צהובה מנחיתה הוראות פעולה באנגלית על בחור חובש קסדה בשם חואן, על במה תל אביבית בתחילת 2012? היוצרת אודליה קופרברג מנסה להתמודד עם יחסי השליטה שבין מטפל למטופל, או בין אנשים שלוקחים על עצמם את התפקידים האלה במערכות היחסים שלהם. בפינת הבמה, בגבה לקהל, יושבת קופרברג ומכוונת את פעולותיו של חואן יקירה. היא מאמנת אותו לקראת מה שכנראה יהיה "החיים האמיתיים בחוץ". בינתיים, הוא חובש קסדה כמי שהמיינד שלו זקוק להגנה מפני מהלומות העולם.

השבריריות של חואן מתקשה ללמוד מן הקשיחות של המורה שלו, הנוזפת בו כמורה בילד. הטרמינולוגיה שמשתמשת בה קופרברג מזכירה את שיעורי הבלט כשהיא סופרת את הקצב – פייב, סיקס, סבן, אייט… אבל היא ממשיכה לספור במדרגות מספריות שחורגות מן המקצב ונעלמות בחלל באין מענה מוצלח של פעולה מצד חואן. התלות של חואן בהוראותיה של המאמנת משרתת את הצורך שלה בשליטה, יותר מאשר את הצורך שלו ללמוד כיצד להתנהג בחברת שתי הנשים שמפלרטטות עם המצב שלו. כשהוא מועד, תשומת הלב נזרקת אל צד הבמה, אל האכזבה שלה, ולא אל המכה שקיבל. היחסים האלה יוצרים מצב שבו התלמיד עולה על מורו לא באיכות ביצועיו, אלא באפשרות שלו לחיות בעולם בעוד המורה משקיף עליו מן הצד.

הנוכחות חסרת הכריזמה של חואן עובדת עם השתלטנות של קופרברג, שאפילו בגבה אל הקהל מרכזת את תשומת הלב בה בטכניקות של ילדה מפונקת. כך נוצרים יחסי איזון מעוותים על הבמה בין מי שמכתיב אותה לבין מי שמבצע אותה בחוסר חן. מירב דגן (אחת משתי הרקדניות שמפלרטטות עם חואן), מביאה איזו אנושיות בוסרית ומדויקת אל תוך התנועה שלה, ומתפקדת כאיזון של אנרגיה בחלל בו חואן מתנועע. בזכות האנושיות הזאת יש עניין ביחסים הנרקמים בין חואן לבנות, ובינו לבין מי שלא מניחה לו לרגע "להיות ברגע". אם שתי הנערות הן פנים רכים וחופשיים של אותה בחורה מפקדת, אז עמדת הכוח מתחלפת ונמסרת לחואן, שמצליח להוציא ממלכת הקרח את תשוקותיה הילדותיות ולהעניק להן במה.

מתוך "חואן יקירי". יחסי השליטה שבין מטפל למטופל

מן הדואט של חואן וקופרברג בחלק האחרון של היצירה נעדרים הרגעים הקטנים שהחזיקו את עירוב הכוחות שפעלו על הבמה קודם לכן, והוא מותיר את הזוג באיזה עולם ריקני ונטול אנרגיות. אין מטען. אין מסקנה. אין חיבור ואין התפרקות. יש סימון בלבד, ומה שנותר הוא השמלה הצהובה שלובשת המאמנת כאימג' החזק ביותר.

את עבודת המחשבה יעשה הצופה לאחר שירדו אלה מן הבמה, ולשם כך הוא ילקט את הסצנות האקלקטיות לכדי איזה דבר שניתן להתנהג מולו או באמצעותו. אולי כמו מבט ברחוב שמציע עירוב של נושאים ויחסים, ואנחנו "מתמודדים" איתו עם או בלי המאמן הפרטי שלנו. החשיבות של העבודה היא בהצבת השאלה: האם מוסרי, או כדאי, או נכון "לאמן" את מי שלצדנו כדי שיתאים למה שאנחנו מדמיינים? והאם יחסים של שליטה הם מה שמאפשר לנו לגדול? התשובה לא ברורה מאליה.

חואן יקירי

כוריאוגרפיה: אודליה קופרברג

רקדנים: מיכל גימלשטיין, מירב דגן, חואן קורס, אודליה קופרברג

מוסיקה: דידי ארז

עיצוב תאורה: יעקוב סליב

כנראה שיעניין אותך גם:
    תגובות

     

    1. סטף

      פשוט תענוג לקרוא ביקורת שדנה כותבת.