• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

אחיותינו, מוצר צריכה

העמדה הליברלית ביחס לזנות היא עמדת הרוב, אך כמו כל הגמוניה היא שקופה ומופעיה הם מופעי המובן מאליו. כי מה בעצם ההבדל בין מכירת כליה למציצה בתחנה המרכזית?‬ יונית נעמן על הצעת החוק לאיסור צריכת זנות

שלשום (א') אישרה ועדת השרים את הצעת החוק לאיסור צריכת זנות וטיפול בקהילה (pdf), שיזמה חברת הכנסת זהבה גלאון ומקדמת אותו בכנסת הנוכחית חברת הכנסת אורית זוארץ. החוק יעלה לקריאה טרומית בימים הקרובים, ואם יעבור בקריאה שנייה ושלישית, הוא עשוי לחולל שינוי של ממש בפני החברה בישראל.

אפשר להתווכח על חסרונותיו של שינוי מוכתב מלמעלה, כזה המעוגן בינתיים בהצעת החוק, לעומת שינוי נורמטיבי, כזה שמתחיל "מלמטה", באורחות החיים של אזרחים במדינה. סביר שהצעת החוק תמשיך ותעורר דיון ציבורי נסער, ושאסכולת "מיסוד הזנות" תבעט בכל הכוח כדי למגר אותה. אפשר להניח ששוחרי שחר ההיסטוריה ישתמשו בכל הטיעונים השחוקים על מנת להביס את האג'נדה החדשה, כזו שיש בה משום היפוך סדרי עולם. באותה מידה, ייצאו כל הליברלים מחוריהם (אח, הלוואי שאפשר היה להגיד שהם מתחבאים) מודאגים עד מאוד מ"בריאות הזונות" ומחופש הבחירה שלהן, שעשוי להישלל כשהזנות תהפוך בלתי-חוקית. ובכלל, יהיו מי שעצם העלאת הנושא לסדר היום יבעית אותם. כשהאחוריים נחשפים פתאום בקדמת הבמה, זה מטריד. מה מעניין אותנו מה קורה בחצרות המוזנחות, בשטחי ההפקר של אלוהים? גם ככה הן כולן נרקומניות. עול חברתי.

הצעת החוק מזמנת בחינה מעמיקה של סוגיות הקשורות לצדק, למוסר, להיררכיות חברתיות וליחסי כוח. בשורות הבאות אנסה לדון בפרק ממשנתו של הפילוסוף האמריקאי הנודע מייקל סנדל, הטוען במאמרו "What Money Shouldn't Buy" שיש דברים שחברה אנושית – ראוי לה שתוציא אל מחוץ לתרבות הצריכה. במילים אחרות: יש דברים שאסור בשום אופן לקנות, למכור, להתיר את הפיכתם לסחורה.

מייקל סנדל. מהי האחריות החברתית כלפי מי שבתחתית הסולם הסוציו-אקונומי? צילום: redmaxwell, cc by-nc

במחקריו בוחן סנדל סוגיות כמו אמהות פונדקאית, התנדבות לצבא וסחר באיברים, תוך שהוא מציע שני כיווני ביקורת אפשריים. האחד קשור ל-Coercion (כפייה) והשני ל- Corruption (השחתה). הכיוון הראשון מושתת על שאלת עקרון הבחירה. האם ובאילו מצבים, שואל סנדל, ניתן לייחס חירות של בחירה לאנשים/נשים, והאם הסכמה בַּמַּצבים המורכבים המאפיינים את הסוגיות הללו, פוטרת את החברה מאחריות על נפשם ועל גופם של הפרטים המסכימים. כיוון הביקורת השני דן בשיח האזרחי ובמוסר החברתי, המתערערים באופן בלתי הפיך כאשר טובין מסוימים הופכים לסחורה.

אם נהרהר לרגע בשאלת הסחר באיברים, נבין מהיכן צומחת הביקורת של סנדל. ראשית, כולנו יודעים שאין זה מובן מאליו שהמוצר הזה (איברי אדם) מגיע לשוק ללא כפייה. אך מעבר לכך, גם אם מסכים פלוני למכור את כלייתו תמורת, נגיד, 1,000 דולר, האם החברה צריכה לאפשר לו את זה? מהי האחריות החברתית כלפי אנשים המצויים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, ואשר נידונים במציאות הכלכלית האלימה הרווחת להפוך עצמם לסחורה?

סוגיית ההסכמה קשורה לטיעון הראשון, אך עניינו של הטיעון השני של סנדל, העוסק בשאלת ההשחתה, הוא בשיח הכללי ובמוסר החברתי, המתערערים באופן בלתי הפיך כתוצאה מעסקאות כאלה המתקיימות לרוב בכלכלות השוק בנות זמננו. אילו פנים יש לחברה האנושית שבה היררכיות כל כך מובנות ועמידות מכתיבות מי יכול לצרוך ומי הופך לקניין? המחשבה של סנדל חורגת הרחק מעבר לשאלת ההסכמה וחירות הבחירה ומתארת מצב טורד מנוחה שבו ערכי יסוד ותפיסות עולם עמוקות מזדעזעות, כשאנחנו נמצאים בספירה הציבורית ומסתכלים על אחינו בני האדם כעל מוצר צריכה פוטנציאלי.

גדי טאוב בהשקת "אלנבי". מאבירי מסדר המגינים על חופש הבחירה (צילום מסך)

הביקורת של סנדל על הלגיטימציה של כלכלות השוק שמאפשרות היצע וביקוש על חשבון שיקולים מוסריים, קובעת שהפיכת בני אנוש או חלקי בני אנוש לסחורה היא פשוט לא מוסרית. גם מעשיו של הלקוח, לשיטתו, מעוררים חלחלה וזעם מוסרי עמוק. את הלקוח, מעשיו והשלכותיהם המוסריות מציבה הצעת החוק במרכז השיח הציבורי, ובכך יש בה זיקה לחזון המוסרי שסנדל מציב בפנינו, המבקש להגביל את מוצרי הצריכה בשוק שלנו. ממילא, אחד המאפיינים של הדיון הציבורי השכיח בתופעת הזנות הוא הנטייה הרווחת להתמקד בצד המוכר. התרעומת המוסרית (Moral Outrage בלשונו של סנדל), לפי אותו הגיון, מיוחסת על-פי רוב לקורבן הזנות ולא לצרכן המין, ללקוח.

גם מבלי להידרש לפתולוגיות חברתיות, מעניין לבחון את הנטייה המיידית השכיחה להתעלם מסוגיות כאובות, דוחות או מערערות סדרי עולם. רבים ורבות מעדיפים את סדר היום שלהם נטול זנות, והיו שמחים אילו הסוגייה עצמה היתה נעלמת מהשיח הציבורי. גם כשנדרשים אליה, באמצעות התקשורת למשל, נוטים לעתים רבות לייחס אותה לעולם אפל, מלוכלך, רחוק מהעין ומהלב, מעין תופעת קיצון או מניפסטציה של שוליוּת ממחוזות אחרים, שעבורנו, הציבור המקיים אורח חיים נורמטיבי (בלי מרכאות אבל עם סימני שאלה גדולים), אין אליהם ולו קצה קצֵהָ של זיקה. פן נוסף של ההדחקה החברתית מתבטא בפתולוגיזציה המוּחֶלֶת על הנשים בזנות בשיח הציבורי. הדיון, כאמור, מתמקד על פי רוב בנשים, אלה שיורדות או מתדרדרות לזנות, אבל לנסיבות שהובילו אותן לכך ניתן מקום משני, וחמור מכך – לגברים המשתמשים בשירותיהן אין פנים, אין קול או שם.

הדיון מתמקד על פי רוב בנשים, אבל לנסיבות שהובילו אותן לכך ניתן מקום משני, וחמור מכך – לגברים המשתמשים בשירותיהן אין פנים, אין קול או שם

גם אם במרחבים בהם רובנו מצויים לא ניכרים עקבותיו של העולם האפל ההוא, הרי שבמידה רבה עצם קיומו מהווה עדות מוצקה לתפיסות החברתיות שלנו ולמבנים החברתיים שמאפשרים אותו. גם אם אנחנו, בני משפחותינו, חברינו לעבודה ולספסל הלימודים, כולנו אנשים מהוגנים ונשים מהוגנות, עודנו מקיימים מערך חברתי, המאפשר לזנות להתקיים כסמן קיצוני של תופעות רצף שכיחות יותר של אלימות וניצול נשים בידי גברים.

קריאה אחרת תשים דגש דווקא על מושגי המהוגנות. שהרי העובדה שאנחנו מבינים זנות כתמונת תשליל של הטוב, הראוי, המהוגן, המוסרי, מלמדת רבות דווקא על הנורמטיבי ועל גבולותיו. מעניין, שבתמונת עולם דיכוטומית זו, יש מי שמצליחים לשמר את החזות והמוניטין המהוגנים, למרות שהם לוקחים חלק במערכת שעקרונית הם מחשיבים כבלתי ראויה. את מצגי השווא האלה יש לדעתי לפרק ולזנוח, ולבחון מחדש את הזנות כתוצר חברתי, כשדה כלכלי המשקף אמונות, צרכים ומערכים מורכבים של יחסי כוח.

העדשות שמציע סנדל עשויות לרענן את הדיון בתופעת הזנות, הן משום שהן מצליחות להיחלץ ממערך המיתוסים הרווי שמלווה את הדיון בתופעה והן משום שיש בהן הטלת אחריות לקיומה על כתפי כולנו ולאתגר את שוויון הנפש של החברה המקריבה את נשותיה בתעשיית המין. המקרה השבדי, שעליו מבוססת הצעת החוק הישראלית, מדגים כי לא ניתן לכפות הר כגיגית חוקים אבוליציוניסטיים מתקדמים האוסרים על צריכת מין, וכי להחלת החוק קדמה פעילות חינוכית ענפה, שהכשירה את החברה לשינוי תפיסותיה לגבי מיניות ומגדר.

הבנת הזנות כמצב שיש בו כפייה אינהרנטית ותפישת החברה המאפשרת אותה כמושחתת אינן רווחת בינתיים בישראל. צילום: War Crimes, cc by-nc

הבנת הזנות כמצב שיש בו כפייה אינהרנטית, ותפישת החברה המאפשרת אותה כמושחתת אינן רווחת בינתיים בישראל. לאור זאת, ההישג בוועדת השרים מעודד, ויש רק לקוות שהם יהיו הראשונים בסדרה ארוכה של משוכנעים. בינתיים, העמדה הליברלית ביחס לזנות היא עמדת הרוב אך כמו כל הגמוניה היא שקופה, ומופעיה הם מופעי המובן מאליו. בין היתר, כוחה של הצעת החוק, הממקדת את המבט בחזית הביקוש, הוא בהתמודדות עם היקף הצריכה העצום בישראל באמצעות הפיכת חסרי הפנים לבעלי אחריות.

ממש לא מזמן, עצר מישהו את חבר שלי ברמזור ושאל אותו אם הוא יודע איפה זה מקום כלשהו. החבר שלי ענה לו שהוא לא יודע. אז ההוא, בטון של דחיפות על סף מצוקה שאל אותו "איפה אפשר לזיין פה?" חברי ההמום השיב שאין לו מושג. אפשר היה לכתוב על האפיזודה הזו פוסט שלם. אתן יודעות, אחוות גברים, אתוס הצרכים שאינם ברי ריסון, נשים כמו סיגריות, כמוצרי צריכה בקרנות רחוב. אבל לעת עתה אסתפק בהבעת התקווה, שיבוא יום שבו גברים ידעו ששאלה כזו היא לא לגיטימית, לפחות כמו השאלה "אחי, אתה מכיר מעבר חציה טוב לפגע וברח?"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עדה בילו

    מסכימה עם כול מילה

  2. ראם

    במיוחד ההקבלה שבסוף.

    ושאלה, למה את לא משתמשת במושג "נשים מוזנות" כלומר נשים שמישהו דירדר אותן לזנות?

  3. יונית נעמן

    ראשית, תודה.
    בעניין המושג "מוזנות" – הוא באמת מתאים לתפיסת עולמי, לפיה החברה כולה וביתר שאת פרטים בתוכה אחראים להזנייתן של נשים. עם זאת, יש משהו בדקדוק שלו – כצורה פסיבית – שיש בו כדי שלילת כל ריבונות מן האישה, וזה עשוי לעורר תרעומת ולסתום את הגולל על כל אפשרות של דיון עם מי שחושב אחרת. לפיכך, אני מוצאת את המושג "נשים בזנות" בו משתמשות אורית קמיר, ענת גור ואחרות, כמדויק ומכבד יותר מהבחינה הזו.

  4. אבשלום

    אודה לפורום המכובד אם תוכלו לפרט מדוע אין זה ראוי לומר "זונות" ויש להעדיף כל מיני פיתוחים לשוניים אחרים?

  5. עדי בן יעקב

    היום בהארץ מאמר נהדר שמסביר שהחוק לא ממש חשוב כי הרבה יותר חשוב שינוי הפראדיגמה שצריכת זנות (החוק לא ישנה כי גם את החוק היום לא אוכפים למשל לגבי זונות קטינות ששם אין שום צורך בחוק ועדיין המשטרה אינה אוכפת)
    יופי של מאמר

  6. תמר מילשטיין

    למרות שאני נוטה לפסימיות לגבי שינוי רדיקאלי שיצמצם את הבולמוס החברתי שלנו לצריכה (לא רק של בשר) הרי שמושג חדש (יחסית כמובן)בלשון העברית מוכיח כי שינוי תודעתי בכל זאת אפשרי. עד לפני כמה שנים ערים או שכונות מסויימות, שחלק גדול מאוכלוסייתן היה במצוקה נקראו שכונות מצוקה, או עוני. האחריות על מצב המצוקה, כמו על מצב העוני, של התושבים הייתה עמומה והיה נוח לחשוב כי הם אשמים למצבם. בשנים האחרונות נכנסה המילה "מוחלש/ת" לג'רגון העברי, ועתה ברור כי הביטוי "יישוב מוחלש" מבטא כניסתם של גורמים אחרים אשר נוטלים חלק באחריות על מצבן של אוכלוסיות שקופות בישראל.
    יש תקווה

  7. ד"ר יפעת נבו

    בתזה שלי הגדרתי "הזניה של תפיסת עולם" כ"המרה של ערך ו/או רגש לכסף או שווה כסף". המאמר המאלף כאן רק מחזק את עמדתי שאותה "המרה" מקבלת את הלגיטימציה שלה מהשתלטות עקרונות "השוק" (החופשי?) על חיינו. אחשוף חוויה טראומטית שחוויתי בצעירותי, כאשר מרצה בקורס לכתיבה יצירתית אמר לי, מבלי למצמץ, שהוא מעדיף ללכת לזונות מאשר לפתח קשר כי "זה יותר זול מאשר להשקיע בקשר, שמחייב לשלם עבור מסעדה, תיאטרון, קונצרט". קיבלתי בחילה. וכל שהספקתי להגיב היה "אתה לוקה במחלת חסך הנתינה". עם השנים הבנתי שזו מחלה חברתית לא פחות מאשר אישית.
    תודה, יונית נעמן.

  8. אולי עדיף מחיר מינימום

    מין וטובות הנאה אינם מוגבלים לשוק הזנות. נשים מעניקות מין בתמורה לחסות כלכלית במסגרות כמו נישואים ובילויים. גברים שאין להם גישה למין בגין הופעתם המושכת או שנינותם חייבים לשלם. נקודת המפגש בין המוכרות לרוכשים היא הבעייתית: כאשר מדובר בניצול זוועתי שסביבו תעשיה וגוזרי קופונים. עדיף למחוקקים ולפמיניסטיות הצדקניות לעבוד קשה יותר על מסגרות שבהן הסחר ייעשה בתנאים הוגנים: כמה באמת צריך לפצות אשה על מציצה בתחנה המרכזית? שווה ערך לשכר של שבוע בעבודת נקיון או אבטחה בכניסה לחניון? או עבודת פרך עם קשישים סיעודיים? אולי אפילו שכר של רק יום אחד יספיק – ועדיף על העבדות האיומה בכל כך הרבה ענפים אחרים?
    רוצות לטפל בניצול – מצויין! אבל סחר המין הוא רק מקרה פרטי (קשה) אחד. ואגב לתשומת לבכן באחרונה גם נשים צורכות מין בתשלום.
    ולהמשיך את ההערה של ווינסטון צ'רצ'יל: תשאל כל אחת מהקוראות את עצמה: תמורת מיליון דולר (אפילו מאה אלף) תרומה למטרה חברתית נאצלת לא היית מוכנה לעצום את העיניים ולעשות טובה לאיזה אידיוט חרמן?

  9. אסף

    הבעיה עם חוקים כאלה בוודאי אינה בהגבלת החופש התעסוקתי של סטונדטיות לרפואה. נהפוך הוא, הבעיה היא בפגיעה במי שבוחרת בין זנות לבין רעב וקיום ילדיה. זה לא תמיד המצב בארץ אבל נכון למרבית הזונות בעולם.

    אם רוצים למגר את הזנות, צריך לשנות את המציאות הכלכלית, היא מקור הכפיה והאונס.

    התשובה לשאלה "גם אם מסכים פלוני למכור את כלייתו תמורת, נגיד, 1,000 דולר, האם החברה צריכה לאפשר לו את זה?" היא כן – אם היא איפשרה לו להגיע לדרגת יאוש כזו ואם היא לא מאפשרת לו להשיג 1000 דולר בדרך אחרת, בטח שאין לה זכות לדבר איתו עכשיו על תאוריות של פילוסופים.

    והתשובה לשאלה "מהי האחריות החברתית כלפי אנשים המצויים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, ואשר נידונים במציאות הכלכלית האלימה הרווחת להפוך עצמם לסחורה?" היא לדאוג שהאנשים האלה לא יהיו "מצויים" שם. זה לא כח טבע ששם אותם שם. שום רגולוציה על מגוון "בחירות" היאוש של האנשים הללו לא תוכל לעזור להם, במקרה הטוב היא תעזור לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו. זה כמו להצית בניין ואז למנוע מאנשים לקפוץ מחלונות מטעמי בטיחות.

    במקום שאין בו ברירה תמיד יהיה ניצול, צריך לטפל בברירה לפני שמטפלים במגוון הצורות שלובש הניצול. האפלייה הכלכלית נגד נשים קיימת לכל רוחב המעמדות. בראש הפרמידה היא גורמת למיעוט נשים במשרות ניהוליות ולהבדלי שכר. בתחתית הפרמידה, היא גורמת לזנות ולאונס.

    "כשאני נותן אוכל לעניים הם קוראים לי קדוש. כשאני שואל למה לעניים אין אוכל, הם קוראים לי קומוניסט." האב דום הלדר קאמארה.

  10. יפעת

    לעניין תופעת הזנות את מעלה נקודות חשובות מאוד.
    אך ראוי להבדיל בין הזנות,לבין הסחר באיברים, שכן לעניין הזנות אנו רוצים למגר את התופעה וחלק מהמיגור נעשה באמצעות הפללת הלקוח מוסרית, חברתית ופלילית. אך לעניין האיברים, הלקוח הסופי הוא אדם אשר נמצא במצוקה קשה עד מוות. בד בבד עם איסור הסחר באיברים יש לעודד תרומת איברים בדרכים שונות, בעוד אין כוונה כלשהי לעודד זנות ממוסדת כלשהי.

  11. עדי

    הי, תודה על המאמר.

    תוכלי להמליץ על מאמרים של סנדל בנושא?

    תודה!

  12. אחת הקוראות

    השאלה בסוף היא נושא המאמר. זה שאתה חושב שהמדובר בטובה חד פעמית למען מטרה נאצלת, זה המזעזע.

    ממליצה לך ללמוד משהו אודות מה שאתה לא רואה, לפני שאתה קובע מאיזה חומר מורכבת אישה. מלבד זה שעבור רבים היא גוף.

    ואולי ללמוד מה אתה, מלבד הגוף המתפורר הזה.

  13. מיכל אביעד

    תודה רבה. לגמרי מסכימה. מעסיקה אותי א-פרופו ליברלים השאלה, מה הקשר בין זנות לסודיות. אתה הולך לזונה ובתמורה לתשלום היא והמערכת שומרים את זה בשקט. מה יקרה אם המשטרה תעצור לקוחות ורק תפרסם את שמותיהם בעיתון. כל יום יהיו טורים של שמות בעיתון. זה נורא מסובך, כי הזכות לפרטיות וכל זה, אבל הצו החברתי שמקדש פרטיות גם מאפשרת השתקה של זוועות שנעשות לילדים…

  14. קנדל

    מי קובע מה מוסרי ומה לא? מייקל סנדל? הרבנים? זהבה גלאון?
    כל דבר שהוא בכפייה כולל זנות הוא אסור וישנם חוקים נגד זה. הנושא שמדובר עליו הוא זנות בהסכמה. את טענת הכפייה האינהרנטית ניתן לטעון לגבי כל עבודה קוראים לזה רצון חופשי.או אם תרצי כולנו מוצרי צריכה. כל אחד מוכר את איברי גופו וזמנו מהנדס מוכר את כוחו השכלי ופועל בניין את כוח ידיו. זונה מוכרת את איבר מינה. כל אחד משתמש ביתרון היחסי שלו
    אין פה יותר או פחות ניצול מאשר את צורכת כל מוצר אחר כמו ג'ינס או אייפון
    אני לא מבין מדוע את לא מוכנה לקבל את זה שיש נשים שעוסקות בזה מרצונן החופשי? מה עם הצביעות הפמינסטית של זכות האישה על גופה למה אין פמינסטית אחת בארץ שקולה נשמע שמתנגדת לחוק?

  15. אנונימי

    מאת אנונימי:
    התגובה שלך ממתינה לאישור
    16/02/2012 בשעה 23:32
    לכבוד שלי יחימוביץ

    ראיתי שאת תומכת בחוק הזנות וברצוני להתייחס…. מסתבר שכבר התיחסו להצעת חוק זו על גלי האתר, וגם עלו כמה גברים, אולם הם העלו את התנגדותם מנקודת מבטה של נותנת שרותי המין. חשבתי לעצמי שאת זה תעשנה אותן נשים טוב יותר והייתי מצפה מהגברים שיביאו את נקודת מבטם. בעיניי זה מגוחך שגברים ידברו רק מנקודת מבטן של נותנות שרותי המין, והייתי מוסיף, שבשל כך הם נשמעים  באוזני אפילו בלתי אמינים. יחד עם זאת קל להבין מדוע אין הם מגלים את ליבם, שכן הם כלואים במלכודת שמהותה היא מלכודת  בגדי המלך החדשים.  החלטתי להעלות דברים אחרים ומנקודת מבט אחרת ואני מקווה שתקראי  בתשומת לב.  אעשה זאת באופן אנונימי, לא בפני שאני מתבייש במעשיי, שאינם מוסריים או לא חוקיים לכאורה, אלה בגלל שאני מאמין שאלה ענייניים אינטימיים, ויפה להם הפרטיות.

    אתחיל מנקודה רחוקה לכאורה. איננו מאשימים אישה  שמקיימת  מין מזדמן, או מין לא משמעותי, משום שכולנו יודעים שאהבה וזוגיות הולכים יחד עם מין אבל ההיפך אינו נכון. מין לא הולך בהכרח עם אהבה וזוגיות. בדרך כלל נראה במין מזדמן  צורך בל יגונה.  רוב הנשים יודעות שהן יכולות להשיג מין מזדמן בקלות וללא תשלום משום שרבים הגברים הזמינים לצורך זה, ורוב הגברים ישתפו פעולה בחינם. אבל ביחס לגברים המצב שונה. גבר שמחפש מין חסר משמעות יתקשה בדרך כלל לקבל זאת ללא תמורה כלשהי.

    מעניין שגם מי שמגנים  אישה  שתעשה זאת למען טובות הנאה, למשל, כדי לסלול את דרכה בחיים דרך חדרי מיטות,  לא יעלו בדעתם להעניש אותה על כך. כלומר אם אישה סוללת את דרכה דרך חדרי המיטות של כל הקצונה הבכירה במשטרה היא בסדר. זה בסדר לקבל טובות הנאה תמורת מין זה בסדר, ולפחות חוקי  אבל לתת זה לא בסדר ולא חוקי.

    האם פועל ביניין שמעמיס בלוקים שעות רבות לא היה מעדיף ללטף אישה ולהביאה לסיפוק תמורת 200 שקלים לחצי שעה.  הוא היה מסכים ואף שמח לעשות זאת אך רוב הנשים יכולות לקבל זאת בחינם. וביחס לאותן נשים שלא יכולות לקבל זאת בחינם והיו רוצות, האם היינו רוצים להקשות אליהן עוד בכך שהיינו הופכים אותן גם לעברייניות.

    האם אפשר לקנות מישהו בסכום של 200 שקלים. נראה לי שדווקא תשלומים גבוהים הם מתכון לשעבוד אנשים (ביקור הגברת של דירנמרט) דווקא סכומים גדולים כמו עשרות אלפי דולרים עבור תשעה חודשים של הריון  לא שלה, דווקא זה יותר דומה לשעבוד תמורת כסף. למרות זאת איננו הופכים לעבריינים את אותם זוגות שמעסיקים פונדקאית. גם לא את אותם אנשים שמעסיקים עובדים זרים בתנאים קשים. אף אדם לא ראה את עצמו כשהייה קטן כמנקה את התחת של זקן עבור שכר זעום, למרות זאת אינך אומרת להוציא את אותם צרכנים של אותם שרותים קשים אל מחוץ לחוק. דווקא מסגיסטית שנותנת גם שרותי מין אינה חשה מושפלת ומנוצלת כשהיא עושה זאת תמורת שכר גבוה יחסית. ההיפך, היא מרוויחה די טוב וגם לא משלמת מיסים בדרך כלל.

    לא נראה לי שמטרת החוק היא להגן על נשים משום שיש כבר די חוקים נגד סרסרות, נגד עבדות, נגד אונס, נגד הטרדה, נגד כפית מין על מי שאינו כשיר שכלית או מכל סיבה אחרת. אין צורך בחוק שכל מטרתו בעצם לפגוע בגברים. מסתבר שיש כמיליון משתמשים בשרותי מין בחודש, אם נוריד את הזקנים והילדים, אנחנו מדברים על שליש מהגברים במדינה… כל חודש. המטרה היא, כך נראה לי, כמו סוונרולה בשעתו להפוך את רובנו לעבריינים. נגרום לכך שאנו נתבייש בצרכים שלנו. אנו נסתיר אותם. אנשים שיש להם רגשי אשם, נוחים לשליטה ולהשפלה.

    רוב הנשים שאני מכיר שנותנות שרותי מין עושות זאת בהסכמה ובתנאים טובים. ובאשר לאלה שמנוצלות, ויש כאלה, טוב תעשה חברות הכנסת והרשויות אם ימצאו   דרכים לעזור להן לצאת ממעגל חייהן הקשה על ידי השקעת כספים ומאמצים – דווקא מתוך הכספים הרבים שמתגלגלים בתעשיית המין לטובת אותן נשים, לא על ידי כך שהן תהפוכנה את הרצון הנורמלי של גברים במין מזדמן לפשע, ובוודאי לא על ידי הצעות מתנשאות של חינוך מחדש כמו שמקבל בסין הקומוניסטית.

    אי אפשר לעצור את הצורך במין מזדמן. הוא תמיד יצוץ בתחפושות שונות. טיפול מיני, סירוגייט, טנטרה, טיפול גוף נפש, אירוח, מסג ועוד ועוד ועוד. אבל אפשר לגרום לרובינו הגברים רגשי אשם, לגרום לכך שאנו נהייה בעיני עצמינו קטנים ועלובים. 

    לסיכום אני לא מתבייש בכך שאני רוצה לעיתים למצוא לעצמי מין לא משמעותי. ואני אפילו יודע שבכוונה אני רוצה שיהייה לא משמעותי… כדי שלא יפגע בדברים המשמעותיים בעיניי.

    אני לא רוצה לילל בזכות המסכנים, הרווקים, האימפוטנטים, הנכים, הם אינם הרוב כנראה למרות שם אותם אני בודאי לא מגנה.
    אני גם מניח שלא תרצו לעשות outing לחייל שיריון שבא לחופשה ואין לו חברה.  אבל בודאי, אני מניח, שאתן רוצות לרדוף את עורך הדין שנמצא מקבל שרותי מין אצל מסגיסטית, או את חבר הכנסת שיתפס ובהחלט יהיה מאוד שמח לחשוף אותו קבל עם ועולם וגם לפני אישתו וילדיו.

    אני חושב שגם נשים וגם גברים רשאים לרצות ולקיים באופן דיסקרטי על פי רצונם מין מזדמן ובלתי משמעותי כשזה נעשה בהסכמה. זה נכון שנשים זקוקות לכך פחות, וזה נכון שלרוב הנשים שעושות זאת הדבר מתאפשר חינם, אבל אין לא הופך אותן לצדיקות גדולות יותר מאותם גברים שמוכנים לשלם לאישה שעושה זאת בהסכמה.

    אנו מדברים על רובם של הגברים, כפי שאני משער, גברים שברובם הגדול, אינם מתכוונים לפגוע להשפיל או לשעבד נשים. הם נמשכים בעוצמה רבה לצורך הזה במין מזדמן, והם מוצאים נשים רבות אשר מסכימות ואף רוצות, כשהתנאים טובים, להעניק להם נחמה תמורת תשלום לא קטן כלל. אם התשלום נמוך מדי אזי יש להעלותו אבל לדעתי, במקרה זה התנאים אינם תנאי ניצול.

    זה לא הוגן ולא חכם להפוך אותנו לעבריינים. אל נא תהפכי את רובנו לשפלים ומושפלים בעיניי עצמנו ולעבריינים בעיניי החוק.

  16. עופר דגן

    1. רוב הנשים שבזנות הגיעו ל"עיסוק" הזה כשהן קטינות (וזה כתוב גם בוויקיפדיה, למי שלא מאמין)

    2. **גם אם** אשה בוגרת מוכנה ללכת מרצונה לזנות – היא **בסופו של דבר** נקלעת למצב שהיא לא יכולה לצאת ממנו. היא הופכת להיות שפחה בפועל. במילים אחרות: היא נכנסת מרצונה למצב בלתי הפיך. זה צריך להיות בלתי-חוקי, כשם שהעבדות היא בלתי-חוקית: העבדות אסורה **גם אם** אדם בוגר מסכים מרצונו להיות עבד.

    3. המקרים שבהן אשה נכנסת מרצונה לזנות ולא הופכת לשפחה – הם מעטים מאוד, ויש לכך הסברים. כל זה נכון בכל הארצות וללא תלות בסוג הזנות.

    4. מבחינה מעשית לא ניתן להתיר רק את המקרים (הבודדים) שציינתי ב-3 ולאסור את שאר המקרים (שציינתי ב-1 וב-2). הרי ניסו בכמה מקומות למסד את הזנות כדי "לנקות" אותה מתופעות הלוואי שלה, וזה נכשל לאורך כל הדרך:

    http://bit.ly/auIp0b

  17. עופר דגן

    במידה והקישור לא עובד, ניתן להקיש בגוגל:

    נעמי לבנקרון מיסוד הזנות בין מיתוס למציאות

  18. נכון

    גבר שלומד לשלם עבור שרותיי מין מפתח חלק סרסוריי באופיו. מבחינתו הערך לבריות יורד. אפשר לסרסר בכל חלקי הנפש, והוא מאבד מצפון. ובהחלט אם היקף התופעה עולה זה מדד לחברה חולנית. כפי שרואים היום.

    ונכון שגם בפונדקאות יש צד בעייתי. אבל זנות יותר. ומה שכואב יותר דורש טיפול מיידי יותר.

    כשפועל עובד, גם אם הוא מנוצל, עדיין יש לו חדוות יצירה מסוימת. גם לטפל בקשיש זה לעשות סוג של עשיית חסד.

    זונה עוצמת עיניים ומבטלת את מה שהיא. היא כלום. עבור הלקוח ועבור עצמה. רובן צורכות סמים קשים כדי לא לחשוב על זה. אין זונה עם חדוות יצירה. לא קיימת. בטח שלקוחות מעדיפים לחשוב שכן, אבל כולנו אוהבים לחיות בשקרים, זה מנקה לנו את המצפון. רגשות אשם, זה לא תמיד רע. לכו לכלא ותעשו מחקר על זה.

    הזנות מפתחת מעגל של פשיעה שצריך לעצור. ולגברים אין מה להתנגד. הרי הצעד הראשוני המוצע הוא טיפול.
    כי קרוב לוודאי שאם אותו גבר יפתח תכונות כמו רכות ונתינה, אזי לא יזדקק לשרותיים זולים.

    אוי לנו מחשיבה מעמדית מלוכנית מהסוג הדוחה ביותר.לפיה יש מעמד נשים נחות שניתן לנצל. אני לא צריך להתאמץ, מותר לי למעוך ולהנות.

    חוק מבורך. שמקווה שיאכף במלואו.

  19. אסתר עילם

    יונית היקרה, את המושג "נשים בזנות" טבעתי יחד עם חברתי לינדה – בתור מקימות הארגון "אנחנו שוות- למען נשים בזנות" – בשנת 1992, כשנה לאחר שהתחלנו לפעול בקרב נשים בזנות באזור תל-אביב והסביבה. היינו אז יחידות בשטח, ופעלנו בכל מוקדי הזנות דאז, כולל מכוני זנות, בתור תומכות וכתובת לנשים. בברכה, אסתר עילם