string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

מי צריכה חניה בוורוד

עבודה עמלנית של העירייה בשיתוף הציבור יכולה להניב השלכות מרחיקות לכת על חיי נשים בעיר. אז למה המיזם של עיר ידידותית לנשים סובל מדימוי כל כך שטחי? סיגל אופנהיים-שחר עם תשובות אפשריות
סיגל אופנהיים שחר

נכון, באנגלית זה נשמע יותר טוב – "Women Friendly Cities", אבל כמו כל פרויקט או מיזם המתורגם מן העולם, יש דרכים שונות להבין ולתת לו פשר ומשמעות. במסגרת השיח הציבורי המתקיים בארץ בעניינו של פרויקט ייחודי זה, בחרו להדביק לו תמיד עקב, חניה או עגלה. ללמדנו, שמה שטוב עבור נשים קשור למאפיינים חיצונים ושטחיים.

עיר ידידותית לנשים היא עיר שבה יש ייצוג הולם לנשים בעירייה, המקפידה על חלוקת תקציב הוגנת ועל השמעת קולותיהן של נשים מוחלשות. עיר ידידותית לנשים בוחנת את צרכי הנשים המתגוררות בה בתחומי ביטחון, תחבורה, תכנון אזורי נכון, השכלה, תעסוקה וספורט, ועושה הכול כדי למלא אותם. הדוגמאות השכיחות אליהן אנחנו נחשפים במסגרת הדיון על עיר ידידותית לנשים, מלמדות יותר על התקשורת ועל השיח הציבורי, שמנסה לשטח את הרעיון שעומד בבסיס הפרויקט לקלישאה בוורוד.

כמי שמלווה זו השנה השנייה את מיזם עיר ידידותית ומשתייכת לצוות שלומד ומפתח את הנושא במרכז ד.פ.נ.ה בבר אילן, אני מבקשת להציג שתי שאלות ביקורתיות: ראשית, את מי משרת רידוד המיזם בתקשורת, כלומר מי מרוויח מכך שהוא נתפס מחליש? ושנית, מי מפסיד מכך? התשובה לשאלה הראשונה היא פשוטה למדי: נראה, כי גם התקשורת וגם המדיניות המוניציפלית מרוויחות. התשובה לשאלה השנייה מתנגנת מאליה: נו, הנשים הן שוב המפסידות העיקריות.

חברת מועצת העיר תל אביב לשעבר יעל בן יפת ("עיר לכולנו") ביקשה לקדם בעירייה את נושא המרחב הפמיניסטי בעיר תל אביב. במסגרת הדיבור על עיר ידידותית לנשים, ביקשה בן יפת לנקות את המרחב מפרסומי הזנות המודבקים על מכוניות ומתגוללים ברחובות העיר. הפרסומים, שמעבר להיותם סרסרות ושיווק שירותי זנות האסורים בחוק, הם השפלה ברורה של נשים במרחב הציבורי. מישהו/י שמעה על זה? מעטות. כנראה שדוגמאות של מוניות ורודות, עגלות, שירותים ציבוריים וחריצים במדרכות "מוכרות" יותר. קל לשווק אותם כאייטם לתקשורת, וקליל לשווק את הרעיון לציבור.

צילום: gaelx, cc by-nc-nd

הרבה יותר קל לדבר באופן כללי על הרחבת המדרכה כך שתאפשר מעבר של עגלה (או אישה עמוסת שקיות של מותגים) מאשר לספק לציבור הסבר מורכב. המשוואה של מיזם העיר הידידותית באמת נשענת על תהליך של דיאלוג עירוני ממושך, שיוצר הכלאות בין צרכים בוערים לבין מענים שכבר ניתנים, בין פתרונות ייחודיים במיקומים שונים לבין מצוקות של קולות מגוונים בעזרת פעולה מתמשכת המאגמת משאבים. מדובר איפוא בהסבר אפור, המתאר את החצר הפנימית או האחורית של הערים, ולכן לא נוטה לתפוס כותרות. בדיוק כמו שתהליכי הדרה יומיומיים פשוטים ברורים שאינה נראים חריגים העין בלתי מזוינת במבט ביקורתי, לא מעניינים כמו אותה יריקה זכורה לשמצה של האברך בבית שמש על בת 8.

לתקשורת המרדדת חוברת המדיניות המוניציפאלית המסייעת בהשטחת השיח והמיזם, ועושה זאת מטעמי חיסכון. לצבוע חניה יותר זול מלהוביל תהליך מתמשך של צמצום אי השוויון השיטתי בהקצאות והקצבות כספים. מיזם "עיר ידידותית לנשים", כאמור, יכול לתפוס כותרות ולקדם גימיקים, אבל תהליך משמעותי של הפיכת עיר לידידותית לצרכים של נשים דורש עבודה קשה ו… הרבה כסף. מבחינת העירייה מדובר בבחינה קפדנית של כל פעולה בתהליך התקציבי וגילומה באופן מחודש במרחב העירוני.

תהליך מורכב, לא גימיק. צילום: Chris JL, cc by-nc-nd

כלומר, במקום לצבוע חניה בוורוד, לתקן מדרכה או להרחיב תאי שירותים, יש לחתור לפתרון בעיות תחבורה, להגדלת נתיבים, להגביר את תדירות האוטובוסים מהפריפריה למרכז העירוני, כי המחקר מלמד על כך שרוב המשתמשים הן משתמשות. כמו כן, יש לעודד ולקדם שילוב תעסוקה במרחב העירוני, כי כרגע רוב הנשים המפרנסות חיות בעוני למרות שהן עובדות קשה. מגמה כזו דורשת פיקוח ורגולציה על העסקה הוגנת בכל המרחבים.

באותה מידה, במקום לחשוב על נתיבי הליכה ונסיעה ישרים חוצים פקקים, יש לחשוב על רשת דרכים מסועפת, ולתכנן את המרחב כך שייקח בחשבון את צרכיו של רוב הולכי הרגל, הכולל נשים, קשישים  ונוער. ולטובת מירב המשתמשים במרחב העירוני על שירותיו השונים – נשים, קשישים ילדים ונוער.

וגם: במקום לחשוב רק על חינוך למדעים של נערות (וכן, זה חשוב), צריך לחשוב על חינוך מגדרי מרוכז לכל הלומדים, כזה המעודד שימוש בפרספקטיבה מגדרית ביקורתית מחמשת כנגד התנהגות סקסיסטית. יש לעודד חינוך שחותר לערעור על חלוקה לתפקידי מגדר, ייצוגים במדיה ובתקשורת ויחסי כוח המשוקעים במבנים של מגדר, מעמד, אתניות, דת ואפילו לאום, ובוחן את משמעותם לגבי היעדר שוויון וייצוג.

תהליך כזה, שמתייחס לצרכים שונים של נשים שונות, מקבל פנים מגוונות בכל עיר ועיר, ועל כן מחייב מיפוי זהיר, הקשבה, אפיון, שיתוף הציבור ופעולה משותפת. ולכן, המפסידות הן שוב נשים: הן בעלות הכוח, שכדי לא להיתפס מוחלשות מתנערות מהמאבק שלכאורה אינו להן והן המוחלשות אשר זקוקות עוד יותר, אך מתקשות  להיאבק לבדן משום שהן עסוקות בהישרדות יומיומית.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. רוני

    בילי מוסקונה לרמן במעריב, סיגל אופנהיים שחר כאן. נראה לי כמו קמפיין מאורגן היטב…

  2. אורלי בנימין

    נראה לי שצריך לזכור גם שאנשי התקשורת כמו הציבור הרחב יכולים לעכל טוב יותר את המוכר ומתקשים לעכל את החדשני.
    לדוגמה, כנס עמותת כ"ן קורא לנשים לחזק את כוח ההצבעה הנשית. בדרך זו הוא כבר מתחבר לטיעון מוכר: הגדלת ייצוג נשים, באשר הן, בלי קשר לדעותיהן ולמיקומיהן החברתיים, בעמדות הפוליטיות והציבוריות. מה שקשה לעיכול בפרוייקט החדשני עיר ידידותית לנשים, הוא התביעה להגדיל את מעגלי הנשים המקבלות הזדמנות להשמיע את קולן; להביא את נקודת המבט שלהן; למקם את צורכיהן על האג'נדות התקציביות – התביעה לתת קול לנשים שהעוני וההדרה משתיקים את קולותיהן, היא קשה לעיכול.
    היא גם פחות נעימה. יותר קונקרטי לתבוע השוואת תנאים לעובדת הרשות המקומית שהמקביל לה בתפקיד מקבל. יותר קשה להתייחס לאשה החד-הורית שלא יכולה למצוא עבודה שתאפשר לה גם לאסוף את הילדים בזמן וגם להיות שם בשבילם בצורכיהם המגוונים מול המערכת. שמעתי בזמן האחרון שיש גם יועצות למעמד האשה ברשויות המקומיות שמצרות על כך שלהן לא מוצמד נהג למרות שאחרים במעמדן המוניציפלי נהנים מהההטבה. זוהי תביעה חשובה אבל אני מודה שקיוויתי שהפמיניזם בא לעולם גם בשביל אלו שהסוגיות הקיומיות שלהן לא כרוכות בנהג צמוד אלא במימוש זכויות חברתיות יסודיות: נניח חינוך ראוי לילדיהן ומשרה הוגנת ויציבה שתגן עליהן ועל ילדיהן מצלקות העוני.

  3. אדם

    האוטופיה שאת מתארת כאן נשמעת לי כמו עיר ידידותית לבני-אדם באשר הן

  4. ד"ר יפעת נבו

    המובן מאליו הזה, ה"חד הוריות", כמיגזר באוכלוסיה שיש להגן עליו, צורם לי שוב ושוב. אז כדי להיות שקופה: גם אני חד הורית. מבחירה. רציתי שאת הילד הזה לא ייקחו לי מכוח החוק, ושיישא את שמי – שנתתי לעצמי מכוח החוק – ולכונן "בית אם" כזה, קטנצ'יק, מיני, בשקט, ברמת הפרט. והחוק מאפשר. זו רק האישה שצריכה לממש. אבל תראו את הנשים: מתהדרות בשובל של שניים-שלושה שמות משפחה שאף אחד אינו שלהן אלא של הגברים בחייהן. איך אומר השיר, הסיסמה: לכל איש יש שם. אבל לא לאישה. והנשים הן הראשונות שמתהדרות בשובל הזה של שמות, לאמור: "נמכרתי" לכך וכך גברים על פי החוק. והרי כולנו יכולות – על פי חוק – לעשות אחרת! סימבולי? אכן. אבל הסימבולי הוא עוצמתי בראש שלנו. ובראש הכל מתחיל.
    וואוו! אף אחד לא מצייץ? אין פה איזה עיגון סמוי, לעומק, של "לא להשתייך לעצמך" אלא לגבר למינהו: אבא, בעל, סרסור?
    לא, לא אמרתי זנות. ולמה? כי זה לא בדיוק, אבל זה כן בערך. כך עובד התיכנות התרבותי: בעומק, סמוי מן העין, נעדר כינויים כדי שלא ניתן יהיה לשים על השולחן, לאור השמש, ולדון בו ביושר, בהגינות, בהוגנות.
    וחזרה לחד הוריות, ממבט אחר, הפוך: מה באמת מצוי בנשמתה של אותה אישה חסרת אמצעים, חסרת כל, אפילו חסרת קורת גג, שהגבר מכה בה עד דם, שהיא מסכימה להביא עוד ילד ועוד ילד "שלו" – שנושא את שמו – שהמיסכן הקטן שומע מכל עבר ש"חסר לו אבא"? יש לי ניחוש קטן, נבזי: שבנשמתה הכתושה מעבודה מפרכת, דאגות אין ספור וחוסר תקווה מובנה, היא עדיין מצפה ללגיטימציה, לחמלה, שלא לדבר על "הכרה", למרות שספק אם היא יודעת לאיזו הכרה היא מצפה. היא "עושה" ילדים כי היא, קודם כל היא, רואה בעצמה רחם. היא תזכה לאותה הכרה עמומה אם היא תמשיך לרצות את זולתה, לעבוד בשבילו, רק שיהיה מרוצה. לעולם לא שהיא תהיה מרוצה. שם, סיגל אופנהיים שחר (וכו') קבור הכלב, קבורה האומללות, בתוכה של האישה. אבל כמה פמיניסטיות אמיתיות את מכירה? אני מכירה יותר גברים פמיניסטים. את יודעת למה? כי הם מבינים על מה אני מדברת, כי להם יש את מה שאני שואפת אליו עבור נשים: אוטונומיה אישית. רק כשזו תהיה להן, הן יהיו בשלות למאבק גם על אוטונומיה במרחב הציבורי. אז לכי לשם, יקירתי, ותכשירי שם את הקרקע.

    1. נועם

      הנה לכם המחשה של צביעות המתחסדות, המנסות "למגר את הזנות". יפעת נבו מאשימה גברים בצריכת שירותי זנות, כאילו שזנות היא "שירות" שצורכים רק גברים. אשה שקנתה זרע, לא צרכה שירותי זנות? הזרע בא מפעילות מינית. לכן יפעת נבו עצמה צרכה שירותי מין. שירותי זנות. זה ממש אותו דבר, כי מטרת הפעילות המינית של הגבר, היא פליטת הזרע. מטרת הפעילות המינית של האשה היא ההריון.