מה, את מקריית שמונה?

אורטל בן דיין על הזכייה של קריית שמונה באליפות (יש!) והאופן בו היא מציגה רגע מדומיין קצר של לכידות חברתית בה "כל אחד יכול", או על קסמו של דבק שלוש שניות
אורטל בן דיין

כשהייתי בת 6, בעקבות ספר ילדים שקראתי, הייתי בטוחה שאני ילדה מאומצת. כילדה חטטנית במיוחד, הלכתי לחפש תימוכין להשערות. ניצלתי הזדמנות כשההורים לא היו בבית כדי לחטט במגירות חדר השינה שלהם, שם היו מאוכסנות כל תמונות הילדות. חיפוש קפדני העלה את את הממצא הבא: לאח שלי חגגו ברית מילה, והיתה הזמנה מעוטרת ויפה שמוכיחה את זה. לבריתה שלי לא מצאתי הזמנה. והרי ברור שלא, חשבתי, הרי אני ילדה מאומצת.

כשאמא שלי הגיעה הביתה, מיד שאלתי אותה היכן ההזמנה לבריתה שלי ולמה רק לאחי אושרי יש הזמנה. היא הסבירה לי שבזמן שנולדתי, קריית שמונה ספגה 80 קטיושות בדקה. זו היתה שנת 1981, העיר היתה עיר רפאים. "איך אפשר היה לעשות לך מסיבה? אפילו לא היה מאיפה לקנות לך בגדים. הדודים שלחו לך הכל מאשדוד, כולם היו במקלטים". לא זוכרת אם השתכנעתי.

חוגגת יומהולדת 11 במקלט השכונתי

החיים בצל מתקפות הטילים ליוו אותי מהרגע שנולדתי, אך משום מה חוויות אלו לא הפכו עבורי לטראומה מכוננת זהות, לפחות עד כמה שאני יודעת. כמובן שיש לי הרבה זכרונות קשים וכואבים. זכור לי במיוחד פינוי כל תושבי העיר במבצע "ענבי זעם", איך החיים התהפכו על כולנו ברגע, הפגיעות הישירות של קטיושות שנפלו בקרבת הבית, רסיסים ששברו חלונות, מקלטים, צעקות. כל אלו, מן הסתם, זכורים לי כחוויה מפחידה, מבעיתה. משתקת. אך גם זכור לי שהיה ממנה מקלט. אם תספיקי להגיע למקלט בזמן, תוכלי להינצל.

לעומת זאת, היו חוויות שלא היה מהן מקלט. זכורה לי במיוחד מסיבת יום העצמאות, "מסיבה עברית" קראו לה, שהתקיימה בקיבוץ דן הסמוך. המסיבה פורסמה בכל האזור, והחלטנו לחגוג שם את ערב העצמאות. נסענו לשם יחד, כל החברה, רק כדי שיגידו לנו, שוב, שזאת מסיבה סגורה וישלחו אותנו בחזרה לחגוג על הברזלים; גם הטבע הלך וננעל בפנינו, בניגוד לחוק, הנחלים שנהגנו לבלות ולשחות בהם מדי שישי-שבת הלכו והתגדרו.

הקיבוצניקים התקינו עוד שערים, עוד מנעולים, עוד מחסומים של אבנים. לפעמים כדי להחזיר להם, היינו ממלאים את פתחי המנעולים בדבק שלוש שניות. "נראה להם מה זה", היינו אומרים, "מה הם חושבים שמגיע להם הכל?" אך הם המשיכו לבנות גדרות ולסגור את דרכי הגישה לנחלים, הגבירו את נוכחות הפקחים, וכך תושבי קריית שמונה כמו תושבי היישובים הערביים הודרו באופן שיטתי מהטבע הפתוח – אולי היתרון היחיד שיש למגורים בחור הזה שנקרא בפי התל אביבים "המקום שצריך בשבילו דרכון". אמנם זה היה רק דבק שלוש שניות, אבל מעשה הקונדס הזה הסב לנו אושר רב.

***

כשאני מספרת שאני מקריית שמונה, אני תמיד מקבלת את אחת מהתגובות הבאות: "מה, את מקריית שמונה? מהקטיושות?", "הייתי עובר שם הרבה בדרך ללבנון", לפעמים גם מוסיפים בהתנשאות: "אנשים טובים". אך האהובה עלי מכולן: "וואלה? את לא נראית מקריית שמונה".

תמיד כשקריית שמונה היתה מופגזת התקשורת חגגה, ושכפלה עבור עם ישראל את הנרטיב הקלאסי של עיירת הפיתוח במצוקה. מלאכת בניית הדימויים השליליים נעשתה בקפידה: הלעגת תושבי המקום, הנצחת סטריאוטיפים ויצירת חמלה לאומית כלפי המסכנים חסרי הישע שמותקפים עלי ידי כוחות הרשע. ביטחונה של קריית שמונה ותושביה היה אחד מהתירוצים המרכזיים להצדקת נוכחותו של צה"ל בלבנון – הרי אם נצא משם נפקיר את חיי התושבים. מצד אחד, התקשורת היתה לגמרי מגויסת לרעיון הזה ומצד שני, ובמקביל, נחרדה מהלאומנות המזרחית הליכודניקית הפושה בפריפריות. המכשול לשלום, אמרו. מצביעים כמו עדר לליכוד, שונאים ערבים.

אני לא זוכרת שנעשה בתקשורת דיון ביקורתי על שליחתם ויישובם של המזרחים דווקא בגבולות המדינה ובאזורי קונפליקט. המזרחים, אנחנו, לא היינו רק חוטבי העצים ושואבי המים, אלא גם בשר התותחים של הציונות ומנהיגיה. אנחנו היינו מגש הכסף שעליו ניתן לתל אביבים השקט מירי טילים. אנחנו אלו ששילמנו את המחיר של מדיניות תוקפנית, כובשת, לאומנית וגזענית.

קריית שמונה, עיירת פיתוח, סבלה כמו כל עיירת פיתוח מהזנחה של המדינה, תשתיות חינוך רעועות, היעדר מקומות תעסוקה ומצוקות דיור שנבעו, בין היתר, משליטתם של הקיבוצים על 90% מהקרקעות בגליל העליון. המצב הביטחוני הביא להגירה שלילית המונית, וצניחת מחירי הנדל"ן הפכו את העיר למקום שאף אחד לא רוצה לגור בו. אמנם, הגדרתה כ"יישוב קו עימות" הקנתה לה "הטבות" כלכליות מהמדינה. אך כשנגמרו ההפגזות גם הופסקו ה"הטבות". כל עוד קריית שמונה היתה במצב של מלחמה, תמיכה וסיוע כלכלי היו ערך לאומי ציוני; כשהמדינה הפסיקה לתת הטבות, המשקיעים ברחו.

מתחם הקייקים בקיבוץ כפר בלום. הכל הולך ומתגדר

עוברי אורח ארעיים, גרעינים, ש"שינים, פעילים חברתיים וכל מיני קבוצות שרצו להביא לנו את האור, עשו את ההון פוליטי שלהם, קישטו את הרזומה והמשיכו הלאה. כמו החברתיים, כך גם התיירים חלפו על פני קרית שמונה בדרכם להתארח בצימרים שבנו הקיבוצים והמושבים מסביב. להם, כמובן, היו האדמות וההיתרים שאפשרו להם לבנות יחידות אירוח ומרכזי קניות, ולמשוך אליהם את התיירים שמגיעים ממרכז הארץ. היום, בנוסף לזה, בזכות ההרחבות הקהילתיות, הם מושכים אליהם הרבה זוגות צעירים, בעוד עיירות הפיתוח נחנקות מצפיפות אוכלוסין ומהיעדר קרקע פנויה לבניית שכונות חדשות.

במשך שנים רבות, גאוותם של תושבי העיר היתה עמידתם האיתנה תחת הפגזות החיזבאללה. "אנחנו לא עזבנו", היו אומרים בגאווה. "אנחנו נשארנו למרות כל הקשיים", "לא שברנו אותנו, לא ישברו אותנו". כמעט כמו מדקלמים את הנרטיב הלאומי. תושבי העיר אימצו במהלך השנים את מערכת ההצדקה הציונית כדי שתסביר להם מדוע הם אוכלים חרא מהמדינה; המגורים בקריית שמונה הם מעשה חלוצי, חשוב, ציוני. כאילו מסבירים לעצמם, מדוע – למרות הכל – יש להם סיבה לגאווה.

***

מה לי ולכדורגל? מעולם לא צפיתי בכדורגל מרצוני החופשי. למעשה, במשך כל חיי הייתי פעם אחת במשחק כדורגל: באיצטדיון בקריית שמונה, כשהייתי בת 16, והסיבה היחידה לכך היתה שהייתי דלוקה על איזה נער.

קבוצת הכדורגל של קרית שמונה, קבוצה שמעולם לא היתה אחת מהקבוצות החזקות בליגה, עשתה בשבוע בעבר היסטוריה ולקחה את אליפות המדינה. קרית שמונה אלופה. מה יותר מרגש מזה יכול להיות? המשחק שהפך את האליפות לעובדה מוגמרת היה המשחק מול הפועל תל אביב, קבוצה חזקה ודומיננטית שנחשבת לאיכותית, יוקרתית, כזאת שהאינטלקטואלים אוהבים לאהוב – מה שהפך את הניצחון לכל כך הרבה יותר מתוק.

אבל מה, התקשורת התקשתה לפרגן. למחרת הניצחון, מפלים של מאמרי דעה שטפו את העיתונות ורובם ככולם קיטרו בצרות עין על קבוצה חסרת כריזמה, אפורה, כזו שלא הצליחה לסחוף אחריה אוהדים, "לא בסטייל, ללא קלאסה משובבת נפש, חסרת ברק", כתב משה הרוש ב"הארץ". היו אף כאלה שכתבו כי קריית שמונה זכתה בגלל שהקבוצות האחרות היו קבוצות חלשות במיוחד ולא חלילה, על הדרך החיוב, בגלל שהיא היתה ממש טובה.

למה? האם קבוצת כדורגל של עיירת פיתוח מזרחית אינה יכולה להיות כריזמטית וצבעונית אלא אם כן היא גזענית ואוהדיה צועקים מוות לערבים? מה קרה, לא ראיתם דם? ואולי היא בכלל צריכה לשחק בזמן שמטחי קטיושות נופלות עליה?

קריית שמונה ופריפריות חברתיות אחרות, הם מקומות שרוב המרחבים שיכולים היו לספק עבורם מקור לגאווה מקומית נסגרו בפניהם. עולם הכדורגל הוא אחד מהשדות היחידים, לפחות למראית עין, שעדיין מציע את האפשרות הזאת. אבל כמו תמיד, מי שקובע את מגבלות השדה כמו את האפשרויות בשדה הוא מי שמחזיק במשאבים. אירועי ספורט מרכזיים, במיוחד כאלה שהסינרדלה התורנית מנצחת את הקבוצה החזקה כנגד כל הסיכויים, מתפקדים כטקסי לכידות ושסתומי ביטחון ממוסדים. התחרות מציגה לעיני הציבור רגע מדומיין של לכידות חברתית חוצת אתניות, לאום ומעמד. לרגע אחד, הכל יכול לקרות, גם סכנין, בני יהודה וקריית שמונה יכולות לקחת את אליפות המדינה. ולפעמים הן אכן לוקחות אותה.

העוצמה של הרגע הזה כל כך גדולה דווקא בגלל ההיפוך המוחלט שלו מהמציאות החברתית. לזמן מוגבל הטקס מפיח רוח מרגיעה ומפייסת שנותנת לציבור אתנתחת "הכל אפשרי", אתר של תקווה וגם אתר של ונטליציה לכעסים ותסכולים חברתיים. דווקא בגלל שהוא "סיפור סינדרלה", הוא מאשרר את הסדר החברתי הקיים ופועל בשירותם של בעלי הכוח וההון.

עירוני קריית שמונה אלופה. רגע מדומיין של לכידות חברתית חוצת אתניות, לאום ומעמד

למחרת הניצחון ההיסטורי בירך ראש הממשלה בנימין נתניהו את הקבוצה:

אתם שחקני נשמה וכבשתם לא רק את האליפות, אלא גם את הלבבות של כולם. ריגשתם אותי. הוכחתם שמי שמאמין גם יכול.

למעשה, הוא אמר את הכל. תחרויות הכדורגל משרתות היטב את האינטרסים הניאו-ליברליים תוך שהן מתחזקות את הנרטיב הקפיטליסטי של "כל אחד יכול". ההנחה שעומדת בבסיסה של התחרות היא שכולם מתחילים בנקודה שווה, כאילו לא היה דבר לפני. התחרות מתחילה עכשיו, בנקודת האפס, בדיוק כמו במשחק מונופול. לכל הקבוצות הזדמנות שווה לזכות, כי התחרות מבוססת על כישורים, עבודה קשה, רצון ומחויבות טוטאלית. בדיוק כמו התנאים להצלחה בתחרות השוק החופשי. ישנה התאחדות ותקנונים מסודרים, דגש חזק על משמעת וציות לכללים, מערכת של שיפוט וענישה וכולם מקבלים על עצמם את חוקי המשחק. כולם משתתפים אבל רק אחד זוכה.

העובדה שבמשחקי כדורגל יש ייצוג נרחב לשחקנים משולי החברה, מזרחים, אתיופים וערבים, מעניקה לעולם הכדורגל תדמית של עולם נקי מהפליה המבוסס נטו על יכולות ועבודה קשה. יעני עולם מריטוקרטי. עבור השחקנים הצלחה היא נתיב למוביליות חברתית, עוד הוכחה לכך שגם הילד העני ששיחק כדורגל עם אבנים בשכונה יכול להפוך לכוכב לאומי, רק אם הוא ממש ירצה, אם הוא ממש יתאמץ. בדיוק כמו שבילי אליוט יכול. כך מתבססת לה התפישה השגויה כי כדורגל הוא מקום בו לשכבות המוחלשות יש אפשרות להצליח, ללא החסמים החברתיים המבניים שקיימים עבורם מחוץ לעולם הספורט.

ישנם עוד כמה ממדים של היפוך שתורמים לאשליה הזאת. המשחק עצמו הוא מרחב בו מרוכזים כולם – עשירים ועניים, פרירפריה ומרכז, אשכנזים ומזרחים – באחדות מדומה סביב האהבה המשותפת לספורט. בתוך האחדות יש מקום לשוני, והוא חלק מהמתח שמחזיק את התחרות. כל קבוצה כפופה לחוקים כתובים מראש שחלים לכאורה על כולם באופן שווה, ויחד עם זאת היא בעלת מאפיינים נבדלים, מחוברת לקהילה ולאזור גיאוגרפי, יש לה סמלים ייחודיים, שירים ועוד. זה הנרטיב של שונים אך שווים. השוני מצליח להתקיים בתוך החגיגה של אחדות סולידרית. לכל הפרטים בחברה יש מקום. המסר, אם כך, הוא שישנם הבדלים בין אנשים וקבוצות אבל הסיכוי להצליח הוא שווה לכולם.

אבל בפועל, מקומות הישיבה של חסרי האמצעים ביציעים הוא דווקא שיקוף מהימן של המציאות עצמה. בני המעמד הנמוך תופסים את המקומות בשולי המגרש, ליד השערים, ואלו שפחות התמזל מזלם צופים מחוץ למגרש. בעלי הממון תופסים את המקומות השווים. בדיוק כמו בחיים, שווים ושווים פחות.

גם תחומים מסוימים של ספורט לפעמים שווים פחות, ולא במקרה קריית שמונה לקחה אליפות דווקא בכדורגל. כדורגל נתפס בתודעה הציבורית כספורט עממי, הוא לא נחשב לבן ואיכותי כמו טניס או כדורסל. הוא ספורט שרווי בדימויים שליליים, והשחקנים בדרך כלל מוצגים כטיפשים, שטחיים חובבי דוגמניות ומסיבות פרועות. אנשים ארציים שנכנעים לתאוות החיים הבזויות, נטועים בעולם הפיזי ומרוחקים מעולם הרוח. האוהדים לעומת זאת, זה סיפור אחר לגמרי. האוהדים של משחקי הכדורגל מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה. אך בניגוד לימים שבשגרה בהם האוהדים מהמעמד הגבוה, האשכנזי ברובו, צופים מבחוץ על שולי החברה, כאן הם צופים ומשתתפים פעילים, אוהדים שרופים. עוד סוג של היפוך, כשלמעשה משחקים הנערים לפניהם.

ברור לכולנו ששום דבר לא מתחיל מנקודת האפס. הצלחה של קבוצה תלויה בעיקרה ביכולת הכלכלית לגייס שחקנים ומאמנים מוכשרים. הקבוצות החזקות של הערים הגדולות הן עתירות תקציבים ומשאבים, ובעלות יתרון עצום על הפריפריות דלות האמצעים; בכדורגל, בדיוק כמו בכלכלת השוק החופשי, אין באמת תחרות הוגנת.

הזכייה של קרית שמונה מעניקה לנו נחת מדומה ורגעית, היפוך מעמדי, אתני, גיאוגרפי, הפריפריה שמנצחת את המרכז התל אביבי השבע עם המועדון הגדול של אוהדים ותיקים ומחויבים, לחם ושעשועים שמייצר גם תירבות של ההמונים ואמצעי להחדרת והפנמת חוקי המשחק הקפיטליסטיים והכלכליים דרך הספירה של עולם הספורט. אם כך, המשחק הוא השעיה זמנית של המציאות החברתית. טקס היפוך שמאשרר את הסדר הקיים ולא באמת חותר תחתיו. בדיוק כמו תעלול דבק השלוש שניות שלנו, מהנה, משחרר אבל לא באמת משנה את המציאות.

אז נכון, האליפות היא לא תקווה גדולה לסדר חברתי חדש ושוויוני, אבל אני לא נותנת לעובדות האלה לגזול לי את חדוות הניצחון. הטקס הזה, מן הסתם, פועל גם עלי, ולכמה רגעים כל כך שמחתי כי לראשונה בירכו אותי ב"וואלה את מקרית שמונה? מזל טוב, לקחתם אליפות, סחתיין עליכם", ולא עם איזה משפט שמוזכרות בו קטיושות.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרי

    תודה אורטל על החיבור המדויק בין ההיסטוריה של המקלטים, הקיבוצים, הכדורגל והדחיקה האינסופית של המזרחיות בישראל. התמונה מהמקלט מצמררת כי היא באמת משקפת את ה"חיים בתוך מקלט" ואיך שגם כאשר נמצאים במקום קטן, סגור ומלא אבק או מה שלא יהיה הריח הזה של המקלט- מנסים להמשיך ולחיות, ולדמיין, ולצחוק. רק מה, כשמגלים שכולם המשיכו בחיים הרגילים כל אותו הזמן וגם עשו כסף, מרגישים קצת כמו בדיחה עצובה.
    איכשהו ציפיתי שתזכירי את שדרות, אבל אולי זה כה מובן מאילו שאין בזה צורך.י

  2. אורטל בן דיין

    חשבתי שהחיבור לשדרות הוא ברור וכדאי שהקורא יעשה אותו לבד, כאקט פדגוגי כמובן. 🙂

  3. כוכי

    יפה לך אורטל ידעת לשקף את כל מה שכל תושב מהפרפיריה מרגיש וחש , אבל אף על פי כל המלעיזים לאליפות והסקפטים קרית שמונה עשתה את זה בצורה הכי יפה שניתן, עם אוהדים מתרבתים וכדורגל יפה ץ
    קשה להודות אבל אנחנו על המפה של "הארץ"(תרתי משמע)
    ואולי של העולםץ
    תודה לך איזי שהאמנת בעיר הזאת אנחנו בדרך הנכונה וזאת רק ההתחלהץ
    ותודה לך אורטלץ

  4. אדריאן רוצ'ט

    אני משוכנע שכל תושבי הפריפריה ישמחו לדעת שהם אימצו את "מערכת ההצדקה הציונית" וכו'.

    אני גם בטוח שתושבי קרית שמונה ישמחו לגלות זאת מליבו של השמאל הרדיקלי בת"א.

    ברור שזה עדיף להם מלחגוג עם הקפטן הקיבוצניק של הקבוצה הזוכה באליפות או לחוש גאווה על כך ששניים מבני המקום הם מבכירי הספורטאים בארץ בדיוק בענפי הספורט "של הלבנים" שהוזכרו. כוכב של מכבי ת"א בכדורסל והטניסאי הבכיר בישראל (גם שאר הטיעונים בכתבה בנוגע ליחס לקבוצה בתקשורת היו נוחים לנראטיב המבוקש,ניחא)

    חבל, כי לבסיס נרחב מהטיעונים הכלכליים נטו ניתן להסכים, אבל איכשהו האג'נדה האנטי ציונית והחידוש החברתי שפעילים חברתיים זה ממש מושג לגנאי היתה חייבת להיכנס גם לפה.

  5. ניר

    מי שהוביל את נבחרת ישראל בטניס (ספורט "לבן") בגביע דיוויס בסוף השבוע האחרון הוא דודי סלע מקרית שמונה. מי שהוביל את מכבי ת"א בכדורסל (נציגת הקפיטליזם האשכנזי) הוא יוגב אוחיון מקרית שמונה. יוסי בניון מדימונה מככב באנגליה וספרד כבר עשר שנים. יעני מככב. יעני מריטוקרטיה. גם אחמד סבע ממג'ד אלכרום הוא רק "יעני" מלך השערים של העונה הנוכחית.
    האוהדים האשכנזים העשירים להוציא את אלה של הפועל ת"א בפועל נעדרים ממגרשי הכדורגל (כמעט הייתי אומר "מודרים") ואולי שווה להגיד גם איזו מילה על כך, באתרים אחרים. לא ב"העוקץ".

  6. תגובה לניר

    הפוך גוטה. זה בדיוק מה שבן-דיין התכוונה אליו כשאמרה- "מהנה, משחרר, אבל לא באמת משנה את המציאות". אנסה להסביר זאת: אחמד סבע הוא מלך השערים בליגת העל- אך האם זה אומר שמצבם הכלכלי (למשל) של ערביי ישראל משתפר או ישתפר? דודי סלע הוא הטניסאי הבולט של ישראל- אך האם זה משפיע על סיכויי ההצלחה בבחינות הבגרות של ילדות הפריפריה? יוגב אוחיון מקריית-שמונה הוא תגלית העונה של מכבי כדורסל- האם זה אומר שסיכוייו של מתבגר בפריפריה "להצליח" זהים לנער\ה במרכז? כנראה שלא. דני עמוס השוער ואדריאן רוצ'ט העולה מארגנטינה, שניהם קיבוצניקים ושניהם משחקים בשביל הקרייה- אך האם הם חיסלו את פערי השכר\ סטריאוטיפים הקשורים בקיבוצים\ עיירות פיתוח סמוכות? כנראה שלא. אלא "בדיוק כמו תעלול דבק השלוש שניות שלנו, מהנה, משחרר אבל לא באמת משנה את המציאות". מאמר נפלא! מזדהה עם הכותבת בתור מי שגדל בבית-שמש.

  7. אי.טי כהן

    שכחת שהטניסאי הכי טוב בארץ – דודי סלע – נולד וגדל בקריית שמונה. לא רק בכדורגל יוצאים מאיתנו אלופים. גם בטניס, מלכת יופי ולהקה עם להיט אחד – 845 אקספרס.

    אבל ההשתלטות של הקיבוצים על הנחלים מכעיסה אותי כבר שנים! ישר כוח על הדבק =)

  8. ניר

    אם ככה – אז זה סתם מיחזור של טיעון מארה"ב בדבר האפשרות של אפרו-אמריקאים לצאת מהגטאות באמצעות הספורט.
    אבל מעבר לזה שלא ברור מה הקשר הלוגי בין הכדורגל לבין המציאות העגומה בפריפריה (גם מימון הספריה בקרית שמונה היא בגדר איפור?). היא גם טוענת שהכדורגל הוא "יעני" מריטוקרטי ורק נותן "אשליה" של הצלחה לפי כישורים – שזו כנראה טענה שאפילו היא לא עומדת מאחוריה. ככה זה כשבסוף כל משפט שאתה אומר בהעוקץ יושב אשכנזי עם ארנק טפוח.

  9. יואנה מעוז

    1. אני מצטט אשכנזי ברשותך. שאול טצ'רנכובסקי אמר "אדם הוא תבנית נוף מולדתו". אז אורטל את ניראית מקרית שמונה וכותבת מקרית שמונה. זה תבנית נוף מולדתך.
    2. נזכרתי בשיר של אריק ברמן (כן עוד אשכנזי). השיר "שער 6" שבדיוק דיבר על ההבדלים במקומות הישיבה במגרשים. השורה שבה אוהד יושב אומרת על מעמדו הכלכלי ומוצאו הרבה. אלה ש"יש להם" יושבים במקומות שמוגנים מפני הגשם ונוחים יותר. זה מזכיר לי את הסיפורים על קרבות הגלדיאטורים ואת הקיסרים והסנאטורים שיעדו להם מקומות מהממים באיצטדיון לצפות בזועה מקרוב. ולמטה היו שוחטים אחד את השני ה"ברבארים" מהמדינות שנכבשו על ידי האימפריה הרומית.
    3. נזכרתי פאתום שלא הרבה זמן אחרי שירד הרייטינג של קרית שמונה כספוג הטילים הציוני גם המדינה לא מצאה לנכון להתאמץ לשמר עבור העיר הזאת ספריה מתפקדת. עכשיו אני סקרנית האם האליפות תיטיב גם עם גורל הספריה? ועונה לעצמי שלא ניראה לי שזה יקרה.
    4. אז המעיטו בערכה של קרית שמונה כקבוצת כדורגל. והתקשו לתת לה קרדיט על האליפות בתקשורת. אבל אני בטוחה שמאמנים מהקבוצות הכוכבות ומשקיעים כבר מוכנים עם פינצטות לרוקן את קרית שמונה מהשחקנים המבריקים שלה פשוט באמצעות הצעה שלא יוכלו לסרב לה. או לחילופין לקנות את כל הקבוצה ולייצר מועדון נוצץ ולא נגיש באמת. מועדון שאליו יעלו לרגל אבות ובניהם למבחנים לנבחרת. אלו שיעברו את מבחני הנבחרת המפרכים ויבחרו בפינצטה של המקצוענים הנוצצים עם החליפות יהפכו לתקוות הבית שממנו באו. אלה שלא יבחרו, האבות שלהם יצטרכו חודש להתגבר על זה וזה ירשם להם כעוד "לא יוצלחיות". כי ככה זה בספורט הבעצם לבן הזה. כשאתה מעביר כדור בפאס קטלני הדרך סלולה למעלה אבל רק לך. אם נקלעת לנבדל, אתה ועוד רבים כמוך, תקועים בנבדל הזה ולא רק בתחום הכדורגל.

  10. רוצ'ט. הערה ל"תגובה לניר"

    לא יודע אם קיים מחקר חברתי בנושא, אבל בוודאי שנושא השפעת הנוכחות והנראות של קבוצות מעורבות וקבוצות ערביות והבולטות של כדורגלנים ערבים בכלל היא לא נטולת חשיבות והשפעה גם היסטורית וגם בכלל.

    כאמור- עם עצם הניתוח החברתי- כלכלי אני נוטה להסכים..לא ברור למה היה צריך להוסיף עליו אנטי ציונות לא קשורה.

  11. נועם א"ס

    משהו טוב קורה בין הירדן לים

  12. סמדר חזן

    כבת העיר, שעזבה אותה ב- 10 השנים האחרונות לטובת שירות צבאי ולימודים באקדמיה, שמעתי את המשפט שבכותרת פעמים רבות, ולצערי- בחלק נכבד מהן בשל הפתעת האנשים מהישגיי שכנראה אינם עומדים בקורלציה עם כך שגדלתי וחונכתי בק"ש.
    אני באופן אישי לא נתקלתי בסלקציה בקיבוצים השונים, אבל שמעתי מספיק סיפורים מאבא שלי- שעד היום לא סולח להם.

    מה הסיכוי שתכתבי גם פוסט על המשפט- "מה, את מרוקאית? לא הייתי מאמין".
    🙂

  13. מאיר עמור

    הכל קשור. כפי שאורטל בן דיין מציינת באופן הכי יפה וברור שניתן, הדרך לשיויון אזרחי חייבת, חייבת לעבור דרך רפורמה אגררית. רפורמה אגררית בישראל כיום פירושה המעשי הוא נישולם של המנשלים והמנצלים שבמועצות האיזוריות למינהן. "המועצה האיזורית" זהו מוסד שמרני, עליתסטי ואשכנזי שבא לרפד ולהגן על הפריבלגיה האשכנזית בישראל. ישראל כולה מחולקת למועצות איזוריות. ביטול המועצות האיזוריות מחייב פעולה שלטונית פשוטה של חקיקה. האדמה אינה שייכת לקיבוצים. האדמה אינה שייכת למושבים "הותיקים" או "הצעירים". כמעט ואין קיבוץ או מושב המתקיים מחקלאות. אין שום סיבה להותיר בידיהם את המשאב שמרבית האזרחים הישראלים: מזרחים וערבים כמהים וזקוקים לו כאויר לנשימה. משאב האדמה שברגע שיגיע בחזרה להיכן שהוא צריך להיות – בעלות ציבורית ודמוקרטית – עשוי להוריד את מחירי הדירות בכל הארץ ולתת פתרון אפילו חלקי למצוקת הדיור ולמשטמה הנובעת משילטון הניצול והנישול האשכנזי בישראל. את הדבק לשלוש שניות לא צריך לשים במנעולים הסוגרים את הטבע באמצעות שערים בפני "הפריפריה", אלא צריך לשים את הדבק הזה במקום הנכון. המקום הנכון הוא בין אזרחי המדינה הזו. הדבק הזה נקרא: "סדר יום אזרחי" שיעשה פוליטיזציה של חיי היומיום. סדר יום אשר ידרוש תמורה לתרומה וייצוג למיסוי. ערבים, מזרחים ונשים צריכים להיות מיוצגים באופן שווה. תרומתם מחזיקה את המבנה כולו. ככה זה בדמוקרטיה אזרחית. דרך אגב, הניצול עדיין נמשך ורבים/ת כמו אורטל בן דיין עדיין ממשיכים לשלם את מחיר השוליות החברתית שלהם (גם אם הם כבר לא גרים באופן ממשי ב"קרית שמונה" או "בשדרות" או "בפריפריה"). קחו לדוגמה את העובדה כי לאיזור הכי שוקק בישראל – תל-אביב רבתי – מגיעים מאות אלפי צעירים וצעירות מזה כבר כמה עשורים. היכן הם גרים? למי הם משלמים שכר דירה חודשי? למי בישראל ישנן דירות שלישית ורביעית "להשקעה"? מתברר כי ישראל השניה ממשכיה לסבסד – ולהיות מנוצלת – על ידי ישראל הראשונה. גם אם "השיח" הזה ("ראשונה" ו"שניה") נגמר, (כי אפילו אשכנזים – חוץ מעירית לינור ואיתן ליפשיץ – מבינים כבר את הבלוף), מוסד הניצול ופרוצדורת הניצול עדיין שרירים וקיימים. "המועצות האיזוריות" הן מוסד חברתי שמרני אשר ייעודו המרכזי הוא הגנה מרחבית על הפריבלגיה האשכנזית בישראל. פריבלגיה אשכנזית היא התוכן של האנטי דמוקרטיות בישראל. על כן את הדבק לשלוש שניות צריך לשים בין האזרחים. ברכות לנבחרת הכדור-רגל של קרית שמונה על זכייתה באליפות. עכשו מתחילה העבודה הקשה. להפוך את קריית שמונה לקרייה חופשית. למשל לנקוט מדיניות של "בנים ובנות חוזרים" לא לקיבוצים אלא לקריית שמונה על ידי הפיכת המקום לקריה הומיה דרך הפיכת הרזרבות הקרקעיות בגליל העליון לרזרבות אזרחיות ולא קיבוצניקיות.

    בברכה
    מאיר עמור

  14. נתן.

    כולם מוזמנים להסתכל על הסמל של קבוצת הכדורגל ק"ש.

    את השם "קרית-שמונה" תתקשו למצוא גם בזכוכית מגדלת של שען חרש אבל את השם "איתוראן" ניתן לראות גם בעיין בלתי מזוינת.

    כי זאת האמת העצובה, "הגאווה המיזרחית" הגדולה היא בסך הכל פרויקט מסחרי של בעל הון אשכנזי שהחליט להקים קבוצת כדוררגל פרטית לתפארת החברה המסחרית שבבעלותו. מיותר לציין שכאשר יחליט ללכת למקום אחר כל הפרויקט יקרוס כביניין משופץ בפרויקט שיקום השכונות והמוני המזרחים הגאים בעירה יצטרכו לחפש גביר אחר לכלות את פניו.

    נחמא פורטא ניתן לראות בכך שרוב המזרחיים האמיתים תושבי העיר (בניגוד ל"מזרחית המקצועית" בן-דיין תושבת גבעתיים)לא באמת קנו את הבלוף ובלייל "האליפות ההסטורית" העדיפו לצפות באח הגול מאשר להטריח את עצמם למגרש הכדוררגל .

  15. יואב

    ממה נפשך?

    אב"ד כתבה מפורשות: "ברור לכולנו ששום דבר לא מתחיל מנקודת האפס. הצלחה של קבוצה תלויה בעיקרה ביכולת הכלכלית לגייס שחקנים ומאמנים מוכשרים. הקבוצות החזקות של הערים הגדולות הן עתירות תקציבים ומשאבים, ובעלות יתרון עצום על הפריפריות דלות האמצעים; בכדורגל, בדיוק כמו בכלכלת השוק החופשי, אין באמת תחרות הוגנת."

    גם לה ברור שהתחרות ההוגנת עלק תלויה בטוב ליבו של גביר כזה או אחר. גם לה ברור שאין זה משחק שוויוני, וברגע שילך לו שירצקי, לא תוכל קרית שמונה להתמודד מול "הקבוצות הגדולות".

    אם יש בלוף שאין לו קונים זה הבלוף שלך.

  16. גיל

    נולדתי בק"ש ובגיל 12 1981 עברתי לקיבוץ שכן , תודה לאל שעפתי מהעיר הזו שגרמה לי נזק , ותודה לאל שעברתי לקיבוץ שכן שעשה לי הרבה טוב.
    דברים מוזרים את כותבת כי מי שלדוגמא סוגר את הירדן בשרשראות זה גם תושבי ק"ש שבנו כפרי נופש על הירדן. בכלל לא מבין למה כל זריקת הבוץ על הקיבוצים? למה את לא מתלוננת שלא נולדת ברמת אביב או סביון? במה פשעו הקיבוצים החרוצים והפטריוטים שבנו להם דרך חיים יחודית מדהימה?

  17. בני תבורי

    כתוב נפלא, נוגע ללב ונכון לגמרי.

  18. אירית לינור

    איפה את גרה היום, גברת בן דיין? כמה עוקבים יש לך בפייסבוק? היתכן שניעות חברתית (כך אומרים בעברית) אפשרית גם מחוץ למגרשי הכדורגל? אולי לא הכל אשליה?

  19. אמיר פכר-אריה

    אם לחזור על מה שכל קורא כאן כבר יודע
    הקפיטליזם מקדש את החמדנות,
    ויוצר ע"י כך כיסים (קטנים) של עושר מופרע
    ושדות הולכים וגדלים של עוני משפיל.
    גם את האמת הזו צריך להזכיר מפעם לפעם

    אורטל פשוט מתארת איך נראים החיים בשדות האלו.
    פוסט עצוב, מרגש ומחכים.
    את מפלצת שגוררת את הקפיטליזםת החמדנות
    צריך לגרש ולכלוא חזרה במרתפי הנפש (אי אפשר להרוג אותה)

    טיפוח שינאה לכל קבוצת אנשים שהיא יכול במקרה הטוב להביא להיפוך תפקידים, לא לפתרון

  20. עידו לם

    היא מנסה להתפרסם על גב האפליה שהייתה כלפי מזרחים, היא אשכרה מייחצנת את עצמה על הטיקט הזה, הדבר האחרון שאשכנזים צריכים להתייחס זה לשיגיונות של הגברת.

  21. מתנדב לשעבר בקיבוץ דן

    )

  22. איילת

    ממש לא מסכימה לטיעון הפופוליסי והדמגוגי:
    "שליחתם ויישובם של המזרחים דווקא בגבולות המדינה ובאזורי קונפליקט".

    חברי הקיבוצים התיישבו בדיוק באותם מקומות, מסמנים בגופם את גבולות הארץ, ומשלמים בדם חבריהם (קיבוץ יד מרדכי כמשל).

    בנוסף, אחוז מאוד גבוה מבני הקיבוצים, הרבה יותר מיחסם באוכלוסיה, התנדב ליחידות קרביות, ונפל במלחמות ישראל.

    בנוסף, חברי הקיבוצים הושיטו יד, וקלטו הכשרות נוער,יזמו והקימו מפעלים, והכל במציאות בטחונית קשה.

  23. בני כהן

    מה?!
    את מקריית שמונה?

  24. ג. אביבי

    "חברי הקיבוצים התיישבו בדיוק באותם מקומות, מסמנים בגופם את גבולות הארץ, ומשלמים בדם חבריהם (קיבוץ יד מרדכי כמשל)." – כנראה שעוד לא תפסת את העניין. עיירות הפיתוח צפופות האוכלוסין שנבנו ליד הקיבוצים ובסמוך לגבול היו הגורם העיקרי לכך שבתקריות האש כמעט אין נפגעים מקרב הקיבוצניקים. המחבלים תמיד העדיפו לרכז את אישם לישובים צפופי אוכלוסין בהם לכל רקטה יש סיכוי של פי 100 בערך לפגוע ולהרוג. שדרות ונתיבות למשל מוקמו קרוב לגבול, בין השאר למשוך את עיקר האש מן הקיבוצים שבסביבה כמו יד מרדכי אליהן
    "אחוז מאוד גבוה מבני הקיבוצים, הרבה יותר מיחסם באוכלוסיה, התנדב ליחידות קרביות, ונפל במלחמות ישראל." –
    את ההשוואה הזאת תעשי בינם לבין האשכנזים ממרכז הארץ, שמקרבם נהרגו פחות ביחס לחלקם באוכלוסייה. אחוז הנופלים המזרחים במלחמות ישראל, החל מששת הימים ועד לבנון הראשונה, גבוה מזה של האשכנזים הוותיקים.
    ועדיין לא הסברת מדוע זה תקין וצודק שלקיבוצים רבים יש שליטה על קרקעות ונכסי טבע יותר מאשר לכל אזרחי ישראל ובעיקר בהשוואה לעיירות הפיתוח. מדוע ל1.5% מהאוכלוסייה יש שליטה על רוב הקרקעות הפנויות ובכלל זה שמורות טבע מרהיבות.

  25. זמיר עשור

    כתבה יפה ולא דביקה (כמו רוב הכתבות שנכתבו בנושא) על אליפות היסטורית, שמשום מה לא מהווה שום חלון הזדמנויות להיחלצות של קרית שמונה עירי, מהעוני המנטאלי בו היא שרויה.

  26. פרי שלומי

    כל מילה פיסקה חקוקה בסלע. גם במאמר נפלא זה עולה וצף בצורה מובהקת החלוקה הבלתי צודקת של קרקעות המדינה וההשתלטות, עם לא החזירות של המועצה האזורית גליל עליון. הפתרון הוא אחד ויחיד ואין בילתו, מאבק נחוש ודגש ללא רגישות, הזכרנו דבק במנעולים, אני מציע פעולות אימתניות שלא יותירו ספק לאף אדם במדינה מה צריך וכדאי לעשות על מנת לצור שיוויון וצדק שנראה הלכה למעשה. וכך גאוותה של קריית שמונה תוחל להיות עובדה ובלתי תלויה.

  27. קרן

    אורטל שלום . אני כותבת את הדברים הללו בתחושה קשה . גם אני גדלתי פה בקריית שמונה וגם אני ספגתי קטיושות ועדיין נמצאת בחרדות מהעניין .. אבל אי אפשר להפיל את הכל על הקיבוצים שעושים כסף על חשבוננו . נכון יכול להיות שצריכה להעשות חלוקה אחרת צודקת יותר . אני צעירה יחסית כדי לדעת את כל הסיפור בשלמותו. היום אני לומדת אותו יותר ומבינה שיש דברים שצריכים להיות אחרת . גם מבחינת השטחים . אבל, אנחנו לא רוצים כנראה – או יותר נכון העייריה והיושבים בה שאנחנו בחרנו לא מוכנים לפתח אותה . יש מול צומת רסקו טיילת עם עמודי אבנים מדהימים שאפשר לעשות שם מרכז פיתוח לתיירים שמגיעים , יריד אמנות , יש את האזור תעשייה הדרומי שהמים ממפל התנור ממשיכים לשם ואפשר לעשות שם אחלה של טיילת . רק תושבים לא מוכנים להרוויח כסף בשבת . יכול להיות שמוצדק כי חלק מהתושבים – וראש העיר דתיים , ויכול להיות שלא בהכרח בצדק , כי סכוף כסף כזה שיכול להכנס לקריית שמונה אם רק נרצה לפתח אותה , יכול להכניס לא מעט תקציב לעיר . אבל אנחנו התרגלנו . התרגלנו להיות המסכנים שמתייחסים אליהם רק שיש קטיושות . כי התרגלנו שרק אז מגיעים תקציבים . אז כמובן שנמשיך להיות מסכנים אם ככה זה עובד. התרגלנו שכלום לא הולך בעיר הזאת אז הפסקנו להאמין שיכול להיות שינוי ואנחנו עושים פרצוץ למי שחושב שאולי יכול להיות פה יותר טוב . כל שנה מגיעים ללמוד בתל חי מאוד סטודנטים . רק אצלנו בעיר גרים כ2500 תושבים שלומדים בתל חי . ומישהו מעריך את זה בכלל ? מישהו גורם להם להרגיש פה בבית ? או אנחנו באים ואומרים .. עוד פעם אלה מהמרכז באים וחושבים שיעשו פה שינוי והולכים . אנחנו לא נותנים להם צ'אנס להישאר . אנחנו ישר דואגים לגרום להם להרגיש שהם לא מפה במקור אז אין להם זכות דיבור על המקום כי הם לא באמת מבינים . קריית שמונה היא עיר עם אנשים מדהימים , ועם נוף לא פחות מדהים . מי שמע על עיר שיש נחל שופע מים במרכזה?! למישהו פה אכפת מהנחל ? מישהו בא לשם ? או רק על האש של שבת שמשאיר אחריו הרבה טינופת?! אל לנו להאשים את תושבי המרכז שעושים מאיתנו מסכנים . אני מכירה את התגובות שאת מדברת עליהם . אל לנו להאשים את הקיבוצים ש"יותר עשירים" מאיתנו . את הממשלה אנחנו יכולים להאשים שלא מביאה לפה תקציבים של פיתוח ( מלבד כמה כבישים שבזה ביבי התגאה – רק מזה שווה כשאין פה תעסוקה ? ) את הרשות המקומית אנחנו יכולים להאשים , שבאותה מהירות שהתקציבים הגיעו , כך הם נעלמו . אני רוצה שקודם כל נסתכל על עצמנו טוב טוב בעיינים . אותו דור צעיר שגדל פה וגם רוצה להישאר . עם אותה תחושת גאווה לגבי העיר ואולי בזכות זה יסתכלו עלינו אחרת . אנחנו לא מתחילים מנקדות האפס זה נכון . אני לא חושבת שמישהו באמת מתחיל . לצערי . אני חושבת שאנחנו לא עושים מספיק . אנחנו אוהבים להתלונן בעיקר. גם בתור היותנו ישראלים . וגם בתור היותנו אזרחים " סוג ב מקופחים מהפריפריה" . אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו עם תחושה כזו . הכדורגל באמת נותן תחושת גאווה . תחושה שככה באה ככה נעלמה. באותו יום שזכינו חשבתי שכל הלילה יהיו חגיגות . כמה זמן חיכינו לזכייה הזאת ? ! יום למחרת אמרו בחדשות שתושבי קש חגגו במועדונים בעיר כל הלילה . באמת?? !! היה מה לעשות בעיר ? היה איפה לצאת לחגוג ? גם לא . ויגידו כי את השטח לקחו הקיבוצים . או משהו בסגנון . אבל אנשים אולי לא רוצים שיהיה להם טוב . מעדיפים לסבול ולהמשיך לשמר את המסכנות הזאת. אז נכון . את צודקת שהאליפות היא לא מה שתשנה את הסדר החברתי הישן. אבל היא הייתה יכולה אולי . ..להיות כזו . יכול להיות שאני אובר אופטימיסטית . אבל אני מעדיפה להיות כזו ולא לחוות תחושת אכזבה . אנחנו האנשים שיכולים לשנות את הסדר החברתי אם באמת נרצה בכך . אנחנו אלה שיכולים לדרוש את מה שמגיע לנו מהעיירה . מתושבי המרכז שעושים לנו פרצוץ. מה את מקריית שמונה?! אנחנו אלה שיכולים ללכת בתחושת גאווה ולזקוף ראש כששואלים אותנו את השאלה ולא להרכין ראש ולהגיד שהנה זכינו באליפות המדינה . כי אליפות יש רק פעם אחת . התחושות שלנו לגבי העיר יהיו כל החיים . אז בואי נפסיק לחכות ונתחיל לשנות . אנחנו לא נתחיל מנקודת אפס זה בטוח . אבל נתחיל . שזה הרבה יותר מאלה שגם את זה בוחרים לא לעשות.
    תודה .
    קרן .

  28. גד

    הכתבה של אורטל שמצטרפת אליה גם תגובת קרן, שתיהן ילידות קרית שמונה, מבטאות קולות של תקווה ופכחון. משב מרענן על רקע המנגל הלאומי ולאומני.
    גם אם לא הכל בכתבה קצרה חייב להיות מדויק, מוסכם או מדוד לכל צדדיו [כמו למשל יחסי קיבוצים ו"עייירת פיתוח"].
    שאלתו של ירון לונדון המתוסכל כנראה "אורטל, למה חסמת אותי בפייסבוק?", גם היא ראויה להערכה חיובית. אני מזדהה עם מי שאחראית על החסימה.

  29. אמיר

    לאורך כל העונה, ובצדק. הייתה התמוגגות מוחלטת לאורך חודשים רבים.
    את לא חייבת לבכות על כל דבר כל הזמן, גם אם הוא בעליל לא נכון.

    מבחינה ספורטיבית, הטענה שמדובר באלופה לא מבריקה, היא נכונה. המשחקים שלהם לא היו כה מהנים ואטרקטיביים לצפייה, והתוצאה הנפוצה ביותר בהם הייתה 1:0 קטן. הקבוצה התאפיינה פחות בברק ויותר במשמעת, הקרבה ועבודה קשה. עובדה זו לא מפחיתה כהוא זה מגודל ההישג,והביקורת על הקבוצה היא מקצועית נטו, ולא קשורה להיבטים החברתיים שאת כופה בצורה כה מאולצת ("למה? האם קבוצת כדורגל של עיירת פיתוח מזרחית אינה יכולה להיות כריזמטית וצבעונית אלא אם כן היא גזענית ואוהדיה צועקים מוות לערבים?"). כמישהי שמעידה על עצמה שאין לה מושג בכדורגל, כנראה חסרה לך היכולת להבחין בכך, אך ככה זה.

  30. מיכאל מאוס א-ת'אני

    גברת בן דיין היקרה, התואילי במטותא להוסיף לשרשורך "טרוליזם מלוכלך" בשבילי? חן חן, ותודה עם סלטת בורג לאחור מראש…

  31. גם אורטל

    אני גם לא מתעניינת במיוחד בספורט, אבל גם אני שמתי לב כבר המון זמן לזלזול ולהנחתה של קבוצות מהפריפריות המזרחיות באתרי החדשות. זה תמיד יהיה "הפועל ירושלים הפסידה לאשקלון" במקרה הטוב, וברוב המקרים "הפועל ירושלים הושפלה". כלומר, אין בכלל מקום לקבוצה הפריפריאלית. היא פסיבית, היא בסך הכל ניצבת בתפאורה של הקבוצות הגדולות. היא לא מנצחת. היא בסך הכל תפסה את הירושלמים/התל אביבים /רמת השרונים ביום רע, הם הפסידו. כל זאת למרות שרוב השחקנים בליגת הכדורסל ממוחזרים ועוברים בין קבוצות ואין קבוצה חלשה באופן מובהק (לעומת זאת, חזקה באופן מובהק ובלעדי יש).

  32. קיבוצניקית

    אורטל, אין באפשרותי להציג את עצמי מפאת הקריירה שבחרתי לעסוק בה שמהותה תרומה לשמירת ביטחון המדינה. ספק גדול אם את מכירה אותי או זוכרת.. אבל למדנו יחד, באותה הכיתה, בבית הספר הקיבוצי.. שאף אחד לא סגר את שעריו בפנייך! "עמק החולה" שמו. גם את שערי הירדן לא סגרו בפנייך, אפילו לא ע"י קיבוץ כפר בלום הסמוך, פשוט שהיה למעלה מכבודך להתרועע עם הקיבוצניקים והכל כדי להשריש את השונות ו"פער המעמדות" שאת מתארת פה בשקריות רבה. גם הקיבוצים ספגו קטיושות לרוב. למעשה, כמות התושבים בקיבוצים והמושבים בשנות הלחימה בלבנון היתה דומה לזה שהיה בקריית שמונה, כולם סבלו, כולם חטפו! לא רק את, אבל אולי משום בעיות הזיכרון שאת מתארת בפוסט את לא זוכרת שסביב קרית שמונה התיישבו קודם קיבוצים ומושבים רבים שעבדו את האדמה, הגנו על גבולה הצפוני של המדינה ועוד תועלות אחרות..
    למען האמת, נראה שאת בעצמך מעט מתביישת בעיר הולדתך שפורחת ומתעלה מעל כל הקשיים שקיימים בכל-מקום-בארץ.. צאי מתחושת הקיפוח כי היא ורק היא מביאה עוד קיפוח ועוד קיפוח! אני מאחלת לך שתחזרי לעיר הולדתך, תשמחי ותתגאי בה ולא בגלל שפעם פעם נכנסת לאיזה מקלט בפחד רב אלא כי את גאה לייצר פה דור של זוגות צעירים שחוזרים לצפון, מיישבים אותו ועובדים את הארץ למען יאריכון ימיינו כאן. חג שמח לך ולכל תושבי מדינה ישראל באשר הם!

  33. miri

    מה ההבדל האמיתי בין כולנו? אין!!!! כולנו קופחנו בשלב זה או אחר, כולנו חטפנו טילים, כולנו סבלנו במלחמות ואת רק מעצימה את השנאה בין קבוצות שכבר מזמן לא קיים ביניהן חיץ אמיתי!! די

  34. נעה

    עם כל השנאה הזאת? והבורות?

  35. סמדר חזן

    אורטל היקרה, הייתה גזענות ולזה אין חולק, אך למרות האמפתיה לתסכולך ולכאבך דברייך אינם משקפים את ישראל של 2014.
    ראשית, בתקופה הנוכחית בה הקיטוב הכלכלי חד פחות, וישנם לא מעט משפחות "מזרחיות " בעלות ממון, לדעתי, אם יתפרסם חיתוך דמוגרפי ע"פ מוצא של האוכלוסיה בערים מרכזיות ובשכונות מבוססות בערים אלה, תתגלה היתפרדות מרצון של אוכלוסיה "מזרחית" לעומת "אשכנזית". (מושגים אלה מייצגים מבחינתי הוויה תרבותית יותר מאשר מוצא).
    בדבריי אלה כוונתי היא לכך, שאם תישאל השאלה מה התפלגות המוצא של משפחות בשכונת "זוכי פרס נובל" בראשון לציון לעומת אלה של שכונה יוקרתית בהרצליה נמצא שאנשים בעלי אוריינטציה תרבותית מסוימת מעדיפים להתגורר עם אנשים הדומים להם מבחינה זו.
    ומגמה זו לדעתי רק תלך ותגדל ככל שיותר "מזרחיים" יתבססו כלכלית.

    שנית, לדעתי, את מעדיפה להסב את מבטך לאחור להתעלם מכך שגזענות בת ימינו כנגד אתיופים, זרים, נשים מארצות ברית המועצות לשעבר ועוד אינה תולדה של התייחסות מתנשאת של "אשכנזים". אלא על פי רוב ה"גזענים" של שנות ה- 2000 הם ה"מזרחייים" שאת כורעת תחת נטל משא כאבם.
    זה די הגיוני, כי מי שנתפס בעיני עצמו כקבוצה נחותה חושש להידחק קרוב יותר לקצה הבלתי רצוי של הסקאלה.

    ווידוי אישי, אני לא רוצה לחיות לצד מי שמנהל מסיבת קריוקי רעשנית עד לשעות הבוקר המוקדמות מבלי להתחשב כלל בשכניו, ועוד מגדיל לעשות ומביא רמקול ומערכת הגברה לוודא שמי שהצליח לישון כבר לא יוכל.

    לסיכום, המגמה הכללית לדעתי כיום היא התפלגות תרבותית, המוצא כבר לא יישנה בעתיד לנוכח ריבוי נישואים בין עדתייים.

  36. נאוה

    מוקדי הכוח במדינה כיום השתנו וכן גם ההתפלגות של האליטות. החלוקה כיום היא לא מזרחיים ואשכנזים ולא עיירות פתוח מול קבוצים ומושבים…זה היה נכון לשנות ה 70 כשעיקר מוקדי הכוח היו בידי אשכנזים, אז הם היו רוב וגם הם גם היו השיכבה המבוססת יותר. כיום המצב שונה מוקדי הכוח לא מחולקים לפי עדה, קיימת שיכבה רחבה של מזרחיים בעלי הון… ויש כמובן גם אשכנזים עשירים. המייצגים והמלבים את המשך החלוקה העדתית הם אלו שהחלוקה הזו משרתת את האינטרסים שלהם והם "עושים קופה" בזכות החלוקה הזו…רובם אנשים עמידים עם מיקצועות חופשיים וגרים במרכז הארץ. בהתייחס לשליטה בקרקעות המדינה – מרבית הקרקעות של ההתישבות העובדת ניקנו על ידי חברי המושבים והקבוצים לפני קום המדינה, הכסף הועבר למוכרים באמצעות הקק"ל…. לכן לא קיים רישום של התשלומים האלו. מקום ההתישבות ניקבע על ידי מוסדות הישוב…. כשהקריטריונים להחלטה היו בטחוניים וצרכי המדינה, בדיוק כמו שקרה עם ההתישבות בעיירות הפתוח. טובת התושבים של ההתישבות העובדת ואיכות חייהם לא היו מדד שנלקח בחשבון. להפך, הציפייה מהמתיישבים היתה שיתנו למדינה, לא שיקבלו ממנה. כיום ההתישבות העובדת היא אוכלוסייה מקופחת במדינה…. ואל תתנו לדשאים בקבוצים להטעות אתכם, חברי הקבוצים הם האזרחים היחידים שלמרות שעבדו קשה כל חייהם לא רשום על שמם רכוש כלשהו… שאין להם כלום… אפילו לא דירתם הקטנה… וזקני הקבוץ (בגיל 70 ו 80 שנה ויותר, נדרשים לשלם מאות אלפי שקלים בכדי שהמדינה תסכים שהבית הקטן בו הם גרים ירשם על שמם (הבהרה: אני עירונית ואין לי קשר לקבוץ… אבל אי הצדק מרגיז אותי). המחשבה שאם קרקעות ההתישבות העובדת יוחזרו למדינה ירד מחיר הדיור – מוטעית מיסודה, שהרי מי שיעשה קופה על האדמה הזו הם הטייקונים והקבלנים… בטוח שלא אלו שזקוקים לעזרה… אני מאמינה שכיום חשוב לשלב ידיים….כל אנשי המעמד הבינוני ללא הבדל מוצא ומקום מגורים….להלחם יחד על הזכויות שלנו מול – הון-שלטון… משום שהמשותף לכולנו רב על המפלג.