string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

עזבו אותנו מזכויות אדם

ציבור המזרחים בישראל נודע בשל חיבה פחותה לשיח זכויות האדם. האם ההסבר לכך נעוץ בהתנגשות בין הליברל האוניברסלי למזרחי הפרטיקולרי, כפי שטוען ניסים מזרחי? יוני אשפר מציע כיוונים נוספים, וגם בוחן את שדה זכויות האדם ואת עולמות המשמעות של הארגונים הפועלים לקדמן
יוני אשפר

למה רוב הישראלים, ובפרט מזרחים, סולדים כל כך מארגוני זכויות אדם? התשובה שמציע הסוציולוג ניסים מזרחי במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "מעשי משפט" נעוצה בפער שבין הערכים האוניברסליים שמייצגים הארגונים לזהות הפרטיקולרית של הציבור המזרחי. הוא מציע לחפש דרכים לגישור ותיווך בין שני "עולמות המשמעות" המנוגדים האלה שכל אחד מהם רואה בשני איום. כמי שעובד בארגון זכויות אדם, אני שותף לחלקים מהביקורת של מזרחי, ומקווה שהיא תלבה מחשבה וויכוח בתוך הקהילה המקצועית שלנו (מזרחי הוא חבר בהנהלה של האגודה לזכויות האזרח). בשאיפה לתרום לכך, אנסה להביע בפוסט הזה כמה מהספקות שלי ביחס לניתוח שהוא מציע לבעיה, ואת החשש שלי שהוא ממעיט מעומק השינוי שדרוש אצלנו, הארגונים, כדי להתמודד אתה בהצלחה.

מהצהרת זכויות האדם. צילום: cc by-riacale

מזרחי מבסס את עמדתו בין השאר על מחקר איכותני שמצא כי עובדים בארגוני זכויות אדם מוותרים מראש על פנייה לקהלים שנמצאים מחוץ ל"גן הליברלי" שאליו הם משתייכים. הגן מכיל בעיקר חברי "אליטה אשכנזית משכילה" שבין אפיזודות קצרות של כאילו-חתרנות "שבים לעסוק בניהול המדינה". בעיניהם, מחוץ לחומות הגן שוכן ג'ונגל חשוך ופרימיטיבי, שבו חיים בעיקר מזרחיים, עולים מבריה"מ לשעבר ודתיים לסוגיהם. את כל אלה אנשי הגן מרגישים מחויבות לחנך מחדש, אבל הם נואשו מלעשות זאת באמצעות פנייה להגיון. אחרי הכול, מדובר באנשים שלהט דתי, נאמנות למסורות אנטי-ליברליות או סתם רגשנות ויצריות יתר משבשים את יכולתם להבחין במה שטוב בשבילם, ועל כן נוטים אנשי הגן להעדיף אפיקי פעולה 'עוקפי-ציבור' כגון עידוד לחץ בינלאומי או פנייה לבג"צ.

מתוך כל שוכני הג'ונגל, מזרחי עוסק במאמר רק בציבור המזרחי. הוא טוען שהיוהרה וההתנשאות של אנשי הגן מונעת מהם להבין עד כמה הערכים האוניברסליים שהם מייצגים, והתוקף המוחלט והוודאי שהם מעניקים להם, מהווים "איום ליברלי" חמור על הזהות המזרחית, שבה מרכיבים פרטיקולריים – כמו דת, מסורת, והיררכיה – ממלאים תפקיד מרכזי. הדרישה ליחס זהה מצד המדינה לכל אדם באשר הוא אדם מאיימת לטשטש את גבולות הקולקטיב היהודי-ישראלי שאליו כל כך התאמצו מזרחיים להשתייך ושאת המשכיותו הם תופשים כתנאי הכרחי להישרדות הפיזית והתרבותית שלהם כפרטים וכקבוצה.

טשטוש גבולות הוא גם מקור החולשה העיקרי של המאמר של מזרחי. הגבול הראשון שמטושטש הוא זה שמגדיר מיהם ארגוני זכויות האדם. במאמרו של מזרחי לא מתקיימת אבחנה בינם לבין ארגונים והתארגנויות אחרים המזוהים עם השמאל. מהדוגמאות שהוא מספק – הפגנה נגד מלחמת לבנון השנייה, הפגנה נגד גירוש ילדי עובדים זרים, ומחאת האוהלים – קשה להבין אם בעיניו ארגוני ז"א הם בכלל קטגוריה מובחנת ובמידה שכן, מה מגדיר אותה. גם השימוש במילה "פעילים" ביחס לעובדים בארגוני זכויות אדם מסייע מאוד לטשטוש. האם מהרגע שאני עובד בארגון כזה אני הופך מיד ל"פעיל" או ל"אקטיביסט"?

חוסר הבהירות לגבי גבולות הקטגוריה שאליה מופנית הביקורת של מזרחי משקפת כשל של ארגוני זכויות האדם, שלא הצליחו או לא ניסו להגדיר את עצמם כזן נפרד ממה שקרוי "ארגוני השמאל". אבל הם לא לבד במצב הזה. מבט היסטורי על המגמה העולמית שאליה משתייכים הארגונים הישראלים, והמוכרת כבר בשם "תנועת זכויות האדם", מגלה תהליך שבו במהלך העשורים האחרונים הוגדר המונח "זכויות אדם" מחדש, התעבה והתבסס כפלטפורמה פוליטית ששואפת לתקן כמעט את כל מה שמקולקל בחברה ובעולם.

האוטופיה האחרונה. סמואל מוין

ייתכן שתרגום מדויק יותר לעברית של המונח human rights היה צריך להיות "זכויות אנוש", ולו רק כדי להבדיל אותו מהמונח rights of man, שהוא בעל מסורת ותיקה ומבוססת יותר בפילוסופיה המערבית המודרנית. לפי ההיסטוריון סמואל מוין, יש הבדל מהותי בין המשמעויות שקיבלו שני המושגים. הופעתו של human rights בשנות הארבעים של המאה הקודמת, ואף יותר מכך, פריצתו אל לב הז'רגון והדמיון הפוליטי שלושה עשורים מאוחר יותר, היו אירועים בלתי צפויים ודי אקראיים. לתנועה הגלובלית שהתגבשה סביבו היתה אחיזה רופפת, אם בכלל, במסורת הפילוסופית של rights of man, ואפילו בטראומת השואה. הסיבה העיקרית לכך היא שזכויות אדם הפכו לרעיון כל כך מרכזי מאז אמצע שנות ה-70 היא שרעיונות אוטופיים אחרים שהעמידו אותן בצל בשנות ה-50 וה-60 – כמו אנטיקולוניאליזם וסוציאליזם הומאני – נכשלו ופינו דור שלם של שמאל אירופאי ואמריקאי מאוכזב לחפש לו אוטופיה חדשה.

את התזה מעוררת-המחלוקת הזאת הציג מוין בספרו The Last Utopia: Human Rights in History שיצא לפני כשנה וחצי. הספר משכנע יותר בנקודות מסוימות ופחות באחרות, אבל הוא ממחיש היטב שהתשובות לשאלות "מהן זכויות אדם" ו"מהם ארגוני זכויות אדם" אינן מובנות מאליהן ומשתנות עם הזמן.

בין ליברלי לרדיקלי

הגבול המטושטש בין ארגוני זכויות אדם לארגוני שמאל הוא השתקפות של הגבול המטושטש בין הגרעין הרעיוני הבסיסי של זכויות אדם, שאפשר לקרוא לו ליברלי, לבין התנועה החברתית הגלובלית שנבנתה סביבו בעשורים האחרונים, שלחלקים נכבדים ממנה אפשר לקרוא, כפי שהם קוראים לעצמם, רדיקליים. הגבול הזה, בין ליברלי לרדיקלי, הוא הגבול השני שנותר מטושטש במאמר של מזרחי. למעשה, הוא כלל לא מתייחס לממד הרדיקלי של צבר הארגונים והפעילויות שהוא מתאר, אלא מצמיד לכולם את התווית הליברלית. מעבר לבלבול שזה יוצר, מזרחי בוודאי יודע שבכך הוא לא רק "מסתבך" עם רדיקלים שלא אוהבים להיקרא ליברלים, אלא גם עם ליברלים שלא רואים את עצמם כרדיקליים כלל.

בבסיסו, שאב הרעיון של זכויות אדם את כוחו מתפישה מינימליסטית שמאחוריה שיקול פרגמטי: לייצר קונצנזוס רחב ככל שניתן – חוצה אידאולוגיות, דתות ותרבויות – מסביב לקווים האדומים שאסור שייחצו על ידי אף אחד בשום מקום. עם השנים, ובעיקר מאז שהחל להוכיח את יעילותו, קיבל הרעיון פרשנות מקסימליסטית שאין כמעט תחום שאינה מכסה – פיתוח כלכלי, דמוקרטיזציה, חינוך, "צדק מעברי", "התערבויות הומניטריות", ממשל תקין, שקיפות, הפרטה, מערכת הבריאות, מדיניות הגירה, הגנת הסביבה, ובערך כל מרכיב בחייו האישיים של הפרט.

הנה דוגמא אקראית מהימים האחרונים, אחת מני רבות: ארגון Human Rights Watch קורא לקרן המטבע העולמית לעצור העברה מתוכננת של 132 מיליון דולר לממשלת אנגולה עד שזו תספק הסברים על היעלמותם של 32 מיליארד דולר מהתקציב שלה. עם כל החשיבות שיש לעניין – קשה לראות אותו נכנס לקטגוריה של זכויות אדם, אלא בהגדרה מאוד רחבה שלה.

כפי שמוין מתאר, בקרב ארגוני זכויות אדם אפשר היום למצוא מחויבות לשתי משימות שונות. האחת, להגן על הזכויות הפוליטיות והחברתיות היסודיות, שבהן כולם מסכימים שאסור לפגוע, והשנייה היא לקדם, ברמה המקומית והגלובלית,  סדר יום שיבטיח חופש, פיתוח ושגשוג לכל בני האדם. במילה אחת: אוטופיה. העובדה שהאנושות עדיין מאוד חלוקה על הדרך היעילה להגשמת האידאל הזה מאלצת ארגונים שמתגייסים גם למשימה השנייה לאמץ אידאולוגיות פוליטיות וכלכליות פרטיקולריות. הם מנסים בו זמנית למלא את תפקיד רשת הביטחון המוסרית ואת תפקיד האוונגרד שמתווה את הדרך.

הגבול המטושטש במאמר של מזרחי בין הגרעין הליברלי של רעיון זכויות האדם להרחבות הרדיקליות שלו חופף אם כן לגבולות המטושטשים בין פרשנות מינימליסטית-אוניברסליסטית לזכויות אדם לזו המקסימליסטית-פרטיקולרית. כדאי לציין שההרחבות האלה, בעיקר בארצות הברית, באו לא רק מהקצה השמאלני-חילוני של הקשת הפוליטית אלא גם מהקצה הימני-שמרני-דתי שלה – שני הקצוות נוהגים משום מה לכנות אחד את השני במילת הגנאי "ליברלים".

הפער הפנימי שנוצר אצל ארגוני זכויות אדם מסוימים, בין הרטוריקה האוניברסליסטית שלהם לבין הפרטיקולריות האידאולוגית הברורה שלהם, הוא, לדעתי, זה שנתפס כאיום על ידי מרבית הציבור בישראל. הוא מקרין על כל הארגונים דימוי של צביעות וחוסר הגינות – של אג'נדה פוליטית בכסות א-פוליטית. הביקורת הזאת כלפי ארגוני זכויות האדם בישראל היא רחבה וחוצת-מגזרים. רבים מהשותפים לה הם ליברלים שרואים את עצמם כתומכים אדוקים של רעיון זכויות האדם. לכן, אני נוטה לחשוב שההתנגדות שתיאר מזרחי מצד מזרחים דומה במהותה להתנגדות שאנחנו מוצאים למסרים של ארגוני זכויות אדם גם במגזרים אחרים, ולאו דווקא כאלה שהוא משייך ל"ג'ונגל". היא נובעת פחות מכך שהאוניברסליות של המסרים נתפשת כאיום, ויותר מכך שהיא נתפשת כמזויפת וסלקטיבית.

מזרחי, אם כן, עושה לדעתי עוול מסוים למחאה המזרחית נגד ארגוני זכויות האדם, בכך שהוא תולה אותה באופן בלעדי בפרטיקולריות הבלתי נמנעת והאנטי-ליברליות המובנית של "עולם המשמעות" שלהם. הסיפור שלו על התנגשות בין הליברל האוניברסלי למזרחי הפרטיקולרי מייצר קושי להבחין שבכיסא הליברל לא בהכרח יושב ליברל, ושלעיתים קרובות הוא נתפש על ידי המזרחי, ולא רק על ידו, דווקא כסוכן של סדר יום פרטיקולרי. לכל זה אפשר להוסיף עוד תהיה: האם תפישת העולם שמייצגת דמות המזרחי בסיפור היא לא גרסה של אוניברסליזם, שאפשר אפילו לקרוא לו ליברלי?

זכויות אדם ומדינת הלאום

כאן אני רוצה להיעזר שוב בהיסטוריה כפי שמספר אותה סמואל מוין. הוא מתאר כיצד בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, שנות השיא של מאבקי העצמאות והדה-קולוניזציה ברחבי העולם, זכויות אדם נתפשו כמשניות לזכות להגדרה עצמית. בדומה לתנועות הלאומיות של המאה ה-19, גם התנועות האלה התייחסו לזכויות הפרט כניתנות למימוש רק אחרי השגת שחרור לאומי וריבונות. למעשה, טוען מוין, הרעיון של זכויות אדם היה מלכתחילה משלים לרעיון מדינת הלאום, ובוודאי שלא מנוגד לו. הוא השתלב היטב עם החזון המכונן של האו"ם, וחבר הלאומים לפניו – של סדר עולמי המבוסס על מדינות לאום. לפי מוין, השלמת תהליך הדה-קולוניזציה והתוצאות המאכזבות שהוא סיפק מבחינת חופש ופיתוח הביאו לדעיכת הלהט מאחורי הרעיון של הזכות להגדרה עצמית וליציאתן של זכויות אדם לקריירת סולו עצמאית ומצליחה. נוצר אם כן מצב של תחרות בין שני רעיונות אוטופיים, סותרים רק לכאורה, שאם לשפוט ממבט חטוף לפוליטיקה האירופאית העכשווית, עדיין רחוקה מהכרעה.

האם ניתן לשייך את הביקורת ה"מזרחית" על ארגוני זכויות האדם לאוטופיה הוותיקה של זכות אוניברסלית להגדרה עצמית לאומית? לי נראה שבמקרים רבים כן. לפי האוטופיה ההיא, מדינה היא לא רק קבלן ביצוע של זכויות פרט אלא ישות בעלת תפקיד היסטורי מסוים, בדרך כלל עבור קבוצה מסוימת של אנשים. התאוריה, כידוע, גורסת שאם כל אדם משתייך לקבוצה לאומית, ולכל קבוצה לאומית תהיה מדינה שתדאג בראש ובראשונה לחבריה, ייבנה סדר עולמי שבו ייהנו כל בני האדם מחופש ושגשוג מבלי לוותר על זהותם התרבותית. לפי ההגיון הזה, מדינה היא בהגדרתה מנגנון מפלה שלא אמור להתייחס לכל בני האדם בצורה זהה.

כמובן שהסכנות הגלומות באוטופיה הזאת עבור מיעוטים ומהגרים כבר חשפו את שיניהן המכוערות, היא כבר פורקה לגורמים על ידי ביקורת פוסט-מודרנית, ואותגרה על ידי מודלים של רב-תרבותיות. אבל לצורך העניין כאן, אני חושב שאפשר להסכים שמדובר בתפישת עולם אוניברסלית בעלת שורשים עמוקים במסורת הליברלית. בנוסף, לא בטוח כלל שהיא עומדת בסתירה לזכויות אדם, כל עוד היא מחייבת גם את מדינת הלאום לשמור עליהן ביחסה לכל אדם שנמצא תחת תחום שלטונה.

מזרחי צודק באבחנתו, שלאזני רבים מהעובדים בארגוני זכויות אדם, הפטריוטיות הלאומית שמוטחת כלפיהם על ידי המתנגדים המזרחיים נשמעת כקול מיושן, נחות, העומד בסתירה לזכויות אדם. אבל כדאי לציין שגם כלפי לאומיות, העמדה שלהם סובלת מחוסר עקביות. לאומיות זוכה לתמיכת רבים מהם כשהיא משמשת כאידאולוגיית שחרור, כמו שעשתה בימי המאבקים האנטי-קולוניאליים. אבל כשהיא הופכת לאידאולוגיה שמנחה מדיניות של מדינה ריבונית, היא נתפשת כבלתי שוויונית ואף דכאנית.

כשמדובר בסכסוכים ממושכים בעלי ממד אתנו-לאומי דומיננטי, האמביוולנטיות הזאת – הפוסט-לאומיות הסלקטיבית – מציבה ארגוני זכויות אדם לא זהירים בעמדות בעייתיות כלפי מוקדי סכסוך שונים בעולם פעם אחר פעם. במודע או שלא, הם מאמצים טון אוהד או לא ביקורתי, כלפי מאבק למימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית, אבל בה בעת יפגינו עוינות או ביקורתיות מופרזת כלפי ניסיונות להגן על אותה זכות אחרי שמומשה כבר במדינה ריבונית. כך מוצאת את עצמה הדיסציפלינה של זכויות אדם מזוהה פוליטית, כמעט באופן אוטומטי וכמקשה אחת, עם השחקן הלא-מדינתי בסכסוך. זאת למרות שרקורד זכויות האדם שלו לא בהכרח טהור יותר מזה של המדינה ולמרות שלשאלות כמו מהי סיבת הסכסוך, מי אחראי להימשכותו ומה צריך להיות ההסדר שיסיים אותו, אין, ולא אמורות להיות, תשובות בתוך השדה הרעיוני של זכויות אדם. גם כאן, הביקורת הציבורית כלפי הארגונים לא תנבע מהאוניברסליות של הערכים שלהם אלא ממה שנתפש כיישום חד-צדדי, לא הוגן, ומאוד פרטיקולרי שלהם.

אני תומך בהמלצתו של מזרחי לארגוני זכויות האדם בישראל לאמץ "חשיבה ועשייה דיאלוגית", אבל לדעתי דיאלוג כזה לא יצליח אם לא נחדד במקביל את הגבולות המטושטשים שהצגתי כאן, קודם כל בעיני עצמנו. מן הסתם, אין מקומות "נכונים" שבהם צריכים לעבור הגבולות האלה. טבעי שכל ארגון יבחר להגדיר אחרת מה, אם בכלל, מבדיל אותו מארגוני שמאל, ועד כמה הוא רוצה, אם בכלל, להרחיב את הגרעין המינימליסטי של זכויות אדם. מה שלדעתי חשוב לכולנו להבין הוא שהבחירות האלה הן הגורם המשפיע העיקרי על מעמדנו הציבורי, ולא "הפרימיטיביות" של הציבור. חשוב גם לקחת בחשבון שבחירותיו של ארגון זכויות אדם אחד מקרינות על כל האחרים.

ההצעה של מזרחי לארגונים בסוף המאמר, לקדם "הסכמות צרות" שעליהן יכולות לחתום קבוצות שונות ומגוונות בחברה הישראלית, היא בהחלט קריאת כיוון מועילה. אך יש להכיר בכך שקידום הסכמות כאלה מחייב וויתורים לא קלים. לדעתי, ככל שנישאר נאמנים לייעוד המקורי של זכויות אדם לספק בסיס לקונצנזוס מוצק, כך נמצא את עצמנו חזקים ומשפיעים יותר. ככל שנמנע מליצור זיקות עמוקות בין זכויות אדם לסדרי יום פרטיקולריים, כך נשמר את התוקף האוניברסלי שלהן. ככל שנעמוד על כך שאין סתירה בין רעיון זכויות האדם לרעיון מדינת הלאום, נחסוך ממנו עוינות מיותרת. בקיצור, ככל שנעמוד בפני הפיתוי של האוטופיה, כך נוכל להגן טוב יותר מפני הקטסטרופה.

אין בזמננו רעיון שכמו זכויות אדם טומן בחובו פוטנציאל להסכמות רחבות שיכולות למנוע כל כך הרבה סבל מיותר מכל כך הרבה אנשים. אנחנו יכולים להיות רדיקליים או שמרנים, חילוניים או דתיים, יהודים או ערבים, קפיטליסטים או סוציאליסטים, כאלה ששואבים השראה מלאומיות או שסולדים ממנה. אבל כשאנחנו עובדים בארגון זכויות אדם, האתגר המקצועי שלנו, שאינו פשוט, הוא לממש את הפוטנציאל הזה.

לבלוג של יוני אשפר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. יריב מוהר

    או שמא רק מעמד אתנו-כלכלי נחות יחסית בישדראל?

    שתי הקביעות הן הכללות גסות, אבל שתיהן לגיטימיות בהסתכלות סוציולוגית שמבקשת את המאקרו.

    מזרחי גורס שהמזרחיות, בהכללה, היא גם תפיסת עולם, שאיננה רק תולדה של מיקום ביחסי כוח: דהיינו היא לא נובעת רק מהנחיתות היחסית. ולכן לא משועתקת רק בגלל שהליברלים הם כאילו-ליברלים – כפי שטוענות גישות ביקורתיות.

    תפישת עולם זו של המזרחים, לפי מזרחי, היא קהילתנית וסמכותנית [מכבדת היררכיות] בעיקרה. לא נעים לשמוע, אבל ככ זה [שוב, בהכללה ולפי ממצאיו של מזרחי].

    אני מציע לתת קצת יותר קרדיט לניתוח הכנה והחדשני הזה. וגם, לבוא מהבנה עמוקה להסכמה של השורה האחרונה – ליצור בין הארגונים לציבור המזרחי "הסכמות צרות" [רולס מכנה זאת הסכמות שבחפיפה]. ללא הבנה עמוקה של הסיבות לצורך בהסכמות ובללכת לקראת ובדיאלוג בו שני הצדדים מגלים גמישות, המנטרה בדבר דיאלוג תישאר בגדר מילים ריקות, מהיד לפה.

  2. אייל

    מאמר מצוין על מדוע זכויות אדם הן קונצפט ליברלי שזז עם הזמן. הוא לא ימני ולא שמאלני, ואף תלוי מאוד במחשבה הליברלית למען מדינת הלאום והחוק הבינ"ל. למרות שזכויות האדם מעמידות במרכז את המדינתיות והחוק הבינ"ל, עם הזמן ארגוני הזכויות עומדים יותר לצד שחקנים לא-מדינתיים, או הופכים רדיקאליים יותר ודורשים לשנות את החוק והשיטה, ורואים בהם שיקוף של יחסי הכוחות.

    עם זאת, לדעתי, יוני מחמיץ את ניסים מזרחי בענק, בכך שהוא נצמד לאידיאולוגמות (מניח רציונאליות של התנהגות הפרטים), ולא מתייחס לחוויות החיים, זהויות, תרבות ורגש. ניסים מקשיב לאופן שבו אנשים מרגישים (מבחינה מחקרית בעיקר), ואילו יוני מנסה לחפש בעבודתו תכנית עבודה פרקטית לייעול המדיניות. האג'נדות שלהם שונות (להבין או לשנות), והכיוונים שלהם לא יכולים לעבוד יחד.

    במילים אחרות, לא זאת הסיבה שקבוצות רבות לא אוהבות ארגוני זכויות אדם, שעומדים לצידם של אחרים, ושפעיליהם בד"כ שייכים לקבוצות הגמוניות הנתפסות בצדק כלעומתיות לקבוצות החלשות (מבחינת אמצעים ותרבות).

  3. יריב מ

    ראשית מחמאה,
    אני חושב שההבחנה כי הפער בין פרשנויות מינימליסטיות-אוניברסליות לזכויות אדם יסודיות ובין פרשנויות מרחיבות שהן יותר תלויות אג'נדות ספציפיות [ולפיכך במחלוקת] כפער שמסביר אנטגוניזם לארגוני הזכויות, היא הבחנה חשובה ומעניינת. אינטואטיבית אני בטוח שאתה צודק והיא מסבירה הרבה מהאנטי.
    ועם זאת אני לא חושב שהיא מסבירה את האנטי המיוחד של מזרחיים מסורתיים שיש להם אג'נדה ייחודית ברמת הקבוצה.

    שנית, אני לא בטוח שמזרחי לא מתעסק באבחנה בין ליברלים לראדיקלים, רק שהוא משתמש במושג דרך המטאפורה של הגן והג'ונגל, כתימה כללית של שאיפה לקידמה או אוטופיה מתוקנת עבור העולם כולו. מזרחי מראה כי במובן הזה הראדיקלים, למרות שהם לא יאהבו לשמוע זאת, הם לא פחות ליברלים – דהיינו רוצים להראות לאחרים את האור – מארקסיזם, אנרכיזם, שיוויוניות, מחיקת הבניות מגדריות וכו'…
    רק שהאחרים לא בהכרח רוצים את האור הזה.
    ניתן לטעון שגם השמרנים רוצים להראות לאחרים גרסה של מה שהם מכנים "אור", אבל למעט הדוסים הכי מחזירים בתשובה (א-לה הברסלבים) השמרנים עסוקים פחות ב"תיקון עולם", ובוודאי לא שבהרחבת זהותם הקולקטיבית כך שתחיל את כולם ותחול אוניברסלית.

  4. יעקב אלקריף

    כמו שלא היית אומר "ראיתי שני סיניים" "ראיתי שני אשכנזיים". לעומת זאת: מאכלים מזרחיים, מאכלים סיניים, מאכלים אשכנזיים. אלא ראיתי שני סינים. שם עצם לעומת שם תואר.

  5. סמדר לביא

    ליוני שלומות.
    תודה על המאמר. הביקורת שלך קולעת למטרה מבחינת הקונטקסט הישראלי נטו. אך למצער, כשאתה מתחיל לבדוק את הטענות של ד"ר מזרחי מבחינה השוואתית – אתה נופל בדיוק לאותה המלכודת שהוא נפל — הישענות רק על טקסטים אירופאים-אמריקאיים, ולו גם כאלה שנכתבו ע"י עלי התאנה הכהים ו/או האקזוטיים אותם מתחזק המימסד האקדמי האירופאי-אמריקאי בשם ה"רב תרבותיות".
    יש כיום ספרות עניפה העוסקת בביקורת נוקבת על אירגוני "זכויות האדם" למיניהם. הספרות הזו מוצאה בחברות ובמגזרים המיוצגים על ארגוני "זכויות האדם" הללו (ונרמסים על ידיהם תוך כדי הייצוג). ולו גם אותם פעילי "זכויות אדם" הללו באים מהחברות הללו עצמן. לא צריך ללכת רחוק, אלא לחפש במאגרי מידע ולקרוא מאמרים שנכתבו בנידון באוניברסיטת ביר זית, 10 דקות מ… (בלי המחסומים כמובן) על ההצפה של אירגונים אלה את הזירה האזרחית, ועל הניתוק של רבים מהם מהאזרחים/יות עצמם/ן. קל וחומר, מבחינת המימד ההשוואתי (שהוא האורים והתומים של האנתרופולוגיה), יש כתיבה ביקורתית על התמקצעות האירגונים הללו, והיותם מכוונים לצרכי מימון סגנון החיים של הפעילים בהם באוגנדה, הודו, יפן, ברזיל, אוסטרליה (מבחינת האבוריג'נים), קולומביה, מצריים, ועוד.
    המצרים לא גירשו פעילים מארגונים אמריקאיים כאלה, למשל, כי מצריים היא חלק מ"הג'ונגל", אלא עקב הביקורת הציבורית עליהם.
    אבל עקב כך, שפני הצטטת באקדמיה הישראלית נשואות לצפון אמריקה – מערב אירופה, הנוכחות של ספרות זו במאמר שלך או של ד"ר מזרחי לא בדיוק קיימת.
    כמובן שנעדרים גם כל הספרים שהוציאו אינטלקטואלים/ות מזרחים/ת בנושא "זכויות" ו"שוויון אזרחי" במהלך השנים, מאז שנות ה 1920 ואילך, בד"כ בהוצאה עצמית, עקב כלבי השמירה של הוצאות הספרים הקאנוניות. אם הספרים הללו לא נגנבו, אפשר למצוא אותם במרבית הספריות העירוניות בארץ כי הרבה מהסופרים/ות על חשבונם שלחו העתקים לספריות אלה. הכתיבה על המאבק המזרחי לא התחילה בשנות ה 1990.
    חלק מהספרות הבינ"ל בנושא אירגוני ה"זכויות" למיניהם עוסק גם בהשתקה המכוונת של ההטרדות המיניות שעוברות חברות מתנדבות באירגונים הללו (ולפעמים גם חברים), למען קדושת המטרה של השגת ה"זכויות" עבור דרי ה"ג'ונגל". גם האלמנט הזה נעדר מן הביקורת.
    חג שמח
    סמדר
    ראה למשל כאן:
    http://cosmos.ucc.ie/cs1064/jabowen/IPSC/articles/pdfCacheOfArticle0047754.pdf

    וגם כאן:

    http://www.jstor.org/discover/10.2979/jmiddeastwomstud.7.2.56?uid=3739560&uid=2129&uid=2&uid=70&uid=4&uid=3739256&sid=56025113093

  6. סמדר לביא

    הציטוט של ד"ר מזרחי את פרופ' טלאל אסד לגמרי מחוץ לקונטקסט של עבודתו פורצת הדרך. לא בכדי העבודה היחידה של אסד שתורגמה בשלמותה לעברית היא זו על החילוניות, וגם כך, הקריאה שלה אינה בהלימה לכל כתביו. היה רצוי וכדאי, למשל, לקרוא את הספר של אסד על מחבלים-מתאבדים, או על הגנאולוגיה של הדת, כדי להבין בקונטקסט את משנתו של אסד על החילוניות.

  7. דןש

    הישראלים הם אגואיסטיים וחושבים אך ורק על עצמם בחזקת אתה בחרתנו וההתנשאות ואי איכפתיות מגויי עולם. לצערי המזרחיים אמצו את הגישה השלילית הזאת ו/או היא גישה מולדת שלהם. דוקא הם בעלי רגשות הקיפוח וה"בכיינות" היו צריכים לעמוד בראש המחנה – ולא כך הוא הדבר.זכויות אדם חייבים להיות זכויות בעבור כל אדם באשר הוא אדם. הסטיגמה שמי שפועל למען זכויות אדם הוא שמאלני ועוכר ישראל איננה במקומה. במסורת היהודית גיתן משקל רב לנושא זכויות האדם ושמורו של צלם אנוש – של המקנה ושל המוקנה. חבל שהמזרחיים בחרו לדבוק דוקא בשילם ובנקם ולא באל החנון והרחום.

  8. ג. אביבי

    ארגוני זכויות אדם, נתפשים בישראל כמי שדואגים לזכויות הפלסטינים (בעיקר בשטחים הכבושים), לזכויות הלהט"בים (בגבולות חדרה – גדרה) וגם של מהגרי עבודה זרים.
    במשך 64 שנות קיומה של המדינה, לא ראינו ארגון בינ"ל אחד שהתעניין בגורלם של ילדי תימן החטופים, של ילדי המרוקאים ספוגי קרינת הX- הקטלנית, של מגורשי כפר שלם. לא ראינו ארגון זכויות אדם אחד (להוציא אלה של הפלסטינים) שהתעניינו באפרטהייד הנרחב כלפי אתיופים בישראל בחסות שתיקת ממשלת ישראל. לא שמענו על ארגון זכויות אדם שדרש להפסיק את האפרטהייד המביש ואת הנומרוס קלאוזוס נגד תלמידים/ות מזרחים/יות במוסדות חרדי וחרד"לי אשכנז תוך עצימת עין אוהדת של כל ממשלות ישראל.
    אני מאמין שאילו, במהלך עשרות השנים האחרונות, פנו כמה ארגונים כאלה לבית הדין בהאג, לשפוט את הפושעים והאחראים לפשעי הגזענות האשכנזית האלה, לציבור המזרחים היה יחס הרבה יותר חיובי כלפי המושג זכויות אדם.

  9. דוד בן הרוש

    קראתי את המאמר המקורי של מזרחי, והשאלה הלא פחות משמעותית שעולה ממנו היא איך זה שבשיח זכויות האדם לא מצליחים לראות את המזרחים, והם מתוייגים כאחרים שמעבר להרי החושך, בשעה שהשיח של זכויות האדם ממשיך להיות מנותק, מדמיין את עצמו כאוניברסלי ולא מודע לפרטיקולריות של עצמו, כמו גם לגבולותיו ומגבלותיו.לכן להסית את העניין רק לשאלת "למה מזרחים לא תומכים בשיח זכויות האדם" זו רק חצי מהתמונה.

  10. שרלי בוקובזה

    בנוסף הם חסרי כוח, אז למה שהמזרחים ירצו להיות חברים באריגונים חסרי כל משמעות שלא מוכנים לקבל אותם. האם באמת האשכנזים עד כדי כך מנותקים שהם רוצים למשוך מזרחי ולקחת מהם את זמנם רק כדי לקבל אות האזרח הטוב מטעם כמה אשכנזים? ברוב המקרים מקבלי המשכורות באירוגנים אלה הם גם כן אשכנזים ומהמזרחי מצפים לעבוד בחינם? גם המאמר הזה מתיחס למזרחים רק כאל מספרים וכאל מאגר של קולות. המזרחי בפוליטיקה הישראלית בכלל נתפס כקבלן קולות, ולא כמישהו בעל עבר, דיעה, עמדה, יכולת לתרום לחברה או כמישהו שצריך להקשיב למצוקותיו. אז אם כבר להיות קבלן קולות עדיף בליכוד כי לפחות מזה אפשר להרוויח כמה ג'ובים ואפילו להיות שר (לתשומת ליבם של מפלגות שמאל שמשלמים פחות על גיוסי קולות, ראו מקרה פרץ).

    בקיצור, גם המאמר הזה וגם המאמר של מזרחי די הזויים. אי השגיסותם של המזרחים לאירגוני זכויות אדם נובעת מתגובה בריאה ונכונה, שאומרת פשוט מאוד, אם הם לא רוצים אותי אז אני לא בא. רבותיי, זה לא דיסקוטק ולא הולכים לשם כדי ליהנות, ולכן הסלקציה הטבעית של האשכנזים עובדת מצוין.

    גם אני ניסיתי להיות בכמה אירגונים כאלה, והתגובה שלי אחרי כמה פגישות היתה: לא, תודה.

  11. יוני א

    תודה לכל המגיבים. אתייחס כאן בקיצור לכמה מההערות. קודם כל, אני מקבל את התיקון של יעקב לגבי המונח "מזרחיים". תודה שהארת את תשומת לבי לטעות הזאת. אני גם מסכים עם סמדר שצריך לתת הרבה יותר תשומת לב לביקורת לא-מערבית על פעילותם של ארגוני סיוע, פיתוח כלכלי וזכויות אדם. תודה לך גם על הקישורים.
    יריב ואייל, אני לא מנסה לשלול את קיומה של זהות מזרחית, עם חוויה, תרבות, ערכים וראיית עולם אותנטית משלה. הטענה שלי, שמבוססת בעיקר על נסיון אבל גם על כמה סקרים ומחקרים שאני מכיר, היא שלא קיימת בהכרח סתירה אינהרנטית בין המכלול הזה – הפרטיקולרי, מסורתי, קהילתני, היררכי – לרעיון הבסיסי של זכויות אדם אוניברסליות. אני לא יודע אם מזרחי בדק את זה במחקר, אבל לדעתי לרוב מוחלט של המזרחים לא יהיה קשה להסכים שיש לצמצם למינימום האפשרי פגיעה בחפים מפשע, שיש להמנע מגרימת סבל מיותר גם בעת מלחמה, שגם לאוכלוסיית "האויב" יש זכות לחיי משפחה ולחופש הפולחן, וכו'. הסתירה נוצרת רק כאשר המושג של "זכויות אדם" הופך להיות מזוהה עם סדרי יום פרטיקולריים, שמהווים הרחבה, לרוב רדיקלית, לאותם עקרונות יסוד. אבל אז, לטענתי, הוא נכנס לעימות לא רק עם "הג'ונגל" אלא גם עם חלק נרחב מהציבור "הגושדני, חילוני, לבן, אשכנזי" ואני אוסיף, ציוני.
    הנקודה של ג. אביבי חשובה. אני חושב שהרבה ישראלים מרגישים שעקרונות זכויות האדם והמנגנונים הבינלאומיים שאמורים להגן עליהם יופעלו רק כנגדם ולא להגנתם. לכן האוניברסליות שלהם נתפשת כבלתי הוגנת או אף מזוייפת. כמו שציינתי, זו לא תופעה ייחודית לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
    חשוב לי להדגיש שלדעתי ארגוני זכויות אדם ישראלים לא אמורים להיות גורם נייטרלי בסכסוך. תפקידם בשיטה הדמוקרטית הוא לעורר ביקורת שיפוטית, ציבורית ופרלמנטרית על פעילות רשויות המדינה כדי לוודא שהן לא חוצות קוים אדומים מסויימים. לארגונים ולמוסדות בינלאומיים יש תפקיד אחר שלדעתי כן מחייב אותם להקפיד על איזון – דבר שהם מתקשים לעשות ברוב המקרים מכל מיני סיבות.

  12. מאיר עמור

    זהר ארגוב שר על "הפרח בגני". אחרי קריאת המאמר של דר' ניסים מזרחי ומאמר התגובה ב"העוקץ" של יוני אשפר אולי אפשר להתחיל ולדבר על "המפלצת בגני". הדימוי הפואטי של "הגן" ו"הג'ונגל" ויישומם למציאות הישראלית אשר באמצעותו מנסה דר' מזרחי להסביר את הבעיה האוניברסלית והמיקום הפרטיקולרי של אירגוני זכויות האדם בישראל, מהדר את הבעייתיות בנוצות שלמצער אין ולא כל כך היו לדיירי "הגן הישראלי". מבחינה זו הרצון להיות "פוסט" לפני שהיינו מודרניים ממש מתאים לניתוח כאן. קשה לדון בבעייתיות של זכויות האדם בישראל כאשר ההגדרה של האזרחות בישראל וזכויותיהם האזרחיות, הפוליטיות והחברתיות של האזרחים הישראלים עדיין "מחכות למשיח" או לחוקה. מבחינה זו העובדה ש:
    "We have never been modern"
    מתאימה ככפפה לדיון הזה.
    דר' מזרחי מנסה להציע מתווה פרשני שונה מאלה הקיימים כיום, אשר לטענתו עשוי לאפשר ולהחזיר "לפוליטיקה את לשון הנבואה". נבואה שאינה באה מתוקפה של ידיעה "וודאית" (מודרנית או דתית) אלא מתוקפה של הכרעה ערכית המודעת לעצמה ולסביבתה. מבחינתו של דר' מזרחי הדיון הליברלי מאפיין לא רק את "הגישה הממסדית" אלא גם את הגישה הביקורתית הישראלית. דר' מזרחי רוצה לנוע מעבר לתשתית ה"דיקדוק הליברלי" המאפיין שיח ישראלי זה. את הנקודה החשובה הזו בדבריו של דר' מזרחי, מפספס לדעתי, יוני אשפר בתגובתו ב"העוקץ".
    אבל אפשר גם לבקש את דר' מזרחי לפרט איזה דפוס נבואי הוא רוצה לקדם כמערכת שבאמצעותה ניתן לשפוט את "הגן הנאור" של הטיעון האוניברסליסטי הישראלי? אני מבין כי הטענה של רדיקלים מזרחים שזהו "גן נעול" אשכנזי אינה מקובלת עליו. מבחינתו צריך ללכת "מעבר" לטענה זו. מדוע אין הוא מאיר את עיננו באשר לביקורת הנבואית שיש לו על דיקדוקם של אנשי החזון האוניברסליסטי הישראלי? מדוע אין הוא נע מעבר לביקורת הדיקדוק הליברלי עם הצעה נבואית משלו? ביקורת אשר עשויה היתה לסייע בידיהם של אירגונים לזכויות אזרח (אז"א) בישראל גם לגשר על הפער (האפיסטמי) שבין המסר האוניברסלי שלהם ומיקומם (האונטולוגי) הפרטיקולרי. וחשוב עוד יותר אולי זה עשוי היה לתת בידם כלים להתחבר "לקהילת היעד" של מזרחים אשר דוחה את חיזוריהם היפים ואת מתיקות לשונם.
    כפי שציין כאן ג. אביבי – לא חסרות פרשיות היסטוריות שבהן דרסו, רמסו ואנסו את זכויות האדם של אנשים שהפכו, באמצעות "הביורוקרטיה שקלטה עליה" למזרחים בישראל. מדוע אירגוני זכויות אזרח (אז"א) ישראלים אלה לא נקטו בעבר ולא נוקטים כיום בעמדה המגנה את הפגיעה הזו? האם כיום אין פגיעה בזכויות האדם של ישראלים רבים ממוצא "מזרחי" בישראל?
    בשנת 1987 פנינו – שלמה סבירסקי ואני מאיר עמור – במסגרת (הל"ה) הועד למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות, לאגודה לזכויות האזרח בישראל וביקשנו את התערבותם בתחום החינוך. משום, כך אמרנו, מתנהלת פגיעה בזכויות האדם והאזרח של ילדים בעיירות פיתוח, כפרים ושכונות רבות בישראל. הם לא ראו זאת כנושא שעשוי להיות להם עיניין ("אזרחי" או "אנושי") בו.
    דימוי הגן והג'ונגל הם יפים אך לדעתי מתאים הרבה יותר דימוי הגמל המביט במראה ורואה עופר איילים. דימוי גמלי ולא פואטי זה מציג בדיוק רב יותר את מתווה פניה של "האוניברסליות הישראלית" אל מול דבשתה ו"מיקומה הפרטיקולרי". בעיית היושרה (דיגניטי) והכבוד (הונר) בהם דן דר' מזרחי ארוכות ניראות כמעט כמשוללות אחיזה במציאות לעומת דבשתו של הגמל האשכנזי בישראל. אין פרח בגן. יש בגן מפלצת אשר אינה אוהבת את החוקים של הג'ונגל אשר היא יצרה. האם הגמל האשכנזי בישראל מעוניין בשלטון החוק? האם ביטולה של אצולת הקרקע הישראלית בדמותן של המועצות האיזוריות, עשויה להיות חלק מסדר היום האוניברסלי של אירגוני זכויות האדם והאזרח בישראל? אלה הן שאלות פשוטות הרבה לפני השאלות הקשות ממש לגבי כבוד ויושרה.
    מאיר עמור

  13. אסתר בן חור

    האם הבעיה ברעיון או בישומו?

  14. עומר

    הדיון מעניין מאוד, כמו גם המאמר עליו הוא מתבסס, אבל מה שעולה לאחר קריאת מאמרו של מזרחי הוא שמי שנעדר מהמחקר הוא המזרחים. הדיון מבקש לענות על השאלה מדוע מסתייגים המזרחים מארגוני זכויות אדם, אולם בכדי לענות על שאלה זו פונה מזרחי לפעילי הארגונים ושואל אותם על הקושי לגשר בין הארגונים לציבור המזרחי. זאת, בשעה שהדבר המתבקש לעשות בכדי לענות על שאלה כזאת היא לפנות אל הציבור המזרחי ולהבין את עמדותיו. קבוצות המיקוד היו צריכות מורכבות מציבור מזרחי ולא מפעילי ארגוני זכויות אדם. במילים אחרות, גם כאשר מנסים להבין את הלכי הרוח בקרב הציבור המזרחי פונים למי שיוכל לדבר בשמו ולפרש אותו, אבל לא פונים לציבור עצמו.
    כשזה המצע לדיון, הדיון עצמו הופך להיות אוסף הגיגים ומחשבות. לא מעבר לכך.

  15. מאיר עמור

    עומר
    תודה על דבריך הישירים והחכמים. אין מה להוסיף על מה שכתבת. תהליך הדמוקרטיזציה של "הגן" הישראלי מתקרב או שווה למרחק מהתקווה שקירות יחלו לדבר. אבל עליך לזכור כי לו קירות היו מדברים מי היה מקשיב? או אולי מי היה מסבסד את המחקר?

    מאיר עמור

  16. אורלי בנימין

    הקטגוריה 'מזרחים' איננה, אם צריך לומר את המובן מאליו במפורש, קטגוריה מונוליטית. מתקיימים בתוכה הבדלים מעמדיים, הבדלי השכלה, אבחנות מגדריות, הבדלים דרמטיים מבחינת היחס לדת ולמחוייבות משפחתית. לא רק שאני מצפה מחוקר לפרק את הקטגוריה מזרחים ולהתייחס להבחנות בתוכה בבואו להעמיד הכללה על עמדה אידאולוגית כלשהי אלא שאני מצפה ממנו להתייחס לשאלה על החינוך אליו נחשפו הנמנים עליה. לאחרונה אווה אילוז השכילה להבהיר את האופי המאד בעייתי של מערכת החינוך הישראלית שמחנכת לגזענות ולאומנות על חשבון אוניברסליות של זכויות אדם או של זכאות לנגישות לזכויות חברתיות ומשמעותם ביחס לדמוקרטיה. בשל אופיה זה של מערכת החינוך בישראל אני לא יכולה להשתכנע שהאיפיון הזה של התרחקות מזכויות אדם הוא איפיון של מזרחיים – אני חושבת שהוא איפיון של מזרחיים ואשכנזים כאחד והעובדה היא שגם כאשר סופרים את הפעילים והתומכים של ארגוני זכויות האדם לא ניתן להגיע אלא לשיעור קטנטן באוכלוסיה שכנראה הולך ומצטמצם. ולכן מעבר למה שעומר אומר ולמה שמאיר עמור אומר הייתי מוסיפה גם את התביעה שלא לצאת עם הכללה מטילת רפש כזו ללא השוואה אמפירית מסודרת בין מזרחיים לאשכנזים כולל אבחנות של מגדר/מעמד בתוך כל אחת מהן. וכן, לי זה נראה חבל מאד שדווקא סוציולוג יקום ויתרום לגיבושו של סטריוטיפ מפחית ערך ושצעירים בעלי יכולות אינטלקטואליות מרשימות ילכו שבי אחרי פרספקטיבה שמחפה על עקרותה על-ידי קריאה לדיאלוג.

  17. דניאל דה מלאך

    תודה על הפוסט המעניין ןההפניה למאמר המעניין לא פחות ניסים מזרחי. זו הזדמנות בעיני להציב סימן שאלה סביב התמיכה באוניברסליזם שנתפסת הרבה פעמים באתר זה ובכלל כמובנת מאליה או מוסכמת על הכול.

    אוניברסליזם הוא הדרישה לנהוג בכל בן אנוש לפי אותם קריטריונים או כללים וללא אפליה. כידוע הוא מאפיין בדרך כלל את בני הקבוצות החזקות בחברה. נראה שאין זה מקרה. הוא משרת היטב את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם.
    נראה כי הבעייה הראשונה בדבקות באוניברסליזם מול פרטיקולריזם היא בכך שהיא איננה כנה אלא בהקשר מוגבל. אף אחד איננו אוניברסליסט לגמרי כי להיות אוניברסליסט אמיתי פירושו להתנזר מקשרי משפחה או ידידות ובעצם כל קשרים חברתיים.
    הבעייה השניה באוניברסליזם הקשורה קשר הדוק לבעייה הראשונה היא שלא קשה לנסח שורה של כללים בשפה אוניברסלית כך שיגרמו לקידום של קבוצה אחת על פני השניה. הדוגמה הטובה ביותר היא ההגות הליברלית לדורותיה המאפשרת לבעלי ההון לצבור עוד הון על חשבון חסרי הרכוש אבל ניתן להעלות גם אחרות כדוגמת המערכת המצדיקה נישול פלסטינים על בסיס הרעיון ש"לכל עם מגיעה הזכות להגדרה עצמית ולכן גם לעם היהודי", או אפילו ההשקפה הגזענית שלטובת עתיד הגזע האנושי כולו עדיף שישרדו רק החזקים.
    בעייה שלישית היא שאי אפשר להפריד את שאלת האוניברסליזם והזכויות מהשאלה מי מכריע במחלוקות. תמיכה בזכויות אדם אוניברסליות פירושה גם תמיכה בבתי המשפט שמוסמכים להכריע בזכויות אלה. בבתי המשפט אלה , לפחות אלה המושפעים מהמסורת הליברלית הבריטית או האמריקאית מנצח מי שמביא יותר ראיות לטובתו ובדרך כלל זה מי שהשיג יותר משאבים כלכליים. הפיתרון טמון אם כן בהשתחררות מההעדפה לאוניברסליזם על פני פרטיקולריזם וחיפוש אחר קריטריונים ערכיים שלא יהיו מבוססים רק על השכל (הפילוסופיה) אלא גם על הרגש, וישתפו ציבור רחב ככל האפשר ולא רק את המומחים לפילוסופיה ולמשפט.

  18. ניסים מזרחי

    קל וחומר לפני שהם יוצאים בהאשמות פומביות כלפי עמיתיהם. כל מי שרק מציץ במאמרי יכול לקרוא כי אוכלוסית המזרחים עליה אני מדבר היא אוכלוסית המזרחים המסורתית מרקע-סוציו אקונומי נמוך. אני מודה לך גם על הגילוי שמזרחים אינם העשויה מקשה אחת, יש משכילים, פמיניסטים ופמיניסטיות, ליברלים ועוד. תודה.

  19. ניסים מזרחי

    אגיב באופן מסודר ברשימה שאפרסם בקרוב. תודה וחג שמח, ניסים

  20. סמדר לביא

    כמה חבל לראות, שדיון ביקורתי בחברה היהודית במדינת ישראל לא מסוגל להתנתק מהקטגוריות הפארסוניאניות שכפה הר כגיגית אותו שמואל נוח אייזנשטט על החברה ה"ישראלית" — אוניברסליזם ופרטיקולריזם. אין זה מפליא, שהקטגוריות הללו עדיין מככבות במדעי החברה של האקדמיה הישראלית עקב מערכת יחסי ההורשה של הכוח אותה הנחיל שמואל נוח לדורות הבאים של החוקרים/ות באקדמיה בארץ. אבל בפורומים של שיח אלטרנטיבי, אין שום טרמינולוגיה אחרת, ואופני חשיבה אחרים, למעט אלה שהמציא האדון עבור משרתיו כהי העור?

  21. יעקב אלקריף

    למאיר עמור ולקוראים בכלל- נדמה שלא המזרחים מושתקים, אלא כותב טור הביקורתת "מעלים" אותם. אבל היי, יוני, הדיון אינו תמיד עליכם. אנו עדים כאן לניסיון נוסף להסית את הדיון מהשאלה שהועלתה בו כדי שוב "לדבר על עצמנו" הסוביקטים האמיתיים בסיפור, ולא על ה"אחרים" – הם כאן כדי לסייע לנו פשוט להבין את עצמנו יותר טוב. ליתר דיוק אומר מר אשפר: לפני שנביט ב"אחרים" וביחסינו אליהם, הייתי רוצה לחדד א, א ב, ג, -ד אודות עצמנו. אחרי זה אם יישאר זמן נדבר גם על האחרים.הדיון בגבולות ארגון זכויות האדם, והאם העובדים בהם הם פעילים או לא, והאם הם ליברלים או רדיקלים, אינה החלק הכי מעניין בדיון, ולעניות דעתי זה גם לא מה שהעסיק את מזרחי במאמרו. כמו שחידדה כאן לא מזמן איריס חפץ, יש איזו נטייה להעביר כל מיני טענות שבמוקדם המזרחים, לשאלה איך האשכנזים מרגישים לגבי הטענה הזאת.
    המאמר כל כך מלא במילים, ובחידודים סמאנטיים ומתודולוגיים אודות גבולות, שכולם עוסקים בפופיק של ארגוני זכויות האדם, עד שלגמרי נשכח המאמר המקורי והשאלות שהעלה..