string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה

המימונה זה החג שהכי מעצבן אותנו, כי הוא מבטא פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית, ובמרכזו ניצבת לא פחות מדמות נשית אבסטרקטית – "ללה מימונה". שירה אוחיון על החג שמוציא את כל השדות והשדים הגזענים מחוריהם, ועל ההכרח להחזירו להיות חג של אחווה אנושית
שירה אוחיון

אחת לשנה נזכרים אי אלו גורמים בתקשורת בקיומי ומבקשים ממני להביע את דעתי על חג המימונה. השנה, שלא כמו בשנים קודמות, סירבתי להתראיין. על השימוש הציני של הפוליטיקאים בחג נכתב די והותר ואין ברצוני להוסיף עוד על התיוג הנורא של החג הנפלא הזה. משום מה, כל שנה לקראת המימונה גואה השיח סביב השסע האתני ומתרבות ההתייחסויות בתקשורת לחג. למרבה הצער, הסיקור עדיין רווי בסטריאוטיפים ובשורה של התבטאויות גזעניות אומללות כלפי יהודי מרוקו והמזרחים בכלל, ונראה שהוא נותן דרור לשחרור שדים ושדות מכל המגזרים.

חג המימונה הוא חג קשה לעיכול בציבוריות הישראלית. בעיני, הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. בראש ובראשונה, הוא מערער על הנראטיב הציוני-אשכנזי הלאומי, שחודר לכל בית ובית בישראל ומכונן את עצמו, בין היתר באמצעות חגים וטקסים דתיים וממלכתיים כאחד. מצד אחד, זהו חג "יהודי" אקסקלוסיבי שמאפיין בעיקר את יהודי מרוקו. מצד שני, במושגים ציונים ויהודיים זהו חג מוזר שאין לו אח ורע בין חגי ישראל ומועדיו ובוודאי ש"אין לו אחות": זה חג ללא אויבים מובחנים שקמים לכלותיו – ללא יוונים, פרסים, רומאים, גרמנים או ערבים שבכל דור ודור. חג בלי צוררים: בלי פרעה, אנטיוכוס, המן הרשע או הצורר הגדול מכולם היטלר. חג בלי קורבנות ובלי התקרבנות, חג בלי שכול, בלי אבל, הסתגרות או הסתגפות. חג בלי מיתוסים יהודיים: משה רבנו, מרדכי היהודי, יהודה המכבי, או בר כוכבא שהציונות ניכסה אותם לצרכיה והפכה אותם למיתוסים לאומיים מכוננים.

שנית, זהו חג בלי אלמנטים דתיים ו/או גזעניים נוסח "בנו בחרת מכל העמים", ואני אעז לומר, גם אם אעורר את קצף הקהילה המרוקאית עלי: זהו חג בלי אלוהים. חמור מכך, במרכז החג ניצבת לא פחות מאשר דמות נשית אבסטרקטית: הלא היא ה"ללה מימונה", גברת מימונה, שלכבודה שרים המרוקאים בחג את השיר המסורתי: "א-לָלַה מימונה, מְבּארכּה מסעודה" ומברכים אחד את השני "תרבחו ותסעדו". ישנם חוקרים ומלומדים רבים שנוטים לעשות לחג "הדתה" אפולוגטית ולייהד אותו באמצעות ייחוס מקור החג לזכר מותו של רבי משה בן מימון, גדול הפילוסופים וההלכה היהודית – הרמב"ם, או שקושרים אותו לחג הפסח ומנסים למצוא אסמכתאות יהודיות לחג. ואולם סברה זו עדיין לא נותנת הסבר למילות השיר המסורתי המושר במימונה ולשאר הפעולות הסימבוליות בחג. נשאלת השאלה, מיהי אותה גברת מימונה שלכבודה חוגגים יהודי מרוקו?

צילום: tzipi livni, cc by-nc-s

נראה שבמקור, המימונה היא חג חקלאי שקשור למחזור החיים החקלאי. העדויות לכך בשולחן המימונה הן רבות: המופלטה – טעימת הקלי הראשון מהקמח בליווי דבש וחמאה, קערת הקמח הלבן שבמרכזה מניחים ביצים, שיבולים ותרמילי פול, דג חי, קנקן חלב וכמובן כל מיני המתוקים והריבות תוצר ידיה של האשה המרוקאית. כלומר כל פירות התוצרת החקלאית ערוכים על שולחן המימונה לכבוד אותה גברת מסתורית "ללה מימונה". יש חוקרים הטוענים כי מדובר בשדת מזל מקומית ויש כאלו הטוענים שמדובר באלת הפוריות והמזל, מעין גלגול של האלה הגדולה הים תיכונית, אלת הפריון והאדמה.

ייתכן בהחלט שהחג חושף את העבר היהודי הברברי המשותף, עבר בן 3,000 שנה, שהיו בו השפעות בין-תרבותיות הדדיות. תושבי מרוקו המקוריים, האמזיג'ים (הברברים השלוחים), היו וחלקם עדיין בעלי אמונות פגאניות שבמרכזן האמונה באלה "תענית". במובן זה החברה הברברית במרוקו היא חברה מטריארכלית ולאשה בחברה זו מעמד מיוחד.

על מעמדה המיוחד של האשה הברברית בשירה ובאלתור, כתבתי במאמר שהוקדש כולו למוזיקה הברברית. שם הסברתי שהתרבות הברברית היא בעיקרה תרבות אוראלית, שבה הנשים הן המסרניות העיקריות של התרבות ושל מסורות עתיקות יומין. הן אחראיות על חינוך הילדים ועל שימור התרבות שהיתה נתונה כל הזמן בסכנת הכחדה מצד הכיבוש הערבי והמוסלמי. לכן, כדאי להקשיב למה ששרות הנשים הברבריות עד היום במרוקו, כדאי במיוחד להאזין בלינק המצורף לאלבום ולשיר "ללה מימונה" עם הזמרת עאישה תאשינוויט. עאישה, היא אולי הזמרת הברברית המפורסמת ביותר בסגנון המוזיקה הברברי, הנפוץ יותר במרכז מרוקו ובדרומה (הרי האטלס). מכאן, שאין זה מן הנמנע שבכלל מדובר בגלגול של חג שלוחי (ברברי) פגאני שבמרכזו ניצבת אלה/שדה בשם מימונה, שלכבודה עורכים סעודה חגיגית (מנהג הקרבת סעודה לאלים או לשדים הוא מנהג ים תיכוני ידוע).

כך או כך, במרכז החג ניצבת דמות נשית והוא כולו שיר הלל לאשה המרוקאית ולמעשה ידיה להתפאר. הייתי מעזה ואומרת אפילו – חג פמיניסטי. לכן תמוה בעיני הדבר שהכנס האקדמי על המימונה שמקיימת מדי שנה עיריית אשדוד, שהכריזה על העיר כ"ידידותית לנשים", הפך למפגן של גבריות כאשר מקומן של הנשים נפקד מהבמה דרך קבע (למותר לציין שלא רק מכנס המימונה מודרות נשים באשדוד, אלא גם מטקסי יום הזיכרון). הכנס אמור לשוות לחג נופך אקדמי עמוק יותר, לנוכח רצח האופי שביצעו בו התקשורת הישראלית והפוליטיקאים. השנה, כמו בשנים קודמות, כל הדוברים בכנס הם גברים: הכנס יארח את פרופ' משה שוקד, פרופ' אהרון ממן, פרופ' שמעון שטרית והשחקן חתן פרס אופיר זאב רווח להרצאות ושיח בנושא: יהודי המגרב: זיכרון והיסטוריה של עבר חמקמק. הנשים מן הסתם יגישו מופלטות ועוגיות בקבלת הפנים. בסיום הכנס יתקיים קונצרט בביצוע התזמורת האנדלוסית של אשדוד על טהרת הגבריות המרוקאית. אם זה הזיכרון וההיסטוריה שמנסה עיריית אשדוד להנציח ביחס למימונה, עדיף שהעבר יישאר חמקמק וימשיך להיות מבוסס בעיקר על היסטוריה שבעל פה, שעברה מאם לבת.

מבחינה היסטורית, התקבע החג בזיכרון הקולקטיבי המרוקאי, הן זה היהודי והן הערבי, כחג של פתיחות ושכנות טובה. חג של אחווה דתית ותרבותית בין יהודים וערבים. דימוי זה של החג והמחוות ההדדיות בין ערבים ליהודים בחג הוטבע בשירו "אתם יוצאי המערב" (שיר לליל המימונה) של גדול פייטני מרוקו, ר' דוד בוזגלו: "…. שָׁמָּה עִבְרִים וַעֲרָבִים, יַחְדָּו כֻּלָּם מְסֻבִּים/ וְאֶת לִבָּם מְטִיבִים. עִם כְּלֵי שִׁיר וּנְגִינָה./ וְלָבְשָׁה הָעִבְרִיָּה. תִלְבּשֶׁת עַרְבִיָּה. / וְגֶבֶר עִם אַדְרָעִיָּא. וּקְטֹרֶת מֹר וּלְבוֹנָה./ וְלֹא נִכָּר הָעִבְרִי. לִפְנֵי אָחִיו הַהֲגָרִי……"

באשר לזיכרון המשפחתי שלי, אמי מספרת על כמויות אדירות של דבש, חמאה, לבן וחלב שהביאו השכנים המוסלמים והברברים לבית אביה, שהיה סוחר אמיד של פיצוחים וקטניות, ומצד שני על מסירת כל המצות שנותרו מהחג לשכנים המוסלמים. בזיכרון האישי שלי משנות ילדותי בדימונה, החג הוא חג שלווה בהרבה התרגשות במטבח סביב ההכנות לחג בחלל נשי לחלוטין, חג של דלת פתוחה והכנסת אורחים שבו השכנים/ות, החברים/ות והדודים/ות מוזמנים לשולחן החג לראות ולהתפעל. חג שמלווה בקצת תחרות בין הנשים מי תציג את השולחן היפה והגדוש ביותר וכמובן הטעים ביותר… ועבורנו הילדות והילדים חג שכולו חופש והתרוצצות מבית לבית ואינסוף דברי מתיקה.

המופלטה היתה מונחת על השולחן עם שאר המטעמים, ולמעט אחד מבני הבית שנשאר לשמור על השולחן יצאנו כל בני המשפחה לסבב מימונה בשכונה. החג היה אינטימי יותר, בניגוד לאופן ההמוני שבו נחגג כיום. מאז שהפכה המימונה למצרך מבוקש אני רואה את אמי עומדת ומטגנת מופלטות שעות על גבי שעות בערב המימונה, לכל האורחים המאושרים ש"מצאו להם מימונה". הם מגיעים מכל מיני קצוות הארץ, מתיישבים ערב שלם, ולא ממש מבינים כלל את מהות החג ואת ההדדיות שמגולמת בחג זה. עכשיו גם אני מתחילה להתעצבן מהחג הזה, שמאבד מערכו הפמיניסטי ומנסה לשכנע את אמי לעבור למימונה במתכונת חדשה: מימונה לסירוגין – שנה אצלך בבית, שנה אצל האורחים.

בקיצור, החג הזה אולי מעצבן אותנו כי הוא עומד בסתירה לכל מה שאנו רגילים בחגים האחרים: זהו חג מרוקאי עם גוונים מטריארכליים, כלומר, חג שמבטא פטריוטיות מרוקאית אתנית ולא לאומיות ציונית. חג שקורא תיגר נגד ההפרדה הבינארית שיצרה הפטריארכיה הציונית והפטריארכיה הדתית במדינת ישראל בין יהודים לערבים, בין נשים לגברים. חג שמקלקל את הרצף הנפלא של לוח השנה העברי ואת ההבניה של הקורבנות היהודית כבסיס לכיבוש ולתוקפנות נגד שכנינו הערבים. חג מלא שמחה שתקוע לנו אי שם בין פסח לערב יום השואה. והכי נורא, חג שאינו בשליטתה של ההגמוניה הציונית. זו הסיבה ככל הנראה שהחג הזה מוציא את כל השדים והשדות הגזענים מחוריהם, ואת כל הפוליטיקאים שרצים לבתיהם של קבלני הקולות ומצטלמים בפוזות נוטפות דבש ושמן מהמופלטות.

הגיע הזמן לחזור למקורות הסימבולים של החג ולהפוך אותו לחג של כולם, לחג של אחווה אנושית בין אדם לרעהו, לחג של עוצמה והעצמה נשית ולחג של שלום ואחווה בין יהודים לערבים ולמוסלמים. תרבחו ותסעדו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. מאיר עמור

    המימונה מעצבנת בגלל שהיא "חג שלווה בהרבה התרגשות במטבח סביב ההכנות לחג בחלל נשי לחלוטין, חג של דלת פתוחה והכנסת אורחים שבו השכנים/ות, החברים/ות והדודים/ות מוזמנים לשולחן החג לראות ולהתפעל". זהו חג עם זכרון של עצמאות ופאגניות. של קשר ישיר לטבע. זהו חג חיבור לדיוניסוס. חג אביב העומד בפתח עם שלל התרגושויותיו. העצמאות והפגאניות מעידים על פוטנציאל של שיחרור. מי שלא מאמין שיקרא את נציב המלח של אלבר ממי. דיכוי האשה המרוקאית בישראל לא יוכל למילות הקסם של האמהות המרוקאיות: "נעבי באשק ונימשי מדורה עליק". מול הקרבה גדולה זו דיכוי עכשווי הוא כעלה נידף. כוח השימור של הקהילה המרוקאית בישראל נשמר אצל פרחה. המימונה היא החג שלה. תרבאח, ותסעד, ותסתח, סעדה ופרחה בינת עמי.

    מאיר עמור

  2. מאיר עמור

    שירה תודה על היופי והחוכמה.
    מאיר עמור

  3. אהוביה

    על פוסט פוקח עיניים ומרגש. את באמת מתנשאת לגובה.

  4. אורלי נוי

    ראיתי בפייסבוק אחד שמחפש את "המימונה הוולגרית ביותר כדי לצלם", עדות לאופי הקרקסי שהולבש על החג היפה הזה עם השנים: קודם הם מחפשים את מרוקאי המחמד שלהם כדי להתבשם מה"אותנטיות" שלו במימונה, ואחר כך יהפכו את אותה הדמות עצמה, שהם יצרו במידה רבה, לנלעגת ופרימיטיבית באחת מתוכניות "הסאטירה" שלהם.

  5. שאול שמעון

    מאמר מרתק שריגש אותי עד דמעות. תבורכי.

  6. גל לוי

    דיינו לו היו מלמדים את הילדים רק את הפוסט הזה, כדי להבין מה ההבדל בין מורשת ותרבות ל״מורשת״ תוצרת המדינה.
    יישר כוח שירה.

  7. נתן.

    "חג שאינו בשליטה ציונית"??

    בדיוק הפוך. חג שכולו המצאה ציונית ובינו לבין המנהג המקורי אין שום קשר ודימיון.

    החג שהומצא בשנות ה60 וה70 של המאה הקודמת על ידי עסקנים מקצועיים ופוליטקיאיים ציניקנים ושבמסגרתו מצווה לזלול ולסבוא עד דלא ידע בין ארור פרס לברוך בגין , הפך באופן רישמי לחג לאומי על ידי ממשלת ישראל והוא אכן חג ציוני למהדרין, אם כי מנקודת ראות אנטי ציונית אפשר לראות נחמה בכך שמידי שנה בשנה המוני בית ישראל ממשיכים לא לחגוג אותו למרות ההוראה הרישמית שהם מקבלים מכלי התקשורת.

  8. יואש

    כמה אחר הוא החג האותנטי ששירה מתארת שעליו גדלה בילדותה.זה בדיוק החג שמי שנולדו בישראל טרם העלייה ממרוקו אינם יודעים על מקורותיו וצופים בו כבחג מרוקאי גחמני שהפוליטיקאים הישראלים עטו עליו כדורסים ו"גיירו" אותו לחומרה כחג ציוני נוסף.
    מכל מלמדי השכלתי נאמר, תבורכי שירה על מאמר זה.

  9. בן מרמרלי

    תודה רבה שירה, פתחת את עיניי, תענוג.

  10. אייל גולן

    חבל ומתסכל שכל מסורת או ניסיון לסובלנות או אמון אחד בשני, ישר נהדף על ידי אינטרסנטים בעלי כוח

  11. רמי אבנימלך

    תודה!

  12. גיל

    אבל אי אפשר להתעלם מהתזמון.

    שביעי של פסח הוא "חג ההשמדה". היום שבו על פי המסורת טובעו המצרים בים סוף.

    האומנם המימונה – אם היא אכן פרי מסורת משותפת בת 3,000 שנה של יהודים ומרוקאים – מנותקת מהתזמון הזה ?

  13. אמסלם איש קטן

    זכר למוצא יהודי מרוקו מן השבטים הברברים.

  14. י. קוּטר

    שוב האשכנזים-ציונים-סמולנים-הומואים-צפונבונים-כוזרים האלה דפקו אותנו.

    ואנחנו רק רצינו לחגוג את העצמתה של האישה בשעות של בישול במטבח

    נו שוין

    1. תימני כנרת

      רק גזען חולני יכול להרגיש מאוים בגין אזכור של חג מרוקאי או מזרחי אחר.
      כל האמוציות האינפנטיליות שלו יוצאות ביבבת התקרבנות בנוסח "שוב האשכנזים-ציונים-סמולנים-הומואים-צפונבונים-כוזרים האלה דפקו אותנו…", כאילו כל מעיניהם של ה"שווארצע חייעס" הם איך לדפוק את האשכנזים "המסכנים".

  15. עידו לם

    צר לי אבל החג הזה ממש לא מעצבן אותי ואני רואה בו חלק מהפלוקלור היהודי כמו שאני רואה חגים שהם מסורות של עדות אחרות, בקיצור זה לא אומר בניגוד לציונות או ליהדות האשכנזית אלא תוספת לזהות הלאומית המתהווה בישראל.

  16. אילנה קסטל

    שירה , קראתי ישנן נקודות שהעלת שאני יכולה להזדהות ויש אחלוק עליהן ,לחשוב שיהדות מרוקו הייתה נתונה להשפעות סביבתיות לא נראה לי ,יהודי מרוקו החמירו מאוד בכל נושא הדת וההלכות .ניתן לבחון את זה ביחסם אל ההפרדה בין חלב לבשר 6 שעות לא פחות.

  17. אילנה קסטל

    גם אצלנו החג נחגג בצורה אינטימית ואמי מחלקת את המפלטה בטכסיות ומברכת כל אחד מהנוכחים בברכה מיוחדת לו,

  18. אשכנזי מחמד

    וואלה, "מסורת משותפת של 3000 שנה בין היהודים לברברים"??? היהודים הללו, במרוקו לפני 3000 שנה, הם חברים של הפלשתינאים היבוסים מאותה תקופה? לא יודע על תולדות הברברים במרוקו, אבל על תולדות היהודים אני יודע קצת. לפני 3000 לא היו "יהודים". היו "עברים" לכל היותר, ובטח לא במרוקו.

    האלה "תענית"? יגעתי ולא מצאתי, ואיני מאמין. היה היתה אלה פונית (=ממקור פיניקי, במושבות צפון אפריקה, בעיקר בקרתגו אבל לכל אורך החוף הימתיכוני, ואף במלטה, סיציליה וספרד) בשם "תנית" (תנת). בתזוגו של האל הזכרי "בעלהאמון" (או בעלחמון). יש הקושרים אותה לעשתורת וענת הפניקית/כנענית. אני מניח שהכתיב באנגלית TANIT המציא את "תענית". אם תחברי אותה עם אסתר/אשתר, בכלל תהיה לך "תענית אסתר" ביום המימונה…

    בחיצור, גיבוב של שטויות פסוודו אקדמיות.

    על "המקורות הטבעיים הפסטורליים החקלאיים" של המימונה כתבתי כבר במקום אחר. זה שחג עממי הפך כאן (בעידוד עדתי מובהק!) לחגיגה לפוליטיקאים – זה נכון, וגם לא מלבב במיוחד, אבל מי מונע ממך לחוג בחוג המשפחה בשמחה ובששון, בכל אופי ומשמעות שנראית לך?