• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

על השאלה המזרחית: ב'

מה בין שז"ר לסתיו שפיר? שניהם לא מסוגלים לוותר על אידיאל הלאום, כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי. אצל האחרונה מבצבצת הפריפריה מתחת לשולי האוהל ונצבעת מיד בצבעי האוניברסלי והלאומי. כפיר כהן בוחן את שיח המחאה החדש בעקבות פולמוס אווה אילוז
כפיר כהן

לחלק א' של המאמר

אני רוצה לחזור עכשיו דווקא למשותף לאילוז, לשז"ר ולאוניברסליות, ולקשר בין השאלה המזרחית לשאלת המדינה. בחלק הקודם הסברתי את הצבת "המרוקאיות" כטבע אל מול ההיסטוריה החברתית של המזרחי בישראל כסימפטום של הסובייקט הנענה לחוק ומתעקש על תמימותו. תמימות/היענות לחוק זו איננה מוגבלת לאילוז אלא מהווה מקרה אחד של תופעה עקרונית יותר. התמימות קשורה באי-ידיעה, אבל זו לא ידיעה כאובייקט של מחשבה, אלא כתנאי של צורת המחשבה עצמה, כך שברגע שידיעה זו הופכת לאובייקט של המחשבה, צורת המחשבה חייבת להישבר ולפנות את מקומה לצורה אחרת. לשון אחרת, אי אפשר לדעת את סיבת התמימות מבלי שהסובייקט ימות. אילוז ומספר רב של מבקרים ישראליים, במיוחד אלה המחייבים את האוניברסליות, לא מעוניינים בכך ולכן מסתירים מעצמם ידיעה אחת קשה לעיכול. הבה נתבונן באמירה של שז"ר בתוך מאמרו של צבי בן דור. שז"ר מתלונן על היחס לתימנים ומסביר:

…וכיצד עמד היישוב היהודי בניסיון ראשון זה, שההסטוריה היהודית זימנה לו? ראשית דבר, האיכר בחוש הריח שלו חש מיד בעוניים של אותם אחים שבים. כהרף עין נפוצה השמועה על מיעוט הצרכים שלהם ונולדה התוכנית לשמר אותם במצוקתם ולהפוך אותם לאובייקט לניצול, ככוח עבודה זול, שיספק תיאבונם והרגליהם של האיכרים, שהורגלו זה שנים בניצול הפלחים הערבים והבדווים. החלום היה: האיכר יהיה מרוצה, לא שינה הרגליו, הכנסותיו לא יתמעטו, וה"אידיאל" ישמר ללא רבב. ארץ-ישראל תיבנה על-ידי יהודים והסכנה הערבית תהיה כלא היתה.

תימני קבוצת כנרת. בזכותם נשמר ה"אידיאל" ללא רבב. צילום: אתר תימני כנרת

העסקנים הציונים הרשמיים רתמו מיד את כל כושר הארגון שלהם ואת סמכותם להגשמת חלום זה של האיכרים. הכול נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל. מעולם לא הפגין כך היישוב היהודי… את רדידותו הלאומית והאנושית. מעולם לא הוכיחו עסקנים ציוניים את ניכורם מרגש לאומי אלמנטרי, כמו בסיפור זה של "פילגש בגבעה" של התיישבות התימנים. משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד–כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו של האיכרים למלכודת.

נניח לרגע לקריאה המדויקת של בן-דור ולעניין הניצול של התימני ונשים לב ליחס שמציע לנו שז"ר בין הניצול של התימני למטרת רווח בורגני לבין הרעיון הלאומי, בין הקפיטל החקלאי לבין הלאומיות. משום העוינות לאיכרים הבורגנים, שז"ר מגלה לנו מה שידענו כבר, שהלאומיות פועלת כצידוק להסתרת הניצול. "הכל נעשה כך, שהתימנים אכן ימלאו אותו תפקיד שטני שהועידו להם, בשם הציונות ויישוב ארץ-ישראל." אבל נשים לב ששז"ר שוזר את היחס הזה במושגים של היחס בין אידיאל וחומר: "החלום היה: האיכר יהיה מרוצה, לא שינה הרגליו, הכנסותיו לא יתמעטו, וה"אידיאל" ישמר ללא רבב." הנה שוב האילוזיה (החלום) רק ששז"ר מעניק לנו אותה במהופך, כמות שהיא. האידיאל (התודעה הלאומית) מסתיר את החומר (עבודה).

אבל עכשיו נעבור לחלק החשוב אף יותר, ונראה שלמרות היחס הברור של ההסתרה הלאומית, שז"ר לא מסוגל לוותר על אידיאל הלאום, חלום התודעה; מכיוון שאידיאל הלאום משרת גם אותו, גם את כנרת, הוא חייב לפצל את הסובסטנציה של הלאום לשני שמות תואר: יש לאומיות טובה, עמוקה, מלאת רגש, אנושית (זאת לכאורה של כנרת) ולעומתה יש לאומיות רעה, רדודה, מנוכרת, צינית. הנה כל העניין כולו: ברגע האמת שבו נחשף לרגע קצר היחס בין הקפיטל לרעיון הלאום, ושז"ר חייב להכיר בלאום (ולא רק באופי הלאומיות) כקטגוריה מכוננת המסתירה מאיתנו את הממשי, שז"ר, על מנת לא להישבר בעצמו, חייב להיתמם שוב ולפצל את הלאום ללאומיות טובה ולאומיות רעה.

אי היכולת להכיר בקטגוריה המכוננת של הלאום מחייבת את הסובייקט להחזיק חזק חזק בעצמו ובמקום לשבור את עצמו (את תמימותו) הוא חייב, כביכול, לשבור את העולם לשניים. לצערי הרב, אפילו במחשבתם מסרבים הדוברים הביקורתיים לוותר על הלאום, ומשום כך מפצלים אותו, כמו שז"ר, לציונות אירופאית גזענית ולישראליות פוסט-ציונית אזרחנית ופתוחה, אוניברסלית ורב-תרבותית. אבל כל עוד שלא נפתרה שאלת ההון ובסופו של דבר שאלת העבודה, אנחנו נמשיך להיתמם ולמצוא את עצמנו מול לאומיות טובה ולאומיות רעה. הנה מנהיגת המחאה, סתיו שפיר, בשיחה בכנס ירושלים מציעה לנו את אותו הפיצול, אותה התמימות, אך נשים לב ליחס בין הפיצול לאנטגוניזם.
סתיו שפיר. צילום מסך

סוף סוף, בפעם הראשונה מזה עשורים מתעורר ציבור שהיה רדום… ומתחיל להילחם בדיוק על אותם הערכים שאתם [ערוץ 7; עיתון בשבע] תמיד נלחמים בעבורם, מתחיל להילחם על דיור, על קורת גג לכל אדם, על חינוך הוגן ושווה בכל מקום לכל אדם באשר הוא, מתחיל להילחם על העסקה הוגנת, על כבוד, על עתיד למדינת ישראל, עושה את המאבק הכי ציוני שיכול להיות. [אנחנו רוצים] ליצור שיח חדש שסוף סוף יתחיל לחבר את אזרחי ישראל במקום להפריד אותם…

בדבריה של שפיר מציץ שוב השיח האוניברסלי, האזרחני, ובסופו של דבר אף שיח ציוני (לאומי). אבל השאלה היא למה הוא עולה שוב ושוב, איזו שאלה מתיקה הלאומיות הטובה והאוניברסלית?

[משיבה לטענה שהמחאה מפונקת]: אתם הייתם במאהלים בבת ים, בכרמיאל, בקריית שמונה, שעדיין קיים אגב, בשכונת התקווה, אני יכולה לספור עוד 120 כאלה, אלה לא מאהלים שרוטשילד מסמל אותם, אלה מאהלים אחרים [שינוי ברור באינטונציה], אלה מאהלי פריפריה, אלה מאהלים שנוצרו מתוך מצוקה, ולא תמיד מצוקה שקשורה בעוני גדול, אלא מצוקה מזה שאנחנו מרגישים שהמדינה הזו הולכת ומאבדת את עצמה לדעת ואנחנו נאבקים עליה.

הנה פתאום אנחנו רואים שמה שקדם, מה שבעצם מביא לשיח החדש (ל"אידיאל" חדש), כמו אצל שז"ר, הוא מלחמת מעמדות, בין ת"א לבין מה שאנחנו מכנים היום פריפריה. יותר מכך, נשים לב לתעתוע במניין הכוחות ובמימד האסתטי של האנטגוניזם: אצל שז"ר שני המעמדות החזקים (הסוציאליסטים מול האיכרים) רבו על המעמד השלישי – כוח העבודה התימני. לא רק שאנחנו רואים את כל שלושת הכוחות, אנחנו רואים כיצד הכוח השלישי שבדרך כלל נעלם מן העין מופיע רק בגלל העמדה החלשה של הסוציאליסטים שלכאורה מדברים בזכותו, אבל בממשי משתמשים בו על מנת להתלונן על האנטגוניזם.

גם במחאה הנוכחית מתקיימים שני מעמדות חזקים (מעמד הביניים הנחלש מול המעמד הגלובלי המתחזק), והמעמד בעמדה החלשה יותר מביא להופעתו של המעמד השלישי – הפריפריה. אבל אי אפשר לפספס את ההבדל: אם אצל שז"ר, לפני הקמת הסובייקט המדינתי, יכולנו לראות שלושה כוחות נפרדים, כאן המעמד הנחלש, עכשיו כבר בתוך הסובייקט המדינתי, ממש מקפל לתוכו את הפריפריה, כמו היו גוף אחד, ואנחנו רואים את הקיפול הזה בהופעת "האוהל" הזהה שמסתיר את האנטגוניזם מתחת לאוהל הלאומיות. אנחנו רואים שני מעמדות, אבל למעשה יש שלושה. מדהים כמה אלסטיות אידיאולוגית צריך בכדי לומר את המשפט הזה: "אלה מאהלי פריפריה, אלה מאהלים שנוצרו מתוך מצוקה [אנטגוניזם מעמדי, כזה שמעמיד בסימן שאלה את המדינה], ולא תמיד מצוקה שקשורה בעוני גדול [והנה המעבר] אלא מצוקה מזה שאנחנו מרגישים שהמדינה הזו הולכת ומאבדת את עצמה לדעת ואנחנו נאבקים עליה. [והנה אנחנו באינטרס של המעמד הנחלש התופס את המדינה כמובן מאליו]". ומיד לאחר שהאנטגוניזם הופיע להרף, הוא מיד מודחק ומכוסה על ידי השיח האוניברסלי והלאומי, שברגעים מסוימים הופך נאום בחירות ממש.

אתם אומרים שלא השבנו לשאלות קשות… תשאלו אותי איפה עשיתי שנת שירות, תשאלו אותי למה אני מתנדבת ותורמת לחברה מגיל 4, תשאלו אותי למה התגייסתי לקורס טיס, תשאלו אותי למה אחרי הכל המשכתי לשירות והארכתי אותו, תשאלו אותי למה אני מקדישה כל דקה שהיא לא לעבודה, לפעילות חברתית שהיא למען כל אדם בחברה הזו…

עזבתי קריירה אקדמית כדי לעשות מאבק שאני מרגישה שהוא המאבק הכי חשוב על עתידה של מדינת ישראל עכשיו, כי הוא המאבק שהולך אולי לגרום למדינת ישראל באמת לשרוד, באמת להמשיך כמדינה שכולנו יכולים לחיות בה… ולהרגיש שהיא מכבדת אותנו ושהיא שומרת לנו איזשהוא עתיד בתוכה…

גם אם למחאה ייקח זמן, אנחנו כבר רואים שהשיח השתנה, אנשים התחילו לדבר מתוך רצון לאחד את השורות, מתוך רצון להרחיב את המעגלים, לדרוש צדק חברתי בכל מקום, גם בחקיקה… בכל מקום, לא רק בתל-אביב… גם בעסקים, גם הדרישה שלנו מחברות להתנהג באופן יותר מוסרי, הדרישה שלנו ממעסיקים לכבד את העובדים שלהם, הדרישה שלנו מהממשלה לכבד אותנו…

אנחנו כל כך רגילים לתקוף אחד את השני, חילונים נגד חרדים, יהודים נגד ערבים… שמאלנים וימנים [הקטגוריה המעמדית לא מופיעה]… כולנו כאילו שייכים לאיזו קטגוריה והדבר הראשון שאנחנו עושים זה לתקוף את הקטגוריה הנגדית שכאילו לוקחת לנו, נו באמת, המדינה הזו שייכת לכולנו, אנחנו צריכים לעמוד ביחד… צריך להתאחד ולעבוד ביחד… אנחנו לא נמצאים באיזה מקום שהוא כל כך מלא בפריבילגיות שמאפשר לנו לנוח, להתקבץ בקהילות הקטנטנות שלנו, אנחנו קהילה קטנה, אנחנו נמצאים באזור… [מהססת, מכיוון שהנה היא עומדת לנסח את תפיסת הלאום הבסיסית ביותר שלנו] כנראה לא הכי ידידותי, אנחנו חיים תחת איום מתמיד, וכמובן שמנסים להנציח את זה באופן יותר  גדול… ואני מעודדת כל אדם לבוא ולהשתתף במאבק החשוב הזה, כי הוא באמת באמת מאבק של כולנו.

מה שמדהים בנאום של שפיר הוא השקיפות האידיאולוגית של השיח האוניברסלי/אנושי. הנה ברגע אחד היא מדברת אל כל אדם, אך במהרה מסתבר שהאדם האוניברסלי הזה, כמו שטען מרקס ב"על השאלה ההיהודית", הוא לא יותר מאשר האזרח הישראלי של החברה האזרחית. הנה שוב אנחנו רואים כיצד חלום הלאום, האידיאל, פעם בלשון לאומית, פעם בלשון אנושית, מסתיר את האנטגוניזם. וכמו אצל שז"ר ורבים אחרים, ברגע שהלאום הוא הדרך לעקוף את האנטגוניזם, מיד אנחנו מבחינים בפיצול הפרדיקטים, בשיח האנושי האזרחני מצד אחד, שנועד לתקן כביכול את השחיתות, את אובדן הדרך מצד שני. לא בכדי נופלת שפיר לשיח של כבוד ומוסר (מה שהיה פעם שייך למזרחי ולדויד לוי, אם אתם זוכרים) משום שברגע שהסובייקט מניח מראש את חוק המדינה כתנאי השיח, הופכת המדינה להורים שהתרשלו והסובייקט לילד (כל כך חשובה כאן העובדה שהמוחים מתוארים כצעירים) המוחה נגד ההורים שהפקירו אותו.

הנה כך, ב"על השאלה היהודית", מבקר מרקס את השיח האוניברסלי של ההצהרה על זכויות האדם והאזרח שנוסחה לאחר המהפכה הצרפתית: "אפילו בשיא הלהט של צעירותם, להט המגיע לשיאים חדשים בשל הנסיבות החדשות, החיים הפוליטיים הופכים להיות רק האמצעים למימוש חייה של החברה האזרחית [בישראל: יוקר המחייה]. אמת, הפרקסיס המהפכני נתון בסתירה מוחלטת לתיאוריה שלו עצמו". (הדגש במקור; תרגום שלי מאנגלית, כ.כ).

אודיסאוס והסירנות. ציור: H.J.Draper ערמומיות שבצידה מחיר

השיח האתי, הלאומי, התמים, מופיע רק כאשר השאלה שעליה צריך להשיב מלכתחילה מודחקת, ויחסי הכוח האנטגוניסטים מוחלפים ביחסי משפחה מנוכרים. חשוב להבין את הדיאלקטיקה: כאשר המוחים פונים ללאום כאל פתרון פלא, הם אומרים לעצמם שכך הם מערימים על האנטגוניזם, כביכול עוקפים אותו. אבל חשוב לזכור שערמומיות, תכונתו המיוחדת של אודיסאוס, וזו המבדילה אותו מאכילס המעדיף את הקרב הישיר, לא מתקיימת בלי מחיר. תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, בספרם הדיאלקטיקה של הנאורות, לימדנו אותנו שבכדי לשמוע את שיר הסירנות ולצאת חי, אודיסאוס מערים עליהן בכך שהוא סותם בדונג את אוזני החותרים בסירה וקושר את עצמו לתורן על מנת לא להתפתות לשיר. אכן, אודיסאוס נהנה מהשיר (מהאסתטי) אבל באיזה מחיר? הוא חייב לעשות רדוקציה לחותרים לכוח עבודה (מעכשיו הם רק גוף שחותר) ואילו הוא עצמו קשור לתורן. רק כך אפשר לחצות את סכנת האנטגוניזם – לסתום את האוזניים לשאלת העבודה, ולקשור את עצמך לתורן הלאום.

אסיים בלשון משל, ברגעים המוקדמים של הברדלס לג'וזפה תומאזי די למפדוזה, הרומאן ההיסטורי המספר את נפילת האצולה הסיציליאנית ותחילת איחוד איטליה במאה ה-19, טנקרדי פלקונירי הצעיר מספר לנסיך שהוא עומד להצטרף למרד של גריבאלדי נגד מלך סיציליה[1]. הנסיך, החושש לחייו של טנקרדי האהוב, מזהיר אותו "כל אלה הם מאפיונרים, פורעי חוק, על מי שהוא 'פלנקונירי' להישאר איתנו, עם המלך". טנקרדי משיב: "עם המלך וודאי, אבל השאלה איזה מלך?… אם אנחנו לא ניקח את העניינים לידיים עכשיו הם יכפו עלינו רפובליקה". ואז טנקרדי מוסיף משפט סותרני שמבלבל את הנסיך, "על מנת שהכל יישאר כמות שהוא, כמה דברים יהיו חייבים להשתנות."


[1] התרגום להלן הוא שלי ונעשה מהגרסה האנגלית.

הכותב הוא דוקטורנט במחלקה לספרות השוואתית באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, פעיל בתנועת הסטודנטים בברקלי ובאיגוד הסטודנטים. עבודת המחקר שלו עוסקת במופעים האסתטיים של המעבר מלאומיות לגלובליזציה בישראל, פלסטין וצרפת

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שרלי בוקובזה

    בעצם, אתה טוען שהציונות, והמהפכה הצרפתית הם אותו דבר, או לפחות שניהם נמצאים בצד השני של המתרס המזרחי (הלא-אזרחי) ובשני המקרים המזרחי מתבקש להפסיק להיות הוא כדי להיות אזרח?

    אשמח אם תרחיב

  2. מיקי

    הכותב, בכל הכבוד, לא קרה נכונה את המאמר של פרופ' אווה אילוז ולא הבחין במניעיה הסמויים. למעשה באמירתה כי למרות כל המאפייניים המזרחיים שיש לה היא לא יכולה להיחשב מזרחית היא מביע הגאווה על כך שהיא לא יכולה להיחשב מזרחית. היא רוצה לברוח מההגדרה הזו ולמחוק את הכתם הזה מעצמה. ניתן להבין אותה כי כל אדם סביר מבין שהסיבה האמיתית לפערים בין אשכנזים למזרחים היא הפער התרבותי-מנטאלי העצום שבין אירופה לאפריקה. או, ליתר דיוק קיומה של תרבות בצד האירופי והיעדרה של תרבות בצד האפריקאי. מי שהגיע מרקע אירופי הוא באופן טבעי בעל סיכויים גבוהים יותר להשתלב בחברה ובכלכלה. אווה אילוז רוצה להיות עם חבריה באקדמיה בצד האירופי.

  3. אורה לב-רון

    אמרה אחת המפגינות האתיופיות, שפירושו אנחנו בצד שלא צריך להיות מופלה.
    והשאלה היא מהו הצד הזה, או מהו הצד השני: הלאומי? הדתי?
    לכאורה, הינתקות (איך? איך?) מאחת מהקטגוריות הללו, שאתה מייחס להן הסתרת הממשי, תאפשר לפוגג את הגזענות/אפליה.
    אלא שזעקתה של האשה יותר ממשית מהממשי שמתגלה אחרי ביטול הקטגוריה. זו הממשות של "אני שייכת לקבוצה, ואני רוצה לקבל זכויות שאינן חלות על מי שאינו נמנה על קבוצה זו".
    אולי אין לזה הגדרה סוציולוגית, אבל זה כמו הצורך הבסיסי להיות אהוב, על ההטבות הכרוכות בכך, שהוא מצב בלתי דמוקרטי.

  4. מיקי צודק

    באונ' העברית. הצרפתיות מכסה את הזהות המזרחית ומעניקה הון תרבותי ע"מ להכנס לאליטה האקדמית האשכנזית בארץ.
    אילוז החליפה את פרופ' נטף ז"ל שקדמה לה. נטף שהיתה הפרופ' המזרחית הראשונה בישראל וניצולת שואה, הסתירה את מוצאה התוניסאי והתגאתה בטיקט האוניברסלי שהעניקה לה האירופאיות.

  5. כפיר

    שרלי, לא הבנתי את השאלה. איך מה שאני אומר קשור למהפכה הצרפתית?

  6. שרלי בוקובזה

    האם אתה טוען שהמזרחים צריכים ללכת נגד הרעיון של זכויות אזרחיות במסגרת של מדינה?

  7. סמולן

    הנוכחי לא עובר את רף ההשמצות הרגיל, ופועל בהתאמה מופלאה לאיתותים קודמים משומרי הסף של הפרוגרסיה, כלומר להכנס באשכנזים הצעירים.

    יתר על כן, ובאופן ברור לגמרי, מתקיימת סתירה בין החלק הזה והחלק הקודם. בקודם נטען, באופן לא הכי מנומק אבל עם הרבה ניקוד, שהמזרחיות היא בכלל רעיון אשכנזי, והיא קטיגוריה אשכנזית שהמזרחי האמיתי אובד בתוכה ואבוד בה. גם בלי הנמקה, זה רעיון חמוד מאד. אבל נועז מדי. מיד עולה באופן ברור האפשרות שהיהודי-ערבי, כלומר המזרחי, אף הוא משהו שהאשכנזים רקמו, ולמעשה שילחו אל המרחב כמעין סוס טרויאני (אשכנזים תמיד חורשים רע, גם במאמרים האלו).

    בחלק השני הזה, לעומת זאת, נדמה שהאשכנזים איבדו את הקטיגוריה הזו, והם נדונים, כמו פעם (עד לפני שבוע) כאוריינטליסטים סעידיים – תמימים וקלים לפענוח. איפה זה ואיפה היכולת המרהיבה של המצאת המזרחיות.

  8. שאול סלע

    אי אפשר לדבר על קולקטיב מזרחי בו נמצאים בן דרור ימיני,והתאומים הרצל ובלפור חקק. מי שמתפרנס מהאידיאולוגיה הציונית לא ירצה ולא רוצה להיות חלק מהשאלה המזרחית. טוב שאלה ייצאו ולא ישובו לעולם.

    יש חובה להתריע ,בכ מקום ובכל מצב מהסכנה הנוראית שערלים סלאבים נוכרים יוכרו בצורה גורפת כיהודים ,ומאידך התפילין יונחו במוזיאון מתוך 300000 נוכרים אפשר לגייר לכל היותר כמה עשרות .משה גרנות הוא אחד מאלה שעבורו המושג "היהודי החדש" הוא הדרך להביא כליה על היהדות המסורתית.

    אני לא מקבל עלי השתייכות ל"עם יהודי" המבוסס על רעיונות שהתגבשו באירופה ב 200 השנים האחרונות. אם בן דרור ימיני רוצה לספר על "נכבה יהודית" ,אנחנו נספר לו שאשכנזים "זכו" ברכוש פלסטיני שדוד ,ההצדקה לשוד היא יריקה בפניהם של יהודים עירקים וביזויים.

    יש בעיה בהבנת המושג "תרבות מזרחית" בכלים מערביים. שפה היא אחד היסודות של תרבות. הערבית שלי חלשה מאוד ,מאידך בסוריה אנשים ששפתם ערבית הורגים אחד בשני. דוגמה נוספת היא המוסיקה,את המוסיקה הערבית ששמעתי בבית אבי ואני שומע עד היום ,צעירים ערבים לא מתחברים אליה . אני לא חושב שקיימת "תרבות ישראלית" ששוה התייחסות ,הזמר העברי הוא מבאיש.

  9. כפיר

    אני כמישהו שנמצא מחוץ לשדה הפעולה הפרקטי לא יכול לתת עצות לאלה שפועלים בו. בכדי לעשות זאת יש לפעול איתם ומשם להציע אסטרטיגיה וטקטיקה. אני מציע פה רק את המשמעות והגבולות של הפעולה האזרחית. אני חושב שהפניה לחוק, שכן זהו הבסיס לפעולה האזרחית, מסתירה כמה דברים. ראשית, מהפכות שמשנות לחלוטין את הסדר הקיים לעולם לא עוברות דרך החוק, מכיוון שהן רוצות לכונן חוק וסדר חדש. זה לא אוטופיה. למזלנו, יש לנו את האביב הערבי (על הצלחותיו וכשלונותיו) בכדי להבחין בהבדל בין פעולה אזרחית לפעולה מהפכנית. שנית, החוק במדינה קפיטליסטית הוא לא החוק של כולם, משום שבעניינים שקשורים לשימור יחסי הכוח החוק מפלה את החלש ושומר על החזק. יותר מכך, אם נשים לב טוב, החזק יודע מצוין שהחוק הוא לא באמת חוק ("הכל מסחרה") שכן הוא תמיד מפר את החוק וקובע חוקים חדשים שמתאימים לו בדיעבד. זה שלא יכולים להיות חוקים קולקטיביסטים, אבל לא בחברה קפיטליסטית. דרך אגב, היחידים בחברה הישראלית שמבינים זאת באמת הם בימין הקיצוני ולכן הם אלה היחידים שמסכנים את המשטר הקיים.

  10. כפיר

    הנימה הצינית לא עוזרת כאן ובוודאי לא מסייעת לנו להבין מה ההבדל בין הגישה שאני מציע למה שהציעו עד עכשיו. ראשית, אשכנזים, כשלעצמם, לא המציאו את המזרחיות ובטח לא את היהודי-ערבי. זה המבנה הפוליטי המדינתי כשלעצמו יחד עם הסדר הקפטליסטי שמפריד בין לסוביקט ופרדיקט, חומר ורוח. מטרת הביקורת שלי היא לא להסביר ש"זהות" היא עניין של שיח, אלא היא עניין של כוח בקונפיגורציה היסטורית, של צורה פוליטית וסדר כלכלי מסוים. ברגע שהסדר הכלכלי-פוליטי ישתנה כך גם המשמעות של ה"מזרחי". לא צריך ללכת רחוק מדי בכדי לראות את זה – המשמעות של היהודי האירופאי השתנתה לחלוטין עם הקמת מדינת ישראל, זאת אומרת עם שינוי הסדר הפוליטי-כלכלי.

    באשר לביקורת על המחאה – בין "האשכנזים הצעירים" כפי שאתה קורא להם יש גם מספיק מזרחים מוכרים יותר ופחות שתומכים בשיח הזה, כך שההטייה הסמויה שאתה מייחס לי חסרת בסיס. זה לא משנה מבחינתי מי מריץ את השיח הזה, מזרחים, אשכנזים, דתיים, אתיופים וכדומה. כל מה שמשנה הוא איזה ניתוח חברתי הם מציעים. אני טוען שהניתוח של שפיר ואחרים מסמא את עינינו באשר ליחסי הכוח. היינו פה כבר והשיח הא-פוליטי/משפחתי/מדעי שלהם מדאיג מאוד מכיוון שהוא מסתיר את האג'נדה השמאלנית-הומנית שלהם שתשאיר את המצב על כנו.

  11. כפיר

    כן, אני חושב שהמושג "יהודי" (או "ישראלי") בהקשר של מדינת ישראל עובד בדיוק אותו הדבר כמו "מזרחי" – אין דבר כזה "יהודי" כתרבות (כ"רוח") בלי ההקשר שלו בתוך סדר פוליטי-כלכלי מסוים. לא בכדי האתיופית (ואחרים) משתמשים בזהות הזו שכן בתוכה מובטח כביכול השיויון הפורמלי של כל היהודים. אני לא חושב שהיא אומרת "מגיע לי מה שלא מגיע לאחרים" (הפליה) אלא "לא מגיע לי מה שלא מגיע לכם" (שיויון אתני). היא אומרת "למה אתם מפלים אותי אם כולנו יהודים?". מושג ה"יהודי", במדינת הלאום, מציע שיויון פורמלי בלבד מכיוון שהוא נועד להסתיר את אי השיויון. הטענה של האתיופית היא בדיוק הטענה ההיסטורית של התימנים בתחילת המאה.

    איך להינתק? צריך לשבור את הצורה הפוליטית של מדינת הלאום. אנחנו לוקחים כמובן מאליו את הצורה הזו אבל למעשה זו התפתחות מאוחרת למדי מבחינה היסטורית.

  12. אורה לב-רון

    אבל הרי אתה לא באמת יכול להבחין בין סוגי ה"מגיע לי" בהתבטאות של האתיופית, כי בשני המקרים מדובר בהנחת האחרים שאינם בקבוצת השייכות. נכון שהקבוצות הספציפיות האלו קיימות רק בקבוצת הלאום הזו, ונכון שהלאום הוא המצאה מאוחרת יותר מהדת, אבל גם הדת קיימה, ב"ה אפליות קשות. וגם לפני הדת.
    לכן אני מפקפקת קשות באופציה של ניתוץ מדינות הלאום כהצלה מאפליה. תמיד יישארו איתנו בני השבט שלנו, בני המשפחה, (אברהם שלח להביא כלה ליעקב מחו"ל, מקום הולדתו, מהמשפחה). אנשים מעדיפים את הדומים להם, גם ללא הגדרות פורמליות.
    מסתבר שרעיון השיוויון הוא קשה לעיכול, ולא ממש פופולארי, ורבים מהמצדדים בו ולוחמים למענו, מבקשים לנתץ את תקרת הזכוכית (להתאחד עם הגבוהים בהירארכיה). קשה למצוא מי שמבקשים לנתץ את רצפת הזכוכית, שהיא התקרה של אלו במעמד הנמוך מהם בסולם.וכל זאת בלי להיתלות בפילוסופים גרמניים, לא ניטשה ולא שופנהאואר, אלא פשוט משום טבע האדם.
    כך גם האתיופית הזו, אינה מחשיבה עצמה חלק מן המערך הדורך על ערבים, אלא מקבוצת ה"כולנו יהודים, ואיך שמו לי תקרה באמצע".

    וכמובן, אני בעד לבעוט בכל הכיוונים. כמו להמשיך לחתור כדי לפחות להישאר מעל פני המים.

  13. יחזקאל ברזילי

    כבר מזמן למשהו חדש שמתחיל לצבוע את האנושות, משהו שלא מבדיל בין שחור ללבן, לזקן או צעיר, משהוא שהוא כמו מספר, כמו פיוז בתוך מנוע אחד גדול. הרי פיוז לא שואל את חברו מאיזה מוצא הוא ומי דפק להוריו את הצורה כשהם עלו למנוע!

    וחשוב שהפיוז האחד יכיר ויקבל את הפיוז השני כשווה לו, כי ללא כניעה זאת המנוע לא יעבוד ושני הפיוזים או שיהיו מיותרים או שיישרפו כל אחד לעצמו.

  14. יחזקאל ברזילי

    בהתאם ועל פי "ההתפתחות מאוחרת למדי מבחינה היסטורית." ? אחרת איך נגדיר את עצמנו היום? לפי מונחים שלפני 1000 שנים? זה יצור התנגשות עם מציאות החיים ולא נוכל "לזרום" כיחדה אחת.

  15. סמולן

    הציניות לא מכוונת. העיקר הוא האנליזה שלך, שמציעה חלופה מעניינת. בלי להסכים איתה יותר מדי, חשבתי שהחלק השני יציע חלופה לקיים.

    במקום זה הגיע דיון ביקורתי באשת ביצוע גדולה, מהטובות שיש היום לשמאל, שמבקר אותה כהוגה בינונית. את אותו דבר אפשר לכתוב על הרבה מבצעים גדולים, ולא לגעת במה שהופך אותם לייחודיים. אין זו אלא הכפשה, שדומה למה ששנהב כתב פה לא מזמן.

  16. מאיר עמור

    אכתוב מאמר ארוך יותר אשר ידון בעמדותי בשאלות של זהות "מזרחית" ושל "מה ניתן לעשות?" פוליטית. מבחינתי, מבחן הרלוונטיות הפוליטית נקבע על פי ההמלצה למידת ואפשרות השינוי. זאת אומרת, אני שופט את המציאות הישראלית ונוקט לגביה עמדה ערכית אך יחד עם זאת אני קשוב לעצמי, לקהל היעד אליו אני מכוון את דברי וליכולת הסבירה לממש את השינוי עליו אני מדבר. זהו מבחן הרלוונטיות הפוליטית שלי. סביר להניח שלאחרים ישנם מבחני רלוונטיות שונים. עכשו לביקורת קצרה של כתיבתו של כפיר כהן. אני חושב שכפיר ממליץ על קיפאון ולא על פעולה פוליטית. הניתוח החברתי של כפיר מגיע למבוי סתום. חלק מהגורמים לכך הוא עיון היסטורי לא נכון. החלק השני קשור להבנה שגויה של ההיסטוריה החברתית בישראל. אביא דוגמא אחת.
    בציטוט הידוע על "התפקיד השטני" אשר הועידו לתימנים יש שני משפטים חשובים הנבלעים ברעש הפטרוני של שז"ר ובגזענות העולה מהציטוט. המשפטים החשובים מבחינתי הם שני המשפטים האחרונים. הניתוח שלי גם נישען על מרקס אם כי על צד אחר במתודולוגיה שלו: מאטריליזם היסטורי. הנה המשפטים והניתוח (הקצר) לפניכם: "משפחת תימנים שרויים עם חמישה ילדים קיבלה דונם קרקע אחד–כלומר, החלק השלוש מאות ממה שקיבל מתיישב אשכנזי מיק"א! וזאת כדי שיהיו התימנים שרויים בחוסר כל ובאין ברירה ירוצו של האיכרים למלכודת."
    על מנת להפוך את התימנים למזרחים בישראל הופעל נגדם מנגנון הקצאה אשר הקצה להם חלק מ"הטובין החברתיים" בשיעור הקטן בשלוש מאות אחוזים (300%) ממה שהוקצה ל"מתיישב אשכנזי". הרשות המקצה היתה "יק"א". זאת אומרת היתה רשות מקצה. מצב "חוסר כל והאין ברירה" הוא מובנה, מתוכנן ומיועד להשיג את המטרה של חוסר אונים פוליטי כתוצאה מהעדר משאבים. כל הדברים הללו קורים בתחילת המאה ה-20. שנים רבות לפני הקמתה של "המדינה היהודית" על פי כפיר (וגם על פי מרקס). זאת אומרת המאבק המעמדי אותו רוצה כפיר לקדם (אם כי אין הוא אומר זאת באופן ישיר אלא באופן משתמע) המאבק המעמדי של תחילת המאה בפלסטינה לא היה קיים. לא ממש היו מעמדות ולא ממש היו אמצעי ייצור עליהם ניתן היה לצאת למאבק מעמדי."האיכרים" וגם "הפועלים" על מנת להתקיים היו צריכים "תמיכה". כבר בתחילת המפעל הציוני בפלסטינה/ארץ ישראל החלה להתפתח סוציולוגיה מיוחדת במינה. סוציולוגיה שלה קרא אליעזר ליבנה "סוציולוגיה של חברה נתמכת". בקיצור רב, מדינת ישראל כגוף מקבלת משאבים כלכליים שאינם נשאבים מהעבודה המתנהלת ומנוהלת במקום. משאבים "חיצוניים" אלה מחולקים על פי מפתח פוליטי על ידי הרשות המדינתית. פעם היה זה הברון רוטשליד, אחר כך יק"א, אחר כך הסוכנות היהודית ואחר כך מדינת ישראל. אבל תמיד היה גוף שקיבל משאבים בשביל הרעיון ובעבור כולם והחליט לחלק זאת על פי מפתח פוליטי כזה או אחר.
    דרך אגב, הספר של גרשון שפיר יכול להיות מתומצת באופן הבא: מתודות "כיבוש העבודה" ו"כיבוש האדמה" אשר הומצאו ונוצרו על ידי תנועת העבודה הישראלית בפלסטינה/ישראל היו הדרך שלהם להגעה אל שליטה בזרימה של המשאבים החיצוניים הללו. בדרך גם הקימו את מערך ההגנה אשר החל "בבר גיורא" עבר ל"שומר", ל"הגנה" ל"פלמ"ח" ואחר כך ל"צה"ל".
    זהו הכיוון שהניתוח הפוליטי שלי נע אליו. במסגרת הזו אני שואל מה על נכדיהם של התימנים מהציטוט לעשות פוליטית? האם השתנה מרכיב ההקצאה הלא שיויונית בישראל ועד כמה הוא השתנה ולאיזה כיוון. והשאלה האחרונה שעליה כפיר לא רוצה שנדבר היא בשם איזה זכות ניתן בכלל לתבוע שינוי? מדוע תביעת שינוי כ"פועל" טובה יותר מתביעת השינוי של "האזרח"? ההיסטוריה של המרקסיזם והרומן המבולבל שלו עם נושא הלאומיות והלאום הפכו את הגישה הזו כמעט ללא רלוונטית בבחינת ההסיטוריה של ה-200 שנה האחרונות. על שאלות בכיוון הזה כפיר כהן לא כל כך עונה. לדעתי אלה הן שאלות חשובות ביותר. יש ביננו אי הסכמה. אין ספק.
    בברכה
    מאיר עמור

  17. כפיר

    תודה רבה על התגובות. אני מעריך את השאלות ואנסה להשיב כאן במגבלות "התגובות."

    ליחזקאל: אני חושב שכדאי מאוד שנגדיר את עצמנו, השאלה היא מי זה "עצמנו".
    אני חושב שהמושג האתני "יהודי", והמושג הלאומי "ישראלי" מסתירים את יחסי הכוח והאנטגוניזמים החברתיים. ברגע שנגדיר את עצמנו לא על פי הזהות יהודי/ישראלי, אלא על ידי חזק/חלש; מנצל/מנוצל; תנאי אפשרות/הופעה אזי נבין קודם כל שאין עצמנו אלא כוחות הנלחמים זה בזה על המשאבים שלהם. ההגדרה העצמית נובעת משם, כביכול מלמטה, ולא מהמושגים שסידרה לנו הסוכנת היהודית או ברוני הקפיטל.

    לסמולן: קשה מאוד להציע אלטרנטיבה בפוסט של 2000 מילה, ויותר מכך, אני משוכנע שברגע שאציע את האלטרנטיבה שלי אתה לא ממש תאהב אותה. האלטרנטיבה שלי במילה אחת היא כיכר תחריר ולא מעבדות השיויון של המחאה.

    בנוסף, אני חושב שהשיח של שפיר ואחרים הוא שיח הומני פסבדו-מדעי שבסך הכך רוצה קפיטליזם עם פנים אנושיות. אני רוצה להזכיר לך שהיו אנשים וארגונים כמו הל"ה ובמובן מסוים הקשת, שהחלו בשינויים כאלה אבל אז הם נתפסו כשוליים. יש לשאול, אם כך, מדוע שפיר נתפסת כקונצנזוס, מדוע מאבקים קודמים נעלמים מן העין ומן הזכרון, ומה הקונצנזוס מסתיר. דרך אגב לא רק שנהב ביקר את המחאה, רבים אחרים עשו זאת על במת "הארץ".

  18. כפיר

    מאיר, אני מעריך מאוד מה שיש לך לומר, אבל אתה שוב ושוב מגיש כאן מכות מתחת לחגורה. אתה לא יכול לכתוב שאני מציע "קפאון", או שאני לא מבין את ההיסטוריה נכון, מבלי להציע הסבר אחראי אחר. אני עדיין מחכה למאמר תגובה ובשמחה אגיב עליו אם אוכל.
    אני בפירוש לא מציע קפאון, ואני מראש כבר מציע לאלה שעוקבים כאן לשאול מדוע ה"רלבנטיות" או ה"רצינות" הפוליטית שאתה מציע תמידים מתנסחים במונחי הסבירות וה"קיים". סוג הריאליזם הזה הוא לא רחוק ממה שמניע את הריאל פוליטיק הישראלי.

    יותר מכך, אמנם אני מקדם כאן קריאה מרקסיסטית, אבל אני חושב שמי שמכיר את המושגים שאני עובד איתם יראה שאין לי תפיסה מרקסיסטית אורתודוקסית. אני מפעיל, אם כי בהסתייגות רבה, את מוף ולאקלאו, וברקע את הביקורת של משה פוסטון והקבוצה הגרמנית של רוברט קורץ. כל אלה ביקרו את מושג ה"פועל" הפוזיטיבי של מרקס ומקדמים תיאוריה שונה למדי.

    ועכשיו לשאלה מדוע קטגורית "האזרח" שונה מקטגורית ה"פועל". על כך השבתי כבר בטקסט והיא שקטגורית העבודה שייכת לסדר תנאי האפשר ואילו האזרח לסדר ההופעה. אבל, מכיוון שבסופו של דבר, על מנת להביא למהפכה (ולא לקפאון) יש לשבור את הסדר הקיים תנועה אל סדר חדש לא מסתמכת על אף אחת מהקטגוריות הללו, שכן כמו שאני מציע למהפכה אין תוכן חברתי.

    מצפה לתגובה שלך ומקווה שנוכל לשוחח.

  19. סמולן

    אני עדיין אחכה ל 2000 המילה על החלופה. אם היא לא תהיה מעניינת, אני מבטיח להתאכזב בפומבי. מכל מקום, החלק הראשון מעניין מאד.

  20. מזרחי אחד

    חוץ מזה שאתה רק מביא ציטוטים מהוגים אירופאים ומערביים וזה אולי נשמע מאוד פומפוזי, עכשיו תסביר לי איך אתה כותב את המאמר שלך לנהג משאית מזרחי דור שלישי להקרנות שגמר עשר שנות לימוד מה אתה רוצה ואיך אתה רוצה לשנות את הדברים.

    כי לי יש 16 שנות לימוד ולא הבנתי.

  21. כפיר

    קודם כל אני רוצה לומר שהתובנות שלי, גם אם בלשון אקדמית, נובעות מ"נהג המשאית" שבמקרה המזרחי בישראל היה/היו הפנתרים השחורים שלא סיימו בית ספר וכו' והם אלה שלימדו הרבה מאתנו באקדמיה מה המשמעות של לצאת נגד המדינה. אז ראשית, חשוב לי לומר שהאקדמאי, לפחות בתפיסה מסוימת, מגיע "מאוחר" לסצינה של הדיכוי.

    שנית, אני אשמח להבהיר קטעים מהטקסט אם תצטט מה מבחינתך לא ברור. אני בטוח שזה שלא שהכל לא ברור.

    בלשון פשוטה, מה שאני אומר, זה שאם רוצים לשנות את הסדר הקיים (ולא רק את הממשלה הנוכחית) אי אפשר להשתמש בלאום כזהות להתקבץ תחתה מכיוון שזו מסתירה את האנטגוניזם בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

  22. כפיר

    תודה. זה לא שאני לא יכול להתחיל להציע עקרונות מסוימים, ואולי אעשה זאת בשלב מסוים יחד עם אחרים, אבל אני חושב שלהשתמש באתר אינטרנט בכדי להשתעשע ב"חלופות", שנוגעות למיליוני בני אדם, זו טעות. זה לא שזה לא אחראי, זה שנטייה כזו מבוססת על שתי הנחות שגויות. הראשונה היא שנדמה לנו שאנחנו יושבים מסביב לשולחן עגול, סגנון תוכנית אירוח, ולכל אחד מאיתנו יש קול שווה לזה של האחרים ומה שמכריע בסופו של דבר, זה עד כמה הגיוני הוא הפתרון שלי או שלך. הדברים לא עובדים ככה. הניסיון לימד אותי שאנשים לא מצטרפים לחלופות כאלו כי הן "הגיוניות" אלא מסיבות אחרות לחלוטין שלא נכנס אליהם כאן.

    השניה היא שאף אקטיביסט רציני לא יושב עכשיו בבית ומחכה לחלופות שלי או שלך ובהעדר המימד הפרקטי (ולא הפרגמטי) של החלופה, השיחה הופכת מופשטת מאוד ובסופו מגיעים למעין "טוב, אם אתה רוצה לשנות את כל העולם…".

    דבר אחרון, אם הבטת בטלוויזיה בשנה האחרונה, אתה יודע כבר מהי החלופה וההזמנה הכנה לשיחת החלופות היא מעין התכחשות כמעט מודעת למה שאתה כבר יודע. הכתובת על הקיר. היא על הקיר כבר כמה שנים טובות.

  23. מזרחי אחד

    המזרחים רוצים להשתלב בעם היהודי ובלאום היהודי ובמדינת ישראל כשווים בין שווים. ההכללה הזו אולי תישמע קצת גרדיוזית אבל קשה לי למצוא מקרה אחד בציבוריות הישראלית של מזרחי שפנה לדרך אחרת. במיוחד לא כאלה שהם נבחרי ציבור.

    עכשיו, בוא נגיד ככה. המאמר שלך הוא תוצאה של שיטת חשיבה בשיח המזרחי שקיימת כבר הרבה שנים, והיא שיכול להיות שיח מזרחי בלי מזרחים. משהו כזה. זאת אומרת שמגיע מלומד אחד ומנסה לרכוב על המזרחים ולהדביק להם את מאווייהם. אני יכול להבין את הבעיה שלך עם מדינת הלאום, בסדר, אתה נגד מדינת הלאום. יש לך השגות קשות נגדה. יש לך ביקורת היסטורית, אתה לא חושב שהיא הכרח וכן הלאה וכן הלאה. למה אתה צריך את המזרחים בשביל זה? זה מסר לכולם.

    לדעתי מאיר עמוד אומר לך משהו מאוד חד, אם אתה רוצה לדבר בשם מזרחים כלשהם, או בשמם מזרחיות כלשהי, זה צריך להיות נטוע בתוך מציאות ברורה של המזרחים כבשר ודם וכאנשים חיים ולא כרעיון כללי.

    המצב הקדם ציוני של המזרחים אמנם לא היה לאומי או לאומני אבל הוא היה בעיקרו של דבר מונרכי עם סממנים מסויימים של אוטונומיה בתוך המונרכיה ומעד של נתין שמחוייב למלך (זה נכון גם לגבי האימפריה העותמנית), לא נראה לי שיש מזרחי שרוצה לחזור למבנה הסוציאלי הזה.

    דרישה של זכויות אזרחיות במדינה אזרחית היא בסיס לדיון מרחיב יותר של מהי מדינה ומה התפקיד שלה. בלי השיוויון הזה בשיח אזרחי ובלי שיוויון אזרחי למזרחים אין נוכחות בשיח של מדינת ישראל, אלא כמגיבים.

    בסופו של דבר אתה עושה את אותה טעות שעושה אילוז שאותה אתה מבקר, אתה דורש מהמזרחים להיות נגד מדינת הלאום והיא דורשת מהם להיות אוניברסאלים, למה בדיוק? למה אי אפשר להסתפק קודם כל במה שהמזרחים דורשים?

  24. יניב

    כפיר, קודם כל תודה על ניתוח חכם ועמוק ומלמד. כמו הרבה פעמים בניתוחים פסיכואנליטיים, נדמה לי שדרך הניתוח ומסקנותיו מנותקים מעט, ומעניינים יותר, ממושאיהם. אבל זה לא כל כך משנה.

    אם הבנתי אותך נכונה בחלק הראשון, ואם לסכם ולפשט את השורה התחתונה, טענת שהיחס אל המזרחיות של אילוז, כמו גם של בן-דור – כאל זהות תרבותית ונספח בצורת תואר ל"אזרח" של מדינת הלאום (בין אם ענידת התואר נעשית באופן יותר מדי או פחות מדי אוניברסלי) – הוא יחס שמשתיק ומכחיש את הניצול והדיכוי המעמדיים-וגזעיים לעתים קרובות (כמו במקרה של מדינת ישראל, לפחות בשלבים היסטוריים שונים שלה) שהם תנאי האפשרות של אותה מדינת לאום. לכך אני מסכים בהחלט (וגם כתבתי משהו קצת דומה, אם כי הרבה פחות עמוק ומתוחכם, בתגובה שלי לצבי ששיח הפוליטיקה של זהויות כרוך בכלכלה הניאו-ליברלית), אף כי איני בטוח שהביקורת על אילוז או על בן-דור מעוגנת מספיק (לדעתי, אילוז בתשובותיה לבן-שיחה האינטלקטואל המזרחי כמו גם לחברתה האשכנזית, פשוט שיקפה את הזיהוי שהתקיים באותם ימים של שנות ה-90' בשיח הציבורי הישראלי בין מזרחיות לזהות תרבותית, והשיבה למתקיפיה בלשונם, או אם תרצה – נענתה לאינטרפלציה שלהם. דווקא הקריאה שלי את אילוז, שהיא כנראה יותר מדי נוטת-חסד, מייחסת לה ביקורת בדיוק על הזיהוי הזה גם מצדם של אינטלקטואלים מזרחים מסוגו של בן-שיחה, ש"עסקו ברהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות"). כאמור, העיגון של הביקורת פחות משנה – יותר משנה התוצאה, ביקורת איתנה, מלומדת ופוקחת-עיניים.

    אבל מצאתי יותר עניין דווקא במאמר השני, מכיוון שהוא נראה לי יותר אקטואלי. הביקורת שלך על (השיח של) מחאת האוהלים מעניינת גם כי היא מקורית. לפחות אם הבנתי נכון את טענתך – בכל הביקורות הרבות שנשמעו על המחאה, לא שמעתי עדיין ביקורת מרקסיסטית המייחסת לה ניסיון להסתיר או להכחיש את יחסי הכוח הקיימים בישראל ובעולם. אבל דווקא בנקודה הזו אני חושב שביקורתך לא מספיק מנומקת ומפותחת. בפרט, הייתי רוצה לשמוע עוד על מה שכינית שלושת המעמדות הנוכחיים במחאה הזו. דווקא ההתרשמות שלי הייתה שמובילי המחאה, לפחות חלקם הגדול, הם מהמעמד הגלובלי (אלא אם כן לא הבנתי נכונה את משמעותו של המונח הזה – אני מתכוון לכך שברובם הם אוחזים בהון תרבותי חוצה-לאום שמאפשר להם להתפרנס במדינות-לאום שונות, ובהון כלכלי שמאפשר להם לחלק את זמנם בין תל-אביב, ניו יורק וברלין). ודבר אחרון שמעניין אותי לדעת – גם בעקבות הפסקה האחרונה בתגובה שלך לסמולן – היא אם אתה עושה הבחנה איכותית בין מחאות ה-occupy השונות בעולם לבין מחאת האוהלים בישראל?

  25. כפיר

    תודה על השאלות יניב,

    לא בטוח שאני מבין מדוע אתה אומר שאני לא מציע נימוקים, זה תמוה בעיני, שכן הצעתי, במאמר יחסית קצר, גם דוגמאות היסטוריות וגם המשגה תיאורטית, אבל אניח לזה.

    לעניין עצמו, מכיוון שהשאלה שלך בנוגע למחאה דורשת הסבר מפורט וארוך יותר, הגבתי עליה במקום אחר וצרפתי קישור.

    http://conditionsofthepossible2.wordpress.com/2012/04/20/25/

    אומר כאן, עם זאת, שלא הייתי מייחס לצבי בן דור עמדה תרבותנית, אני לא בטוח שזו העמדה שהוא תופס. בנוסף, העמדה שלי היא בפירוש לא פסיכואנליטית אלא מטריאליסטית-מרקסיסטית. אני לווה מהפסיכואנליזה, כפי שנוהגים לעשות מרקסיסטים במערב. באשר לאילוז, הבעיה המהותית של עמדתה מבחינתי היא שהיא עמדה סוציולוגית, על גבול הפוזטיביסטי. ניסיתי להסביר את זה באחת התגובות שלי למאמר השני שלה ב"הארץ". אם יש לך רגע, הצץ בזה, התפתח שם דיון מעניין באופן כללי, עם בן-הראש ואחרים.

  26. יניב

    תודה על התגובה. לא טענתי שאינך מציע נימוקים, חלילה, אלא שהטיעון, בעיניי, לא היה *מספיק* מנומק ומפותח – ואכן, שמחתי מאוד והשכלתי מאוד מקריאת פיתוחו והרחבתו בקישור. קראתי ברפרוף ואני מבין עכשיו יותר וגם מסכים, ואקרא עוד ואעמיק ואם יהיה צורך – אמשיך את הדיון שם.

    (אגב, גם לא התכוונתי לייחס לך עמדה פסיכואנליטית, אלא רק מתודה פסיכואנליטית של ניתוח השיח. זיהוי עמדתך כמרקסיסטית הוא שהיה בעיניי ההיבט המעניין – והמקורי – של הביקורת).

    אני מסכים גם שעמדתה של אילוז נושקת לפוזיטיביזם (גם אם לא פוז' "גס") – אני חושב שגם עמדה מרקסיסטית, בבסיסה, כרוכה במידה של פוזיטיביזם. אשמח לקרוא את תגובתך למאמר – האם תוכל לצרף קישור או הפניה? (הארץ? העוקץ?)

  27. כפיר

    תודה. אין לי את הקישור לאילוז, אבל זה פשוט המאמר השלישי שלה "מדריך לאפליה". התפתחה שם שיחה מעניינת בתגובות.

    אני לא יכול להסכים שתיאוריה מרקסיסטית היא פוזטיביסטית, בוודאי לא כזו שלוקחת בחשבון את לאקאן/מוף/לאקלאו וכמובן את הביקורת של פוסטון. אבל ברור שאי אפשר לדון בזה כך, באופן המקוצר הזה.

  28. צבי בן-דור

    באחד הדיונים האחרונים שלו שעוסקים במושג האינטלקטואל קובע מנציוס כי ישנן מצבים בהם ״לשון חלקות תשבש את הסגולה״. לצערי הרב אני מוצא אפשרות למצב כזה באופן שבו סיכם יניב את דבריו של כפיר הנה להלן:
    ״אם הבנתי אותך נכונה בחלק הראשון, ואם לסכם ולפשט את השורה התחתונה, טענת שהיחס אל המזרחיות של אילוז, כמו גם של בן-דור – כאל זהות תרבותית ונספח בצורת תואר ל"אזרח" של מדינת הלאום (בין אם ענידת התואר נעשית באופן יותר מדי או פחות מדי אוניברסלי) – הוא יחס שמשתיק ומכחיש את הניצול והדיכוי המעמדיים-וגזעיים לעתים קרובות (כמו במקרה של מדינת ישראל, לפחות בשלבים היסטוריים שונים שלה) שהם תנאי האפשרות של אותה מדינת לאום. לכך אני מסכים בהחלט (וגם כתבתי משהו קצת דומה, אם כי הרבה פחות עמוק ומתוחכם, בתגובה שלי לצבי ששיח הפוליטיקה של זהויות כרוך בכלכלה הניאו-ליברלית), אף כי איני בטוח שהביקורת על אילוז או על בן-דור מעוגנת מספיק (לדעתי, אילוז בתשובותיה לבן-שיחה האינטלקטואל המזרחי כמו גם לחברתה האשכנזית, פשוט שיקפה את הזיהוי שהתקיים באותם ימים של שנות ה-90' בשיח הציבורי הישראלי בין מזרחיות לזהות תרבותית, והשיבה למתקיפיה בלשונם, או אם תרצה – נענתה לאינטרפלציה שלהם. דווקא הקריאה שלי את אילוז, שהיא כנראה יותר מדי נוטת-חסד, מייחסת לה ביקורת בדיוק על הזיהוי הזה גם מצדם של אינטלקטואלים מזרחים מסוגו של בן-שיחה, ש"עסקו ברהביליטציה מבולבלת של מסורת ועדתיות"). כאמור, העיגון של הביקורת פחות משנה – יותר משנה התוצאה, ביקורת איתנה, מלומדת ופוקחת-עיניים.״
    ובכן אני למד מכך שעל פי יניב אני לוקה ב״יחס שמשתיק את הדיכוי ואת יחסי הניצול המעמדיים״ (ראו לעיל בציטטה שהבאתי). על כך אני תמה תמיהה גדולה. האם יואיל מישהו להסביר איך מאמר שפותח באזכור בוטה לסיפור שהעוסק בהפקרתם של תינוקות תימנים למוות וניצול מחפיר של הוריהם, מאמר שאני כתבתי, מתויג כמשהו -ש ״משתיק את יחסי הדיכוי והניצול״ אני באמת לא מבין.. אבקש הסבר קונקרטי, לא תאורטי. מיניב, תובע תביעה ברורה לעמוד מאחורי המילים שלו הקובעות כי אני, מכחיש, לא תפלות את הדיכוי הגזעי מעמדי. זה באמת מדהים שמישהו יכול לעשות כזה שימוש בלשון חלקות.

  29. יניב

    לצבי – צר לי על חוסר-הדיוק בדבריי, וצר לי שהם התפרשו כפי שהתפרשו. ידעתי מלכתחילה שאני נכנס לשדה-מוקשים והנה, התפוצצתי על אחד, ועוד על זה שהכי פחות רציתי (אם תקרא שוב את תגובתי למאמרך שלך אני מקווה שתראה שהושקעה בה הרבה מחשבה – הרבה יותר מזו שהושקעה בתגובה הבלתי-זהירה שלי למעלה – ושהיא נכתבה מתוך הסכמה רבה, למרות הביקורת המועטה שהבעתי, ובעיקר מתוך כבוד, הערכה, ואם יותר לי להשתמש במילותיך שלך – אהבה מרחוק).

    לפני שאגש להסבר, אתחיל מהסוף – טעיתי. הנה אני מודה. בקריאה נוספת של המאמר של כפיר, לא נראה לי שהוא ייחס לך, בניגוד לאילוז, את ה"יחס שמשתיק את הדיכוי והניצול". לפחות לא בחלק א' של המאמר (בחלק ב' אולי, במרומז, אבל בהחלט לא בהתייחסות מפורשת אליך).

    לגופו של עניין, אסביר מדוע כתבתי את מה שכתבתי (וגם אודה בצורה מפורטת יותר בטעותי): אני הבנתי את טיעונו המרכזי של כפיר במאמר הראשון באופן מסוים – וכך וסיכמתי אותו, תוך כדי הודאה בפישוט הטיעון (כאן אחזור על הסיכום בצורה מקוצרת פחות, אך עדיין יהיה בה משום רדוקציה והפשטה): להבנתי כפיר עושה הבחנה בין "המזרחי" לבין "האזרח המזרחי". "המזרחי" הראשון הוא קטגוריה מעמדית במסגרת הסדר הכלכלי-פוליטי-היסטורי. הקטגוריה הזו, כמעמד מדוכא, היא תנאי אפשרותה של מדינת-הלאום (במקרה הזה ישראל). עובדת היותו של המעמד המדוכא "מזרחי" אינה הכרחית מבחינה היסטורית (וכך למשל ניתן היה להחליפו בתקופות היסטוריות אחרות ב"פלסטיני" או ב"מהגר העבודה"). ה"מזרחי" השני, בצירוף "האזרח המזרחי" הוא קטגוריה תרבותית, בין אם מהותית או מובנית/מדומיינת. אילוז ממקמת את המקור שלה (על פי כפיר כפי שאני מבין אותו) במשפחה, ובן-שיחה האינטלקטואל המזרחי ממקם את המקום שלה (שוב, על פי כפיר) בחברה האזרחית/המדינה, אבל מה שחשוב הוא שעבור שניהם, "המזרחי" הוא שם-תואר בלבד והוא הנספח ל"אזרח המדינה", הסובייקט האוניברסלי בתבונה המדינית הליברלית. ההצמדה הזו של "המזרחי" כנספח ל"אזרח המדינה" מעוורת את עיניהם של שני הדוברים (שוב, על פי הבנתי את כפיר) מלראות את הניצול המעמדי; אם לא את הניצול המעמדי ההיסטורי של המזרחים (כאזרחים), לפחות את הניצול המעמדי הפוטנציאלי שמגולם בעצם הקטגוריה "אזרח המדינה" כקטגוריה אוניברסאלית. בלשון פשוטה יותר ואם להקצין מעט את הטיעון (שוב – הטיעון של כפיר, כפי שאני מבין אותו, ומסכים לו, בחלקו): מי שטוען שה*אזרחים* האשכנזים ניצלו ודיכאו את ה*אזרחים* המזרחים, בגלל – ורק בגלל – גזענות (תרבותית) מתעלם מהיבט המעמדי של הדיכוי (שהוא, לפי הניתוח המרקסיסטי, ההיבט הקובע) ולפיכך לוקה ב"יחס שמשתיק ומכחיש את יחסי הדיכוי והניצול המעמדיים". כך הבנתי את טיעונו של כפיר, ולפי מיטב הבנתי, דאז, זהו גם היחס אל המזרחיות (כתרבות, כשם-תואר, כנספח לאזרחות) שהוא תלה באילוז ובך. ועכשיו שוב, ובהדגשה – ט ע י ת י. מקריאה נוספת של המאמר של כפיר אני לא מוצא ייחוס כזה אליך. כן לאילוז, כן לבן-שיחה האינטלקטואל המזרחי, כן (בתחילת חלק ב' של המאמר) לאנשים נוספים, במשפט שאולי כן ואולי לא מרמז גם אליך ("אילוז ומספר רב של מבקרים ישראליים, במיוחד אלה המחייבים את האוניברסליות") – לא לך ספציפית.

    אגב, בתגובה לכפיר כתבתי, אחרי הפרשנות שלי את הטיעון שלו, שלדעתי הביקורת שלו כלפי אילוז – וכלפיך(!) – לא מעוגנת מספיק. פירטתי את דעתי על חוסר-העיגון של הביקורת ביחס לאילוז, לא פירטתי את דעתי על חוסר-העיגון של הביקורת ביחס אליך. תגובתי גם כך נראתה לי ארוכה יתר על המידה והתעצלתי לחשוב ולנמק גם את החלק שביחס לביקורת עליך. בדיעבד, אילולא הייתי מתעצל, הייתי אולי נוכח בכך שכפיר לא ייחס לך בצורה מפורשת את היחס שטענתי שייחס. אז הנה, צר לי שאיני נענה לתביעתך לעמוד מאחורי מילותיי. אדם צריך לדעת גם לסגת ממילותיו כשהועמד על טעותו. אני מקווה שדבריי אלה לא יתפרשו כלשון חלקות.
    יש למנציוס איזה פתגם בסגנון מודה ועוזב ירוחם?

  30. כפיר

    תודה על התגובה. רציתי לומר בקצרה שני דברים. אחד, אני עדיין לא מבין מדוע הביקורת שלי את אילוז לא "מעוגנת" מספיק. מה העוגן החסר וכמה עוגנים צריך?

    שתים, אני רוצה לדייק ולומר שאני לא מציע פרשנות מרקסיסטית אורתודוכסית לעניין המזרחי. אני לא מציע מאבק מעמדי לשיפור מעמד העובדים, אני, במידה רבה יחד עם משה פוסטון ורוברט קורץ, לא טוען שצריך לשחרר את העבודה מהקפיטל, אלא "לשחרר את החברה מהעבודה," כפי שניסח זאת ידידי ניל לארסן. המאבק הראשון הוא מאבק של מעמד הפועלים ומתקיים בתוך המערכת (וסופו הוא סופו העגום של מאבק העובדים בתעשיית המכוניות בארה"ב למשל), המאבק השני הוא כפי שאני מציע, חסר תוכן במערכת הקיימת, הוא כזה שרוצה לבטל את המעמד עצמו. אני ארחיב על כך לאחר שאחרים יגיבו על המאמר.