string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }

לדבר על עצמנו

היום פורסם כי בעקבות נאומו של ניר ברעם בפסטיבל הסופרים לפני שנתיים, התבקשו השנה הסופרים להעביר את נאומיהם לאישור ההנהלה. ברעם העז להיות לא עלינו פוליטי, והזכיר למתגוררים ליד הים את הסכנה שיפסיקו לשמוע את רחש הגלים. לפניכם נאומו המלא
ניר ברעם

בשנת 1907 נפגשו בלונדון שניים מגדולי הסופרים היהודים במאה-20. האחד היה יוסף חיים ברנר, והאחר היה חברו מנוער, הסופר אורי ניסן גנסין. כ"אוהב המחכה לבחירת לבו" המתין ברנר לגנסין, וקיווה שיביא "זוהר לתוך אפלת חייו".

אף על פי שהשניים היו קרובים בנפשם ובחוויותיהם, כל אחד מהם הוביל את יצירתו לכיוון שונה במהותו: ברנר חתר לספרות עברית שמתוך מצוקת היחיד תעסוק בקונפליקטים העכשוויים המעסיקים את היהודים, ואילו גנסין כתב ספרות אישית, מפותלת ואימפרסיוניסטית. ברנר, כעורך כתב העת המעורר, צעק בלשון "אנחנו", לעומת גנסין שלחש בלשון "אני". גם בכל הקשור לאופיים היו השניים הפכים, כמו שהגדיר זאת אשר ביילין, אחד מחבריהם הקרובים: ברנר: "ים סואן ורותח" ואילו גנסין "בריכה עגומה הבוכה בלחש."

שני הסופרים הללו, מהמופלאים שידעה הספרות העברית החדשה, לא הצליחו במפגש הזה בלונדון לגשר על חילוקי הדעות ביניהם. הם גם לא העמידו פנים שהדבר אפשרי. רבצה ביניהם תהום ספרותית, אידיאולוגית, אישית, ושניהם היו ישרים מכדי למסך את המחלוקות בדברי נימוסין או חנופה.

אפשר לומר שהמפגש הסתיים בכישלון. גנסין החולה עזב את לונדון ויותר הם לא התראו.

עולה מכאן שאלה מעניינת על מפגש בין סופרים: מתי מפגש כזה נכשל? האם כשלא מסתירים את המחלוקת, כשמגרדים את הפצעים, כשמביעים מורת רוח, כשאומרים את האמת, אפשר לקרוא לזה כישלון?

ניר ברעם. "אנחנו ילדי התקופה" כתבה שימבורסקה, והתקופה היא תמיד פוליטית

כסופר צעיר שביקר במעט פסטיבלים ספרותיים, אני תוהה לפעמים האם הריטואלים של הפסטיבל, מסיבות הקוקטייל, כללי הנימוס והטקס, הכבוד כלפי המארחים, הצורך לבדר את הקהל, לא ממסכים את המחלוקות והופכים את האירוע כולו לתרבותי, יתר על המידה. האם בעצם הכללים הלא כתובים של הפסטיבל לא מעקרים את האירוע מן הפוטנציאל הנפיץ והמטלטל של הדיאלוג הספרותי? והרי באחת מאמרותיו הידועות ביותר טען קפקא שספר – כמו גם דיאלוג ספרותי אגב – צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו.

ואולי גם היום יש יותר מדי דברים שלא מדברים עליהם?

נכון שפסטיבל ספרותי נמדד בתכניו הספרותיים, אבל האם אפשר בכלל לדבר רק על "ספרות" – רק על ערכים ספרותיים ואסתטיים – מבלי לגעת בתנאים החברתיים והפוליטיים שבתוכם נכתבת הספרות הזאת?

אחרי שראינו במאה העשרים כיצד משטרים שונים משתמשים ב"תרבות" ולאילו מטרות, כבר לא ניתן לדבר על אמנות שאינה פוליטית. היצירה, ולא משנה מאיזה סוג, היא פרי התקופה שבה היא מתהווה. ברצותה או שלא ברצותה היא מתפענחת ברוח הזמן. "אנחנו ילדי התקופה" כתבה שימבורסקה, והתקופה היא תמיד פוליטית.

נולדתי וגדלתי בירושלים, ואין למשפחה שלנו סיפור אחד שלא מתחיל או נגמר בעיר הזו. אבל היום קילומטרים ספורים מזרחה מכאן אפשר לראות את חומת ההפרדה שבנתה מדינת ישראל, כחלק מחזון ברור של הישראלים לחצוץ בין המדינה שלהם לבין העולם הערבי. המהלך הזה, שמדבר אל לב היהודים המודאגים מעתידה של מדינתם, משקף את עוצמתה המשתקת של האתניות היהודית, האקסקלוסיבית, המסתגרת. זו שכבר אפילו לא טורחת להתחזות לשומרת על זכויותיהם של בעלי רקע אתני או דתי שונה – יהיו אלה פלסטינים, מהגרי עבודה מקולומביה או פליטים מדרפור.

תחת גלימת הקורבן שאמנם נתפרה לנו, היהודים, על-ידי ההיסטוריה, אנחנו עדים להפרה שיטתית של זכויות הלא-יהודים בתוך מדינת ישראל ובשטחים הכבושים.

הספרות העברית החדשה, בניגוד לספרות של לאומים אחרים, צמחה בתוך מרחב גיאוגרפי, חברתי, תרבותי ולשוני זר. היא צמחה בעיקר במזרח אירופה וגם בארצות ערב, מתוך דיאלוג בלתי פוסק עם תרבויות אחרות, בסביבה רב-לשונית, מגוונת. ואכן, הספרות שנכתבה בידי סופרים כמו מנדלי מוכר ספרים, ברנר, גנסין, ביאליק, פוגל ואחרים לא נופלת משיאי המודרניזם האירופאי.

אולי בדמיון הישראלי נדמה לנו שאז היו היהודים כלואים בעיירה קטנה ומסוגרת והיום אנחנו חלק מהעולם הגדול. אבל לצערי, בעיקר בעשור האחרון, אנחנו אלה שמסתגרים מאחורי חומות; אנחנו אלה שמקפידים לכונן סביבה ליהודים בלבד ומוקיעים וגם מגרשים את הזרים מתוכנו; אנחנו אלה שמתכחשים למרחב הגיאו-פוליטי שבו אנו חיים. ואם יש משימה אחת של הדור הצעיר בישראל, שבינתיים כשלנו בה בכל מובן, היא להפיל את החומות האלו.

אני רוצה לברך אתכם אורחים יקרים על בואכם לפסטיבל. מתארחים כאן סופרים נהדרים שהשפיעו על הספרות העברית בכלל וגם עלי כסופר. ואני רוצה לומר לכם שלפעמים נדמה לי שאנחנו כבר לא יודעים לדבר על עצמנו, וגם כשנדמה לנו שניסחנו רעיון חדש הסיפור היהודי-ישראלי המוכר מדבר מתוך הגרון שלנו, מנווט בערמומיות את עולם הדימויים שלנו.

אולי אנחנו זקוקים במיוחד בימים אלה, וגם ביריד הספרים הזה, לדיאלוג נוקב וכן. אולי אותו מבט אוהד, אבל גם ביקורתי מבחוץ, יכול להאיר את החללים הסמויים מעינינו. כמו שנאמר כבר: כשאתה גר ליד הים, בהדרגה אתה מפסיק לשמוע את רחש הגלים.

>>לידיעה של מיה סלע היום ב"הארץ"<<

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. צנזורה ופרופגנדה הולכים יד ביד

    קובנר היה מנהיג המרד בנאצים, שהפך למשורר פשיסט של "הדף הקרבי" של מחסלי כ ל הכפרים הפלסטיניים בנגב, בגבעתי של יגאל אלון. קפקא ש"המדינה מבקשת להלאים את כתביו" היה סופר מוסרי. לא כך המדינה הכובשת שמקימה חומות הפרדה — שהינה
    מ י ס ו ד ה אנטי-דמוקרטית. לישראל כזאת אין שום זכות לבעול כתבים של סופרים הומניטריים, לפחות עד שישראל תמלא את מצוות המוסר ועשרת הדיברות. אבל "הארץ" מסר ש"המדינה מבקשת להלאים את כתביו של קפקא". באיזו זכות 'המדינה' –שמצנזרת אמירות פוליטיות מנאומי סופרים, ואוסרת סופרים ב"שטחים"– יכולה לטעון שהיא ממשיכת הדרך של הסופר ההומניסט פרנץ קפקא? כאשר יועמ"ש יהודי וינשטיין קובע כי עיזבונו של הסופר מקס ברוד הוא "הקדש ציבורי" הוא מבזה את ההומניזם ומקדש את האפרטהייד הציוני. ואשר ליוהאן גלטונג טען מאמר ב"הארץ": "אבי לימודי השלום הנורווגי יוהאן גלטונג: אין לפסול קשר בין ישראל לרוצח ההמונים ברייויק". התרגלנו לאחרונה שפרופסורים מה"עברית" מטעים את הקוראים. כתבתי ותירגמתי מנורבגית את מה שגלטונג כתבס באמת.Jeg har ikke "anbefalt" Sions Vises Protokoller, jeg har anbefalt å lese det, så man vet hva man snakker om-"לא המלצתי על 'הפרוטוקולים של זיקני ציון'. המלצתי לקרוא אותם כדי שיבינו וידעו על מה הם מדברים". מה עשה העורך ב"הארץ"? – פשוט לא פירסם.

    1. מאנדהוא

      אם, אז אותם כפרים שאתה מזכיר, בכלל לא ידעו אז שהם פלסטיניים, ׳העם הפלסטיני׳ הומצא הרבה מאוחר יותר, רק אחרי המכה הגדולה שחטפו הערביים בשנת 1967, במלחמת ששת הימים.

  2. אלי קליר

    נפעמתי לקרוא את דבריו של ניר ברעם לפני שנתיים בפסטיבל הסופרים. לא פלא
    ש"ההנהלה", שבמובן ערוכה
    לרצות את דעת "השלטונות", דורשת מהסופרים להגיש לה מראש את הדברים שהם עומדים לשאת כנראה בפסטיבל הקרוב. זה לא הז'דנוביזם, זו המלחמה שאין לה סוף, המכלה אימפריות, ובוודאי מדינות כה קטנות כמו מדינת ישראל.
    מתי נבין את זה סוף סוף?