אכן, אבסורד

אמנם אין בסיס עובדתי להכללתה של ישראל עם מדינות כמו זימבבווה או ונצואלה בתחום זכויות האדם, אך אילו היו מאמצי החקיקה שיזמו והובילו נתניהו, ליברמן, אלקין ושות' מצליחים – הרי שאז הודעת הגינוי של ישראל באו"ם הייתה מדויקת למדי

משרד החוץ מיהר לכנות כ"אבסורדית" את הודעת נציבת זכויות האדם של האו"ם, נאבי פילאי, אשר הזכירה את ישראל בנשימה אחת ביחד עם בלארוס, זימבבווה וונצאולה במועדון המפוקפק של המדינות אשר מגבילות את פעילותם של ארגוני חברה אזרחית ובהם ארגוני זכויות אדם.

האמת היא שמשרד החוץ צודק: בישראל, בתוך הקו הירוק, אין מגבלות בדומה לאלו הקיימות במדינות דיקטטוריות להגבלת פעילותם של ארגוני חברה אזרחית. המצב החוקי בהקשר זה בישראל שונה בתכלית.

נאבי פילאי, נציבת זכויות האדם באו"ם. צילום: cc by-United Nations Information Service – Geneva

כיצד קרה שפילאי הכריזה כך? בעניין זה, למשרד החוץ אין על מי להלין אלא על ממשלת ישראל ככלל, ועל שר החוץ בפרט: אכן, אין בסיס עובדתי להכללתה של ישראל לצידן של המדינות האמורות. אך אילו היו מאמצי החקיקה שיזמו והובילו נתניהו, ליברמן, אלקין, קירשנבאום, אקוניס ושות' מצליחים – הרי שאו אז הודעת הנציבה הייתה עלולה להיות מדויקת למדי.

במילים אחרות, משרד החוץ מזדעק כעת ולמעשה מנסה לחגוג את ההישג של כישלון מאמצי החקיקה של ממשלת ישראל. שהרי מאז הקמת הממשלה הנוכחית, התחרו ביניהם הליכוד וישראל ביתנו מי יעקוף את מי בניסיונות החקיקה ההזויה כנגד פעילותם של ארגונים אזרחיים אותם חשקו להשתיק. המילה "שקיפות" כנראה מעולם לא נוצלה בכזו ציניות כמו בשנים האחרונות, כאשר בחסותה ביקשו לנסות ולחוקק מכל הבא ליד.

הנה חלק מהמהלכים שממשלת ישראל ניסתה לקדם כדי שישראל תהיה דומה יותר למדינות שעכשיו היא זועקת כנגד השוואתה עמהן: מיסוי מניפולטיבי על ארגונים שמעבירים ביקורת על הממשלה; מניעת מימון מחו"ל לארגונים שהממשלה רוצה להשתיק; חובת דיווח לרשם המפלגות (!) לארגונים שהממשלה מבקשת להשחיר; הטלת מגבלות דרקוניות (אכן, דומות באופן חשוד לחקיקה באתיופיה) על גובה המימון מחו"ל לארגונים שהממשלה הייתה למעשה מעדיפה לסגור; ועוד לא הזכרנו את הניסיונות לקדם בכנסת ועדת חקירה פוליטית נגד פעילותם של ארגוני זכויות אדם, את הניסיונות לתקן את פקודת מס הכנסה ואת חוק העמותות ועוד ועוד.

שר החוץ, אביגדור ליברמן. שוברים את הכלים ולא משחקים. צילום מסך

כלומר: הקואליציה השקיעה מאמץ חקיקתי עצום בשנים האחרונות, מאמץ שאילו היה מצליח, ישראל הייתה אכן קונה לה מקום של כבוד בין הדיקטטורות מדכאות החברה האזרחית שנציבת זכויות האדם גינתה. אלא שעל אפם ועל חמתם של הממשלה ושל שר החוץ המאמץ הזה לא צלח – ובדיוק בזכות פעילותם של ארגוני החברה האזרחית, פעילות מהסוג שהממשלה כה רצתה להשתיק, שחשפו את האמת שמאחורי ניסיונות החקיקה הללו ונאבקו נגדה ללא לאות.

אכן, המילה "אבסורד" יפה לתיאור המצב, אלא שלאו דווקא בכיוון בו משרד החוץ עשה בה שימוש.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור בל"ד

    חגי אלעד לא העלה לדיון את השאלה המרכזית: לא רציחתם של ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית (כי פשעי המלחמה אף פעם לא זוכה לדיון רציני), אלא אותו סוג של מלמול-רקע אשכנזיסטי בכייני ונרגן, ששב ומסיט את הדיון – כל דיון – אליו, אל כוחנותו שממאנת לקרוא להסגרת פושעי המלחמה להאג, שבה ושוכחת
    ילדים שכבר נרצחו, שרוצחיהם לא נחקרו… כי הסיפור הוא תמיד עליו, על הבכיין הלבן הקטן בשירות הדה-דה-לגיטימיציה הגדולה והאכזרית של כל מאבק פלסטיני. הסיפור הוא לא על נתניהו וליברמן ועל השקפותיהם, הוא על כיבוש שנמשך יותר מ45 שנה, ושמה שהיה אמור להיות דה לגיטימציה בתחילת שנות התשעים ממוחזר שוב ל"אם מנכים את פשעי המלחמה מצבנו מצויין".

    כן, כמו לדה לגיטימציה, גם ל*דיבור על הדה לגיטימציה* אין היסטוריה. הוא תמיד יתחיל מאפס אצל האשכנזיסטים. הם כל כך מתקשים לקרוא להסגרתו של אהוד ברק להאג, שכמו אינפנטיל הם עמודים בפינה וצורחים אני! אני!
    [פרפרזה לתגובתו של עמוס נוי למאמרו של מואיז בן הראש – הנה, טיפלנו במזרחים, אתר זה]

    כותב חגי אלעד: "על אפם ועל חמתם של הממשלה ושל שר החוץ המאמץ הזה לא צלח – ובדיוק בזכות פעילותם של ארגוני החברה האזרחית, פעילות מהסוג שהממשלה כה רצתה להשתיק…".
    כדאי לזכור ולהזכיר: נתניהו הוא ראש הממשלה היחיד במשך 20 השנים האחרונות שאינו פושע מלחמה. תרומתו לBDS ולמאבק הפלסטיני הבלתי אלים גדולה מדי מכדי שנוכל לוותר על שירותיו הטובים. אכן, המילה "אבסורד" יפה לתיאור המצב, דווקא בכיוון בו משרד החוץ עשה בה שימוש.

    על ארגוני זכויות האדם לתמוך בנתניהו ובממשלתו הנוכחית. כל ממשלה אחרת, "מתונה" יותר ע"פ השיח הציוני, תביא ללגיטימציה של פשעי מלחמה נוספים, כפי שראינו במהלך 20 השנים האחרונות.

  2. יפית

    הצרה שגופי האכיפה : המשטרה , השבכ , והצבא – פועלים באופן שיטתי נגד קבוצות שיוצאות נגד מדיניות הממשלה – לא רק בתחומי הכיבוש אלא גם בתוך ישראל גופה.

  3. תיאטרון האבסורד

    זו עוד ממשיכה כאילו מאומה לא קרה. איך נסביר לבנינו? – רק תמיכת ארה"ב בכיבוש מאפשרת זאת.

  4. משה מזרחי

    השבוע הושמצו ראשי 'השירותים' שהופקדו על חיסולים ועינוים בשם "בטחון ישראל" והפכו לראשי החובטים בממשלה שאיבדה את הצפון. והשאלה: האם ילך העם בעקבותם ויזרוק את ראשי האבסורד הגועלי-ציוני? או האם ייכנע העם לדוברמנים ולמאתרגים את ביברק מטעמם–ארי שביט-איילה חסון-רוני דניאל ושות'? –העם דוחה עוד מלחמת שולל, ובמיוחד זו הצפויה, נוראה פי כמה מקודמתה– ורק ההנהגה שהסתבכה בפלונטר של כיבוש והתנחלויות, שכולן בלתי חוקיות, חפצה בה, כאילו המלחמה – ולא השלום – מהווה פתרון צודק ומקובל כאן ובעולם.