• ביטון-יפעת-1
    פודקאסט חדש
    "אנחנו הגנרליות של הביטחון החברתי" - ראיון עם יפעת ביטון
  • קושמרו ואברמוביץ
    בעקבות הבבונים
    מה קרה כשכתבי אולפן שישי יצאו לפגוש את הילידים בשדרות?

מימין למטה: ילד

כל המאבקים המזרחיים בהיסטוריה הישראלית ביקשו להתממש כטענה פוליטית מפלגתית, וגם כיום יש לחתור לפעולה מעצבת מציאות שתצמצם את הפערים בהקצאת המשאבים, הנעשית על פי מפתח עדתי. מאיר עמור מתאר את האודיסיאה המזרחית ומשיב לכפיר כהן

השאלה "מה הצית את מרד המארוקאים?" מופיעה בכתיב זה על גליון "העולם הזה" שהופיע לאחר מאורעות ואדי סאליב. במרכז התמונה עומד גבר האוחז בדגל מדינת ישראל. מאחוריו, קהל מפגין. מעל לראשו החבוש, מונף שלט שהמלה "הצדק" נראית עליו בבירור. מימין למטה: ילד. "מהומות חיפה" התרחשו בוואדי סאליב ביולי 1959, כך לפי כותרת "העולם הזה".

בעקבות האירועים, שלימים כונו "מרד ואדי סאליב", התכנסה ממשלת ישראל לישיבת חירום. הממשלה מינתה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני, אשר כללה בין היתר את הסוציולוג (המנוח) שמאל נח אייזנשטאט מהאוניברסיטה העברית. בין המעידים בפני הוועדה היה מנהיג המרד: דוד בן הרוש. במהלך האירועים נעצר בן הרוש על ידי המשטרה והוחזק בכלא. בעודו יושב בכלא ניסח מצע למפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה."[1] בבחירות לכנסת באותה שנה נכשלה המפלגה בניסיון לחצות את אחוז החסימה, ובן הרוש שב לאלמוניות שעטפה אותו לפני "מרד המארוקאים" של "העולם הזה".

לאחר הופעת מאמרה "עייפנו מהעדתיות" של אווה אילוז ב"הארץ", כתבו מואיז בן הרוש, צבי בן דור וכפיר כהן מאמרי ביקורת שהופיעו כאן ב"העוקץ". זהות העייפים המופיעים בגוף ראשון רבים בכותרת מאמרה של אילוז נותרה עלומה, נשאי העייפות נותרו באלם. עמדותיה השנויות במחלוקת של אילוז היוו פתיח לדיון מרתק ומתמשך שהוביל לשאלה החשובה מה יש ומה ניתן לעשות עם השאלה המזרחית. זהותה החברתית ותוכנה הפוליטית של "העדתיות" הישראלית הן נושאי המאמר הזה.

הדיון היה תמיד פוליטי

בשנת 1910 כתב אהרון אייזנברג מכתב למנחם אוסישקין. במכתבו מגדיר אייזנברג את היהודים התימנים אשר הגיעו באופן עצמאי לרחובות מתימן כ"פועלים טבעיים". אייזנברג מציין רשימה של יתרונות פוליטיים וכלכליים בהעסקתם של יהודי תימן על ידי  חברתו ("אגודת נטעים") והתרומה האפשרית למפעל ההתיישבות בארץ ישראל מעלייתם הספונטנית של התימנים. הוא גם מעלה את האפשרות לעודד הגירתם של עשרת אלפים יהודים תימנים. לימים, נשלח יבנאלי לתימן (1911-1912) לעודד הגירה שכזו. הקורא/ת מוזמנים לקרוא את המאמר המצורף[2] ואת המכתב הסרוק של אייזנברג לאושיסקין.[3] אלה הם התימנים אשר על "התפקיד השטני אשר הועידו להם" עסקני היישוב הציוניים קבל שז"ר.

אחת מטענות המחקר הסוציולוגי-היסטורי על תקופת היישוב היא כי בעוד שהפועלים המאורגנים "עשו היסטוריה" נשארו הפועלים התימנים "מחוץ" להיסטוריה. מה מנע מיהודים תימנים לעשות היסטוריה במושבות יהודה בתחילת המאה ה-20? מה מנע מדוד בן הרוש לעשות היסטוריה בוואדי סאליב? האם יש קשר בין כשלונות היסטוריים אלה ל"עייפנו מהעדתיות" של אווה אילוז ב"הארץ"?

הקורא/ת בתעודות היסטוריות (כדוגמת מכתבו של אייזנברג) חייב/ת להגיע לשתי מסקנות ישירות ברורות וחד-משמעיות. ראשית, פעולתן של הקבוצות היהודיות אשר "טיפלו" ביהודים התימנים בתחילת המאה ה-20, הייתה פעולה מודעת. הגעתם של יהודים תימנים השפיעה על מהלכי כל הקבוצות ועיצבה במידה זו או אחרת את יעדיהם ואת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם. לאיכרים, לפועלים, למעסיקים ולעסקנים ציוניים היו אינטרסים שונים. הדיון שלהם היה מודע ומדעת ונגזר על פי צרכיהם. היה זה דיון פוליטי. זהו מסר ברור העולה ממכתבו של אהרון אייזנברג למנחם מנדל אוסישקין. זהו גם המסר העולה מניתוח עמדתו של שז"ר אליה מתייחסים צבי בן דור וכפיר כהן.

הנקודה השנייה היא כי ממצאים היסטוריים, ניתוחים חברתיים וטענות פוליטיות מבהירות את התהליך שבאמצעותו הפכו יהודים תימנים אלה למזרחים. תהליך "יצירה" דומה קרה לרוב היהודים אשר היגרו לישראל ממדינות המזרח התיכון, אסיה ואפריקה. פער בכוח חברתי כלכלי הוא אשר יצר "מזרחים" מתימנים. בדיוק כפי שכוח זה יצר "אשכנזים" מיהודים מזרח-אירופאים. "המזרחי" נוצר ונולד בישראל בדיוק כפי שנוצר ונולד "האשכנזי". שניהם צברים. הם הצדדים ההפוכים לאותה מטבע ישראלית. התנאים והכלכלה הפוליטית הישראלית-ציונית הם אשר יצרו מציאויות חברתיות אלה.

איזה סוג של דיון פוליטי צריכים לנהל ניניהם ונכדיהם של התימנים אשר הפכו בישראל ל"מזרחים"? כיצד הם יכולים לפעול כנגד התמשכותו של המצב שבו "אשכנזים" הם אלה ה"עושים" את עיקר הפוליטיקה וההיסטוריה בישראל. מה על הילד מתמונת ואדי סאליב לעשות על מנת להיות חלק מעושי ההיסטוריה הישראלית העכשווית?

הטענה כי יש צורך להפוך את המזרחי לאזרחי כמתודה לשינוי חברתי אינה מקובלת על רבים (ראה את תגובתו של סמי שלום שטרית למאמרי משנת 2009).[4] "האזרחי" נתפס כליברלי וחיוור. בשנות ה-80, חשבה ידידתי ויקי שירן, אשר היתה אחת מהדמויות המשמעותיות ביותר בהתפתחות המחשבה הפוליטית של מזרחיות ומזרחים בישראל, שמימוש אזרחי של הטענה המזרחית היא בגדר "פוליטיקה פרווה". עם הזמן, שינתה שירן את עמדתה מהקצה לקצה באמצעות דרישתה הקבועה לייצוג של "שלישים" בכל פורום ומוסד ציבורי ישראלי ("שליש מזרחים, שליש אשכנזים, שליש ערבים ובתוכם נשים – חצי חצי", נהגה לחזור ולומר).

כרזה של הפנתרים

כל מאבק מזרחי, לאורך ההיסטוריה הישראלית, הופיע עם נטייה חזקה להתממש כטענה פוליטית מפלגתית. בוואדי סאליב הקים דוד בן הרוש את מפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה". דרישותיה של תנועת הפנתרים השחורים דמו באורח מלא לרשימת הדרישות של בן הרוש. מנהיגי הפנתרים השחורים הצטרפו או הקימו מפלגות פוליטיות. זהו בדיוק מה שויקי שירן עשתה בתמ"י. ש"ס, כמפלגה, שברה את רצף כישלונם של מזרחים בפוליטיקה הישראלית. השאלה הפוליטית היא, כמובן, איזה סוג של פוליטיקה עושים? ש"ס לבטח לא עושה פוליטיקה לכיוון של שינוי חברתי לשוויון.

בטענת האזרחות של המזרחיות אין ביטול של החפיפה העמוקה שיש בישראל בין מעמד וארץ מוצא. ההיפך. טענה מזרחית אזרחית מעלה חפיפה זאת כמרכיב מרכזי בדרישה לשינוי חברתי. טענה מזרחית אזרחית פוסלת את ישראל כפי שהיא. במדינת ישראל כיום האזרחות פגומה. שלטון החוק בה מוטה: הוא נאכף על החלשים בעוד בעלי הכוח עוקפים אותו. תביעה לממש אזרחות ולהכפיף את כולם לחוק נתפסת כדרישה רדיקלית. קבוצות כוח רבות מתנגדות לשלטון החוק בישראל.

דרישותיה של תנועת הפנתרים השחורים דמו באורח מלא לרשימת הדרישות של בן הרוש.

לישראל אין גבול. לישראל אין חוקה. בישראל אין שלטון חוק. לא ברור מיהו האזרח הישראלי. אין מובן מפורש לאזרחות ישראלית. על כן, קימומה של אזרחות ישראלית הוא אינטרס קיומי – לא רק כלכלי ופוליטי – של מזרחים. באמצעות החוק ניתן למנוע את הישנותה של הקצאה לא שוויונית של משאבי אדמה בשיעור מוטה של 300% המוענקים אך ורק לסוג "אשכנזי" של אזרחים מועדפים. פוליטיזציה של משטר הקרקעות בישראל תיקרא מהפכה או רפורמה אגררית. אם כך, הסיבות שלי לאיזרוחה של הטענה המזרחית הינה פוליטיזציה של המזרחיות, האשכנזיות ושל חיי היומיום בישראל.

לרצע את האוזן המזרחית

מבחינות אלה, מאמרו של כפיר כהן "על השאלה המזרחית", ממליץ על קיפאון פוליטי. מעבר לשפה האקדמית המעורפלת בה נכתב חלק מהמאמר, אני רואה אותו כמאמר המפספס מרכיבים משמעותיים בפעולה פוליטית. למשל: על מה בדיוק ממליץ כהן? מי אמורים לבצע את המלצותיו? בשם אילו עקרונות הם אמורים לפעול וכיצד עליהם לממש יעדים אלה? מבחינה זו דומה מאמרו לקובלנות העולות ממאמרה של אווה אילוז "עייפנו מעדתיות".

אבסס הערכה פוליטית זו באמצעות הצגת טענותיו המרכזיות של כהן, ואציגן בסדר יורד של חשיבות. טענה ראשונה היא ההבחנה שהוא עושה בן "אזרח מזרחי" ל"מזרחי". על פי כהן, אזרח מזרחי הוא מי שקבע את מסמרות עבדותו. מי שוויתר על המאבק לחירות ושוויון בעבור "שיפור תנאים" סוציאלי שהוא לדידו בגדר נזיד עדשים. הדרך הראשה לשיחרור מניצול היא באמצעות מהפכה חברתית שתשנה את הסדר הקיים. זוהי מהפכה פרומתאית. מזרחים סיפקו דוגמה מסוימת לשינוי המהפכני אותו הם מבקשים בהופעתם ההיסטורית במאורעות ואדי סאליב ובפנתרים השחורים. שם, על פי כהן, "המזרחי" הופיע "…כמות שהוא, זאת אומרת ככוח נגטיבי (חסר תוכן לחלוטין, ולא פשוט כמעמד פועלים)". מעיון בדרישותיו של בן הרוש מתחוורת תמונה שונה לחלוטין.

כהן קובע כי קיימת אמביוולנטיות בקול המזרחי – זוהי טענתו השנייה. אמביוולנטיות זו נובעת מהעובדה כי חל שינוי מעמדי אצל חלק מהמזרחים. ישנם מזרחים אשר חוו "ניעות חברתית". הם דורשים "תרבות וייצוג", לעומת המזרחים של פעם אשר דרשו "לחם עבודה". מזרחי המעמד הבינוני רוצים להיות "אזרח מזרחי", דהיינו: לחיות כעבדים האומרים "אהבתי את אדוני". אין הם רוצים להילחם מלחמת חורמה בתנאים ולהרוג את הנסיבות שהפכו אותם למזרחי. ל"אזרח המזרחי" יש לרצוע את האוזן.

א/נשים בעלי כישורים אקדמיים, ביניהם אשר עידן, אלה חביבה שוחט, צבי בן דור, סמדר לביא, משה בהר, שושנה מדמון, סמי שלום שטרית, קלריס חרבון, ויקי שירן, אנכי ועוד רבים ורבות שאיני מכיר, נדחו מעבודה מסודרת באקדמיה הישראלית. האם עובדה זו אינה מהווה דרישה "אותנטית" של "לחם עבודה"? האם הדרישה ליחס הוגן ולייצוג הולם במוסדות ההשכלה הגבוה בישראל על בסיס אזרחותם של אנשים אלה מכניסה אותם לקטגוריית "העבדים" כ"אזרחים מזרחים"? מדוע הדרישה לשינוי הכלכלה הפוליטית והתביעה לתרבות פוליטית אחרת מוגדרות כהתרפסות של עבד נרצע, ולא של אדם שווה זכויות המבקש לממש את חובותיו האזרחיות והאנושיות? האם כשל כהן בזיהוי ההבדל המשמעותי שבין תביעות אלה לבין הקובלנה האשכנזית של הקוזאק הנגזל הבאה לידי ביטוי במטבע הלשון "עייפנו מעדתיות"?

כהן מבקר את טענת האוניברסליות באמצעות יומרה לרדיקליזציה של המתודה המרקסיסטית. אך האם אין הטענה המרקסיסטית עצמה נטועה בטיעון אוניברסלי של שחרור מחד וטבעם החברתי של המאפיינים האנושיים מאידך? לשם מה קורא כהן למאבק מעמדי חסר פשרות? מי יהיו לוחמי חירות חסרי חת אלה? יותר מאשר הצעת פעולה פוליטית לשינוי מציאות, קיימת כאן דרמטיזציה רומנטית בלשון. זו מגיעה לשיאה במשפט הבא "רק ברגע שמוותרים על השוויון דרך מאבק לחיים ולמוות, מתחילים לתבוע את שוויון הערך דרך החוק (כולנו אזרחים)". כל מי שחושב אחרת "מאמיתות" נחרצות אלה, בהכרח טועה, מסמא עיניים או מטעה. מעיון בסדרת התביעות של מפלגת "ליכוד עולי צפון אפריקה" עולה כי "המורדים המרוקאים" ובראשם דוד בן הרוש בוואדי סאליב תבעו תביעות של "אזרחים מזרחים", ולא עמדו בדרישותיו הנוקשות של כהן. נראה גם כי העייפות היחידה שהביא בן הרוש לידי ביטוי היתה שאט הנפש שהוא ביטא כנגד עדתיותה של הפריווילגיה האשכנזית בישראל.

שלושה טיעונים אלה מהווים את ליבת עמדתו של כהן. זהו ניתוח מעמדי, בעל דינמיקה וטיעון מיושנים במקצת. אך זהו גם ניתוח רומנטי ואנדרוצנטרי. ראשית, לא רק יהודים מזרחים עבדו או עובדים בישראל. מעמד העובדים המנוצל בישראל קשור באורח אמיץ לערבים ולאשכנזים. אך, חשובה מכך היא הנקודה הבאה: ניתוח מטריאלי שאינו מקדיש תשומת לב לתהליך "הייצור מחדש" בחברה, ובמסגרת זו למיקומן של נשים ושל המשפחה, הוא ניתוח המאבד לא רק חלק משמעותי בהבנת המציאות החברתית, אלא גם רלוונטיות פוליטית עבור חצי מהאוכלוסייה האנושית. כאשר מרחיבים את אופק העיון התיאורטי, כאשר מעלים את המסך מעל מעגלים "פרטיים" של משפחה והתנסות אינדיווידואלית, או אז נחשפת העובדה כי על מנת שהעולם הגברי יתפקד, צריכים להכיל במסגרת העיון עולמות תוכן נוספים, מעבר לעולמות התוכן מחייהן של נשים.

למשל, צריך להכיל בניתוח את תהליכי החיברות וחינוך של ילדים, את הדרך שבה אנשים מעצבים לעצמם את הבנת העולם, את מנגנון הייצור והייצור מחדש לא רק של חומר אלא גם של רעיונות, מוסר ואסתטיקה. צריך להסביר כיצד "אידיאולוגיה" הופכת ל"אמת" אשר מצליחה לשכנע אנשים בצדקתה. לדוגמה, ה"אמת" הקשורה לדת ולתנועות לאומיות. הגישה המרקסיסטית הקלאסית ביטלה את הלאום ואת הדת. הדת היתה לאופיום; והלאומיות היתה לתופעה ההולכת ונעלמת. ההיסטוריה הצביעה ומצביעה לכיוונים אחרים, כמובן.

מעבר לכך, עיון בנשאי המסר הרדיקלי המזרחי בישראל כיום, מבהיר עובדת יסוד חברתית ואלמנטרית. רוב המאבק המזרחי כיום מתבצע, משורר, מנומק, מוגן ומקודם על ידי נשים מזרחיות. "אחותי" היא פעולה פמיניסטית של שחרור על ידי נשים מזרחיות. ויקי שירן החלה את הפעילות שלה בנושאי נשים אחרי שנים של ויכוחים על חשיבותו הרדיקלית ועל הצורך להטמיע את המסר הפמיניסטי באג'נדה המזרחית. גם מסר ותובנה אלה החלו בהל"ה. את זה – את הפמיניזציה של המאבק המזרחי – הרבה הוגים מזרחים "לא רואים" או פשוט "לא מכירים". בקרו בבית "אחותי" ותיווכחו. הטענה המרקסיסטית היא מתודת ניתוח; אין היא אמונה דתית. חשיבה מרקסיסטית היא ציון דרך משמעותי וחשוב, אך אבני דרך נמצאות לצד הדרך ומאפשרות אותה. חשוב להמשיך הלאה, שכן אבני דרך אינן מטרות המסע.

אני מבקש לקדם שינוי חברתי בישראל אשר מואס בקובלנה המזוייפת העולה מ"עייפנו מהעדתיות" האשכנזי. זוהי דרישה לשינוי חברתי השם לו למטרה להפסיק את מסעה של זכות היתר האשכנזו-ישראלית. שינוי חברתי שכזה מחייב יעדים ברורים לפעולה אנושית פוליטית. טענות מזרחיות הן טענות אזרחיות. הן תמיד היו כאלה. משום הדרישה לשוויון הגלומה בטיעון האזרחי הוא מואס בזכות-היתר האשכנזית.

עיון בתמונות וברשימת הדרישות של מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, האוהלים, אזרחים למען השכונות, הוועד הציבורי למען החינוך בעיירות פיתוח ושכונות, עיתון אחר, הפטיש, תנועת הנוער שח"ר, הקשת הדמוקרטית המזרחית, אחותי, הקואליציה להקצאה שוויונית של משאבי התרבות, קהילות שרות, מלמד על כך שהתביעות מנוסחות בלשון אזרחית של שוויון וכהתרסה כנגד עוול מתמשך. טענות אלה מנוסחות פוליטית. הן עמדות פוליטיות רלוונטיות, נגישות, ברורות ובנות השגה. תביעות אלה מביאות לידי ביטוי פעולה אנושית פוליטית, נחרצת ולא אלימה. בדיוק כמו רשימת דרישותיו של דוד בן הרוש ו"ליכוד עולי צפון אפריקה" של שנת 1959.

עייפנו מעדתיות אשכנזית

נניח שנאתר ונשאל את הנכדים/ת והנינים/ת של המשפחות התימניות ברחובות, נס ציונה וראשון לציון אשר להם יועד "תפקיד שטני" על ידי איכרי המושבות ועסקני הציונות (האשכנזית) על פי שז"ר. נניח שאנו מאתרים את נכדיהם ונכדותיהם של יהודי מרוקו אשר הושבו בעיירות הפיתוח. נניח שנאתר את הילד מתמונת השער של "העולם הזה". מה היתה משמעותו של פער 300% האחוזים בהקצאת משאבי אדמה בחייהם, בחיי הוריהם ובחיי סביהם? האם פער זה ממשיך להתממש? האם הוא ממשיך להשפיע על חייהם של אנשים כיום ובזמן הזה?  פעולה אנושית אשר מנסה לעצב את העולם הזה, בזמן הזה, היא ההגדרה שלי לפעולה פוליטית. על כן יש לשאול: מאיזה עדתיות עייפו בחברה הישראלית?

אתר מועצת דרום השרון

האם עייפו בחברה הישראלית מהעדתיות המנהלת את משטר הקרקע בישראל? משטר אשר נמצא בשליטה מוחלטת של מועצות איזוריות בפיקוחם של חברי קיבוצים ומושבים ותיקים. שליטה זו מהווה מימוש של משטר הקצאה לא שוויוני, כיום. בג"צ הקשת בנושא הקרקעות התעתד לבחון שאלה זו. כל אזרחית ישראלית חייבת לתהות על חלוקת אדמות לבעלי הון (ראה מפעלי ים המלח ושדות הגז) או דרך מנגנוני חלוקה מתוחכמים וחבויים מן העין הנקראים "בנים חוזרים לקיבוצים", "בנים ממשיכים במושבים" ו"ועדות קבלה ליישובים קהילתיים". אכן, כמזרחים, עייפנו מעדתיות אשכנזית.

דיון אזרחי ממצה של ארבע נקודות אלה (בג"צ הקשת, "בנים חוזרים","בנים ממשיכים" ו"ועדות קבלה ליישובים קהילתיים") עשוי לחשוף "מיהם הנהנים" ממשטרי חלוקה אלה. אלה הם משטרים פוליטיים-כלכליים של הקצאה חברתית. אפשר וניתן לשנותם באמצעות פעולה פוליטית. זה בדיוק מה שניסו לעשות בבג"צ הקשת. ידיעה זו מהווה את הצעד הראשון בדרישה לשינוי החברה, המדינה והמערכת המכשירים זכות-יתר אשכנזית זו. פוליטיזציה של שאלות אלה אפשרית דרך איזרוחן של שאלות מעמדיות אלה לכדי פעולה פוליטית.

על כן, אני סבור שההצעות של כהן מהוות קריאה לחידלון פוליטי. בניגוד לדימוי הדרמטי של אכילס הלוחם ללא חת המוצא את מותו בטרויה והמשמש עבור כהן מודל ל"מזרחי", אין בטענה האזרחית הרבה מערמומיותו של אודיסאוס. לכל אורך דרכו המתמשכת, זכר אודיסאוס כי הוא רוצה לשוב אל פנלופה; יעדיו האסטרטגיים היו ביתו ומשפחתו. קולן וקסמן של הסירנות היוו רק אבן דרך במסעו. להן הקשיב. מהן למד, אך המשיך הלאה.

להתנגד למנגנון שיצר "פועלים טבעיים" בראשית המאה ה-20 באמצעות פמיניזם אזרחי בעשור השני של המאה ה-21 היא  אודיסאה פוליטית מזרחית לקימומה ומימושה של אזרחות ישראלית. אכן "עייפנו מהעדתיות" היחידה בישראל; עייפנו מזכות-היתר האשכנזית.

—————

[1] במצע המפלגה אשר נכתב על ידי דוד בן הרוש צויינו הדרישות הבאות:(א) קודם כל, החשוב מכל, חופש הכלל והפרט, חופש העיתונות, חופש הדת (ב) חיסול ההפלייה, חיסול הקיפוח והפרוטקציה (ג) חינוך תיכון חינם לכל תלמיד מוכשר (ד) הבטחת קיום מינימלי לכל אדם; חיסול משרות כפולות לאדם אחד (ה) דיור אנושי לכל משפחה, חיסולן המיידי של כל המעברות, חיסול משכנות העוני, בניית רווקייה לחיילים משוחררים ולרווקים מחוסרי בית (ו) ביטוח בריאות ממלכתי (ז) הגדלת קצבת זקנים על ידי ביטוח לאומי (דוד בן-הרוש, טיוטה בכתב יד למצע "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" מעזבונה של העיתונאית חנה שם טוב).

[2] מאיר עמור. 1987. "אינטרסים שפעלו במשרד הארצישראלי סביב "עליית יבנאלי"". אפיקים. גליון פט.

[3] [המסמך המקורי נמצא בארכיון הציוני המרכזי (א.צ.מ) תחת ארכיון אוסישקין A24/63/15/1]. העתק ממכתב זה נמצא גם בארכיון על שם אייזנברג (א.צ.מ.) A208/7. על סמך המכתב הזה, פירסמתי את המאמר המוזכר כאן.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. צבי בן-דור

    הי מאיר, מאמר חשוב מאוד. הן בשל תוכנו והן בשל העובדה שהוא מייצר המשכיות לדיון החשוב כאן. אגיב עוד בהמשך אבל בשלב זה רציתי להודות לך.

  2. ג. אביבי

    מסכים עם רוב דברי הכותב. אני מסכים גם עם ביקורתו על פרופ' אילוז, על "עייפנו מ" ועל המאמר של כפיר כהן. חברה אזרחית, לו הייתה קיימת בישראל, ללא ספק הייתה מייצרת קרקע נוחה יותר להשגת שוויון למזרחים בכל תחומי החיים. בחברה אזרחית, אין בעלי פריבילגיות כמו שיש כאן בשפע לקבוצות רבות בין האשכנזים (כגון: קרקעות מדינה שבשליטת הקיבוצים והמושבים האשכנזיים, מערכת בתי המשפט וכו'). בחברה אזרחית יש חוקה הנאכפת בצורה שוויונית על כל האזרחים ובישראל אין חוקה. במקומה, יש מערכת משפטית על טהרת האליטה האשכנזית המיטיבה לחסל פוליטיקאים מזרחים ומזלזלת בזכויות האזרחיות של המזרחים והפלסטינים. ומולה כנסת המאיימת לבטל חוקים ואת כוחו של בית המשפט באשר לזכויות האדם המעטות שעדיין מקוימות. בסופו של המאבק לשוויון אתני – אם הוא יתממש ויצליח – תקום כאן חברה אזרחית.
    כעת מתבקשת השאלה: היות ורוב אשכנזי ישראל נהנים מהמצב האנטי-אזרחי ומהפסבדו-דמוקרטיה – מדוע שישתפו פעולה עם המזרחים, האתיופים והפלסטינים החותרים לחברה אזרחית?

  3. שושנה גבאי

    כדי לכפות על השולטים שיוויון.

  4. שושנה גבאי

    וכל הזמן לגזום ולישר את זכויות היתר עד שיהפוך העקום למישור.

  5. חנה

    הקהילה הספרדית לא התנהגה בצורה מחפירה לקהילת המוגרבים היהודים? ולקהילה האשכנזית של חסידי הגר"א ותלמידי בעל שם טוב.

  6. איציק

    אולי עדיף שיעודדו מרחוק
    כמו שעושים "בני הטובים"..

  7. מיקי

    התנועה הציונית היא זו שמתוך ציניות גמורה המושרשת בתפיסת עולמה הבסיסית עד היום – הביאה לכאן "פועלים טבעיים" וכוח אדם לוחם, מאיפה?
    מכל מקום שניתן היה.
    כל ניצול מלחה"ע השניה שהגיע גויס מיד למאמץ המלחמתי לקראת 48,
    מאוחר יותר הביאה הציונות מכל מיני ארצות את מי שעדיין ניתן היה להוציא משם= מתימן, צפון אפריקה,
    לפעמים גם "עזרו" קצת לאנטישמיות, כמו בעיראק, כשהציונים שמו פצצות בבתי כנסת כדי "לעודד" לעלייה.
    אחר כך הביאו את יהודי אתיופיה, וכמה התעמרו בהם, ולבסוף גם יהודי ברה"מ לשעבר. למה? כדי
    לבלום את "האיום הדמוגרפי",
    כדי להיאבק בכל זה צריכים כל הנפגעים מהציונות להתאחד. גם האשכנזים שנידונים למלחמה מתמדת עקובה מדם.

  8. פועל שחור

    מרוב פרופסורים ואינטלקטואלים התלויים בעטיני המימסד הקיים לא מצליחים לראות את היער.כל עוד אלו הרואים עצמם כמוליכי המאבק עקב כישרונם הכתיבתי ויכולתם להאדיר את מעשיהם לא תהיה התקדמות כי אלו אין להם את האומץ להתמודד עם השאלה הבסיסית באם זה מאבק לשיוויון מעמדי או שזה מאבק לאומי בין שתי קבוצות הרואות עצמן כיהודיות .
    אם זה מאבק שכל מטרתו השגת שיוויוניות מעמדית אז ההכרה בחפיפות ה"עדתית" סותרת מאבק זה שמעצם טיבעו צריך להיות אוניברסלי תוך מחיקת כל הסממנים הלאומיים הניפרדים.
    אם אכן זה היה המצב אז המאבק היה ניכנס לשב הקל של איחוד כוחות מעמדיים ללא שום הבדל של תרבות או מוצא אבל במציאות 120 שנות הציונות הפוליטית לא היה מעולם מאבק מעין זה כי השיבטיות ניצחה תמיד ואשכנזים מימין ומשמאל היו תמיד סולידריים במאבק לשימור המצב להכשלתו של כל מאבק מעמדי שבהצלחתו יש צל של סיכוי להרס מערכות הפריבילגיות מצד אחד ומערכות הניחשולים מצד שני. כך שכל דיבור על מאבקים מעמדיים שיוויוניים אוניברסליים הוא בבחינת טחינת מים ומתן במה לאינטלקטואלים משועממים לכתיבת מאמרים מעייפים איתם יוכלו להתפאר באקדמיה וגם לרמוז שאינם עוברים את הגבול המותר והם כשרים להשתלבות במקצועותיהם השונים.

  9. סמדר לביא

    תודה, מאיר, על המאמר הרהוט.
    אכן, רק דרישה לשוויון אזרחי תוכל לשפר את "המצב המזרחי". אבל קלושמרל, כידוע היא לא אמריקה. אפילו לא דרום אפריקה.
    על איזה אזרחות אתה מדבר? יש בכלל גבולות לאזרחות זו? היכן ייתרחש השוויון הזה? במעלה אדומים? מצפה רמון? מושבי גדר הגבול עם לבנון? מושבי בקעת הירדן? בקו חדרה-גדרה? ומי יידרוש? הציבור המזרחי? או אולי חבורה של אינטלקטואלים/יות העסוקים במלחמות אקדמיות ומחנאות של צטטת יידרשו זאת עבורם? חבורה של אינטלקטואלים זכרים מזרחים ששיפרו את הנייעות החברתית שלהם ע"י נישואי חו"ל? או נישואין ב(ע)אושר לאשכנזיות וותיקות מקומיות?
    ועבור מי תתבצע הדרישה? אמנם חוד החנית של "המאבק המזרחי" היום הוא פמיניסטי, אך אותן אלה המשתתפות בו, אלא אם כן התחתנו בנישואי (ע)אושר (ממש כמו הזכרים המשתתפים ב"מאבק"), נלחמות כדי לשרוד את היום יום, חיות בדוחק, ולכן מנועות מלהשתתף בקרבות המתרחשים חדשות לבקרים על הקרדיטים ל"מאבק". הן נאבקות. נקודה. תודה לך על כך, שאתה מעלה אותן על נס.
    ובינתיים, הציבור המזרחי מתאים יותר לקריאה בו שעורך כפיר (עם כל ההסתייגויות שלי מהניתוח האנדרוצנטרי-ארופוצנטרי שלו), של יחסי עבד ואדון. ה"מאבק המזרחי" לא פעל בעקביות להגשים ולעשות פולו-אפ לאף הצעה קונקרטית לשיפור מצב הציבור הזה. מה קרה לבג"ץ הקרקעות, למשל, מאז פריצת הדרך ההיסטורית של הבג"ץ עצמו? מה קרה למאבק על הדיור הציבורי?
    ויקי המנוחה דיברה תמיד על התמדה כמתודה להצלחה. איפה ההתמדה של ה"קשת" עם שתי היוזמות המשובחות הללו? עד הלום?
    למרבה הצער, ההתאשכנזות הכלכלית-פוליטית היא כיום דה פקטו האופציה היחידה הפתוחה למזרחי המעמד הבינוני נמוך כדי לאפשר סוג של נייעות ועתיד לילדים/ות. "כן אדוני, אני אביא לך מוסיקה מזרחית, שתתעצבן, שתיכנס לפאניקה, אני אפילו אמלא את קיסריה, אבל לא אפר את הסדר הכלכלי-פוליטי הקיים, אל תדאג. ובלאו הכי אין לי כסף להיות השכן שלך בצפון הישן של תל אביב, אז אני גר בוילה סטייל רמת השרון בשומרון. זה מה יש. צריך להתקדם בחיים. אז מה? ובלאו הכי א-סמול שלך לא קידם אותי. רק הימין. וכמובן, אחי, אנחנו עם אחד לב אחד."
    והנה ב 2012, לאחר מאבק מזרחי שהחל ב 1922, עם הנסיון של הפועלים הטבעיים התימניים להתאגד, גם כיום ההתאשכנזות היא הדרך היחידה להבטיח לדורות הבאים איזשהו סוג של פרנסה, מדור, גישה לשירותי בריאות, חינוך, וכיו"ב. מקסימום, אולי אחד מהילדים ייגדל, וייכתב מאמר ב"הארץ" על המזרחים (העיקר שיעשה זאת אחרי שייתחתן טוב וישב טוב בעבודה, כך שלא יפטרו אותו).
    האם "המאבק המזרחי" מהווה אופציה ריאלית שתשכנע את המזרחית לערוק אליו משורות האשכנזיות (סליחה, "ישראליות")? שהרי רובו מתנהל בכליו של האדון, ואמרה כבר אודרי לורד, שכלים אלה לא מוליכים לשינוי חברתי בר קיימא. רק "כאילו כזה".
    ועם כל הכבוד להעלאת ההיסטוריה המזרחית ע"י חשיפה של מסמכים היסטוריים, כמו התמונה במאמרך, אותם אלה, שחוללו את היסטוריה המזרחית הנחשפת כיום במאמרים וגו', אך לא עשו ממנה קופה, נמקים היום בזיקנתם. למצער, הם לא הצליחו להשאיר שובל של ציטטות, וקשה למצוא רבים ורבות מהם ב"גוגל". רובם פעלו בטרם הומצא ה"גוגל", בעצם.
    סליחה, עם כל הפריחה התרבותית המזרחית הקורית כיום בין הירדן לים, אני נעשית יותר ויותר פסימית. וממש רוצה לדעת איך קוראים לילד הזה בתמונה, ואיפה הוא היום.

  10. שרלי בוקובזה

    או הדיון הזה הוא דיון פנימי ופילוסופי
    וזו שאלה שבתוך המכלול לכל היותר מהווה כמה אחוזים בודדים שאפשר לספור על ידי אחת. השאלה היא לכתוב על מה האשכנזים צריכים לעשות. הטענות של אילוז ושל כפיר וגם של המאמר הזה של מה המזרחים צריכים לעשות היא לחם וגז ודלק להמשך הדיכוי של האשכנזים. הם קפצו על טענותיה של אילוז כמוצאי שלל רב ושכחו לקרוא את מה שהיא כתבה על הגזענות באקדמיה. זה כמו לשלו מה העבדים השחורים היו צריכים לעשות באמריקה. כל מה שהם עשו עזר מעט מאוד, מה ששינה את המצב היה שללבנים נמאס לדכא את השחורים. בישראל האשכנזים מאוד נהנים לדכא את המזרחים, הם נהנים מכל הבחינות, ולא רק כלכלית. מדובר בבון טון ובהתנהגות נורמטיבית.

    אם האשכנזים לא יתעוררו מה שיקרה זה שיקומו כאן שתי מדינות, הג'נטריפיקציה של תל-אביב-הרציליה בסוף תיצור רצך טריטוריאלי אשכנזי שיעיף מכל המרחב הזה את המזרחים ואת הערבים שיילכו לקצוות או לשטחים גאוגרפים יותר ויותר מוגדרים. כמה זמן זה ייקח? אולי עשרות שנים, אולי פחות, תלוי במשבר הכלכלי הממשמש ובא. משבר כלכלי יראה עד כמה המצב חמור ויוריד עוד יותר למטה את המזרחים. הערבים פחות או יותר כבר הגדירו עצמם כקבוצה אתנית עצמאית שלא ממש מעוניינת בישראליות, המזרחים יילכו בעקבותיהם. אם זה יקרה אז אולי אפשר יהיה לדבר על מאבק לשחרור או לעצמאות או מאבק מסוג אחר.

  11. מאיר עמור

    ראשית אני רוצה להודות לג. אביבי ולסמדר לביא על שהם קוראים ומתייחסים לנאמר גם אם הם לא מסכימים עם חלק או אפילו הרוב. ג. אביבי שואל את השאלה הרלוונטית והמרכזית: מדוע שאשכנזים – הנהנים מהמצב הקיים – יפעלו לשינויו? זו שאלת מפתח. ברור לגמרי שהתשובה שניתנה עליה עד עכשו היא התשובה אותה צופה ג. אביבי. אשכנזים לא פעלו לשינוי הסדר הקיים. על כן, הסיכוי להביא לשינוי בישראל הוא נמוך מאוד. אני מסכים לגמרי. השאלה היא האם מתחיל לחול שינוי אצל אשכנזים "מיינסטרים" וגם אצל אלה המבינים שהמערכת כבר לא עובדת בשבילם. רבים טוענים שזה בדיוק מה שקרה בקיץ האחרון. אני לא רואה זאת כך, אם כי אין ספק שיש תזוזה תת-קרקעית משמעותית. אני טוען שהאג'נדה המזרחית כסדר יום אזרחי תהיה גם סדר היום שאליו יצטרפו אשכנזים. השינוי בקיצור מחייב שיתוף פעולה. אני יודע שזה לא פשוט.
    עכשו לנקודות שמעלה סמדר. ראשית, אני מסכים עם נקודות הביקורת של סמדר על נושאי האזרחות הישראלית. אין אזרחות ישראלית. יותר מכך, אני הרי טוען שאין גבול. בהמשך, וכאן אני מחבר זאת לטענה של ג. אביבי. לדעתי אין אזרחות ואין גבול כי זהו סדר שבסך הכל הוא נוח לקבוצות הדומיננטיות בחברה הישראלית (אשכנזים לסוגיהם השונים – יש בעלי אחוזות בקיבוצים ובמשובים, יש דתיים מכל מיני סוגים, יש ימניים וציוניים כאלה ואחרים). בקיצור האשכנזים אינה קבוצה מונוליטית. באופן כללי אין שם עיניין לשנות אבל לא אצל כולם ולא אצל כולם באותה רמת התנגדות.
    אתן שתי דוגמאות קצרות. אזרחות מחייבת להתמודד עם השאלה היהודית של מדינת ישראל. רוב היהודים הדתיים לא מעוניינים להתמודד עם השאלה הזו. מאחר ורוב המפלגות הדתיות הן גם אשכנזיות או דומות לאשכנזיות (ש"ס) אין שם אינטרס להגביל את הדת אלא להרחיב את הכוח של הדת ולהכפיף את המדינה לדת.
    נקודה שניה: גבול יחייב את היציאה מהשטחים והפסקת הכיבוש. אבל זה לא יפסק שם. ברגע שהכיבוש יפסק נושא אדמות המדינה יקבל אפילו משמעות פוליטית יותר חריפה. לא רק ערבים ישראלים או פלסטינים ישראלים צריכים לקבל הקצאה של אדמות אלא גם כל ערי הפיתוח הנחקנקות תחת שלטון המועצות האיזוריות בישראל. אין שום ספק שאין רצון ממשי לקבוע גבול ולהתחיל את הקונפליקט העמוק על אדמה.
    נקודה שלישית ואחרונה המשלבת שתי נקודות. אני מסכים שיתכן מאוד שאנו נדרדר לאלימות. אין לי ספק שהדרך מובילה לשם אלא אם ינקטו פעולות אחרות למניעה של אלימות אתנית בישראל. בדיוק כאן מופיעה הנקודה הפמיניסטית. הדרישה הפמיניסטית יכולה להיות אלימה אך העמדת הפוליטיקה של נשים ודרישות פמיניסטיות באור פוליטי ואזרחי עשויה גם לספק את העוצמה החסרה לתנועת המחאה וההתנגדות המזרחית וגם עשויה לייתר את ההדרדרות לאלימות. יתכן, שאני חולם באספמיה.
    לסיכום אני לא רומנטיקן. לרוב האשכנזים אין סיבה להצטרף למאבק המזרחי אזרחי. הם לא. אין ספק שהנקודות שהעלת סמדר הן מכריעות. אין אזרחות. אין גבול. והקונפליק עם ההגדרה היהודית של מדינת ישראל אפילו עוד לא החל. אני לא מאמין באלימות לא בגלל שאני פציפיסט אלא שאני מאמין שעדיין לא עשינו מאבק אזרחי נחוש. במאבק וההתנגדות המזרחית אנו עדיין לא התחלנו אפילו לאיים על המשטר הקיים, כך שאנו רחוקים מאוד מהיכולת לגרום לא להשתנות. והנקודה האחרונה – נשים מזרחיות הוכיחו כבר בעבר שהן יכולות לקחת את כל תפקידי המנהיגות החברתית בישראל. אני חושב שזהו בין כה וכה הכיוון שמתרחש.
    לשרלי בוקובזה, אני חושב שמזרחים/ת הם קבצה בעלת משמעות עמוקה לפוליטיקה הישראלית. אתה צודק שאשכנזים עדיין מתייחסים לכל הנושא הזה כאילו הוא לא שייך אליהם. השאלה שלי אליך היא איך אנחנו הופכים את ההתנגדות המזרחית לרלוונטית לחיים של אשכנזים. זו השאלה שלי אליך. עם שאר דבריך אני מסכים בהחלט.

    בברכה
    מאיר עמור

  12. דן

    מאוד מסכים אתך שעייפנו מעדתיות אשכנזית, ועייפנו עד מאוד מהמצב הקיים. אבל סליחה שאני אומר את זה, עייפנו גם ממאמרים ארוכים וטיעונים מפותלים. אי אפשר להגיד את אותו דבר במילים קצת פחות קשות? ואני עוד מזרחי מהמעמד הבינוני, עם תואר ראשון והכל – תחשוב איך מרגיש מזרחי עם קצת פחות פריבילגיות כשהוא קורא אותך.

    זה גם קול קורא לאתר העוקץ – אתם לא אתר אקדמי, אתם צריכים להבהיר לכותבים שהטקסטים שלהם חייבים להיות קצת יותר נגישים ומובנים. אחרת המאבק המזרחי הופך להיות מועדון אקדמי סגור.

    (נכתב בכבוד רב ומתוך תחושה של שותפות גורל, שחלילה לא יבינו אותי אחרת)