string(2) "he"
string(2) "he" -array(0) { }
  • שבזי
    חידת שבזי
    סרטה של ישראלה שאער-מעודד מפרק את הדימוי של ר׳ שבזי
  • פלמנקו
    רוקדים לבנקאים
    על מאבקן הסוחף של מוזיקת וריקוד הפלמנקו בדרום ספרד

להחליף טיגריס בטיגריס

לקראת התחדשות המחאה וכדי למנוע את התפוגגותה בקול ענות חלושה, כדאי להפנות מבט לשני המתקנים החברתיים הגדולים – מהטמה גנדהי ולייב טולסטוי. שמעון לב על ההכרח בשחרור אישי כתנאי מקדים לשחרור לאומי וכלכלי
שמעון לב

נדמה היה שבמאות האלפים שריצפו באותו מוצ"ש של קיץ 2011 את רחוב קפלן והרחובות הסמוכים ונשאו בידיהם דגלי מחאה, פעפעה תחושה חדשה. ההמון המיוזע, שצבא על רצועת הרחוב המתפקעת חווה, אולי לראשונה, חוויית שחרור. וכשסמל הקונצנזוס שר "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת" – חברו להם יחדיו כל השחרורים וההארות האישיות והיו לאור איתן. אור העם. ורק השתיקות שהשתררו לפרקים – היוו עדות אילמת לאותה עוצמה שלא הייתה כמוה.

המחקר שערכתי בין השנים 2006- 2010, שגיבוריו הם מהטמה גנדהי ולב טולסטוי (ושעומד לצאת לאור בהודו בקרוב), עוסק בקשר ההדוק וההכרחי בין שחרור אישי לשחרור לאומי (או כפי שגנדהי קרא – סווארג'). בימים אלו של התקווה לשובה של המחאה החברתית והדרישה הנפלאה והצודקת של העם לצדק חברתי ולחלוקת משאבים צודקת ופחות מנצלת, כדאי להביט לחיבורו של מהטמה גנדהי מ-1909, "הינד סווארג' – שלטון הודי עצמי", שבמרכזו עומדת השאלה המטרידה כיצד קומץ פקידים, המלווים בכמה אלפי חיילים בריטים, הצליחו לשלוט בתת היבשת ההודית בעלת שלוש מאות מליון התושבים במשך כמה מאות שנים כאשר הם מנצלים, סוחטים ועושקים עד תום את אוצרות היבשת, תוך שהם גורמים למותם של מיליונים ברעב.

למרגלות קריית הממשלה במעונה התל-אביבי, 101 שנים לאחר שחיבורו של גנדהי רואה אור, ניצבו כאיש אחד 300 אלף אנשים שפתאום ידעו לשאול כיצד הגענו למצב שבו קומץ משפחות טייקונים ומספר פקידי אוצר מכתיבים לנו את סדר חיינו ואת היכולת או אי היכולת שלנו "לגמור את החודש" בישראל של שנת 2012. רבים הסיכויים שהמחאה תתחדש בקרוב אך השאלה עדיין נותרת בעינה. כיצד אנו נשלטים על ידי המערכת שנגדה אנו מוחים בכזאת קלות?

מהטמה גנדהי. צילום: cc by-AlbinoFlea

אחיזה באמת – התנאי לחירות אישית

גילויו של מהטמה גנדהי את משנתו החברתית מוסרית של הסופר הרוסי הגדול טולסטוי החל ב-1895, כאשר נפגש עם "הקסם מלא העוצמה" לפירושו של טולסטוי ליסוד המוסרי שבנצרות בספרו "מלכות האל בתוכך" (The Kingdom of God is within You). בנאום שגנדהי נשא לציון יום הולדתו של טולסטוי ב-1928 ציין את השפעתו של הספר באוטוביוגרפיה שלו: "ספרו של טולסטוי 'מלכות האל בתוכך' המם אותי. הוא הותיר בי רושם לעד".

גנדהי אף הציב את טולסטוי כמי שהשפיע עליו אף יותר מהפילוסוף והוגה הדעות החברתי ג'ון רסקין (Ruskin) שחיבורו הכלכלי פוליטי על חלוקת משאבים צודקת נמצא כל כך רלוונטי גם לימינו.

התזה המרכזית בספרו של טולסטוי שיצא ב-1893 הוא הכישלון של הנצרות ליישם את "חוק אי ההתנגדות לרוע על ידי אלימות", במיוחד במה שנוגע למלחמות ואלימות המדינה כנגד הפרט. כשלון זה מוביל לצביעות שבהצדקת מלחמות בשם הנצרות ובשמו של ישו. עקרון זה הוביל את טולסטוי לשלילה מוחלטת של כל מוסדות השלטון, הצבא והפוליטיקה המפעילים כוח ואלימות על האזרח מעצם היותם קיימים. טולסטוי קרא לסירוב מוחלט לקחת חלק בפוליטיקה ובמוסדות השלטון וטען שלאדם הרוצה להיות חופשי יש רק ברירה אחת: החלטה אישית של אחיזה באמת, שכן זהו הדבר היחידי עליו יש לאדם שליטה מלאה ומאפשר לו להיות חופשי. כל השאר הוא מעבר לשליטת האדם ובהכרח גורם להפעלת אלימות כלפי הזולת. דבר זה הוביל ליצירתן של "קהילות טולסטויאיניות" ברחבי העולם שאחד מגלגולם הרחוק היה הקיבוץ הארץ ישראלי.

מכתב להינדו והינד סווארג'

בעת שהותו באנגליה ב-1909 כתב גנדהי בפעם הראשונה לטולסטוי על המאבק בדרום אפריקה וביקש את עזרתו בפרסום מאבק המרי אזרחי הלא אלים – הסאטיאגראה (אחיזה איתנה באמת בכוח הנפש) שניהל,  וכן את אישורו לתרגם את חיבורו של טולסטוי: מכתב להינדו (A letter to Hindu).

טולסטוי כתב את 'מכתב להינדו' בעקבות פנייתו של לאומן הודי בשם דאס, שדגל בשחרור הודו מידי הבריטים באמצעות מאבק מזוין. דאס, שערך בקנדה עיתון לאומני בשם הינדוסטאן החופשית (Free Hindustan). המוטו של כתב העת היה ציטוט משל הפילוסוף והוגה הדעות האנגלי הרברט ספנסר: "התנגדות לעריצות היא ציות למצוות אל". טולסטוי התחבט כיצד לענות לדאס, ולקח לו חצי שנה וארבע מאות ושלושה עשר עמודי טיוטה על מנת לכתוב את תשובתו.

אמת אישית תגרור שחרור לאומי

במכתבו הארוך של טולסטוי, הוא שולל כל אלימות כדרך לשחרור לאומי בכלל ושל הודו בפרט. טולסטוי אמנם הציג בחיבורו תפישה פשטנית למדי של ההינדואיזם כפי שנחשף אליה דרך תרגומים רוסיים, אך את טענתו המרכזית נראה היה כאילו כתב מהטמה גנדהי עצמו: "כיצד ייתכן שכמה אלפי אנגלים עם צבא קטן בעלי 'תרבות נחותה' לעומת התרבות ההודית העתיקה מצליחים לשלוט בכמה מאות מיליוני הודים מזה כמה מאות שנים?"

תשובתו של טולסטוי לחידה זו הייתה שהשליטה האנגלית מתאפשרת רק בגלל שההודים עצמם רוצים להיות נשלטים! הם משחקים באותו משחק ומקבלים עליהם את כללי המשחק הפוליטי האלים', גרס. לטענתו 'חייב השחרור של הודו להתחיל בקבלת אי האלימות כתנאי בסיסי. כל שיתוף פעולה עם המשטר הבריטי (וכל צורת משטר) הוא קבלת כללי המשחק של האלימות. היצמדות לאמת האישית היא התנאי הראשון לשחרור לאומי'. לא לחינם נחשב טולסטוי לאחד מאבות האנרכיזם הקלאסי.

החופש הגדול והמאגי של גנדהי

ההתעוררות החברתית, יש בכוחה להוביל לשינוי מהותי באמצעות שחרור עצמי מהתלות הזו בשיטה. אצל גנדהי כדוגמא, הדבר התאפיין בסגפנות הקיצונית על פי מודל היוגי ההודי המסורתי שבו יש מרכיבים של אי רכושנות, אחיזה איתנה באמת, שבוודאי אינה מתאימה לאורח החיים בישראל (וגם לא בהודו…).

פרישות מינית, (ברהמצ'אריה), הסתפקות במועט כמו אכילת חמישה מוצרי מזון ביום בלבד, ויתור על לבוש וחיי פשטות ועוני שסיגל גנדהי לעצמו, שבירת קונבנציות חברתית של שיטת הקסטות בהודו, בנוסף להתנהלותו השקופה מול אזרחי הודו, כל אלו היוו לשיטתו תנאי בסיסי ליכולתו של איש ציבור להנהיג והם שאפשרו לו חופש גדול, שחרור עצמי ומרחב פעולה פוליטי וכלכלי אחר ורחב. הוויתור האישי הזה הוא זה שזקף את קומתו והותיר את רגשי הנחיתות מאחור הפך אותו למנהיג תנועת המונים מהפכנית הסוחפת אומה שלמה אחריה.

בסוף 1909, בדרכו חזרה לדרום אפריקה מאנגליה על סיפון הספינה, גנדהי כתב בגוג'רטית במשך עשרה ימים רצופים, כאשר הוא כותב ביד ימין וכאשר ידו התעייפה עבר ליד שמאל את המניפסט החברתי פוליטי שלו המפורסם 'הינד סווראג' – שלטון הודי עצמי. בחיבור זה, המהווה את ספר המחשבה היחיד שגנדהי כתב, הוא ביטא את התרחקותו הסופית מהציוויליזציה והתרבות המערבית שאליה יש להידמות.

הינד סווארג', שהתפרסם באנגלית ב-1910 באנגלית לפני 101 שנים נאסר באורח מיידי להפצה בהודו. בחינה לעומק של ההינד סווארג' מעלה את השאלה כיצד האזרח עומד מול הממסד האלים והמושחת על כל גווניו הפוליטיים והכלכליים?

וכאז, כך נדמה, כן עתה.

הרי ה'טיגריס' של ציפי ליבני, מופז ואולמרט וגם שלי יחימוביץ אינו שונה ואינו יכול להיות שונה מה'טיגריס' של ביבי נתניהו וכמובן לא מזה של הקיבוצניק "המבריק" ממגדלי אקירוב לשעבר. צילום: ygurvitz, cc by-nc-nd

שובו של הטיגריס

טענתו העיקרית של גנדהי שאין טעם להחליף שלטון כל שהוא ללא 'סווארג' אישי. את השלטון הוא דימה לטיגריס, סמל השלטון בעל הכוח המאיים לטרוף את האזרח. שחרור לאומי ללא שחרור אישי הוא חסר ערך מכיוון שבפועל ה'טיגריס האנגלי' פשוט יוחלף ב'טיגריס הודי'. זה אולי המקום לציין, שסוד הצלחתה של הציונות כתנועת שחרור מהפכנית הוא העובדה שעסקה גם בשחרור הפרט. השחרור משלטון קולוניאלי אינו מספק מכיוון שכדי להשתחרר באמת חייבים אנו לשחרר את עצמנו מהשיטה.

טענה זו נכונה ביותר גם למאבק החברתי המתנהל היום בישראל. הרי ה'טיגריס' של ציפי ליבני, מופז ואולמרט וגם שלי יחימוביץ אינו שונה ואינו יכול להיות שונה מה'טיגריס' של ביבי נתניהו וכמובן לא מזה של הקיבוצניק "המבריק" ממגדלי אקירוב לשעבר.

מה שהיה הוא שיהיה? אפילוג

300 אלף המפגינים הפיחו רוח של תקווה חדשה שנראה שהתפוגגה. בהנחה שבסיס הטענה של גנדהי לא השתנה גם בימינו, הרי שאם נבחן את עצמנו בכנות נגלה שבעצם אנו אלו המאפשרים את הדיכוי הכלכלי שלנו בכך שאנו משתפים עמו פעולה בכל מרחב חיינו האישיים והציבוריים. ללא שינוי יסודי ופנימי יותר, עלול גורלה של מחאה זו באם תתחדש  להיות כגורלן של תנועות פוליטיות שהטיפו לעקרונות דומים של מעמד הביניים (שינוי וד"ש) ונעלמו מעל רדאר הפוליטיקה הישראלית העלובה.

והלוואי שאת שאגת ההמונים – המבקשת להשליט לאלתר צדק חברתי – לא ניתן יהיה להפסיק. כי אז ניוותר עם הידיעה המסוכנת שכנראה שרק הטיגריס התחלף. אם בכלל.

הכותב הוא צלם ואמן העוסק בכתיבה, מחקר אקדמי, ספרות ואוצרות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

  1. אורה לב-רון

    אתה מציע גרסה של כצאן לטבח?
    האנרכיזם של טולסטוי, כדאי לזכור, היה בתנאים כלכליים-חברתיים וגם גיאוגרפיים נפלאים. והשאירו שובל של נפגעות.
    ונכון, בתנאים מופלגים אלו הגיע להישגים הרוחניים האדירים שלו. אבל אולי לא רק עוצם הרוח הוא תנאי, אלא גם נתוני ההקשר (כנראה לו היה אחד מהצמיתים שמכר יחד עם הכפר, לא היה מזדמן לו לממש את גודל גאונותו).
    ולכן כדאי לזכור אשה אחת, וירג'יניה וולף, שמציגה תנאי סף פרוזאיים: חדר משלך, וקצבה.

  2. שמעון

    את הגל השלישי של מאבק הסאטיגראה בדרום אפריקה החל במרי אזרחי של קבות נשים (בינהם) אשתו של גנדהי קסטורבה. במובן הזה קשה להאשים את גנדהי. בכל מקרה המאמר מדבר עלה כך שאי אפשר למחות נגד השיטה, ולהיות חלק ממנה ולרצות אותה. לא כל כך מבין מה הקשר כאן לפמיניזם. ברור שטולסטוי וגנדהי הם קיצוניים אבל העיקרון הוא אותו עקרון. אחרת המחאה החברתית פשוט לא תעבוד

  3. ראובן מירן

    * "כיום כל אדם, גם אם הוא חופשי, שואל את עצמו, "מה אני לבדי יכול לעשות כנגד כל אותו ים של רוע ורמייה המכריע אותנו? למה לי להביע את דעתי? למה בכלל להחזיק בדעה משלי? עדיף לא לחשוב על שאלות מעורפלות ומורכבות אלה. ייתכן שסתירות אלה הן מצב בלתי נמנע בקיומנו. ולמה לי להיאבק לבדי בכל העוול הקיים בעולם? האם לא עדיף לי לשחות עם הזרם שנושא אותי? אם ניתן לעשות משהו, חייבים לעשות זאת יחד עם אחרים, לא לבד." וכך נוטש אדם את כלי הנשק החזקים ביותר המניעים את העולם – מחשבה וביטויה, ומשתמש בנשק הפעילות החברתית, ואינו מבחין שכל פעילות חברתית מבוססת על אותם יסודות שנגדם הוא חייב להילחם, ושברגע הצטרפותו לפעילות החברתית הקיימת בעולם, הוא או כל אדם אחר נאלץ, לפחות באופן חלקי, לסטות מן האמת ולנקוט ויתורים שהורסים את אותו נשק רב עוצמה שאמור לעזור לו במאבק. הדבר דומה לאדם שנתנו בידיו להב חד להפליא שמסוגל לחתוך כל דבר, אך הוא משתמש בלהב זה לנעיצת מסמרים.

    * כולנו מתלוננים על הסֵדר חסר ההיגיון של חיינו, הנוגד את ישותנו, ואף על פי כן אנו מסרבים להשתמש בנשק הייחודי ורב העוצמה שבידינו – תודעת האמת וביטויה; נהפוך הוא, באמתלת המאבק ברוע, אנו משמידים את הנשק ומקריבים אותו לטובת מאבק מדומה באותו סדר עצמו".
    (לב טולסטוי, מתוך "על הפטריוטיות", נהר ספרים 2009.

  4. שושנה גבאי

    לגבי הציונות- היא אולי תנועת שחרור של חלק מהיהודים אבל היא תנועת שעבוד ולא רק של הפלסטינים אלא גם של יהודים מזרחים.

  5. נוי

    תודה, שמעון המאמר מעניין וחשוב.
    בגל המחאה היה נדמה, שבנוסף לצורך אמיתי של אנשים רבים היה גם סוג של פינוק אצל חלק מהמוחים – מאין רצון שהממשלה תדאג לכל צרכיהם, בעוד הם רוצים לשמור על רמת החיים שבה הורגלו.
    האם לא יהיה נכון יותר להתחיל מחאה אחראית בכך שכל משתתף יקח על עצמו להוריד את רמת החיים שלו ב20% (לדוגמא)? ובכך להיות צרכן חכם יותר, ואדם שדואג יותר לסביבתו. האם זאת לא תהיה דרך שבה השחרור האישי שלנו ילווה באופן אחראי יותר דרישות חברתיות לצדק?

  6. עודד גלעד

    האדם כיצור חברתי חשוף מטבעו לאי-הבנות ולמחלוקות, שעלולים על נקלה להתדרדר לכדי אלימות, בה כל דאלים גבר. לכן אני מכיר בנחיצותו של טיגריס בעל מונופול על האלימות, שישמור עלינו מפני אלימות פנימית – באמצעות שלטון חוק ומשפט צדק. מצד שני, כמובן, הטיגריס עצמו הוא חיה פראית ומסוכנת, ולכן צריך להשאיר אותו תמיד מרוסן ונתון לשליטתנו כמגן ולא כתוקף, וזאת באמצעות הדמוקרטיה.
    הבעיה המרכזית של הטיגריסים שלנו כיום היא שהם מפוצלים ומפורדים ומפורטים, ועל כן נשלטים בקלות על ידי כוחות השוק הגדולים, שמבחינתם העולם הוא שדה מאוחד. במקום לשרת את אזרחי העולם, הטיגריסים משרתים את צרכני העולם, המיוצגים ע"י התאגידים וההון. אזרחי העולם חייבים להתאחד וליצור טיגריס אחד גלוי וברור ונראה.
    כי היום, היד של הטיגריס הטורף אותנו היא יד נעלמה, ואת מה שאינך רואה – אינך יכול לרסן.

  7. אורה לב-רון

    מסכימה איתך שאי אפשר להכות את השיטה אלא מבחוץ. אבל אי אפשר "להוציא מישהו החוצה" אלא אם ההוצאה הזו עולה בקנה אחד עם הנסיבות.
    כאמור, דברתי רק על טולסטוי, על גנדי אני לא יודעת מספיק.
    פשוט נראה לי שהצעירים המוחים בת"א לא נמצאים "בחוץ" באותו אופן שטולסטוי היה (הרבה מעל, מכל הבחינות). מבחינתם דרוש שינוי בתוך השיטה כדי לשפר את מצבם, ולא החלפת השיטה כולה.
    ואגב, גם אם פעמיים הזכרתי נשים, לא כיוונתי פמיניזם. אם כי בהחלט יתכן כי בשיטה הקיימת אי אפשר להזכיר אשה ממש כאילו היתה עוד אדם.

  8. דן

    ושוב אנחנו חוזרים לאותם הארות אשיות. "השחרור" של האישי מתוך הבנה שנובע מהחברתי יכול להיות רק חלק מתהליך חברתי. אדם לא יכול "חופשי" או "אמיתי" (כל המונחים הללו כמובן הם סוביקטיביים לחלוטין – אין אמיתי יש מה למדתי שאמיתי כמו שכתבת על הציונות המשחררת) לבדו. התהליך חייב להיות מקביל השחרור האישי חייב לבוא במקביל לחברתי וניתן להביאו רק תוך כדי מאבק במציאות החברתית פוליטית. המחאה לא נגמרה, היא נמצאת במקומות פריפריים עדיין. חוסר השינוי האישי במחאה שהייתה היא כיוון שלא היה כמעט ערעור על בסיס יחסי הכוח של החברה. מעטים הם אלו מבין מעמד הביניים שלא "דאגו לתחת שלהם" וניסו לשבור יחסי הכוחות הפריבילגיים שלהם אל מול המוחלשים. אגודות הסטודנטים, דרור ישראל ואחרים ניסו לשמור על הפריבילגיה ולא לערער על האימיתי שלהם לכן כיצד נוכל לצפות לשינוי של האישי? ראשית יש לשאול מהו השינוי החברתי? אסור לחזור לאינדוידואל כי עם נעשה זאת ניפול שוב למלכודת של הקפיטליזם המקדש ערך זה.

  9. מאיר עמור

    שמעון לב, תודה על מאמר מחכים. יש לי אליך שאלה: מה תענה לאנשים האומרים כי התנגדות לא אלימה אינה מניבה תוצאות. דהיינו: רק אלימות (או "להפוך שולחנות בעירייה" – או "לשרוף את המועדון") משיגה שינוי? איך תתרגם את התובנות של טלוסטוי ושל גאנדי למציאות הישראלית ובעיקר ולפריבלגיה האשכנזו-ישראלית? האם יש לך הצעות פוליטיות קונקרטיות – מעבר להיבט האישי של סרבנות לשתף פעולה עם השיטה הדכאנית.
    אשמח לקרוא את תשובתך.
    מאיר עמור

  10. שמעון

    הי מאיר
    מה שאתה שואל זו כמובן שאלת השאלות? האם מאבק לא אלים הוא יעיל? מתי הוא יעיל? האם הוא רק טקטיקה או שמחייב "אחיזה באמת" (סאטיגראה)
    זו כמובן השאלה הגדולה. אבל גנדהי וטולסטוי היו מיד אומרים שזו הדרך הנכונה שזו לא רק טקטיקה אלא זוהדרך היחידה. המטרה היא לא להביס (ולהשפיל) את האויב אלא להמיר את ליבו. הבעיה בדרך כלל שנוהגים באי אלימות מנסים לעשות זאת רק כטקטיקה ולכן זה לא עובד. אני מנסה לדמיין אצ מנהיגי המחאה כמו שנוי בתגובתו אמר מודיעים שהם מורידים את רמת חייהם ב 20 אחוז – ויתור אישי- איזה כוח היה לזה- בעיני עצום. אני חושב שבראש ובראשונה כל אדם יכול לבחון היכן הוא יכול בקטן או בגדול להכות את המערכת תוף פרישה ממנה בתחום מסוים – אני בטוח שזה נותן כוח עצום. אני לא תמים בכלל אבל איך אפשר לראות את האח הגדול, לעסוק בדגם החדש של האייפון החדש ? לראות את הזבל בטלויזיה? ולרצות שיני חברתי. הכוחות שפועלים עלינו הם הרבה יותר גדולים וכפי שאנו ראוים שוב ושוב בפוליטקה והיום יש הזדמנות מדהימה לראות זאת – הפוליטיקה היא כלי הרסני ושולט ולא נעים להגיד וזה מעט לא משנה מי. אני מנסה להפנות את המבט בראש ובראשונה פנימה – אני חושב שהיום קבלנו הוכחה חותכת לכך.
    לגבי יעילותו של מאבק לא אלים – אני אישית חושב שכנגד מדינות שיש בהם חוק מסוים ככל שיהיה – כלומר לא דיקטטורי כמו בגרמניה הנאצית- כמו אנגליה בהודו אז מאבק לא אלים יכול להיות אפקטיבי ביותר. הוא מחייב בדיוק את ההקרבה האישית. אני חושב שאם הפלשתינים אכן היו נוהגים במרי אזרחי ובמאבק לא אלים אמיתי הם היו מגיעים להישגים הרבה יוצר גדולי ומהירים. אלימות משחקת לידיים שלנו בסופו של דבר כי זה בדיוק מה שאנו רוצים.
    מבחינתו של גנדהי מאבק לא אלים הוא כוחו של החזק לא של חסר האונים

  11. שמעון

    * כולנו מתלוננים על הסֵדר חסר ההיגיון של חיינו, הנוגד את ישותנו, ואף על פי כן אנו מסרבים להשתמש בנשק הייחודי ורב העוצמה שבידינו – תודעת האמת וביטויה; נהפוך הוא, באמתלת המאבק ברוע, אנו משמידים את הנשק ומקריבים אותו לטובת מאבק מדומה באותו סדר עצמו".
    הבאתי את הציטוט הנהדר של ראובן.
    דן – זה ברור שאין אנו מדברים על פרישות מהחיים אלא על ,תיקון חברתי" אבל ברור שמי שרוצה להוביל שינוי חברתי ופוליטי צריך להנהיג. אני חושב שעדיין גם במסגרת הקיימת לאדם יש הרבה חופש לא לשחק את המשחק ולהיות משוחרר ממנו. זה הדגש שלי. בסופו של דבר במבט רחב מה זה משנה ביבי או מופז, לבני, ואחרים – הכיבוש נמשך, ואנחנו עבדים של המערכת. כך שלהחליף טיגריס בטיגריס זה בדרך כלל מה שקורה בםוליטיקה

  12. שמעון

    * כולנו מתלוננים על הסֵדר חסר ההיגיון של חיינו, הנוגד את ישותנו, ואף על פי כן אנו מסרבים להשתמש בנשק הייחודי ורב העוצמה שבידינו – תודעת האמת וביטויה; נהפוך הוא, באמתלת המאבק ברוע, אנו משמידים את הנשק ומקריבים אותו לטובת מאבק מדומה באותו סדר עצמו".
    ראובן למעלה הביא ציטוט.
    דן – זה ברור שאין אנו מדברים על פרישות מהחיים אלא על ,תיקון חברתי" אבל ברור שמי שרוצה להוביל שינוי חברתי ופוליטי צריך להנהיג. אני חושב שעדיין גם במסגרת הקיימת לאדם יש הרבה חופש לא לשחק את המשחק ולהיות משוחרר ממנו. זה הדגש שלי. בסופו של דבר במבט רחב מה זה משנה ביבי או מופז, לבני, ואחרים – הכיבוש נמשך, ואנחנו עבדים של המערכת. כך שלהחליף טיגריס בטיגריס זה בדרך כלל מה שקורה בםוליטיקה

  13. אורה לב-רון

    כאמור, אני לא מתמצאת בגנדי, מלבד רשמים כלליים, אבל היה כאן מהלך של לא לנקוט אלימות, אבל כן להסתכן בלספוג אותה. לא? שורות של תומכי גנדי עמדו מול הרובים האנגלים ולא ברחו. הגוויות ששודרו באנגליה פעלו את פעולתן.
    וכאן, לא שזה דומה, חסרי דיור פלשו לדירות ריקות, אבל הסתלקו מול פקחי העיריה. קל להגיד לאחרים לא לזוז מהמקום, אבל זו התנגדות לא אלימה. לא?

  14. שמעון

    לפלוש לדירות לא שלך זה בודאי לא עונה לקריטריון הגנדיאני של התנגדות לא אלימה. התנגדות לא אלימה היא להפר חוק לא צודק, לאחוז באמת ולרצות מאוד לקבל עליו את מלוא חומרת העונש.

  15. אורה לב-רון

    בדיוק. והחוק הלא צודק הוא זה המסווג את הדירות הללו כריקות, ובקרוב – את הדירות הפלסטיניות הריקות 4 שנים, כדירות מגרון.
    בלי החוק הזה, אך טבעי הוא שאנשים ללא דירות יכנסו לדירות ריקות (של הרשויות למיניהן) ויהיו מוכנים לקבל את הדין. בתקווה שהדין ישונה, והם ישארו עם דיור. ואם לא, לפחות מיצו את המאבק. אולי לא מיצו, אבל לקחו סיכון כי "האמת שלהם" היא שהדירות הן של מי שנזקק להן, למרות החקיקה המדירה המאסיבית.