• בגין ונחמה
    הצבעה שבטית
    מה מסמנים המונחים שמאל וימין בישראל? ראיון עם לב גרינברג
  • צלשלאמת
    אות קין
    כך לוהקה א"ק לתפקיד הפופולרי ביותר בז'אנר סרטי האימה

כאילו עברו 2,000 שנה

"הפרת הסדר הציבורי", כונתה הפעילות של עמותת "זוכרות" בערב יום העצמאות האחרון, שביקשה להנכיח לצד דגלי הכחול-לבן את האסון של 48' ונגמרה במצור של משטרת ישראל. ליאת רוזנברג על השיח המאיים של הנכבה ופלישתו הבלתי-הפיכה לתודעה
ליאת רוזנברג

כשבאו לגרש אותנו לתל ערד, היהודים הקיפו את לקיה כדי שלא נברח. כאן הייתה תחנת משטרה של היהודים. אני זוכרת שביום בו ברחנו, אמא שלי שכחה תבשיל על האש, אבא שלי משך אותי ביד, ודוד שלי, אחמד, החזיק שרשרת ברזל, והשיער שלי נתקע בה. הוציאו אותנו בכוח, העלו אותנו על אוטובוסים בכוח, ומי שהתנגד ירו בו. אותנו היכו באלות, והרגו נשים וגברים קרוב לדרך המזרחית. הדרך המזרחית זאת הדרך שמובילה לבאר שבע ממחלף חברון. היו אנשים שיצאו בלי לקחת שום דבר מהבית. הייתה משפחה ששכחה את הבן שלה בבית מרוב פחד וברחה. עשרים יום אחרי שעברנו לתל ערד (ישוב קרוב לגדה) אבא שלי מת שם. הוא מת מצער." (מתוך ראיון שערכה רנין ג'רייס באפריל 2006 עם אלחאג'ה רֻקַיָּה אלצאנִע, פליטה מביר א סבע)

מחר, 15 במאי, יציינו ברחבי העולם 64 שנה לנכבה הפלסטינית. האירוע שמתכננת עמותת זוכרות לציון היום הזה (פרטים כאן) מקבל משמעות נוספת בעקבות פעולת זיכרון והנכחה שביקשנו לקיים בערב יום העצמאות האחרון – שלא התאפשרה היות שמשטרת ישראל הטילה מצור על משרדי העמותה ולא התירה לפעילות ולפעילים לצאת את שטח המשרדים, הקימה סביבם גדר אנושית ואף עצרה שלושה מהם.

"הפרת הסדר הציבורי", כונתה הפעילות של זוכרות בערב ההוא, והיה בה לכאורה כדי להצדיק תחקור של כל מי שיצא את פתח המשרדים, חיפוש במטלטליו וחסימת פתחי הכניסה והיציאה לבניין הניצב באבן גבירול פינת מאנה שבמרכז תל אביב. מצוקת כוח אדם משטרתי לא ניכרה בערב זה – ואי אפשר שלא להסיק מכך על גודל האיום שמהווה השיח על הנכבה על הסדר הציבורי, בייחוד בצל "חוק הנכבה" שעבר זה מכבר.

לכך מצטרפים כמובן האירועים הסוערים היום (ב') באוניברסיטת תל אביב, שם נערך בצהריים אל מול הפגנת נגד שוקקת טקס לציון יום הנכבה, לו קדמו פנייה של שר החינוך גדעון סער לנשיא האוניברסיטה בבקשה לשקול שנית את מתן האישור לקיום האירוע וכן דיון בוועדת החינוך של הכנסת.

סעיף 215 א לחוק העונשין מגדיר מהו מעשה המהווה הפרה של הסדר הציבורי ובכך הינו מטרד לציבור: "העושה מעשה שלא הותר בדין או נמנע מעשות דבר שחובתו לעשות לפי הדין וגורם בכך לציבור פגיעה, סכנה או הטרדה, או מפריע לו, או גורם לו אי-נוחות, בשימוש בזכות הרבים, הרי זה מטרד לציבור". אז מהי הפרת הסדר הציבורי? וחשוב מכך, כיצד ומי קובע מה מטריד את הציבור, מה מפריע לו ומה גורם לו אי-נחת? כשמדובר על מפגעים פיזיים כמו השלכת פסולת במקום אסור התשובה הרבה יותר ברורה, אך מה באשר לביטוי של עמדות שבאופן אינהרנטי חותרות תחת הסדר הציבורי הקיים ובמכוון מבקשות לערער עליו? כך, צירוף המילים "הפרת הסדר הציבורי" הופך תכופות ובקלות רבה מדי למנגנון השתקה של מי שמבקשים לערער את ועל הסדר הקיים.

המשטרה מונעת פעולה ישירה של חברי/ות עמותת זוכרות, 24.05.12. כיצד ומי קובע מה מטריד את הציבור, מה מפריע לו ומה גורם לו אי-נחת? צילום: activestills.org
אירוע לציון יום הנכבה באוניברסיטת תל אביב, 14.05.12. אנו אשמים בפשע כפול: בפשע ההיסטורי של 1948 ובפשעי מחיקתו מאז ועד היום. צילום: אורן זיו / activestills.org

במובנים רבים, מבקשת עמותת זוכרות לערער את ועל הסדר הציבורי ולקדם את ההכרה בנכבה בקרב הציבור היהודי בישראל. על אף שהעמותה משתדלת לעשות זאת באופנים שמתאימים ליכולתם של יהודים לעסוק בנושא מורכב וטעון זה, אין ספק כי העיסוק בנכבה ובפליטים הפלסטינים נתפס על פי רוב כשיח שבכוחו לא רק לערער את הסדר הציבורי הקיים אלא למוטט את עצם היסודות שבבסיס החיים של הציבור היהודי בארץ. אל מול חוויית הערעור, הציבור היהודי מקים לו אמצעים ומנגנונים של בריחה והימנעות מכל מה ומי שעשוי לעורר את חוויית האיום הזו ואת פלישתו אל התודעה.

"העימות בין הרצון להכחיש מעשים נוראיים ובין הרצון להכריז עליהם בקול רם הוא דיאלקטיקה מרכזית של הטראומה", כותבת ג'ודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (1992). "התוקף מבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שיכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו (…) ככל שגדול כוחו של התוקף כן גדלים זכותו וכוחו להגדיר את המציאות, ולקרוא לה שֵם…".

על רקע זה, לא קשה להבין כי השיח המקובל היום ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המניח את 1967 כשעת האפס שלו, הרבה יותר פשוט לעיכול כיוון שהוא איננו נתפס ככזה שיכול למוטט את יסודות קיומנו, אלא לכל היותר לצמצם את מרחב המחיה. אמת. כל זיכרון מושתק ומוכחש ההולך ומתבהר, לופת את הלב. לא ברור מה ברבות הזמן מכאיב יותר, צורב צריבה גסה: האם זה המרחק מהזיכרון, ההשכחה, ההדחקה, המחיקה, או אולי דווקא פלישתו של הזיכרון אל תוך מרחב שאינו מורגל בו. מרחב שרגיל לשכוח. כשאנו שוכחים, לכל הפחות יש אשליה של מרגוע לנפשנו; נפש שאיננה זוכרת פוטרת עצמה מייסורים וחרטות, מאחריות והשלכות. לרוב, יש לה את הפריווילגיה לנתר בין השכחה לזיכרון כאוות נפשה.

ההכרה בכך שהאסון של אירועי 1948 אשר הפך את רוב תושבי הארץ הפלסטינים לפליטים ואשר רוב יישוביהם הוחרבו, הוא-הוא שכונן את יחסי הדיכוי בין פלסטינים ליהודים הנמשכים עד היום, היא קשה ומורכבת בעיקר כיוון שהיא נושאת בצדה אחריות מטלטלת ומערערת שכמעט ואיננה יכולה לשאת ולהכיל עצמה. על כן יש להגן מכל מי ומה שמבקש להזכיר לנו אותה. איננו רק ממעטים להתייחס לאסון שפקד את הפלסטינים כמו פרק בהיסטוריה שהיה לפני 2,000 שנה ולא לפני 64 שנה, יתרה מכך, אנו שבים ומוחקים אותו מהתודעה, מהמרחב הפיזי, התרבותי, השפתי והציבורי. בכך אנו אשמים בפשע כפול: בפשע ההיסטורי של 1948 ובפשעי מחיקתו מאז ועד היום.

אם כן נותרת השאלה, כיצד אנו זוכרות במציאות שטובעת ומוטבעת בהשכחה? כשהזיכרון וההשכחה שוכנים לעתים פיזית ממש באותו המקום, שאין ביניהם אפילו מרחק נסיעה של מזרח ירושלים-תל אביב? כשהשכחה היא ביפו והזיכרון הוא ביאפא? וכשיש מי שמבקשת לזכור ומי שמבקש להשכיח, כשיש מי ששומר על הסדר הציבורי ומי שמבקשת לשוב ולערער אותו. וכשיש מי שמבקש פשוט – לשוב.

ביום הנכבה החל מחר (ג'), אנו מבקשות להביא אל תוך השיח והתודעה הציבורית בישראל לא רק את הטרגדיה של הנכבה הפלסטינית, כי אם את העוול המתמשך בהשתקת ההיסטוריה.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת זוכרות. לפרטים על האירוע של זוכרות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. יריב מ

    ואסביר מייד למה אני נטפל ל"זוטות"…
    היו את האנשים שהניסו את תושבי דיר יאסין והרגו רבים מהם, למרות שהכפר חתם ,וככלל קיים, הסכם אי-לוחמה עם השכונה היהודית לידו. אלו ללא ספק אשמים בפשע. אבל כלל עם ישראל, האם הוא אשם בנכבה? הוא אשם ב-\אחראי ל- השתקתה, לאטימות למצב הפליטים לאורך השנים, אבל לא לגירוש האיום שהתרחש ב-48', במסגרת מאבק טוטאלי.
    צר לי להיות "שמאלני רע", אבל הנכבה המתמשכת מאז 48' היא לב העניין, ודווקא הגירוש ההוא, ביחס נסיבות ההיסטוריות, היה אקט שגם אם אינו מוסרי הרי הוא "טבעי", במובן שהוא תגובה רווחת של קולקטיווים למצב של סכסוכים טוטאליים.

    אני מתעכב על זה כדי להסביר שיש מי שגם אם אינם מתכחשים לנכבה, הם רואים בה, במידה רבה של צדק, הגנה עצמית – גם אם הגנה עצמית של גזלנים וגנבים [גנבי ריבונות]. אם הערבים, לפי הצהרת מזכ"ל הליגה מאז, רצו לעשות פה "חוק דרומי" קולקטיבי לגנבי הריבונות היהודים, הרי שהיהודים אכן הגנו על עצמם. נקודת האפס איננה הנכבה, שהיא נקודת אין ברירה, אלא הצהרת בלפור והתמיכה בקולוניאליסטים הבריטים – מנק' זו והלאה היהודים אכן בעיקר הגנו על עצמם כנגד ניסיונות חוזרים ונשנים לבצע בהם "חוק דרומי קולקטיווי".

  2. עמית

    אימצה בהתאם את מיטב התיאולוגיה הנוצרית. היהודים אחראים ל"חטא קדמון". נפשם אמורה להתייסר על כך עד שלא יהיה לה ברירה אלא להמיר את דתה, אם היא לא מתייסרת הווה אומר שהיא ממשיכה להכחיש את אותו חטא קדמון, פשע חמור בפני עצמו.

    לא נראה לי ניתן לכתוב תמצות טוב יותר של המאמר מזה. אבל נשאיר את זה לכותבת.

    מה שהכותבת לא מבינה היא שעושה לציונות שירות, עליו אני מודה לה. הכנסת שיח 48 לתודעה הישראלית הוא לא איום, לא בעיה עבורנו, אלא מתנה.

    הישראלים לא לומדים את 48 גרסת "זוכרות", אילן פפה, או שאר תעמולנים, אלא בגרסה שהיא פחות או יותר בני מוריס של אחרי ההתפכחות, עם טאצ' של אם תרצו (לצערי. אבל זו אשמתכם). חינוכו של הציבור הישראלי לגבי 48 והכנסת הנושא והמענה לו לתוך תוככי הנרטיב היהודי, הוא מתנה שהענקתם לנו, וערכה לא יסולא בפז.

    ההתעלמות משיח 48 בנרטיב היהודי עד היום, היא שהביאה לתופעות כגון הכותבת עצמה (תני לי לנחש: לא שמעה על ה"נכבה", לפתע נתקלה בדבר-מה לגבי הנושא וחשה שהוא "הוחבא ממנה כל חייה", קראה עוד ועוד ומהמקורות שהיו זמינים לה: ערביים ושמאל רדיקלים, ולכן עברה מקיצוניות לקיצוניות). כעת הציבור הישראלי יותר ויותר משכיל לגבי הנושא, ויש לו יותר ויותר ידע כדי להציג תשובות לתעמולה שגופים שונים כגון זה שמייצגת הכותבת שמים בפניו.

  3. סמולן

    למעשה, היחיד שמכסה במידת-מה את ועידות בלודן (1946), צופר (1947), עאלי (1947) וקהיר (1948), הוא "מאחורי הפרגוד" – תרגום מקוצר מאד, שנעשה בידי שמואל שגב (סבאג), ההוא ממעריב, בשנת 1954. המספרים הדו-ספרתיים הם מספרי עמודים, הארבע ספרתיים הן שנים למניינם. נראה שהיסטוריונים לוקחים את שגב והתרגום שלו ברצינות, הוא מצוטט במחקרים עדכניים.

    התקציר של שגב לא כולל את הפרוטוקול הסודי שהוכן בבלודן (1946), וכלל את התכנית לגירוש היהודים מהמרחב הערבי, זו שהתפרסמה לאחרונה אצל גיא בכור (http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=1670). אבל הוא כולל פרוטוקולים אחרים. למשל, בצופר, בספטמבר 1947, לפני ההצבעה באו"ם, הוחלט כי "הועדה ממליצה לפני המדינות הערביות לפתוח את שעריהן לקליטת התינוקות, הנשים והזקנים מערביי פלשתינה ולטפל בהם – באם יארעו בפלשתינה מאורעות אשר יחייבו זאת" (50), וכדאי לשים לב שהגברים הפלסטינים היו אמורים להלחם (הדו"ח מלא תלונות על היעדר לוחמנות מצידם, אגב). ההחלטה הזו הופעלה בפועל במאי 48, שוב תוך הדגשת הלא-לוחמים (62). הנארטיב הציוני אודות הבריחה לא היה לגמרי שגוי.

    בפברואר 48 הופעל כנראה הפרוטוקול של בלודן בנוגע ליהודי ערב: מדינות ערב נדרשו להבטיח את עצמן כנגד הציונות "באותן הדרכים בהן הן נלחמות בקומוניזם", ו"בשים לב לסערה הרווחת במדינות ערב ומתוך רצון להבטיח את שלום האזרחים היהודים ואת רכושם – מוצע להעיר תשומת לבם של ראשי העדה ולהזהירם כי כל פעולת טרור ציונית עלולה להמיט שואה על ראש הקהילה היהודית כולה. משום כך, שומה יהיה עליהם לעזור בשמירת השלום והבטחון"(60-61).

    ובינתיים, בפלסטין, יצא אסמעיל צפות לנהל מלחמה. מטרותיה הוגדרו כלהלן:"א. חיסול יהודי פלשתינה וטיהור מדינה זו מהם לחלוטין; ב. הידוק חבל-הקרב על צווארי היהודים ואילוצם – בכח הנשק – לקבל את תנאי הערבים" (77). באופן מפליא מטרת המלחמה השניה, האלימה כל כך, עומדת בניגוד מרכך לראשונה.

    הדוחות של צפות מרשימים: הוא מעריך את היהודים, ביחס ישר למידת האלימות שלהם. כך, ה"הגנה" כוללת מספר רב של אנשים "מצויידים כהלכה". חברי האצ"ל "מצטיינים באומץ והתלהבות למדינה היהודית והם אשר ביצעו ומבצעים את פעולות הטרור בפלשתינה". חברי הלח"י "מבצעים את פעולות הטרור הנועזות ביותר. כל אחד מהם נחשב כ"מתאבד" המעדיף למות, ובלבד שימלא את משימתו" (88).

    צפות נמנה, כנראה, על המתאבדים. הוא חשב שליהודים יש נשק להשמדה המונית שכן "פרופסור ברוך – אחד המלומדים שעסקו בייצור פצצת האטום – נמצא עתה בישראל ועוסק בהקמת מפעל תת קרקעי, באחד הפרדסים, בעומק של 20-30 רגל. קירות בית המלאכה עטופים שכבת אלומיניום ושכבת פלדה. 150 מהנדסים, מאלה שעבדו בבתי חרושת גרמנים ואירופאיים, יועסקו במפעל זה אשר ייצר כנראה פצצות אטום" (89-90).

    במרץ 48, מדובר על הנכבה וסיבותיה. לא ברור לי אם מדובר באמירת-אמת, אבל יש לה כנראה ערך מסויים, בעיקר למי שטוען שמדינות ערב התערבו כדי למנוע אי-צדק.
    "ברור כי היהודים עדיפים מאד – הן בציוד והם באנשים. כמו מאליה צצה, איפה, השאלה – מדוע אין הם פותחים במערכה נרחבת ומכים בערבים מכה רבה, כל עוד עומד לרשותם הכוח הדרוש לכך ?
    אני סבור כי התשובה לשאלה זו מצטמצמת כדלהלן:
    1. על אף התנגשויות ומערכות שונות, אין היהודים חדלים מלהתאמץ ולצמצם את זירת הקרב לתחום צר. הם עדיין מקווים כי אם ינהגו כך, תבוצע החלוקה, וכי תוקם ממשלה יהודית אשר תוכר כעובדה קיימת ע"י הערבים. כהוכחה לכך, תשמש העובדה כי עד היום לא פתחו בהתקפה על שום כפר ערבי, על עוד לא התגרה בהם אותו כפר".

    בהמשך מוצעות שתי סיבות אפשריות נוספות לפסיביות היהודית (חשש מהבריטים, חשש מהצבאות הערבים). אבל יש עניין רב בכך שנכון למרץ 48, היהודים נתפסו כמי שלא תוקפים לפני שהותקפו. למעשה, הערבים חיכו עד שבוצע הפשע הסימבולי שבהצהרה על הקמת המדינה – הוא שמביא אותנו היום ליום הנכבה, היום שבו הכריזו היהודים על עצמאות מדינית – ורק אז תקפו.

  4. עופר

    נסיון נאה לזחיחות, עמית. אלא מה? הימין הישראלי עבר משלב ההתעלמות לשלב הפחד, ובצדק. יעיד הזעם שלהם היום באוניברסיטת ת"א.

    כאשר ישראל מקבעת את עצמה כמדינת אפרטהייד, השיח המתעורר על הנכבה, לא רק כאן אלא גם בעולם, משתלב המאבק למען זכויות אדם, ומחדד את ההבנה שהאפרטהייד הנוכחי אינו סתם טעות , וגם אינו תולדה של 67, אלא של עמדה גזענית יסודית.

    ונסיים בהפחדה :ממשלות אירופיות". בררררר!!!

  5. עופר

    יריב, על איזו הצהרה של מזכ"ל הליגה הערבית אתה מדבר?
    להצהרה שמיוחסת לו על פגיעה המונית ביהודים, זו שבן-דרור ימיני מצטט, לא נמצאו תימוכין. לעומת זה נמצאו תימוכין להצהרה שלו על כך שליהודים בפלסטינה יובטח שוויון זכויות

  6. דןש

    במקום להזכיר את הנכבה – האסון שחוו הערבית תושבי פלסטינה-א"י במקביל/במהלך הקמת מדינת ישראל באופן גלוי וטבעי = יצרו "מונסטר" שאינו מביא תועלת לאיש ורק מקצין את היחסים בין אזרחי מדינת ישראל.
    העובדה שהנכבה הייתה. העובדה שמאות כפרים ערביים נמחקו; עשרות אלפי בני אדם הפכו לפליטים; קרקעות הועברו לידי אחרים (יהודים) – היא שרירה וקיימת ואי אפשר להכחישה.
    הסיבות לכך וזאת חייבים להזכיר תמיד הן רבות ומגוונות. העיקריות בהן היא ההתנגדות לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינת ישראל; מלחמת האזרחים שפרצה ביוזמת כנופיות ערביות החל מיום הכרזת הא"מ; תקיפת מדינות ערב ביום הכרזת המדינה; עידוד אזרחים ערביים לנטוש על מנת לחזור בגדול;בריחה טבעית מפחד המלחמה;אירועים חריגים של קטל מכוון ויצירת מורא ע"י הלוחמים היהודיים.
    מוטב להכיר בסבל, שהיה אמיתי וספיחיו נמשכים עד היום, ולציינו תחת דגלה של מדינת ישראל מאשר לא להכיר בו ולהכחישו וליצור עמותים תחת דגלי אש"ף.

  7. נפתלי אור-נר

    הוא מציין מעשה שלא הותר "בדין". ממתי חלוקת דפי מידע הינה מעשה כזה? קרי, המשטרה פעלה, שוב, בניגוד לחוק. האם מישהו יבוא חשבון עימה על כך?

  8. נועם א"ס

    "בית נובא, ליד לטרון.
    מפקד הפלוגה אמר שאת שלושת הכפרים בגזרה – יאלו, בית נובא, עמואס, הוחלט לפוצץ. וזאת מסיבות אסטרטגיות טקטיות בטחוניות. ראשית, יש ליישר את האצבע של לטרון. שנית, להעניש את קיני המרצחים. שלישית, למנוע ממסתננים בעתיד בסיס.
    אפשר להתווכח עם תפיסה אידיוטית זו הגורסת עונש קולקטיבי, והסברה שאם יאבד למסתנן בית אחד, לא ימצא בית אחר להגיח ממנו. אפשר להתווכח על התועלת שבהגדלת מספר אויבינו לעתיד, אבל למה להתווכח?
    נאמר לנו שתפקידנו לסרוק את בתי הכפר ושאם נמצא אנשים מזוינים, לקחתם בשבי. אנשים לא מזוינים, יש לתת להם שהות לארוז המטלטלים, ואחר לומר להם ללכת לבית סירא, כפר לא רחוק. ועוד נאמר לנו, להתייצב במבואות הכפר, ולמנוע כניסת תושבים החוזרים ממחבואיהם לאחר ששמעו את קריאתנו ברדיו אליהם, לשוב בשלום אל כפריהם. ההוראה הייתה לירות מעל לראשיהם, ולומר להם לא להיכנס לכפר.
    בית נובא בנוי בתי אבן יפים, ומהם אף מפוארים. מסביב לכל בית, גן עצי פרי – זית, משמש, גפן, ואף עצי נוי – ברושים. מסביב לכל שתיל, תלולית. בין העצים, גני ירק מטופחים, מעושבים ועדורים.
    בבתים מצאנו קצין קומנדו מצרי פצוע, וחוץ ממנו כמה ישישים וישישות. בצהריים הגיע הבולדוזר הראשון, ועלה על הבית הראשון בקצה הכפר. במחי בולדוזר אחד נעקרו הברושים, הזיתים. תוך עשר דקות היה הבית לחורבה, על החפצים והרכוש המעט שבתוכו. לאחר שנהרסו שלושה בתים, הגיעה שיירת הפליטים הראשונה מכיוון רמאללה.
    לא ירינו באוויר. נערכנו לחיפוי, ודוברי הערבית ניגשו אליהם למסור להם ההוראות. היו שם זקנים שהלכו בקושי, זקנות ממלמלות, תינוקות בזרועות אמותיהם, ילדים קטנים. הילדים בכו והתחננו למים. השיירה הניפה דגלים לבנים. אמרנו להם ללכת לבית סירא. הם אמרו לנו שמכל מקום מגרשים אותם, ולאף מקום לא נותנים להם להיכנס. שכבר ארבעה ימים הם הולכים בדרכים, בלי אוכל, בלי מים, ושכמה מהם מתו. הם ביקשו לחזור לכפר, ואמרו שמוטב שנהרוג אותם.
    לכמה מהם היו עז, כבש, גמל, או חמור. אב מולל גרגירי חיטה בין ידיו ושחק אותם, ונתן אותם לאכול לארבעת ילדיו. באופק נראתה השיירה הבאה. גבר הלך ועל גבו שק קמח של חמישים קילוגרם. כך הוא הלך, קילומטר אחר קילומטר. עוד זקנות, עוד נשים, עוד תינוקות. הם צנחו בעייפות במקום שאמרנו להם לשבת בו. לכמה מהם היו פרה או שתיים, עגל. כל רכושם עלי אדמות. לא הרשינו להם ללכת לכפר לקחת מטלטלים, כי ההוראה הייתה שאסור להם לראות איך הורסים את כפרם. הילדים בכו, וכמה מהחיילים שלנו פרצו בבכי. הלכנו להביא להם מים. לא מצאנו. עצרנו מכונית צבאית, ובה רב סרן, שני סרני ואשה. לקחנו מהם ג'ריקן וחילקנו לפליטים. חילקנו להם סוכריות וסיגריות. עוד חיילים פרצו בבכי. שאלנו את הקצינים מדוע שולחים את הפליטים הלוך ושוב ומגרשים אותם מכל מקום, ענו שכך טוב להם, שילכו. ועוד אמרו לנו הקצינים שלָמָה לנו לדאוג לערבושים. שמחנו לשמוע שכעבור מחצית השעה נעצרו כולם בידי המשטרה הצבאית, כי מכוניתם הייתה מלאה שלל.
    עוד ועוד שיירות הגיעו, וכעת הגיע מספרם למאות. הם לא הבינו מדוע אמרו להם לחזור ועתה לא נותנים להם לחזור. אי אפשר היה לעמוד בפני התחינות שלהם. אחד שאל אותנו למה להרוס את הבתים, מוטב שנגור בהם אנחנו. מפקד הפלוגה החליט ללכת למטה ולברר אם יש הוראה בכתב ומה לעשות בהם, לאן לשלוח אותם ואם אי אפשר לארגן רכב לנשים ולילדים, ומזון. הוא חזר ואמר שאין הוראה בכתב, ולגרש אותם.
    "גירשנו אותם. הם ממשיכים לנוד בדרכים, כמו צאן אובדות. התשושים מתפגרים. לעת ערב נודע לנו ששיקרנו להם – גם בבית סירא החלו הבולדוזרים בהריסה, ולא ניתן להם להיכנס לשם. כמו כן נודע לנו שלא רק בגזרה שלנו מיישרים מסיבות ביטחוניות – בכל הגזרות כך. המילה שלנו ברדיו לא היתה מילה, המדיניות לא הייתה מדיניות עם כיסוי.
    "הגדוד רטן. אנשי הכפר חרקו שן כאשר ראו את הבולדוזר משחית עצים. בלילה נשארנו לשמור על הבולדוזרים, אבל כל הגדוד היה נזעם, ורוב האנשים לא רצו למלא את התפקיד. בבוקר העבירו אותנו משם. איש לא הבין כיצד יהודים יכולים לעשות כך. גם מחייבי הפעולה טענו שאפשר היה להקים מכלאות לאוכלוסייה, להחליט החלטה סופית על גורלם ומיקומם, ולהסיע אותם למיקומם, החדש, עם רכושם. איש לא הבין מדוע לא ייקח הפלאח את הפרימוס שלו, את השמיכה ואת הצידה.
    "התרנגולות והיונים נקברו תחת ההריסות. השדות נשמו לעינינו, והילדים שהלכו על הכביש ממררים בבכי יהיו הפדאיון בעוד 19 שנה, בסיבוב הבא. כך הפסדנו, באותו יום, את הניצחון."

    מקור: כתב העת "סדק", גיליון 2, הוצאת "זוכרות". http://www.zochrot.org/content/%D7%A1%D7%93%D7%A7-2

  9. עמית

    זו הייתה זחיחות. מה לעשות, 120 שנים של עמידה כשאחרים, חברים, תומכים ואויבים, אומרים לך שאתה אוטוטו מתפרק – כי החרם עלך מתחזק, כי האידיאולוגיה שלך קורסת, כי דעת הקהל נגדך, וכך הלאה והלאה – יכולה להפוך אותך למעט זחוח.

    לכן תן לי גם לא להתרגש מהקישור שספקת. המדינה שהוחרמה על ידי שליש מהעולם בזמנו, מה שרק תרם לה, לא בדיוק צריכה לפחד מחרם של השמאל הרדיקאלי האירופאי נגדה. כשאת אומרת עולם למה את מתכוונת? אפילו חומסקי ופינקלשטין יצאו נגד התנועה שלך.

    הימין מפחד וזועם? ברור, הימין תמיד מפחד וזועם. אני לא דיברתי על הימין, טענתי שהציונות בכללותה צריכה להודות לכם על השירות שעשיתם בהכנסת שיח 48 (והמענה היהודי לו) לתוך תוככי הנרטיב היהודי.  

  10. יריב מ

    האינטלקטואלים, לפחות בחלקם, רואים ומבינים. זה לא סיפור יהודים-ערבים=רעים-טובים. שים לב לדבריו של עיסם מח'ול:

    "
    "החטא הקדמון של הקומוניסטים היה בכך, שהם הצליחו בשעת האמת לראות את מה שמנאע נמנע מלראות עד היום, בהגדירם במדויק את משולש הכוחות שנושאים באחריות למזימה נגד העם הפלסטיני ולהמטת אסון 'הנכבה' עליו : האימפריאליזם , הציונות, והריאקציה הערבית. אף אחד משלושת הקודקודים האלה של המשולש לא היה מצליח לחולל את הנכבה בנפרד ובמנותק משני המרכיבים האחרים. השלישייה הזאת ממשיכה לפעול בשותפות אינטרסים עד עצם היום הזה, ממשיכה לייצר את הנכבה מחדש ולהכשיל כל פתרון מדיני צודק שיביא למימוש הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. במקביל, שלושת המרכיבים ממשיכים, ביחד וכל אחד לחוד, לחפש בכל מחיר נרטיב היסטורי שירחץ בניקיון כפיהם ויסתיר את אחריותם לאסונו של העם הפלסטיני"
    "
    http://hagada.org.il/2009/07/09/90-%D7%A9%D7%A0%D7%94-%D7%9C%D7%9E%D7%A7/

  11. גדעון גיתאי על 2,000 שנה-גלות בבל ו...האל

    מהמן ואחשוורוש עד אחמדיניג'אד – מעמלק עד יאסר ערפאת – מפרעה רעמסס עד נבוכדנאצר – מהיטלר עד היום… לנו, במסורת הרשמית יש גלריה שלמה של פיגורות היסטורית של שונאי ישראל. אך מההיסטוריה לא למדנו מאומה. מעל 70% מ"היהודים" בישראל (על-פי סקר "הארץ") מאמינים שהקב"ה בעצמו העניק לנו –היהודים וצאצאי הכוזרים– כמונופול את השליטה על הארץ, ואת הזכות הבלעדית להשתמשד בקטרפילרים (מתנת ארה"ב) כדי להרוס ולשטח את בתי העם השכן, ו"לבנות ולהיבנות בה" על אדמה שיושרה בבולדוזרים.

    "צדיק באמונתו יחיה", אלא שצדיקים כבר כמעט ואין כאן. והמאמינים, מאמינים בשקרים ונסמכים על הפיקציה שבתורה ועל "דיברי האל" שהמציאו לעצמם, כדי שישרת את מטרת גולי בבל לשוב למולדתם-מכורתם. (רק הרבנים והלוויים הוגלו בידי נבוכדנאצר, ולא "העם", אלא מתי-מעט מנהיגיו שסירבו להיכנע).

    כשהייתי ילד רך נהגו להזכיר פסוק מתהילים "תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי". מאז
    מנסה ישראל לחסל את הזיכרון הערבי, ולהפול קיברי שייחים לקיברי "נביאינו".

    זה ייכשל כי במסורת האוראלית (וגם הכתובה) של כל עמי ערב נמצאים סיפורים מנחים על שני מצביאים שלחמו וניצחו את "המערב".

    הראשון היה טאריק איבן זיאד (طارق بن زياد) שפיקד על כוח החלוץ שכבש את חצי האי האיברי. לחיילי צבאו שנחתו בג'בל את טאריק ב- 711, הורה: "הו אנשי החייל! אין לכם לאן לברוח. הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. בשם אללה, לא נותר לכם דבר מלבד האמת וכוחה של אישיותכם".

    המצביא הדגול השני (ממוצא כורדי) היה סלאח א-דין יוסוף טג'יר בן איוב (صلاح الدين يوسف بن ايوب) שהביס את המערב הצלבני. על שמו שתי עיירות. האחת ליד טיקרית, שם נולד (עירו של סדאם חוסיין) והשניה ליד ארביל (האולר) בקורדיסטן. בחאלב שבסוריה מציגים את ביתו, וגם באל-קודס יש רח' על שמו, (מזמן המנדט).

    הציונים נלחמים בטחנות רוח. אבל את רוחם של בני ונכדי מגורשי הנאכבה לא ניתן לשבור. את זיכרונם הקולקטיבי לא ניתן למחוק. מה שבני דת משה זוכרים "אלפיים" שנה, לא יימחק מזכרון העם הפלסטיני ב-64 שנים או מאה.

  12. עיינים לראותEYES2C ( - ולנסות להבין)

    אילו היתה אירופה מתנגדת לנסיון הנאצים למחוק את יהדות אירופה ייתכן שקרובינו היו ניצלים. יבורכו האירופים שלמדו מהנסיון המר.
    זאת עמית כהן מ"מעריב" אינו מסוגל הבין.

    תגונה גרמניה שממשיכה לספק לישראל צוללות שיכולות לשאת נשק גרעיני.

    בתיאולוגיה הנוצרית, שאותה עמית כנראה לא מכיר, המושג "שלום" רחב יותר מזה שמצוי בתנ"ך היהודי, והוא כולל גם את המושג "צדק". לכן אירופה מאמצת בהתאם את השלום ושוללת את ההתנחלויות – בהיותן גם מנוגדות לחוק הבינלאומי. השאלה האם היהודים אחראים ל"חטא הקדמון", לרצח ישוע, אינה מעסיקה את אירופה. את מקומה תפסו המתנחלים שרוצחים את הסיכוי לשלום צודק ובר-קיימא בין ישראל לעולם הערבי. רק אדיוט שרגיל לכתוב לקוראי "מעריב" מסוגל לגרגר שטויות כמו "נפשם אמורה להתייסר על כך עד שלא יהיה לה ברירה אלא להמיר את דתה", וכו'.

  13. דניאל פייפס הוא קיצוני מהקיצונים שבימין

    בויקיפדיה תמצא שהארגון
    Middle East Forum (MEF) is an American Conservative think tank founded in 1990 by Daniel Pipes, who also serves as its director. פייפס יעץ לנשיא ארה"ב (ב- 1987) לספק נשק מודרני לעיראק והיום הוא מיעעץ לאובמה לתקוף את איראן… ולתמוך במוג'הידין-חאלק (שמוגדר בארה"ב כ"ארגון טרוריסטי). פייפס מתנגד לתת לפלסטינים להקים מדינה, ומתנגד גם למו"מ עימם. הוא כתב:
    "there can be either an Israel or a Palestine, but not both… to those who ask why the Palestinians must be deprived of a state, the answer is simple: grant them one and you set in motion a chain of events that will lead either to its extinction or the extinction of Israel.