חוק או סדר

במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שלא קורה בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים? אחרית הדבר בספרה של אראלה שדמי, "ארץ מאובטחת"
אראלה שדמי

הבנת המושגים "משטרה" ו"שיטור" מרכזית לתפיסה מלאה של השימוש בעוצמה על ידי המדינה והקבוצות ההגמוניות, לשם שליטה בחברה שסועה. השתעבדות המשטרה וכוחות השיטור האחרים לקבוצות ההגמוניות משתקפת בדוגמאות רבות: שימוש בנשק חם נגד פלסטינים ומזרחים כמעט באופן בלעדי; התייחסות המשטרה למחאות המזרחים והעניים; התנהלות המשטרה במהלך ההתנתקות, לעומת אכיפת חוק המפקירה ואף תוקפת פעילי שמאל ישראלים ופלסטינים בתוך הקו הירוק ומעבר לו; ההתנפלות הפראית של שוטרים על מועדוני העובדים הזרים רק כדי לבדוק אם יש להם אישור עבודה; הרחקת פליטים מעבר לקווי "חדרה-גדרה"; עיכוב של עשרים שנה לפחות ביחס המתירני של המשטרה לאלימות גברים כלפי נשים; אלימות (בלתי חוקית לכאורה) של מאבטחים במכללות ובאוניברסיטאות.

שליטה כזו כרוכה באכיפה של סדר, וזהו למעשה תפקידה העיקרי של המשטרה – ולא באכיפת חוק, כמו שסבורים רבים. לרוב נטען שהגדרתו של מושג זה ברורה ומקובלת על הכל, אך לטענתי זהו מושג שנוי במחלוקת והשיטור הוא שכופה סדר כזה (מעמדי, גזעי, לאומי, מגדרי) הבא לשרת את המדינה והקבוצות ההגמוניות. בעצם, כוחות השיטור עוסקים במשטור המרחב הציבורי ולעתים גם הפרטי על ידי חקיקה, אמצעים טכנולוגיים פרטיים (סורגים וכדומה) וציבוריים (מצלמות למשל); על ידי חברות אבטחה, חקירות וגבייה; על ידי משטרות עירוניות (כולל פקחים), וכמובן המשטרה הממלכתית וכוחות הסיור והסער שלה (מג"ב ויס"מ). הציבור מקבל את כל צורות השיטור בהבנה ומתעלם – אם מבורות אם מנוחיות – מההשלכות שכל האמצעים הללו יוצרים על העדר הביטחון ועל העדר הדמוקרטיה.

בשירות ההגמוניה. צילום: קרן מנור / activestills.org

התנהלות המשטרה ביחס למרי המזרחי:

החל מהריגת הרב יעקב סאלם ג'ראפי, באוגוסט 1950, ופטירתו של אברהם הרוש לאחר שהיה במעצר בידי המשטרה דרך אירועי מעברות עין שמר ועמק חפר, ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, ילדי תימן והרב עוזי משולם ואירועי כפר שלם – המשטרה נקטה באופן שיטתי יחס דכאני, אגרסיבי וכוחני כלפי ביטויי המרי המזרחי, מתוך תפיסתו כאיום על המשטר ועל סמכות המשטרה.

אלימות המשטרה וכוחות השיטור האחרים בשנות האלפיים ועוד קודם לכן יוצרת מצב חדש של תרבות חירום. תרבות זו מאפשרת שימוש באמצעים חריגים עד כדי השעיית החוק וכללי הצדק לנוכח מי שמוגדרים כאיום על ביטחון המדינה ותושביה. תרבות החירום מסירה את ההגנות של החוק וחושפת יחידים וקבוצות לאלימות המדינה, וחייהם הופכים למופקרים. השיטוריזם – מנעד מנגנוני האלימות שבשימוש המשטרה וכוחות השיטור החדשים, והאידיאולוגיה המדגישה את חשיבותו של הפיקוח השיטורי כמקור לביטחון – משמש אמצעי מרכזי לייצור ולשימור תרבות החירום.

השיטוריזם מסמן היווצרות של מארג חדש של סוגיות הנוגעות למשטר (כרסום בריבונות המדינה), לכלכלה (ניאו-ליברליזם), לביטחון האישי (ולאו דווקא הלאומי) ולביטחון – וזה האחרון קשור בטרור ובפשע המאורגן המאיימים על הדמוקרטיה. תשלובת חדשה זו מהווה בסיס לפיקוח על אזרחים ותושבים, לפגיעה בחירויות היסוד ולחדירה לחיים הפרטיים ולחברה האזרחית בחסות חוקים דרקוניים חדשים, במידה שלא הייתה ידועה קודם לכן במשטרים המכונים דמוקרטיים. השיטוריזם מחולל תמורה מהותית בחברה האזרחית ובאזרחות עצמה, וגם מכרסם בעקרונות הדמוקרטיים של המשטר.

טענה מרכזית נוספת היא, כי עיקר תפקידה של המשטרה הוא ניהול הפחד הציבורי: לא הביטחון הוא מרכז עניינה (הצלחותיה במניעת פשיעה מוגבלות למדי והיא עוסקת בעיקר בסדר ציבורי ובמיוחד בשימור מעמדם, ולכן גם ביטחונם, של אליטות ושכבות הגמוניות) אלא הניסיון לשלוט בלהבות החרדה המתפרצת מדי פעם בקרב הציבור. למשל, בהלת הציבור מול הפשע המאורגן והשחיתות השלטונית בשנות השבעים הובילה להקמת היחידה לחקירת פשיעה חמורה והיחידה לחקירת עבירות הונאה.

לאור כשליה וכישלונותיה של המשטרה, ולנוכח אמצעי הדיכוי, ההדרה וההפרדה שהיא וכוחות השיטור האחרים נוקטים היום, ייתכן כי במקום לחפש כיצד המשטרה וכוחות השיטור יגנו עלינו – מה שאינו מתממש בפועל – יש לשאול: כיצד המשטרה והשיטור מייצרים סכנות ואיומים?

למשטרה ולשיטור השפעה מכרעת על יכולת האזרחים לממש את חירותם ולחיות בהתאם לערכי שוויון, חירות וכבוד. המשטרה והשיטור אינם ממהותה של דמוקרטיה, אך יש להם תפקיד אינסטרומנטלי בשימורה או בערעורה. משמע, במשטרה ובשיטור טמון פוטנציאל אנטי-דמוקרטי שעלול להביא לסחף בעקרונות הדמוקרטיים.

אם פוטנציאל זה משתלב בתהליכים אנטי-דמוקרטיים אחרים, יהיה למשטרה תפקיד אינסטרומנטלי בתהליך הפיכת החברה החופשית לחברה רודנית. מופעיהם של המשטרה והשיטור המוצגים בספר מעידים, כי בישראל של היום המשטרה והשיטור מאיימים על העקרונות הדמוקרטיים ומאפשרים הפעלה של הפוטנציאל הרודני שלהם.

הספר "ארץ מאובטחת" מאת אראלה שדמי (הקיבוץ המאוחד)
יושק הערב בתל אביב:

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    נאמנים עלי דבריה של ד"ר אראלה שדמי, שזה תחום התמחותה ושיש לה ניסיון רב שנים בתחום. אך עדיין, אני רואה דווקא מגמה של הפחתת השימוש באלימות המדינה. נאמר, קשה לי לדמיין פעילות כמו "זוכרות" או עצרות זיכרון לנכבה בישראל שלפני שנות ה-90'.

  2. נפתלי אור-נר

    במשך שנה לערך ניסתה המשטרה לשבור את הפגנות קבוצת "סולידריות" בשיח-גארח. השוטרים היו עוצרים כ-15 איש בממוצע בכל הפגנה.
    כך היה מתבצע ההליך: ללא כל סיבה הייתה המשטרה מכריזה על ההפגנה כבלתי חוקית ומודיעה כי על הנוכחים להתפזר. המפגינים לא התפזרו, ובצדק גמור. אי אז היו מתבצעים המצערים. מאחר וההפגנות היו מתבצות אחה"צ, העצורים, אנשים נורמטיביים לחלוטין, נאלצו לבלות יומיים במעצר. המשטרה לא מצאה מקום לשחררם בו ביום לאחר חקירה. ביום א' העלתה אותם המשטרה לבית המשפט שם הודיעה, בנדיבותה, כי תסכים לשחררום בתנאים כאשר אחד מהם היה איסור להפגין ולהתקרב למקום ההפגנה במשך חודשים. בית המשפט, כהרגלו משכבר הימים, נענה לדרישות המשטרה. המחשבה הצינית של המשטרה, או אלו אשר נתנו לה הוראות אלו, הייתה, כי בכך יביאו לגוויעת ההפגנות.
    תכניתם לא צלחה. תחת המפגינים אשר השתתפותם בהפגנות נאסרה ע"י בית המשפט, הגיעו אחרים. לקח זמן לשופטים להבין כי המשטרה משטה בהם, וכי השוטרים משקרים בלא כל מאמץ. גם משפטנים פנו בדרישה ליוהמ"ש לממשלה כי המשטרה תחדל מהתנהלותה הפסולה. גם התפרסמו כתבות שהצביעו על התנהלותה הבלתי חוקית של המשטרה. אי אז, באחת, פסקו המעצרים הבלתי חוקיים הנ"ל.

  3. ג. אביבי

    במדינות דמוקרטיות, תפקיד המשטרה הוא לשרת את הציבור ולהקנות לו ביטחון. השוטר, במדינה מתוקנת הוא מגן האזרח. בישראל המשטרה, במקרים רבים, היא אימת האזרח הפשוט ושומר החוק (במיוחד אם הוא לא מהשבט הלבן) – בנוסף על עולם הפשע.
    למזלה של משטרת ישראל רוב אזרחי ישראל מעולם לא חוו דמוקרטיה אמיתית ולכן מקבלים את המשטרה כרע הכרחי.