חרושת שנאה משומנת היטב

אפשר וצריך להיאבק בנשָאים של שנאה ואלימות, וזה לא עומד בסתירה לראייה האמפטית שלהם כקורבנות-משניים והסירוב לראות אותם כאויב יחיד. או בקיצור: מה חושבים בוב דילן ומחמוד דרוויש על המצב בדרום תל אביב?
עמוס נויעמוס נוי

בעל תואר שלישי במסלול לפולקלור ותרבות עממית באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה וכותב בנושאים של תרבות וחברה

פעילים פוליטיים נתקלים במרחב הציבורי בגילויי שנאה, אלימות, גזענות ופשיזם מצד נציגי רשות זוטרים, מצד עוברי אורח מזדמנים, ומצד ציבור מאורגן-יחסית ונזעם. חלק גדול מן המגיבים הם מזרחים. חלק גדול מהנאצות והשטנה הן גזעניות ו/או שוביניסטיות בוטות. התופעה הזו מובילה לתגובות טבעיות ומובנות: הכעס, העלבון, התסכול, ההשפלה, האיום, החרדה, הרצון לנקמה ולהלעגה נגדית. אפשר אפילו, כמו שעשה השבוע בלוגר אחד, להיכנע באופן רגעי לצורך להגיב בסטריאוטיפ גזעני לסטריאוטיפ גזעני. אבל מעידות כאלה מחייבות בירור פוליטי, תרבותי ומוסרי; ולא, כמו שעשה אותו בלוגר, שבחר במסע הכפשה אישי, גזעני כשלעצמו, מסָלף, ושאינו קשור לנושא, כנגד מבקרת אחת שלו, כדי להתגונן בפני ביקורתה הראויה לדיון, וחשף, אגב כך, סוג של אגוצנטריות האופיינית אולי לבני חוגו.

מעבר לשאלה החשובה על הגזען הקטן שבתוכנו, המרים לעתים את ראשו המכוער, יש שאלה אחרת: משת"פ הרשע הקטן – קורבן או שטן? אנחנו יודעים שהאנשים האלה הם ברגים קטנים בחרושת שנאה גדולה ומשומנת היטב. חלק מהאנשים בעניבות ובסיגרים שמתחזקים את השנאה הזו שלהם אינם עומדים ברחוב, יורקים, מקללים, או מאיימים באלימות רצחנית. את זאת עושים עבורם סוכנים חרוצים. והם רוצים מאוד שנשכח אותם, שלא נדבר עליהם, שהם יהיו שקופים, שנתקוטט ונשנא את הגילוי הספונטני של פשיזם, שנשכח שאת נישול שייח' ג'ראח וסילוואן הוגים ומבצעים שורה של אילי הון ופונקציונרים רבי עוצמה, כמו מוסקוביץ, אהרונוביץ, ברקת, ישי, נתניהו, קינג.

הם מחככים ידיהם בהנאה כשההמון ברחובות שכונת התקווה מסתיר את הקבלנים מצפון העיר, שעושי דברם בעירייה משכנים בשכונתם פליטים כחלק ממהלך נדל"ני וג'נטריפיקציה עתידית מתוכננת. והם הכי מאושרים, אפילו משיקים כוס שמפניה, כשהסיפור הופך למלחמתם של הנאורים הלבנים מהצפון באספסוף הפרימיטיבי בדרום – ולכן, מסיבה זו בדיוק, לא תמצאו כמעט זכר בתקשורת הכתובה המודפסת והמקוונת ובדיוני האינטרנט, לעמדות ותוכניות מפורטות – אנושיות, מכוונות-קהילה, רגישות לצרכי הפליטים – של פעילים ופעילות מדרום העיר, כמו כאן וכאן.

זו נקודה חיונית בתרבות פוליטית (אמיתית) – הברגים הקטנים וגלגלי השיניים הזעירים במכונת הענק המורכבת הנקראת "דיכוי גזעני", "שנאה אתנית" או "קולוניאליזם" הם לעתים קרובות גם סוג של קורבנות. אפשר להטיל עליהם אשמה, אפשר לתבוע מהם אחריות, חובה להיאבק בהם פנים אל פנים בשעת הצורך, להתגונן בפניהם בנחישות ולתקוף אותם כשמתבקש, אבל אסור להתעלם ולשכוח את האינטרסים הגדולים והסיבות העמוקות של אנשים ומוסדות מכובדים ומנומסים ותרבותיים – שלא לדבר על מנגנונים מדיניים או מהלכים מעצמתיים – שבנו את המכונה הזו, שמתחזקים, משמנים, משתמשים, ומפיצים כיבוש ודיכוי ושנאה. כי תמיד, תמיד, מאחורי ממלאי הפקודות (גם אלו המסודרות שבכתב וגם אלו הנצרחות ממגאפונים) מסתתרים תמיד נותני הפקודות ומתכנניהן.

באנלוגיה קצת בוטה – אי אפשר להעמיד לדין סאדיסט אוקראיני כדמיניוק, אם סולחים ושוכחים את אייכמן; ואי אפשר להעמיד לדין את הביורוקרט אייכמן, אם משפטו הוא תחליף למשפטי נירנברג של ההנהגה הנאצית על הוגיה ומדינאיה; וגם במשפטם של אלה, חייבים להזכיר, הצליח להיוותר בצל אחד קרופ, שבמאי 33 בחר להעמיד לצד היטלר את כל עוצמתו התעשייתית והפיננסית, שנכנס למלחמה מיליונר ויצא ממנה מולטי-מיליונר, שהוכרז כפושע מלחמה אבל נחון על ידי האמריקאים, ושחזר לתעשיית הנשק שלו חופשי, מאושר, ובעיקר – הרחק מאור הזרקורים.

אפשר וצריך לתבוע מ"ממלאי הפקודות" אחריות מוסרית; אפשר וצריך לגנות משת"פים של משטרים חשוכים; אפשר וצריך להיאבק בנשָאים של שנאה ואלימות, וזה לא עומד בסתירה לראייה האמפטית שלהם כקורבנות-משניים, והסירוב לראות אותם – למרות שהם האויב המרגיז, המעליב, המאיים, הנראה-לעין, היומיומי – כאויב יחיד. ושום דבר, אבל שום דבר, לא מצדיק להפוך אותם לגזע, שבט, עם שאליו – כהכללה פיקטיבית – מופנית האיבה לדעותיהם ולמעשיהם (מה שמלומדים קוראים אתניזציה והגזעה).

"שתיקת הים" של ורקור הוא רומן צרפתי רב השפעה, שהפך למונח, ויצא בעיצומו של הכיבוש הגרמני על ידי איש שמאל מהמחתרת ובהוצאת "חצות" המחתרתית. הוא מתאר חייל כיבוש גרמני "נאור" המתגורר/מתארח-בכפייה בבית כפר צרפתי שבו נערה צעירה חיה עם הדוד שלה. במהלך רוב הספר עסוק החייל בשיחות בלתי פוסקות – הוא נאור (כאמור), הוא סולד מהנאצים, הוא הומאני, הוא מוזיקאי במקצועו, הוא אוהב את צרפת על תרבותה ואנשיה. והנערה שותקת – היא אינה פונה אליו, אינה עונה לו, אינה מחליפה איתו אפילו מלה אחת – כל הזמן, בכל עניין. החייל הגרמני מתואר באופן מזדהה וחומל, הוא רגיש, הוא טוב לב ועדין ואנושי, הוא גם קורבן – אבל הוא גם חייל כיבוש, כלומר אויב פעיל, ובאויב פעיל נאבקים, אויב מחרימים, עם אויב מסרבים לכונן אפילו מראית עין של שיתוף פעולה.

מתוך הסרט "Le Silence de la mer"

מן הצד השני, עומדת הפואמה הגדלה של מחמוד דרוויש "חייל חולם על חבצלות לבנות" (جندي يحلم بالزنابق البيضاء, שכאן הוא מקריא אותה בליווי עיטור מוסיקלי; את שני תרגומיה המצוינים לעברית – של ראובן שניר ב"עתון77", ושל אלטייב ע'נאיים ב"מטען", גיליון 20 – לא מצאתי ברשת). היא פורסמה ב-1967 (אחרי המלחמה) ב"קצה הלילה", ספרו האחרון של המשורר הפלסטיני שיצא במדינת ישראל. היא כולה אמפטיה והבנה לחייל ישראלי הפשוט, לחלומותיו, לגעגועיו. בדיוק בשל כך היא זכתה לביקורת גלויה ונוקבת בעיתונות הערבית. אבל דרוויש שב וקרא אותה בהזדמנויות רבות – האחרונה שבהן ברמאללה ב-2008, כמה חודשים לפני מותו. וכך אומר דרוויש בשם חייל-אויב ("כלי מלחמה הייתי שם, יורק אש ומוות/ ואת החלל הופך לציפור שחורה") – ישראלי ששב ממלחמה שחיסלה חלומות שיבה והעצימה כיבוש דכאני:

הוא מבין, כך אמר, שמולדת
זה לשתות קפה של אמא
ולשוב עם ערב בשלום

אין בעיני באמת סתירה בין ורקור ודרוויש. אפשר לשוחח עם האדם שבחייל כשהוא אינו במדים, אפשר להחרים, להתעלם, ולבחור ב"שתיקת הים" כשהוא בתפקיד.

גם המשורר הקובני-אפריקאי ניקולס גיין כתב שיר על חייל (ופאקו איבנייז הלחין נפלא, כמובן) – על החייל הבוליביאני הקטן ("חיילצ'יק" הוא תרגום מדויק יותר, אולי) שהרג את צ'ה גווארה. לכאורה, אולי מן הראוי היה לשנוא את הרוצח הזה, שבודאי ראה (וחונך לראות) בצ'ה מחרחר מהומות וסכסכן זר (ועוד ארגנטינאי), פוליטיקאי, קומוניסט, אליטיסט משכיל וחילוני, ואויב של איכרים אינדיאנים בוליביאנים פשוטים כמוהו. אבל גיין – כמיטב המסורת התרבותית של שמאל עממי, ובניגוד חד ומובהק לרבים בשמאל-בעיני-עצמו הישראלי – אוהב את החייל הזה. הוא לא כותב (כמה מוזר למי שחי פה…) שהוא "אינדיאני פרימיטיבי נבער, מוסת ושטוף מוח". והוא גם לא פוטר אותו מאחריות. אבל הוא אומר לו, בתרגום מילולי גס ומקצר:

הם נתנו לך רובה אמריקאי, הם אמרו לך מה לעשות, והיום הרגת את החבר הכי טוב שהיה יכול להיות לך אי פעם.

ועוד חייל, כלי משחק של שחמט: מדגר אוורס, מנהיג שחור של תנועת זכויות השחורים, נרצח ב-1963 על ידי גזען דרומי לבן. דמותו המרתקת והמרשימה נתנה השראה לסרטים ("רוחות מיסיסיפי" הוא המפורסם בהם; מסתובב בכבלים סרט נוסף על חייו שנקרא פשוט "מדגר", והערך המעולה בויקיפדיה האנגלית מכיל קישורים מצוינים באנגלית להיסטוריה של התקופה). זמן קצר לאחר הרצח, במסע רישום לבחירות של שחורים, ביצע זמר/משורר בשם בוב דילן לראשונה שיר שכתב על רוצחו של אוורס, שנקרא "רק חייל במשחק שלהם" (חייל-רגלי בשחמט; וכאן על ההיסטוריה של השיר).

דילן מפריד בין מנגנונים חברתיים של דיכוי וכוח לבין תוצריהם (איפה, לעזאזל, בוב דילן מקומי שיעשה אבחנות כאלה כשמדברים על "אוהדי ביתר", "אספסוף מוסת" או סתם "ערס גזעני"). הוא גם מרחיק לכת ותוך שהוא מונה את הפוליטיקאים, ראשי המשטרה והמיליונרים שהפעילו רוצח כזה, פוטר אותו מכל אשמה ("לא בו האשם/ הוא רק חייל במשחק שלהם"). ודאי, יש בסלחנות הזו מרוח התקופה, והשילוב של רוח נוצרית ורטוריקה קומוניסטית שאפיין את תנועת השחורים בדרום (והגיע לשיאו בדרא"פ באסטרטגיית הפיוס של מנדלה האדום והכומר הקתולי טוטו), וגם הסבך האתי הקשור בהבדל שבין אשמה ואחריו.

אך יש בה גם עמדה פוליטית ותרבותית חד-משמעית – אפשר להילחם ב"חייל", אפשר לשנוא אותו. אבל אי אפשר לשכוח את מה שמבינים מאזיניו השחורים של דילן בסרטון – שהרוצח הוא חייל-רגלי במשחק שחמט. אבל המשחק הוא של מישהו אחר לגמרי.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. נירה

    וגם אתה לא יכולת להתאפק מלהציב את עצמך לצד המקופחת המקצועית כנגד מי שהיא ביטאה גזענות כלפיו, ולצאת נורא נאור. לקרוא לעולה מרוסיה (אני מניחה), שהגיע לארץ כמה עשורים אחרי שמפא"י הושלכה לפח הזבל של ההסטוריה, "אישה לבנה" – זו "ביקורת ראויה לדיון" בעיניך? גורביץ ביקר בחריפות את אלו שתקפו אותו, לא היה שם שום קשר לעדות מלבד בראשה הקודח של אורטל. כבר עשרות שנים שאשכנזים נדפקים ע"י השלטון בדיוק כמו מזרחיים. העניים בישראל כבר מזמן אינם מזרחיים דווקא. קמו כאן כבר שני דורות של אשכנזים (ומעורבים) שלא ידעו את שנות החמישים ה"עליזות". וגם אם כל מבצעי הפוגרום היו מזרחיים: לא כל ביקורת על יהודי היא אנטישמיות. לא כל ביקורת על אישה היא שוביניזם. לא כל ביקורת על מזרחי היא קיפוח. הנשק הקל הזה של להטיח בכל מבקר "אנטישמי\שוביניסט\גזען" הוא זה שמסיט את הדיון מהעוולות האמיתיות שמתבצעות, בזמן שמירי רגב (לא יודעת מאיזו עדה) ואלי ישי (מזרחי) הולכים הביתה צוחקים.

  2. נתן

    כשראיתי את האספסוף הצווחני הגזעני והמתתלהם בשכונת התקווה,שעולם האסוציאציות שלו תקוע בשני מילים ("כושי ו"זיין") ויכולת הדיון וההבעה שלו שווים לרמתם של ילדי גן חובה , הבנתי למה כל "המיזרחיסטים המקצועיים" כולל רבים מאלה שכותבים פה גרים בשכונות של אשכנזים.

    1. פרילאנס

      נתן אחרי שקראתי את ההודעה העלובה שלך השתכענתי והבנתי למה יש צורך ב"מיזרחיסטים מקצועיים" .

  3. ygurvitz

    לא הבנתי איך חשיפת הבורות של בן דיין ושקריה הן גזענות, אלא אם התקפה על פנטזיונרית ממוצא מזרחי היא בפני עצמה גזענות.

  4. diogenes

    It is time to debunk one more myth – the role of the Mufty during the Holocaust.

    I would venture to state the Jabotinsky and his fondness to anything wearing uniform had the same influence on the Nazis as the Mufty had.

    But, alas and alack, Jabotinsky has been transmogrified to be "Yekar Ha'am" and the Mufty is still an Arab that is, who will deny it, responsible for the Holocaust !

  5. איתן לרנר

    מצטער אך לצד ההנאה והסכמה עם האמירה שבהמשך, איני יכול להבין מדוע אתה מתאר את הניתוח והתגובה של גורביץ לאורטל בן דיין, גזענות. דבריה לחלוטין מצביעים על תפיסה אוטומטית של האשכנזי המקפח והן גזענות בוטה. מדוע אמירת נגד היא גזענות ?האם אתה ממשיך כאן את המסורת של קדמה ואחרים של הסתת הדיון אל קיפוח גם כשזה אינו כך?זה חבל כיוון שאני בהחלט מסכים שקים קיפוח ומה לעשות בגלל ההיסטוריה ויתכן מאוד שגם בגלל ההווה , מזרחיים נפלו קורבן משמעותי לו. אך כיום כמו שכתבה אחת המגיבות (או המגיבים סליחה) הדיכוטומיה אינה אשכנזים מזרחיים. כולנו נפגעים :אנשים פשוטים ממעמד נמוך או בינוני נמוך עד גבוה כנגד שיטת הניאו ליברליזם והדיכוי.

  6. י

    תודה, עמוס, על פוסט חשוב ועל שלל קישורים ושירים נהדרים. תודה לך בעיקר על שהסבת את האור אל הפנים החשובים של הויכוח המטופש הזה – הפן של מנגנוני ייצור-השנאה, המתחבאים (עם האינטרסים הנלוזים שלהם) מאחורי גילויי השנאה והגזענות; והפן של חשיבותן של הראייה האמפטית וההבנה. הנקודה האחרונה היא החשובה ביותר מכיוון שהיא התרופה היחידה הן לשנאה והן לבורות, שמגיעות בסופו של דבר פחות או יותר מאותו המקום וחוברות יחדיו לגילויי אלימות גזעניים.
    הבנה לאחר זה בעיקר מה שהיה חסר בהתנצחות הילדותית הזו, אפילו שכל הצדדים גילו הבנה לרוב. אותו בלוגר גילה הבנה רבה, בפוסטים שפרסם לפני ואחרי פרסום הסרטון, וכן בפוסט שפרסם באנגלית (ושווה לקרוא אותם, ונדמה לי מתוכן הפסקה הראשונה שלא קראת) – הבנה לגורמים, לתהליכים הכלכליים ולסוכנים הספציפיים והגזענים שעומדים מאחורי גל האלימות הנוכחי נגד פליטים ומהגרים. אבל גם הבנתו שלו נעצרה בגבולות האתוס הליברלי של האחריות האישית-קבוצתית, (וכדבריו הוא: "תושבי דרום תל אביב הם בעיקר הקורבנות של הבחירות המטומטמות שהם עושים כבר יותר משלושים שנה: בוחרים בעקביות ממשלות שמחסלות את רשת הבטחון החברתית… ואחר כך מתלוננים שמישהו אחר … דפק אותם. הדמון הקבוע הוא השמאל… לא ברור איך אפשר להתיר את הקשר הנצחי הזה, של התקרבנות שמסייעת להמשך מצב הקורבנות, אבל ברור שהגיע הזמן להפסיק את הסלחנות כלפי הגזענות שלהם. היא לא ראויה להבנה, והבנה כלפיה היא בעצמה סוג של גזענות"). אז מבחינתו, יש דברים שלא ראויים להבנה, אבל צריך לזכור, שהדברים האלה באים מאדם כיממה לאחר שחווה על בשרו ובנוכחות בת זוגו חוויה קשה של התקפת שנאה, ביטויי שטנה, ואלימות פיזית ומילולית. אפשר וראוי לנסות להבין גם אותו.

    אפשר, אבל אושיית הפייסבוק לא ניסתה לעשות זאת, ובחרה לקחת את הפסקה הבעייתית שכתב (מכל מה שכתב) כדי לתרום עוד נדבך למסע החשיפה המפואר שלה את צביעותו של השמאל האשכנזי-הגמוני. היא גם גילתה כושר הבנה עמוק ומרשים לטקסטים וסאבטקסטים כשניתחה את הסרטון שהנציח את התקפת השטנה הזו, והועלה לרשת לאחר עריכה מגמתית, כמו גם לאופן שבו הטקסטים הללו מתכתבים עם ומבנים את סטריאוטיפים גזעניים רווחים. הבנה מועטה יותר היא גילתה כלפי מי שכינתה "אישה אשכנזיה לבנה" שלכאורה "שמה את עצמה במרכז … כדמות המרכזית וההרואית של הארוע". הפוסט שמנתח את הסרטון מתחיל במלים "הנה דוגמא עצובה לשימוש רשת מסית נגד תושבי השכונות". הדוגמא אכן עצובה. הניתוח לעומת זאת נדמה כמלא חדוות-קרב. then again, אפשר אולי גם לנסות להבין את חדוות הקרב המצויה אצל מי שכל חייה הייתה צריכה לנהל קרבות (מילוליים ואינטלקטואליים, אולי גם אחרים) כדי להגיע לאן שהגיעה בסביבה חברתית דכאנית, גזענית ופטריארכלית.

    אפשר לנסות להבין גם את זו וגם את זה, ואפשר גם להבין את העקשנות המטופשת שלהם לדבוק בויכוח העיקש הזה, שגייס אליו עד כה כל כך הרבה מוחות יצירתיים וכשרונות כתיבה. בעיקר אפשר ורצוי להבין – כמו שכתבת עמוס בפסקתך האחרונה – שגם במקרה שלהם מדובר בחיילי שח-מט במשחק של מישהו אחר לגמרי, ושמלחמותיהם של הסוס הלבן והנסיכה השחורה זה בזה, והבוהק המרהיב של החרבות האינטלקטואליות שהם נועצים זה בזה, רק מסנוורים אותנו מלראות את התמונה הגדולה של לוח-המשחק ולהבין כיצד משנים את כלליו.

  7. זמירה רון

    שחמט
    חוה אלברשטיין
    מילים: חנוך לוין
    לחן: אלכס כגן
    קיימים 2 ביצועים נוספים לשיר זה

    לאן הלך ילדי
    ילדי הטוב לאן
    חייל שחור מכה חייל לבן
    לא יחזור אבי
    אבי לא יחזור
    חייל לבן מכה חייל שחור
    בכי בחדרים ובגנים שתיקה
    המלך משחק עם המלכה

    ילדי שוב לא יקום
    לעולמים יישן
    חייל שחור מכה חייל לבן
    אבי בחשכה לא יראה עוד אור
    חייל לבן מכה חייל שחור
    בכי בחדרים ובגנים שתיקה
    המלך משחק עם המלכה

    ילדי שבחיקי עכשיו הוא בענן
    חייל שחור מכה חייל לבן
    אבי בחום ליבו
    עכשיו ליבו בקור
    חייל לבן מכה חייל שחור
    בכי בחדרים ובגנים שתיקה
    המלך משחק עם המלכה

    לאן הלך ילדי
    ילדי הטוב לאן
    נפלו חיל שחור וגם לבן
    לא יחזור אבי
    אבי לא יחזור
    ואין חייל לבן ואין שחור
    בכי בחדרים ובגנים שתיקה
    על לוח ריק רק מלך ומלכה

  8. סמי

    האם
    Only a Pawn in Their Game
    היא באמת אמירה הומניסטית?

  9. שיק

    http://www.bobdylan.com/us/songs/neighborhood-bully

    אגב, גורביץ ודיין לא מעניינים מספיק עבור הרשימה הזו. עדיף היה לכתבה בלי להזכירם כלל שכן כרגע נוכחותם מרדדת את דיונך ומשחררת לתוכו אלמנט וולגארי שלא מגיע לו.

  10. אריה דיין

    מאמר נפלא. מעבר להיכרות המעמיקה עם השירה הפוליטית העולמית שעמוס מפגין בו, המאמר מבליט גם את הצורך הנואש לחשוב חשיבה פוליטית גם (ובמיוחד) כאשר הזעקה הגזענית העולה מהרחוב היא בוטה ומרתיחה כל כך. כי גזענות, ולמי שרוצה להילחם בה אסור לשכוח זאת, היא בראש ובראשונה תופעה פוליטית, הצומחת ומתחזקת בהתאם לנסיבות הפוליטיות.
    דווקא משום כך חשוב לזכור עוד משהו, הקשור למה שמתרחש עכשיו בדרום תל-אביב. אחד הפחדים המלבים את ההפגנות נגד האפריקאים הוא הפחד מפני אובדן הצביון היהודי של תל אביב (ושל מדינת ישראל). הרצון לקיים את ישראל כמדינה יהודית אף הוא עניין פוליטי מובהק. עם כל הרצון להיות אמפתי כלפי הפחדים של תושבי תל אביב, אני מסופק מאוד אם ניתן להילחם באופן אפקטיבי בגזענות הזאת בלי לשלול את התביעה לשמירת הצביון היהודי של תל אביב (או של המדינה). לשמאל הציוני יש פה כמובן בעיה ואין זה מקרה, לכן, שקולו כמעט ולא נשמע בעניין.
    על השמאל הלא-ציוני מוטלת לכן חובה משולשת – להמשיך להגן על זכויות הפליטים; להמשיך לחפש את הדרך לשלב בין הגנה על הפליטים לבין תמיכה בתושבי דרום העיר (בנוסח ההצעות של סיעת "עיר לכולנו" במועצת עיריית תל אביב, שעמוס הפנה אליהן); וכל זאת מבלי להתחמק מהוויכוח בעניין האופי היהודי של העיר והמדינה.
    ספק אם שלי יחימוביץ' שיערה, כאשר התנגדה למועמדותו של דב חנין לראשות עיריית תל אביב בגלל שלא שר את התקווה, שעניין הציונות יהפוך מהר כל כל לרלוונטי כל כך עבור תושבי העיר.

  11. מאיר עמור

    הפוסט של י' "הבנה" הוא פוסט פוליטי ראוי לציון. הוא מעיד על חשיבה לעומק והבנה של הנפשות הפועלות ושל ההקשרים החברתיים. אך, לדעתי הוא חסר את ההמלצה על פעולה. הסיכום של "שיק" קולע וחשוב. הוא קורא למחשבה מעבר להטחת האשמות. נכון, צריך להגיע לדרך פוליטית. הבעיה היא איך לשלב כוחות אשר מבינים וגם קוראים לפעולה משותפת. זוהי הבעייה מספר אחת. לא התנצחות, אלא שינוי. אנשים מממעד נמוך תמיד שימשו "בשר תותחים" לקצינים שלהם. זה נכון גם לגבי החברה הישראלית. בשר התותחים בישראל מורכב ברובו ממזרחים. זה היה נכון. זה נכון גם היום. בישראל הראשונים (בשר התותחים) בדרך כלל היו והם מזרחים; והשניים (הקצינים) היו והם אשכנזים. הנקודה היא ש"קצינים" יכולים להיות גם פשיסטים לא רק נצלנים. ראו נאום "הבית" של מנחם בגין על "אחים אנחנו". אחים אשר רימונים מתפוצצים בין חזנו ומאחדים אותנו ל"נצח". הנקודה היא כמובן שבגין ושמיר היו לראשי ממשלה. מי זוכר את "האח" בארזני? נכדיו לבטח גרים באחת משכונות התקווה הרעה של ישראל. הנקודה הפוליטית היא ללכת הלאה מעבר להבנה – להגיע אל פוליטיקה רלוונטית שאינה עסוקה בהטחת האשמות אלא בפעולות לשינוי חברתי. המבינים בשמאל הישראלי צריכים להשתנות על מנת לקדם איחוד בינם לבין סרבני החברה הישראלית המתגוררים בשכונות האכזבה והייאוש של ישראל. איחוד שלא יהיה ב"שיח" או ב"גרדום". איחוד שיהיה בדרישה ויישום של רפורמה אגררית. איחוד שיהיה בדרישה ויישום של תנאי הייצוג שווה בכל הגופים. איחוד ויישום בחיסול הפריבלגיה האשכנזית בישראל, בכל התחומים החל מייצוג באקדמיה ובהיכלי המשפט, דרך חלוקת משאבים של הון ואדמה באופן חוקי לאזרחי ישראל מזרחים/ת וערבים/ת כאחד. זוהי הדרך לשינוי החברתי הנחוץ. האם ספסרי האדמה בישראל (החל בקק"ל דרך הטייקונים וכלה במועצות האיזוריות ובאחרון הקיבוצים והמושבים "הותיקים" שחלקם הוא גם "בשמאל" שוחר הטוב) יוותרו על זכות היתר שלהם לטובת רפורמה אגררית? האם האינטלקטואלים באוניברסיטאות יזוזו או יפנו מקום לטובת ייצוג "ישראלי" הוגן יותר באוכלוסיית האקדמיה הישראלית (יותר נשים, יותר מזרחים יותר ערבים)? הבעיה אינה הבנה. הבעייה היא הפוליטיקה אשר דוחפת את חסרי התקווה בכל מקומות אומללי התקווה בישראל לידיהם של הבן-ארים, הבגינים, הנתניהוהים והברקים למיניהם. וכן גם לידיהם של המופזים מפזרי הפז הפוחזים המפזזים למוזיקת הטימטום. הקשר שבין המהומות בשכונת התקווה והפריבלגיה האשכנזית הוא אשר צריך להדיר שינה מעיניהם של חפצי השינוי. בשביל 1000 שקל אפשר למצוא מיליון עניים שיצעקו עד מחר: כהנא צדק ויעלו את "אתה בחרתנו" לשלטון. במקום 1000 שקל לעני יש לבנות את החינוך בשכונות חסרות התקווה של ישראל. על זה דיבר מחמוד דרוויש, על זה אמר מה שאמר דילן את זה צריכים אנחנו לומר. לא להקים עוד אנדרטה לחייל האלמוני שכולנו מעריצים – אלא ליצור פוליטיקה שלכל אדם יש שם. בלי שמיכות של "אספסוף" או "אשכנזים" או "עם הבחירה". זו הפוליטיקה שצריך ליצור. עמוס תודה על עוד מאמר מרחיב לב ומדמיע עין. מאיר עמור

  12. מאור

    האם הבעיות עליהן מצהירים "משת"פי הרשע" המזרחיים הם אמיתיות או מדומיינות? במידה והן אמיתיות, האם פתרון "אנושי והומני" של פתיחת הגבולות ומתן אישורי עבודה לכל מהגר (כמובן, כש-"מכונת השנאה והפחד קיימת)ייטיב עם המזרחים או ירע את מצבם?

    בעצם, איך אפשר לראות במגורי מהגרי עבודה בשכונת התקווה "מהלך נדל"ני וג'נטריפיקציה עתידית מתוכננת"? עשירים יבואו לגור עם מהגרי העבודה? ההגיון הכלכלי שלי אומר שמחירי הנכסים רק יעלו, כי אפשר להשכיר אותם לעשרות מהגרים נטולי ברירה.

  13. יונתם

    רק לידיעתך, האח ברזני משה מת כשהיה בן 19 שנים, ללא כל ילדים להמשיך דרכו, אשר היו גדלים בשכונת עוני, כפי שבחרת לנחש כדי לבנות תיאוריית קיפוח.

    משה היה בן למשפחה בת נפשות שהתגוררה לאחר עלייתה ארצה בעיר העתיקה בירושלים.

    מדובר באדם, שעל אף סיכונים ניכרים בחר להילחם למען עתידה של מולדת נכספת. השימוש שאתה עושה בו, כדי לנגח את בגין "הקצין האשכנזי", תוך בניית היסטוריה משפחתית מומצאת היא דמגוגית. אני לא מופתע.

    גם מאיר פיינשטיין, האח השני שמת מות גיבורים יחד עם ברזני לא היה נשוי (היה מאורס), כך שגם ילדיו ייתכן והיו גרים בשכונת עוני, לו היו נולדים.

    מדהים שגם כיום, כאשר בין שועי הארץ יוצאי מזרח רבים, עדיין יכול אדם הרואה עצמו מואר לעשות שימוש ציני כל כך במוצאו של אדם שנפל טרם קום המדינה, תוך יצירת סכסוך יש מאין בין הצאצאים שלא נולדו לאותו אדם לבין אלו שלא נולדו ל"אשכנזי" שמת עמו.

    תתבייש

  14. יוסי לוס

    תודה רבה על מאמר נפלא שמלמד למעשה על כך שתפיסת מציאות דיכוטומית שכל אחד צריך להימצא מצד זה של הקו או מצדו השני היא שגויה ומוליכה שולל. אמנם, גם בסיפור שלך יש רעים. אולם, הם מעטים ויחידים. כמה בעלי הון עתק וכמה פוליטיקאים בכירים ואנשי צבא בכירים. רוב רובם של בני האדם לכודים במערבולות רבות ומורכבות שמשתרגות האחת לתוך השנייה באופנים לא קבועים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים.

    ברור שאותם בעלי הון, פוליטיקאים ואנשי צבא בכירים שמסומנים כרעים המוחלטים אף הם אינם כאלה. אולם, התפקיד שהם ממלאים ביצירת המציאות של מרביתנו, שעליו הם מסרבים לוותר, מותיר להם אך ורק את תפקיד הרעים גם אם זה לא טבעם הראשוני אתו הם נולדו.

  15. מאיר עמור

    שלום לך יונתם:
    למרות הכעס הצדקני שלך, העובדות במציאות נשארות יציבות. "האח" ברזני מת. "האח" פינשטיין מת. הקצין בגין נעשה לראש ממשלה. הקצין שמיר גם. בימין היהודי הציוני (אצ"ל, לח"י, חירות, ליכוד, כהנא חי, גוש אמונים, נוער הגבעות) בדיוק כמו ב"שמאל" היהודי הציוני (הפועל הצעיר, מפלגת פועלי ארץ ישראל, מפ"ם, תנועת העבודה וכן הלאה והלאה לזרא) השתמשו ב"בני עדות המזרח" באופן דומה למדי, אם כי עם רטוריקה אחרת. כל אשר אתה כתבת מדגיש למעשה את שאמרתי. הייתי מתבייש לו היה לבושה מקום בישראל. הייתי זוכר לטוב לו היה לזכרון משקל אמיתי. הדבר היחיד שיש להתבייש בו הוא המציאות שידידיו הטובים של בגין ושמיר ואחרים, "סוציאליסטים", יצרו בישראל. הבושה אינה בשטח שלי. לי אין נחלה בישראל הזו – אני לא יצרתי אותה. הבושה קשורה בקשר עבות ל"דרגות הקצונה האשכנזית" בישראל. אם אינך מסוגל לראות זאת מבעד למסך האידיאולוגיה הימנית אשר מעוורת אותך, אני משתתף בצערך. שכונת הלא-תקווה כיום היא "האח" ברזני של האתמול. במקום להעלות אותם לגרדום תסייע בבניית בתי ספר, גני ילדים וסיפריות ואולי גם מקורות פרנסה. תקרא היטב את שעמוס נוי כתב, אולי זה יסייע לך בהבנה.

    תשאיר את הבושה לאלה שצריכים להתבייש.

    מאיר עמור

  16. ליאור ווטרמן

    מאמר מאלף. אם כי, בכל זאת, ראיתי לנכון לחזק עמדה שאמנם בטאת במאמרך אם כי במובלע.

    אמנם אין ניצול ציני ואכזרי יותר של חולשה ורפיון שכל כמו הניצול הפוליטי הגרוטסקי בו נהגו החכ"ים מירי רגב, דני דנון ומיכאל בן באותם ערסים גזענים מהתקווה ושפירא. (אתה צודק. ערס דפוק הוא לא נאצי ודיוק באבחנות נחוץ. אבל אם כבר לדייק אז בן ארי הוא תעמולן יודונאצי ואת זה אי אפשר לקחת ממנו)

    הרי מתקן הכליאה הולך נבנה ומירי רגב יודעת טוב מאד שמבקשי המקלט צפויים, על פי החלטתה האיומה והנוראה של הממשלה להכלא לשלוש שנים בלי שזכאותם לפליטות תבדק. ובמקום לבוא ולהפיס את הזעם בשכונות ולנפנף בפתרון הדוחה שהיא וחבריה למפלגה יצרו היא בחרה לבוא ולהציג את הסודנים כגידול מפלצתי וחסר גבולות.

    אבל בסופו של דבר נותרתי עם מבוכה: מי פה הערס ומי פה המנגנון? האם באמת לפיצרייה הזאת יש בעלים שלש את הבצק ושליחים קטנים שמפזרים את הרעל? אלי ישי ומירי רגב הם ערסים או הון- מנגנון?

  17. אריאל ש.

    אני לא יכול לחשוב על דבר מתנשא יותר מאשר לבוא לחייל כזה ולומר לו שהוא לא באמת אחראי להחלטותיו. יותר מזה, בהנתן הפסקה הראשונה שכתבת על העימות בין גורביץ לאב"ד ובהנחה שהחייל מזרחי ואני אשכנזי, אם הייתי בא ואומר לו את מה שאתה מציע אני חושב שגם אתה היית טוען שמדובר פה בהתנשאות לשמה.